ד"ר קובי חביב, אלוף־משנה במיל', יודע היטב איך נראה מבצע של סיירת מטכ"ל לחילוץ בני ערובה מידי חמאס, והוא גם מכיר את הסיכונים הכרוכים בפעולה כזו ואת המחיר שהיא עלולה לגבות. לפני קרוב לשלושים שנה הוא יצא עם לוחמי היחידה להציל את החייל החטוף נחשון וקסמן – ככל הידוע, הקרב האחרון מסוג זה שניהלה סיירת מטכ"ל, עד הקרבות הקשים לחילוץ התושבים מבארי ומכפר־עזה בשמחת תורה. על מרפסת הבית בכפר ביר־נבאלא טיפל חביב בפצועים רבים והציל חיים, אך את וקסמן עצמו ואת מפקד כוחות החילוץ, סרן ניר פורז, כבר לא ניתן היה להציל.
מאז תוצאותיו העגומות של המבצע ההוא קיים היסוס בצה"ל לגבי ניסיונות לחילוץ שבויים. הסיטואציה שעומדת כעת בפני מדינת ישראל – עשרות ואפילו מאות בני ערובה בשלל גילים, שמוחזקים בעזה, אולי במנהרות מתחת לקרקע – מורכבת הרבה יותר מכל מקרה של חטיפה שהכרנו בעבר. פעולת חילוץ תהיה בגדר מבצע אנטבה פוגש את הניסיון לחלץ את נחשון וקסמן. "אני מאמין שכל האופציות על השולחן", אומר חביב. "אנחנו כמדינה חייבים לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה ובחיים. וכשאני אומר הכול, זה כולל סיכון של לוחמים וחיילים. זוהי המחויבות שלנו, ודאי כחברה יהודית".
אם החטופים פוזרו בין כמה אתרים שונים, יהיה צורך בהרבה מבצעי חילוץ, שכל אחד מהם עלול להסתבך.
"פעולות כאלה ייעשו רק על בסיס הערכה שהן לא עומדות להסתיים בכישלון או בטבח. גם על מבצע אנטבה הלכו אחרי הערכת מצב שהסיכוי להצליח גבוה. גם שם היו ילדים וזקנים, וזה היה בארץ רחוקה, ותחת שמירה של המחבלים ושל צבא אוגנדה. כנראה הערכת הסיכונים הייתה נכונה בסופו של דבר, ובעזרת גורם הפתעה אדיר, זה הצליח. הסיסמה של היחידה היא 'המעז מנצח', ועדיין לא עושים שטויות או הולכים להתאבד".
איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשי היחידה, על סמך מה שחווית בעצמך בניסיון חילוץ של חטוף?
"אני בטוח שלצעירים בסיירת כיום יש יכולות שאני פחות מכיר, יש להם ניסיון רב ואני סומך עליהם. המסר העיקרי הוא שצריך להבין שגם המבצע שהתאמנת עליו יכול לקחת יותר זמן ולהיראות אחרת לגמרי ממה שתכננת".
בשבוע שעבר הוא מצא את עצמו ממלא תפקיד כאוב במיוחד ביחידה, כשנשלח לביתו של קצין בסיירת שנפל בכפר־עזה. "היחידה עשתה דבר מדהים", הוא מתאר. "כשהיה זיהוי ודאי של הרוג, היא לא חיכתה שאכ"א ישלח נציגים לבתי המשפחות, אלא הוציאה בעצמה צוות כדי להודיע בתוך זמן קצר יותר. הסיירת גם שולחת קצינים בכירים שילוו את המשפחות לאורך זמן".
מה מרגישים רגע לפני הדפיקה בדלת?
"במקרה הזה נאמר לי שהמשפחה כנראה כבר יודעת מה קרה, אבל זה לא עשה את המשימה לקלה יותר. אתה יושב עם משפחה שעולמה חרב עליה, עם אמא שמראה לך תמונות של ילד יפה תואר. גם הקצינים הבכירים מגיעים, מספרים מה אירע ועונים על שאלות קשות. אחרי שיצאנו מבית המשפחה אמרתי להם שהרגשתי שהלב שלי מתמלא גם גאווה, ולא רק כאב".
חביב: "פעולות חילוץ ייעשו רק על בסיס הערכה שהן לא עומדות להסתיים בכישלון. גם על מבצע אנטבה הלכו אחרי הערכת מצב שהסיכוי להצליח גבוה. גם שם היו ילדים וזקנים, וזה היה בארץ רחוקה, ותחת שמירה של המחבלים ושל צבא אוגנדה. כנראה הערכת הסיכונים הייתה נכונה ובעזרת גורם הפתעה אדיר, זה הצליח"
על נסיבות נפילתם של חיילי הסיירת בכפר־עזה הוא יודע לספר כי "הכוח התפצל לשניים, וארבעה לוחמים שהיו בכוח שעמד להסתער נהרגו – להערכתי כתוצאה מפגיעת טיל. כל מי שהיה בחלק השני של הכוח רק נפצע. ארבעת ההרוגים נשארו בשטח במשך כמה שעות, והניסיונות לחלץ אותם לא הצליחו.
"רבים מההורים השכולים רוצים לדעת אם בנם היה פצוע, חיכה לחילוץ ולטיפול, דימם במשך שעות ואף אחד לא בא. הרוגי הסיירת בכפר־עזה, כך נראה מהממצאים בשטח, ספגו פגיעה שהרגה אותם במקום. זו דעתי, אך התחקיר טרם הושלם".
איזו אווירה שוררת בסיירת בימים אלה, אחרי המכה הקשה שספגה בעוטף עזה, ולקראת מה שעוד צפוי בהמשך?
"דיברתי עם אחד מרופאי היחידה שהיה בקרבות וטיפל בנפגעים. הוא אמר לי: לא ישנתי שלושים שעות, אנחנו נלחמים כל הזמן, טיפלתי בפצועים בלי סוף, אבל הרוח שלנו איתנה. למרות האובדן, אנחנו מלאי מוטיבציה, ואנחנו ננצח".
"צה"ל השתפר מאוד בכל הנוגע לטיפול בחיילים הלומי קרב. כעת עלינו להביא זאת גם למערכת לאומית שמיועדת לאזרחים, כי העורף והחזית הם ערבוביה אחת גדולה: ילדים הולכים למסיבה ומוצאים עצמם בלב מלחמה, ותושבי קיבוצים ומושבים עומדים מול האויב עוד לפני שהצבא מגיע"
כמי שהשתתף בהרבה מבצעים מורכבים, איך אתה מסתכל על החדירה של חמאס לשטח ישראל?
"המהלך המבצעי שלהם היה מדהים, לצערי הרב. זה מגה־אירוע ואנחנו הופתענו, לא משנה מה נגיד. כולם שואלים, איך זה יכול להיות? איפה צה"ל הגדול והגיבור? אבל צה"ל באמת לא חזה את זה, כל ההכנות שלהם עברו מתחת לרדאר, וגם בשלב הביצוע – חמאס נחל הצלחה מסחררת.
"עלינו לעשות תחקיר עמוק ולהבין מה קרה לנו. אנחנו התבלבלנו. נתנו להם לגיטימציה, חשבנו שהם בני שיח, כשבפועל הם ארגון שרוצה להרוג וגם לבזות את המת. מבחינה אסטרטגית הם נתפסים עכשיו כמו דאע"ש, ובצדק. עלינו להשמיד את חמאס".
שבועת הרופאים בעזה
השיחה הראשונה שלנו עם ד"ר קובי (יעקב) חביב התקיימה עוד לפני המאורעות הקשים של שמחת תורה תשפ"ד. רבים מהנושאים שעלו בריאיון – התמודדות עם חטיפות, לקיחת אחריות מצד מפקדים וגם הדילמה של רופא שנדרש לטפל במחבלים פצועים – קיבלו לפתע משמעות אקטואלית מצמררת. כל התרחישים הקשים ששרטטנו, עד לאחרון שבהם, התממשו בשבת שחורה אחת, ובצורה קיצונית שקשה היה להעלותה על הדעת.
כיום משמש חביב כמנכ"ל המרכז הרפואי הרצוג בירושלים. הוא בן 60, יליד בת־ים. הוא מתגורר בכפר־ורבורג עם רעייתו יעל, מטפלת רגשית בבני הגיל השלישי. יש להם ארבעה בנים – שניים מהם לומדים רפואה, וכל הארבעה מגויסים כרגע לצבא בתפקידים שונים. בית החולים בניהולו מתמחה בבעיות רפואיות של הגיל השלישי, בבריאות הנפש, בהנשמה כרונית, בשיקום הוליסטי ובפסיכוטראומה. בימי הקורונה, עת נכנס חביב לתפקיד המנכ"ל, נפתחה שם מחלקה לחולים שמצבם קשה. חביב מספר כי בית החולים הרצוג אינו מקבל מטופלים באופן פרטי אלא רק על פי טופסי 17 של קופות החולים, אך בה בעת המדינה אינה מעבירה מימון לבנייה הנרחבת ולשיפוצים המסיביים שנערכים במקום; הוא עצמו מסתובב ברחבי העולם ומגייס תרומות. בסיור שאנחנו עורכים בבית החולים לפני פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" מראה לנו חביב מחלקות גריאטריות שחלקן עומדות ריקות: הטיפול בקשישים הנו הפסדי, הוא מסביר, וקיים חשש שבית החולים ייכנס לגירעון. מאוחר יותר, בעקבות המלחמה, הועברו למחלקות הללו מונשמים וחולים קשים משלל מוסדות רפואיים בארץ, כדי לפנות מקום לפצועים מהאירועים האחרונים.
בבית החולים מתוכנן להיפתח בקרוב גם מבנה מרפאות אמבולטורי לחיילים משוחררים ולנכי צה"ל שמתמודדים עם PTSD (פוסט־טראומה) ועם בעיות אחרות מתחום בריאות הנפש. הסכם עם משרד הביטחון כבר נחתם. במקביל שוקד חביב על הקמת מרכז לטיפול בתרופות פסיכדליות. כל אלה יצטרכו להיפתח מהר ככל האפשר, כדי לתת מענה למה שמסתמן כטראומה לאומית. אנשי צוות ממחלקות הפסיכיאטרייה בהרצוג כבר יצאו בשבועיים האחרונים להעניק עזרה למפונים מעוטף עזה, ובבית החולים אמור לקום גם מרכז חוסן שייתן הדרכות וטיפול למטפלים בנפגעי המלחמה, אזרחים וחיילים כאחד.
"צה"ל השתפר מאוד בכל הנוגע לטיפול בחיילים הלומי קרב", אומר חביב. "כעת עלינו להביא זאת גם למערכת לאומית שמיועדת לאזרחים, כי העורף והחזית הם ערבוביה אחת גדולה: ילדים הולכים למסיבה ומוצאים עצמם בלב מלחמה, ותושבי קיבוצים ומושבים עומדים מול האויב עוד לפני שהצבא מגיע".
את תפקיד הרופא של סיירת מטכ"ל מילא חביב בתחילת שנות התשעים. היה זה עשור עתיר מבצעים מוצלחים, אך גם רווי אסונות שפקדו את היחידה: אסון צאלים ב' שבו נהרגו חמישה לוחמים, מותם של שניים אחרים ממכת חום במהלך אימון, וכאמור ניסיון החילוץ של החייל החטוף נחשון וקסמן. תשעה הרוגים היו לסיירת באותם ימים – בדיוק כמספר האבדות שלה בשבת השחורה של 7 באוקטובר 2023.
לפני שהגיע לסיירת שימש חביב רופא גדודי ולאחר מכן חטיבתי של הצנחנים. אף ששירת במסלול של עתודאי ולא הוכשר כלוחם, הוא מצא עצמו לפתע בקו הראשון, משתתף במבצעים בדרום לבנון ובאיו"ש של שיא האינתיפאדה הראשונה. כרופא צבאי הוא העניק טיפול בשטח לא רק לפצועי צה"ל, אלא גם למחבלים. סוגיית היחס לפעילי טרור שנפצעו העסיקה אותו גם כעבור שנים, כחבר בוועדת האתיקה של חיל הרפואה. כששאלנו אותו, לפני מלחמת חרבות ברזל, על תחושותיו בעת שטיפל במי שפצעו או הרגו חברים שלו, הוא השיב: "להגיד לך שזה מלווה אותי היום? לא יודע. יש לי מחשבות, כולם סוחבים איתם משהו. אבל אנחנו רופאים, אז ברור שעושים את זה. גם שאר הצוות הרפואי שהיה איתי טיפל בהם בלי להראות דחייה. ברגע שיש מולך אדם חסר אונים או חסר ישע, והוא לא מסכן אף אחד, אתה מטפל בו ללא שאלות".
בשבועיים האחרונים גם הנחת היסוד הזאת עומדת למבחן. כשנודע שמחבלים מהטבח בדרום מאושפזים בבתי חולים בישראל לצד הפצועים מאותם אירועים מזוויעים, התעורר זעם ציבורי. רופאים הודיעו שלא יטפלו בהם, אנשי צוות בבתי החולים סירבו לקבל אותם, וחלק מאנשי חמאס הפצועים הועברו לבסוף למתקנים רפואיים של שירות בתי הסוהר. "אני חושב שאם אין אפשרות לטפל בהם בבתי חולים של שב"ס או במקום אחר, אנחנו חייבים לקבל אותם בבתי החולים האזרחיים", אומר חביב גם השבוע. "כרופאים, הרי נשבענו לטפל בכל אחד. כך כתוב בשבועת היפוקרטס – 'ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נוכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד'. כן, גם אם הוא נקלה".
"רגע לפני שאנחנו פורקים מהרכב, אני שומע צעקה ברשת הקשר: 'פצועים! רופא! א' פצוע!'. א' זה גיסי, וזה שיגע אותי. רצתי לכיוון הבית, שהיה מוקף חומה, קפצתי איכשהו מעליה וראיתי פצועים רבים. הייתה אש כל הזמן, ואני לא רגיל לשמוע כל כך הרבה יריות באירועים של לוט"ר. הפעם באנו כשהמחבלים היו בשיא הערנות, כי לא הייתה ברירה"
אבל הנקלה הזה כרת ראשים, אנס נשים, כפת ילדים, שרף תינוקות.
"אני לא רוצה לטפל בו, אבל אם הוא פצוע וחסר אונים ולא מסכן אותי – אני חייב לטפל בו. אם חייו תלויים בניתוח, הוא צריך לקבל את הניתוח הזה, כמו שהייתי רוצה שיטפלו בשבויים שלנו. אם לא נטפל במחבלים, זה פוגע במוסריות שלנו, זה פוגע בנו. האמוציות נוראיות, ולכן כמובן אין להשכיב את המחבל לצד נפגעים שלנו, וברגע שהוא לא חייב להיות בבית חולים כללי־ציבורי, שיעבור למתקן של שב"ס".
אתה מאמין ששבויינו בעזה יזכו לטיפול רפואי?
"אני לא חושב, וגם אם כן, אנשי חמאס ודאי לא יצאו מגדרם כדי לטפל בהם. אני רוצה לקוות שיש רופאים בעזה שהם בני אדם, ואני רוצה להפנות אליהם קריאה כרופא אל רופא, ולהזכיר להם שנשבענו כולנו לטפל בכל אחד, לא משנה אם הוא מוסלמי או יהודי. נשבענו לטפל באדם כאדם".
לשבור את המסורת
על תקופת שירותו כרופא הסיירת העיב אסון מותם של שניים מחיילי היחידה, רב"ט ערן עופר ורב"ט ירון בר־דור ז"ל, במהלך אימון באזור הר שלמה בערבה. בעקבות האירוע הזה הורשע ד"ר חביב בגרימת מוות ברשלנות. איתו הורשעו גם מפקד הסיירת בזמן האסון, אל"מ עמוס בן־אברהם, ומפקד פלגת האימונים ביחידה.
ב־28 במאי 92', בעת שאירע האסון, חביב התלווה לפעילות מבצעית של הסיירת באזור אחר. באותה תקופה הוא היה הרופא היחיד בסיירת, וכך קרה שהאימון בערבה ואימון נוסף ברמת הגולן נערכו ללא ליווי של רופא צמוד. "בשעה 14:45, על אחד ההרים, קילומטרים ספורים לפני נקודת הסיום, אירע האסון", כך תיאר העיתון "חדשות" ב־2 ביוני 1993. "ערן עופר, שהתקשה מאוד לסיים את המסע, מלמל כמה מילים חסרות פשר, הסתער לעבר ההר כשנשקו מכוון לפנים, התמוטט ונפל. חברו ירון, שמפקד הצוות הזעיק אותו להגיש טיפול לערן (שהיה חובש בהכשרתו – מ"פ), רץ מרחק של למעלה מק"מ אחד עד שהגיע לערן. הוא הספיק לחבר את ערן לאינפוזיה כשידיו רועדות ואז התמוטט גם הוא. כל מאמצי חבריהם להחיותם עלו בתוהו".
"ערן וירון נפטרו ממכת חום, כי גופם לא היה מאוקלם לרמות החום ששררו באותו שבוע", אומר חביב. "אני עצמי בדקתי את כל החיילים שעמדו לצאת לאימון בערבה, חוץ מירון וערן, שהיו עדיין בקורס צלפים. כשסיימו את הקורס, הם הצטרפו לאימון באמצעו. הם בכלל לא היו אמורים להיות שם, ומשהוחלט לצרפם – לא יידעו אותי או מפקדים אחרים על כך. ביום הרביעי לאימון ערן הקיא, וגם על זה לא דיווחו לי. לו היו מתייעצים איתי, הייתי אומר להם לא להוציא אותו לשטח ביום למחרת".
לדברי חביב, הוא עצמו הלין לא אחת בפני מפקדיו על העומס הבלתי אפשרי שמוטל עליו, כרופא יחידי בסיירת. "זמן קצר לפני אותו אירוע ביקר ביחידה הקרפ"ר (קצין רפואה ראשי – מ"פ). אני זוכר שקמתי ואמרתי: 'בכל יום אני קם בבוקר, ומחליט לא מה אני עושה, אלא מה אני לא עושה'. בסופו של דבר אתה הופך לקורבן של המערכת. את זה גם השופטים אמרו במשפט".
"אנחנו יכולים לקשקש כמה שאנחנו רוצים, אבל ברגע האמת כולנו מתייצבים ביחד. יש גם לא מעט חרדים שמבקשים להתנדב. הם אומרים: 'רק תגיד מה, ונעשה'. אם בעוד חצי שנה היינו נתקלים בהפתעה הזו, ובינתיים המצב הפנימי במדינה היה מחמיר עוד יותר, אולי זה היה נראה אחרת לגמרי"
תמיד מספרים על המשאבים הבלתי מוגבלים שסיירת מטכ"ל נהנית מהם. למרות זאת לא היה תקן לעוד רופא?
"נכון. היום יש בסיירת צוות גדול של רופאים, אך בתקופה ההיא היה לה רופא אחד שעושה הכול. זה נראה לי מטורף, אבל טובי הרופאים בארץ היו שם לפניי וביצעו את התפקיד באותה מתכונת. במשפט שלי הם העידו לטובתי, והדגישו שהאסון יכול היה להתרחש גם אצלם, ורק במזל זה לא קרה.
"כרופא אני צריך להגן על חיי הלוחמים, ולפתע מצאתי את עצמי מורשע בגרימת מוות ברשלנות של שניים מהם. זו אשמה מטורפת שלא יכולתי להשלים עמה. שאלתי מה עוד יכולתי לעשות, תיארתי בבית המשפט את עבודתי מסביב לשעון, והדגשתי שבאותו יום קיבלתי משימה ששלחה אותי למקום אחר".
פעמיים ערער חביב על פסק הדין, עד לבית המשפט העליון הגיע, אך ההרשעה נותרה על כנה. "בבית המשפט העליון הבנתי בפעם הראשונה שאני אשם", הוא מודה. "פניתי אל אחד השופטים והסברתי את עצמי, ואז הוא אמר לי: אם אתה כרופא לא תשמור על החיילים האלה, מי ישמור עליהם? עניתי לו: אבל מה יכולתי לעשות? הוא אמר לי: לשים את המפתחות וללכת. כי אם אתה לא תעשה את זה, מי ישמור עליהם? רק אז הבנתי שהוא צודק. ההורים ששלחו את בניהם לצבא, והחיילים עצמם – אותם לא מעניין שביום הזה הייתי צריך להיות במקום אחר. אני הרופא, והחייל סומך עליי. אם הוא נפגע כתוצאה מזה שלא הגנתי עליו – ולא משנה אם יכולתי או לא יכולתי – אני אשם.
"לא הורשעתי על זה ש'לא עשיתי'", הוא שב מדגיש. "הורשעתי משום שהמבנה של האימון לא היה מותאם למציאות. השופטים קבעו כי מראש הייתי צריך להרים דגל אדום בפני מפקד היחידה ולהגיד: 'תקשיב, מפקד יקר שלי, לא משנה שהתאמנו ככה עשרים שנה – האימון הזה אסור, משום שהוא מנוגד לפקודות הצבא'. מפקד היחידה אמר לשופטים שאילו הייתי עושה זאת, הוא היה זורק אותי מכל המדרגות. כל רופאי היחידה שהעידו לטובתי אמרו שאי אפשר להגיד משפט כזה למפקד יחידה סגורה ומסוגרת, ועוד סיירת מטכ"ל.
"ליחידה היה תיק אימונים שאושר על ידי ראש אמ"ן. גם אילו ניגשתי אל המפקד כדי להזהיר, הוא היה אומר שראש אמ"ן אישר לו. הציפייה ממני הייתה שאגיד למפקד היחידה: 'עזוב את ראש אמ"ן, לך לפי פקודות הצבא, זה אסור'. וכל זאת על אימון שנחשב למסורת בסיירת. ליחידה הזאת יש מסורות שפטיש חמישה קילו לא יצליח לשרוט אותן, אבל בית המשפט אמר שמה שקובע אלה פקודות הצבא, ולא הנחיות ראש אמ"ן".
גם לאחר האסון המשיך חביב בתפקידו כרופא היחידה, אך קידומו בסולם הדרגות עוכב. "עמוס בן־אברהם פרש מהפיקוד על הסיירת, אבל ביקש מאיתנו, הנאשמים האחרים, להישאר כדי שהיחידה לא תתפרק".
האם באותה תקופה הרגשת שמופנים אליך מבטים מאשימים מצד הלוחמים?
"לרגע לא הרגשתי דבר כזה. אני חיבקתי את הלוחמים, כאבתי יחד איתם. כשביקרתי את הוריהם של ערן וירון בשבעה, הם קיבלו אותי וביקשו לדעת את האמת, רצו להבין. הם היו ביקורתיים, ובצדק. ההורים גם ישבו בדיונים בבית המשפט. הסתכלתי להם בעיניים כל הזמן, וגם דיברתי איתם. אני חייב להודות שלא הייתי בקשר איתם מאז. אולי עשיתי טעות". לאחר השיחה שלנו הוא יוצר קשר עם שתי המשפחות וקובע להיפגש עמן.
הרישום הפלילי של חביב נמחק, בעקבות בקשה שהגיש לנשיא המדינה. כיום, הוא אומר, לא היה מבקש זאת. "אני באמת מרגיש שאני חייב את זה לירון בר־דור ולערן עופר. אחרי שהבנתי שאני אשם, הלכתי לכל קורס של קציני רפואה וסיפרתי להם את הסיפור שלי, כדי ללמד מהי מנהיגות ומהי אחריות הרופא. אמרתי לרופאים הצעירים וגם לבכירים: אי אפשר לקבל יותר כמובן מאליו את האימונים של סיירת מטכ"ל, ואי אפשר להשלים עם הביטוי 'יש מסורת ביחידה'. זכרו שאתם צריכים להיות נאמנים ללוחמים, ואם משהו בפקודות נראה לכם לא בסדר, עליכם להרים דגל אדום".
את תפקיד "הרופא של סיירת מטכ"ל", הוא מציין, ממלאת כיום אישה, לראשונה בתולדות היחידה. יש לו הערכה מרובה לנשים הלוחמות: "הייתה רופאה בפיקודי שנכנסה ללבנון עם כוחות השריון ב־2006, ועוטרה בצל"ש על תפקודה. בחברה הישראלית של ימינו, הרעיון שאישה תהיה מוגבלת מלהגיע לתפקידים מסוימים, הוא יותר בלתי נסבל מהחשש של נפילת אישה בשבי", כך אמר לנו חביב עוד לפני שנשים ישראליות רבות נחטפו לעזה. "אישה שבויה עלולה להיות קורבן לא רק להתעללות אלא גם לאונס, חלילה, אבל לדעתי אם אישה אומרת 'אני מתנדבת להיות לוחמת' – יש לאפשר זאת".
גיבור ללא קסדה
גם בזמן אסון צאלים ב', ב־5 בנובמבר 92', חביב היה בפעילות מבצעית. האירוע הקשה התרחש כשחיילי הסיירת התאמנו על מה שלימים התברר כמודל להתנקשות בחייו של סדאם חוסיין. אחד הצוותים שיגר טיל לעבר שטח שאמור היה להיות ריק מאדם, אך בפועל שהתה בו קבוצת חיילים שדימתה את הפמליה של נשיא עיראק. כתוצאה מכך נהרגו חמישה חיילים, וחמישה נוספים נפצעו. בעקבות האסון הזה הודתה המדינה לראשונה בקיומה של סיירת מטכ"ל.
"לפני התרגיל הזה קראתי לאחד מקודמיי בתפקיד, נחמן אש (לימים מנכ"ל משרד הבריאות ופרויקטור הקורונה – מ"פ), וביקשתי שהוא יחפ"ק את האימון", מספר חביב. "אני אפילו זוכר שיומיים לפני האסון הלכנו שנינו במקרה למכון לרפואה משפטית באבו־כביר, לתרגל ניתוחים על גופות – היום מתרגלים באמצעות סימולטורים, אבל אז זה עדיין היה מותר. וטוב שעשינו את התרגול הזה, כי באסון צאלים ב' נחמן היה צריך להציל חיים, והוא ביצע לא מעט ניתוחים ועשה שם עבודה נהדרת כרופא".
לאחר סיום תפקידו כרופא היחידה, ובעוד משפטו מתנהל, פתח חביב בהתמחות יוקרתית ברפואת עיניים בבית החולים שיבא. תוכניותיו השתבשו כשהחל לפתע לסבול מחולשה קיצונית בגפיו השמאליות. מבדיקות שעבר עלה חשד שמדובר במחלה אוטואימונית חשוכת מרפא, וכי נותרו לו אך שנים ספורות לחיות. "בשל החולשה היה לי קשה לתפקד בניתוחי עיניים. נאלצתי בצער לעזוב את ההתמחות הזאת, ולעבור להתמחות בבריאות הציבור". לאורך השנים הוא התמחה גם ברפואה תעסוקתית ומנהל רפואי.
בתקופת ההתמודדות עם המחלה הוא כבר היה בזוגיות עם יעל. "כשהיה ברור לי ולרופאים שאני אמות תוך שלוש עד חמש שנים, יעל אמרה לי: 'אני רוצה להתחתן איתך ולהביא לך ילדים'. אמרתי לה 'יעלי, אין פה עתיד', אבל היא התעקשה להתחתן, והשאר היסטוריה. עצם העובדה שאני בחיים אחרי כל כך הרבה שנים, מראה שהייתה טעות באבחנה".
למרות הקושי הפיזי הוא המשיך לצאת לפעולות של היחידה ולחפ"ק מבצעים. במאי 94' השתתף חביב במבצע החטיפה של מוסטפא דיראני מביתו בכפר קסר־נבא בדרום לבנון. דיראני, איש הזרוע הצבאית של תנועת אמל, החזיק את רון ארד לאחר הפלת מטוסו, ובישראל קיוו כי חקירתו תאפשר לגלות היכן נמצא הנווט השבוי. אלא שהמידע שסיפק דיראני לא הוביל לאיתורו של ארד, ופעיל הטרור הלבנוני עצמו שוחרר בעסקת שבויים ב־2004.
במהלך אותו מבצע בלבנון נפצע שחר ארגמן, שהיה אז בתקופת חפיפה לתפקיד מפקד הסיירת. חביב שקיבל אותו בארץ העניק לו טיפול רפואי, ולא בפעם האחרונה; הוא יטפל בו פעם נוספת כעבור חמישה חודשים, במהלך ניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן.
ב־9 באוקטובר 94' נחטף וקסמן בידי אנשי חמאס, בעת שניסה לתפוס טרמפ מצומת טייסים, לא הרחק מנתב"ג. המחבלים דרשו לשחרר מהכלא הישראלי מאות מאנשי הארגון, ובראשם השייח' אחמד יאסין. הם אף הציבו אולטימטום – אם עד 14 באוקטובר בשעה 20:00 לא ימולאו דרישותיהם, וקסמן יוצא להורג. ההערכה בישראל הייתה כי חמאס, שכבר חטף ורצח חיילים, לא יהסס לממש את איומו.
מאמץ מודיעיני הביא לאיתור הדירה שבה הוחזק וקסמן בביר־נבאלא שמצפון לירושלים, בשטח הרשות הפלסטינית. על סיירת מטכ"ל הוטלה המשימה לחלצו. "בבוקר 14 באוקטובר התקשר אליי דודו דגן, שהיה רופא היחידה, וביקש שאצטרף למבצע", מספר חביב. "הגעתי לקראת הצהריים. הסבירו לנו שצריך להיכנס לבית לפני שיפוג האולטימטום של חמאס. נתנו לי אפוד קרמי שהיו בו הרבה מאוד פאוצ'ים, ומישהו זרק לי שקית ניילון עם חסמי עורקים. הכנסתי אחד לפאוץ', ואז אמרתי: אולי צריך עוד אחד. לקחתי את השני ואמרתי לעצמי: עדיף לקחת עוד כמה, שיהיה. מילאנו מחסניות, עשינו תרגול אחד על יבש, וחיכינו לערב. הייתי רגיל עד אז למבצעים שבהם הכול נגמר צ'יק־צ'ק: אנחנו באים, מפתיעים, נכנסים ומחסלים. אבל פה היה אירוע קשה מאוד, לצערי.
"דודו היה עם הכוח שהלך ברגל ונועד להיכנס לבית בשקט ובהפתעה, ואני הצטרפתי לכוח שני, שתפקידו היה להגיע ברכב ולחבור לכוח הפורץ כדי לסגור את הפעולה. רגע לפני שאנחנו פורקים, אני שומע צעקה ברשת הקשר: 'פצועים! פצועים! רופא! רופא! א' פצוע! א' פצוע!'. אמרו עוד שמות של פצועים, אבל א' זה גיסי, קצין בסיירת, וזה שיגע אותי. רצתי לכיוון הבית, שהיה מוקף חומה עצומה. קפצתי איכשהו מעליה וראיתי פצועים רבים. הייתה אש כל הזמן, ואני לא רגיל לשמוע כל כך הרבה יריות באירועים של לוט"ר. הפעם באנו כשהמחבלים היו בשיא הערנות, כי לא הייתה ברירה".
חביב משרטט לנו על דף תרשים סכמטי של הבית. הוא מסמן את החדר הפנימי שבו הוחזק החטוף, ומראה מאיפה פרץ הכוח הראשון, בפיקודו של ליאור לוטן – לימים המתאם מטעם ראש הממשלה לנושא השבויים והנעדרים, ואז מפקד פלגת פח"ע בסיירת. לוחמי הכוח הופתעו לגלות דלת נוספת אחרי הדלת הראשונה שפרצו; הכניסה הפכה לרועשת, וכך אבד גורם ההפתעה. "כוח נוסף, בפיקודו של ניצן אלון, יועד להיכנס לבית דרך הגג. הם הגיעו בשקט ובזחילה לקומה השנייה והתכוונו לרדת מהר למטה, אבל גם כאן המחבלים הכינו דלת, ריתכו אותה ושמו מיליון מנעולים.
"הכוח של סרן ניר פורז נכנס מהר דרך הפרוזדור. הם הצליחו לחסל שני מחבלים. ניר מצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול אחד המחבלים והצליח לירות בו, אבל אותו מחבל ירה לעבר ניר ופגע בראשו. ככל הנראה הוא גם ירה צרור ארוך שפגע בכשבעה לוחמים שלנו שעמדו בטור. אחר כך המחבל נכנס לחדר שבו היה נחשון וקסמן, והפעיל מנגנון של מיטה שגרם לסגירת הדלת. ואז הוא ירה בחייל החטוף והרג אותו במקום.
"ליאור לוטן דיבר איתו דרך הדלת הסגורה. המחבל אמר: 'לכו מפה, הרגתי אותו'. ליאור אמר לו: 'הרגת אותו אז תיכנע, חבל שאתה תמות', אבל המחבל חזר שוב ושוב: 'לכו מפה, לכו מפה'. בסוף זרקו רימון והרגו אותו".
בזמן שלוטן ניהל משא ומתן עם המחבל המתבצר, הגיע חביב למרפסת, שם שכבו בצפיפות הפצועים ובהם גם גיסו. "רובם סבלו מפציעות קלות של ירי בגפיים. היה חושך, זו הייתה מרפסת קטנה, והם היו ממש אחד על השני. עברתי מפצוע לפצוע, עצרתי דימומים. מזל שלקחתי כל כך הרבה חסמי עורקים.
"בינתיים דודו אמר לי שניר פורז נפגע בראש. סיכמנו שהוא מטפל רק בניר, ואני בכל שאר הפצועים. אחד המחבלים המשיך לירות אלינו מדי פעם דרך החלון, ויכול היה לפגוע בנו. דודו ביצע בניר אינטובציה (החדרת צינור לתוך קנה הנשימה – מ"פ). הקסדה של דודו הפריעה לו לעשות זאת, אז הוא הסיר אותה. בעיניי זו גבורה. הוא אמר: אני צריך להציל את ניר. כל הסימנים הראו שהמצב קשה, אבל דודו עשה לו החייאה כל הזמן".
רוב הפצועים היו כאמור במצב קל, אבל אחד מהם היה בסכנת חיים. "הוא חטף קליע באגן, דימם קשות, וחסם עורקים לא היה יעיל. הכנסתי לו עירוי. כולם הזיעו, הכול היה דם, ואני רצתי מאחד לשני. בכל פעם שחזרתי אליו התברר שהעירוי נשלף בגלל הדוחק. ראיתי אותו שוקע, ואז הכנסה מחודשת של העירוי גרמה לו להתעורר. הבנתי שאני צריך להטיס אותו לחדר ניתוח. עלינו על האמבולנס הראשון שהגיע, וכל הדרך הוא אומר לי: 'קובי, אל תעזוב אותי, אני הולך למות'. אני רוצה לבכות כשאני נזכר בזה. אמרתי לו: 'אתה בידיים שלי, אל תדאג'. הוא הובהל לחדר ניתוח, וכיום הוא בסדר גמור. אם היה מגיע לשם מאוחר יותר, ייתכן שהוא היה מת".
לפני שעזב את הבית בביר־נבאלא, חביב היה זה שקבע את מותו של וקסמן. "המחבל ירה בו כמה כדורים בראש, בצוואר ובחזה. אופי הפגיעות העיד שהייתה זו הוצאה להורג", הוא מספר בכאב. סייענים של חמאס שהועמדו לדין בעקבות החטיפה, טענו במשפטם כי וקסמן נהרג מהרימון שזרקו חיילי הסיירת. חביב ולוטן, שהגיעו לבית המשפט עם שפמים, פאות ומשקפי שמש כדי שלא יזוהו, העידו כי סיבת המוות הייתה פצעי הירי.
בהקשר של המבצע ההוא אנחנו מדברים על האפוד הקרמי, שהפך כעת לפריט יקר מציאות ומבוקש מאוד בקרב המגויסים למערכה. אפוד כזה, מספר חביב, הציל את חייו של לוטן: במהלך הקרב בביר־נבאלא הוא נפצע לא פחות משלוש פעמים. לאחר הפעולה הוענק לו ולפורז צל"ש הרמטכ"ל. "בעבר אפוד כזה ניתן רק ליחידות המיוחדות, אבל עברו מאז לא מעט שנים, והיום יש לספק אותו לכל לוחם. אני מדבר על מיגון גם בחזה וגם בגב", מדגיש חביב.
רולטה רוסית
חביב המשיך למלא תפקידים רבים בחיל הרפואה, ובהם מפקד מרכז שירותי הרפואה (משר"פ). בשנת 2011 עמד להשתחרר מצה"ל, והיה מועמד מוביל לנהל את בית החולים ברזילי באשקלון. אלא שאז הוצע לו לשמש נספח צה"ל במוסקבה, והיציאה של חביב לאזרחות נדחתה עד 2015. הוא החליף בתפקיד את אל"מ ואדים ליידרמן, שגורש לארץ לאחר שנחשד על ידי הרוסים בריגול. "הוחלט על המינוי שלי עוד קודם לכן, ואפילו הייתי בביקור אוריינטציה עם ליידרמן זמן קצר לפני שגורש מרוסיה", מספר חביב. "הוא לא עשה פעולת ריגול. להערכתי, בפעילות שלו הוא כנראה דרך על הרגליים של מישהו מבחינה עסקית. אותו מישהו רצה לנטרל אותו, והצליח.
"לרוסיה נודעת השפעה עצומה על המצב הביטחוני בישראל, וזה רק התעצם בעשור האחרון", אמר לנו חביב בשיחה הראשונה, לפני המלחמה. "הרוסים הם שכנים שלנו על הגדר. הם יושבים בסוריה – בבסיסי טייסות, בנמל. הם שכנים שלנו כמעט כמו שאוקראינה שכנה שלהם, ולנו יש אינטרס גדול מאוד למזער את הנזק שרוסיה יכולה לגרום לנו.
"הרוסים מעריכים מאוד את צה"ל, הם רואים בו צבא שניצח את הטכנולוגיה הרוסית ואת היועצים הרוסים. זה שהם ביחסים מצוינים עם האויבים שלנו, לא אומר שהם לא יכולים להיות בקשרים הדוקים גם איתנו. אצל הרוסים יש דבר כזה, וזה בסדר, זוהי דיפלומטיה".
הימים שלאחר מתקפת הטרור לימדו את ישראל שיעור כואב בדיפלומטיה רוסית. הקרמלין נמנע מלגנות את הטבח, ולאחר שיחת טלפון בינו לבין ראש הממשלה נתניהו, פוטין הסתפק בהצהרה כי "פעולה בעזה תביא לאובדן חיים, יש לפתור את הסכסוך בדרכי שלום". הוא אף השווה את המצור הישראלי על עזה למצור הנאצי על לנינגרד. מאוחר יותר ניסתה רוסיה להעביר במועצת הביטחון של האו"ם החלטה הקוראת להפסקת אש בעזה. "עד כה רוסיה לא רק שלא גינתה את חמאס, אלא אף האשימה את ארה"ב שהיא מחממת את האזור ומחרחרת מלחמה", אומר חביב. "האמריקנים התייצבו בצורה חד משמעית לצד ישראל, זלנסקי רוצה לבוא לחבק אותנו, אבל רוסיה, כמו תמיד, דואגת לרוסיה. בגלל ההתייצבות האמריקנית והאוקראינית לצידנו, בין השאר, היא אינה מגנה את מה שעשו לנו".
סוגיה נוספת שקיבלה פתאום פרספקטיבה שונה לחלוטין היא שאלת "הפסקת ההתנדבות" של בוגרי יחידות מיוחדות, במחאה על הרפורמה המשפטית. גם בקרב יוצאי סיירת מטכ"ל היו שאיימו בצעד כזה. חביב סיפר כי בקבוצת הוואטסאפ של רופאי היחידה לדורותיהם התעורר דיון בסוגיה אם הודעה על אי התייצבות למילואים בסיירת, שהשירות בה הוא על בסיס התנדבותי, פירושה סרבנות או לא. הוא גם סיפר שהשתתף בעבר בהפגנות בקפלן, אבל חדל מכך כשזיהה הקצנה במסרים המועברים מעל הבמה. "הלכתי להפגין כדי להגן על בית המשפט מפני ההפיכה המשפטית. כיום נאמרים שם דברים שלא בהכרח קשורים לנושא הזה. קשה לי מאוד לראות דגלי פלסטין בהפגנות, או שלטים בסגנון 'לא נהרוג ולא נמות בשטחים'. מה הקשר? צריך להוציא את הצבא מהסיפור הזה (של המחאה – מ"פ), כי אני חושש שייקח שנים לאחות את הקרע שנוצר בעם. אנחנו יכולים לנצח את האויבים שלנו, אבל אנחנו לא יכולים לנצח את עצמנו. בכל ההיסטוריה שלנו תמיד הפסדנו לעצמנו, ואנחנו שוב הולכים להפסיד לעצמנו. מהדבר הזה אני חרד בצורה בלתי רגילה".
זמן קצר אחרי שחביב אמר את הדברים הגיע יום פקודה, והתברר כי ההתייצבות בסיירת מטכ"ל ובצה"ל בכלל, כמו בכל סבבי הלחימה הקודמים, היא מעל מאה אחוז. "זה המזל של העם שלנו", אומר חביב כעת. "אנחנו יכולים לקשקש כמה שאנחנו רוצים, אבל ברגע האמת כולנו מתייצבים ביחד. יש גם לא מעט חרדים שמבקשים להתנדב ולעזור אצלי בבית החולים. הם אומרים: 'רק תגיד מה, ונעשה'.
"אם בעוד חצי שנה היינו נתקלים בהפתעה הזו, ובינתיים המצב הפנימי במדינה היה מחמיר עוד יותר, אולי זה היה נראה אחרת לגמרי. התעסקנו בשטויות, בוויכוח, בשנאה ובאיבה. זה לא נעלם לחלוטין, אבל אני רואה כמה אנחנו ביחד, וזה מעודד מאוד. אין יותר אנחנו והם. כולנו יהודים, כולנו עם ישראל, וצריך להסתכל מסביב ולחפש איך לעשות טוב לאחרים, כי יש הרבה אנשים שזקוקים לעזרה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
