לשאת נשק, שלא לומר לירות בנשק, נשמע לי מפחיד. לא משהו שמתאים לי. אבל אולי יש דברים מפחידים יותר.
הכול התחיל בעקבות גל הטרור הרצחני ששטף את רחובות ישראל בחודשים הראשונים של 2023. זה נדמה עכשיו רחוק כל כך, והפיגועים של מחבלי "גוב האריות" משכם או חוליות הג'יהאד האסלאמי מג'נין כמו מתגמדים נוכח מתקפת הטרור הבלתי־אנושית של אנשי חמאס בבוקר שמחת תורה. אולם גם לפני שמונה־תשעה חודשים המצב הביטחוני לא ירד מהכותרות. כבישי יו"ש ורחובות הערים נשטפו באינספור פיגועים של יידוי אבנים, דריסה וירי. הקטלני מכולם היה הפיגוע שהתרחש בשכונת נווה־יעקב בירושלים ב־27 בינואר, ליל שבת. מחבל פלסטיני תושב מזרח העיר רצח ביריות שבעה בני אדם סמוך לבית כנסת, ופצע שלושה נוספים. עשרה ימים לאחר מכן נדרסו למוות בצומת רמות האחים אשר ויעקב פלאי, בני 6 ו־8 בסך הכול, וכעבור עשרה ימים נוספים נרצחו בחווארה האחים הלל ויגל יניב, שניהם בתחילת שנות העשרים לחייהם. האש נמשכה במחסום שועפאט וסמוך לצומת בית הערבה, התלקחה ברחוב דיזנגוף בתל־אביב, הכתה בצומת חמרה בבקעה – שם נרצחו לוסי די ובנותיה מאיה ורינה, תושבות אפרת – ואז שוב תל־אביב, ושוק מחנה־יהודה בירושלים, ותחנת הדלק בכניסה לעלי, ומעלה־אדומים, ושוב תל־אביב, ושוב חווארה.
בעוד המתח הביטחוני מבעבע, הלכו וגברו הקריאות לתת רישיון לנשיאת נשק לכל אזרח המעוניין בכך, ולהקל את הבירוקרטיה בעניין. השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, שגם רעייתו אילה נושאת נשק, הודיע כבר לאחר הפיגוע בנווה־יעקב כי תהליכי קבלת הרישיון יואצו משמעותית. כצעד ראשון הוא הנחה את אנשי משרדו לפעול במתכונת חירום, ולאפשר לקציני צה"ל ושב"ס במילואים לקבל אישור נשיאת נשק במסלול מקוצר שאינו מצריך ריאיון אישי. אחר כך הובטח לקצר את משך התהליך לקבלת רישיון ולקבוע תבחינים חדשים שירחיבו את מעגל הזכאים. קבוצות נוספות, כמו כבאים ומשרתי מילואים פעילים, זכו גם הן בהליך מקוצר.
באותה עת הוחלט במערכת דיוקן לשלוח אותי להוציא רישיון לנשיאת נשק, כדי שאבחן מקרוב עד כמה התהליך מורכב. כמו רבים מתושבי יו"ש וירושלים, גם תחושת הביטחון שלי התערערה בשבועות הטרור ההם, ובכל זאת בתחילה לא רציתי להיכנס לזה. החזקת אקדח לא נתפסה אצלי כמשהו ששייך אליי, לדמות שלי. אבל לטובת הכלל, התחלתי לעשות את הדרוש כדי לקבל רישיון כזה.
רבקה קליסקי, היישוב עמיחי: "נשארנו כאן המון נשים עם ילדים. תגברו לנו את כיתת הכוננות, אבל בעקבות הסיפורים מהדרום, אנחנו מבינות שכל אחת צריכה שתהיה לה אפשרות לתגובה בבית שלה. אנחנו בקרוואנים, ויש תחושה חשופה מאוד"
הקלדתי בגוגל את המילים "בקשה לרישיון נשק", והממשק הממשלתי הרלוונטי הופיע כתוצאה ראשונה בחיפוש. נכנסתי לאתר ובחרתי את הסיבה שבגינה אני מגישה בקשה – היותי "גרה או עובדת ביישוב זכאי". בהתאם לכך הוצגה לי רשימת המסמכים הנדרשים: הצהרת בריאות, צילום תעודת זהות, אישור על שירות צבאי או שירות לאומי, אישור תושב ביישוב זכאי או אישור עבודה ביישוב זכאי ושלושה תלושי משכורת אחרונים. ישנן עילות נוספות לבקשת רישיון נשק, הנשענות ברובן על עיסוקו של המבקש: מורה דרך, חקלאי, עוסק בהובלת חומרי נפץ, קצין ביטחון בגוף מוכר, מתנדב או עובד בגופי הצלה, כבאי, ספורטאי יורה פעיל, צייד, מדביר ועוד. כל המבקשים, תהא העילה אשר תהא, צריכים לעמוד בכמה תנאי סף: להיות תושבי ישראל, בריאים, בני 21 ומעלה, בוגרי שירות צבאי או שירות לאומי של שנתיים לפחות; אזרח שלא שירת יכול להגיש בקשה אם הוא בן 27 ומעלה. לאחר הגשת המסמכים, ואם המבקש עמד בתנאי הסף ובתבחינים, ייקבע לו ריאיון באחת הלשכות של האגף לרישוי כלי ירייה. בשלב הבא, אם יימצא זכאי לכך, הוא יקבל "אישור מותנה". עם המסמך הזה עליו להגיע למטווח, לעבור שם הדרכה תיאורטית ומעשית, ולירות מאה כדורים לעבר המטרות. בתום כל ההליך הזה הוא יקבל ממשרד הפנים רישיון רשמי שמאפשר לו לרכוש ולהחזיק אקדח פרטי.
השלב הראשון הוא אם כן הגשת טפסים. מילאתי את הצהרת הבריאות והבאתי לרופא המשפחה, שימלא את חלקו. עד כאן, קל ופשוט. השלב הבא, "טופס עבודה ביישוב זכאי", הצריך חתימה שלי ושל עורך מקור ראשון, על תקן המעסיק שלי, במעמד עורך דין. כשביקשתי להנפיק גם אישור תושב בירושלים, לא מצאתי באתר של העירייה אפשרות כזו. כאן השתמשתי לראשונה במה שאפשר לקרוא "קשרים", ופניתי לאחד מסגני ראש העיר. במכתב רשמי החתום על ידו הוא אישר לי כי אני תושבת הבירה.
למעשה, החתמתי עורך דין על טופס עבודה ביישוב זכאי – בלי לדעת אם אני בכלל עובדת ביישוב זכאי. רשימת היישובים אינה גלויה, מסיבות שנפרט בהמשך. הדרך היחידה לגלות אם אתה עומד בתבחין הזה היא להיכנס ל"מחשבון" שמציע האתר הממשלתי, להכניס את כל הנתונים האישיים, ולראות אם אתה יכול עקרונית לקבל רישיון; מהתשובה אפשר לגזור את המעמד של היישוב שבו אתה מתגורר או עובד.
משיחות עם גורמים העוסקים בתחום התברר לי שלא רק "היישוב" קובע את הזכאות. בירושלים – עיר תחת איום טרור תמידי – יש רחובות שהם בגדר "יישוב זכאי" וכאלה שלא. מיהם הזכאים? שאלה טובה. מאחר שאין לי אפשרות לדעת לאיזו קטגוריה משתייכת כתובת המגורים שלי, ציינתי בטופס כי מתוקף תפקידי כעיתונאית אני מסתובבת די הרבה ברחבי יו"ש.
אני התמהמהתי אומנם בהחתמת רופא ועורך דין, אך אם מזדרזים ומשקיעים בכך זמן ומאמץ, אפשר להשלים את הפרוצדורות הנ"ל בתוך יומיים. המצאת האישור על שתי שנות שירות לאומי התגלתה כמשימה מורכבת יותר. בתחילה ניסיתי להיעזר באחת העמדות האוטומטיות שדרכן אפשר להנפיק אישורים רשמיים, כמו תשלום על מבחן רישוי לרכב. מצאתי אחת כזו בקניון מלחה, אלא שכל הניסיונות להוציא דרכה את הטופס המיוחל נבלמו בתקלות שונות – אם במחשבי משרד הפנים המופקדים על ההליך ואם בעמדה עצמה. ניסיתי לברר במשרד הפנים – שוב, בעזרת קשרים – על נתיב אחר להנפקת האישור המיוחל, והופניתי לרשות לשירות לאומי־אזרחי. גם איתם, כך גיליתי, לא קל ליצור קשר.
עברו הימים, והמשימה של השלמת הליכי הרישוי נדחקה קצת הצידה בשולחן העבודה שלי. ובינתיים הפיגועים נמשכו. שוב תל־אביב, צומת הכבשים, מחסום מכבים, שער יפו, פארק הירקון ו־שוב חווארה. הפעם הנהג הצליח בתושייה רבה לחמוק מהירי, ובכך הציל את חייו ואת חיי אשתו ובתו שהיו במכונית.
ואז, בבוקר שמחת תורה, התעוררנו לחלום הבלהות. מתקפת פתע רצחנית מרצועת עזה, טבח ביישובים סמוכי הגדר ובמשתתפי פסטיבל "נובה", 1,400 נרצחים, כמאתיים חטופים. הבנתי שזה הזמן לחזור לערמת הטפסים ולשלוח בקשה מהירה להוצאת רישיון נשק. אישור על שירות לאומי עדיין לא היה בידי. במשך ארבעה ימים תמימים ניסיתי לתפוס את האגודה שדרכה התנדבתי לשירות, אך ההלם הכלל־ארצי אחז כנראה גם בהם, ובמשרדים לא ענו. גם לא למיילים. שוב נאלצתי להפעיל קשרים, תוך שאני מתנצלת על עצם הפנייה בזמנים קשים כאלה. כשמספר ההרוגים גדול כל כך ומשפחות רבות מתאבלות על יקיריהן, ייתכן שהאדם שאתה מנסה לשוחח איתו שרוי גם הוא בצער אישי עמוק. אחרי ארבעה ימים הצליח מישהו ליצור קשר בשמי עם האחראית על הנפקת האישורים, וזו התפנתה לקרוא את המייל שלי, ובתוך דקות אחדות שלחה לי את האישור.
מבחן התבחין
באותו שבוע של הלם ולחימה, גם מדינת ישראל שינתה מעט את גישתה בנושא רישוי כלי נשק והפקדתם בידי האזרחים. על פי הפרסומים, 4,000 רובי סער נרכשו על ידי המשרד לביטחון לאומי והועברו לכיתות הכוננות של היישובים השונים. במקביל הודיע השר איתמר בן־גביר על הקלות משמעותיות בתבחינים לנשיאת כלי נשק פרטי, והרחבת אוכלוסיית הזכאים. תנאי הסף החדשים קבעו כי אין צורך בשנתיים של שירות צבאי או לאומי, אלא די בשנה אחת – בכפוף לתבחין של מגורים, עבודה או לימודים ביישוב זכאי. הקלה נרשמה גם בתוך התבחין של "שירות בכוחות הביטחון". אם עד כה רק בעלי הכשרת רובאי 07 ומעלה יכלו לקבל רישיון, כעת נקבע כי כל חייל המחזיק בתעודת לוחם, גם אם הכשרתו היא של רובאי 03, יוכל להיות זכאי לכך. בקרב תושבי היישובים הזכאים, די בהכשרה של רובאי 02. לזכאים להליך מקוצר נוספו גם לוחמי מג"ב ומתנדבי משטרה שכבר פרשו, לאחר שצברו ותק התנדבות של 15 שנים. כמו כן ניתנה אפשרות לרישיון נשיאת נשק גם למתנדבים במד"א, ולא רק לעובדי הארגון. הקריטריונים החדשים אושרו ביום ראשון השבוע בוועדה לביטחון לאומי בכנסת, בראשות ח"כ צביקה פוגל. גם לרשימת היישובים הזכאים, כך נאמר לנו, נכנסו יישובים שלא היו בה בעבר.
המראות הקשים מעוטף עזה, עם האסוציאציות לשואה, למלחמת העצמאות ולמלחמת יום כיפור, החריפו את תחושת החרב החדה המונחת על צווארם של תושבי הארץ – והדבר הורגש גם בביקוש לרישיונות נשק. בעשרת הימים שאחרי פרוץ הלחימה הוגשו לאגף לרישוי כלי ירייה יותר מ־90 אלף בקשות חדשות לנשיאת נשק פרטי, לעומת 1,700־2,000 בקשות בשבוע "רגיל". בעשרת הימים הללו הונפקו כ־4,700 אישורים מותנים וכ־4,000 רישיונות.
פנינה גפן (למעלה): "כשהתחילה הלחימה, הבנתי באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים. עשיתי מטווח וקיבלתי את הרישיון הסופי. זה כורח המציאות כרגע, פעולה הכרחית של הגנה שנעשית מתוך רצון לשמור על החיים, לא מתוך רצון להרוג אף אחד"המתח הביטחוני המבעבע הגביר את הקריאות לתת רישיון לנשיאת נשק לכל המעוניין. נוכחות צבאית ביו"ש
אך המספרים החשובים באמת, אם רוצים להבין את הרצון של אזרחים להתחמש, מסתתרים במקום אחר. כ־400 אלף ישראלים התייצבו לשירות מילואים – שיעור התגייסות של 130 אחוז – מה שעורר גאווה רבה ותחושת לכידות, אך גם שיקף מצב בעייתי ביישובים ביו"ש ובקרבת הגבולות. הללו התרוקנו כמעט לחלוטין מגברים צעירים ומנושאי נשק, וכל חדירת מחבלים במציאות כזאת עלולה להסתיים באסון כבד, דוגמת מה שראינו ביישובי העוטף. לאור זאת, רבות מהנשים החליטו להתגייס להגנת עצמן ולהגנת ילדיהן, ולהוציא רישיון לנשיאת נשק.
במשרד לביטחון לאומי מתקשים כרגע לפלח את הנתונים; כל עובדי המשרד, כך נמסר לנו, משקיעים בימים אלה מאמצים בזירוז ההליכים לבחינת הבקשות. בסך הכול יש 40 פקידי רישוי, שרק הם יכולים לאשר בקשות שעומדות בתנאי הסף ובתבחינים, והעומס כמובן כבד. ועם זאת, משיחות עם תושבים בכל רחבי יו"ש עולה כי נשיאת נשק כבר אינה נתפסת כנחלתם של גברים בעיקר. הדבר תואם גם את השינוי בתנאי הסף – משתי שנות שירות לאומי לשנה אחת בלבד. בצירוף העובדה שכל יישובי יו"ש נחשבים "יישוב זכאי", רוב הנשים המתגוררות בהם עומדות כעת בכל הקריטריונים הנדרשים, ויכולות לקבל את הרישיון המבוקש.
במועצה האזורית גוש עציון יודעים לספק גם נתון מספרי: 400 בקשות לרישיון לנשק הגישו תושבי הגוש מתחילת הלחימה ועד יום חמישי שעבר, 170 מתוכן הוגשו על ידי נשים. ראש המועצה שלמה נאמן אף קרא לתושבות להוציא רישיון: "זה חשוב ביותר לביטחון שלנו ולערעור תחושת הביטחון של האויב", נאמר בהודעה מטעמו. "גם מי שנושא נשק מימים עברו – תתאמנו, תרעננו את המיומנויות שלכם".
ביישוב עמיחי שבגוש שילה, המונה כחמישים משפחות, עשר נשים הגישו בקשה לרישיון לנשיאת נשק. לאחת התושבות כבר יש נשק, והיא מסופחת לשמירות ביישוב. "רוב הגברים של היישוב התגייסו, ונשארנו כאן המון נשים עם ילדים", מספרת רבקה קליסקי, רכזת הקהילה של עמיחי. "תגברו לנו כמובן את כיתת הכוננות ואת נקודות השמירה, אבל בעקבות הסיפורים מהדרום, אנחנו מבינות שכל אחת צריכה שתהיה לה אפשרות לתגובה בבית שלה. אנחנו גרות בקרוואנים, ויש תחושה חשופה מאוד. ברגע שהקלו את הדרישות לצורך הוצאת נשק, שמעתי על גל של בקשות מנשים בכל היישובים סביבנו. גם אני הגשתי בקשה לפני כמה ימים. חברות מהשומרון סיפרו לי שבתוך שבוע הן קיבלו אישור, וכבר באותו יום הלכו וקנו אקדח.
"בעלי חזר מחו"ל והלך למטווח כדי לקחת את הנשק שלו, שהוחזק שם בכספת. הוא סיפר שהגיע אחרי שעות הפתיחה, ועדיין היו שם תורים ארוכים ואנשים חיכו כמוהו להוציא את הנשק שלהם. אני שומעת שהמטווחים מלאים אנשים שרוצים ללמוד לירות, יש תורים ארוכים, אין אפילו מקום לחנות בסביבה".
"ברגע שהודיעו על ההקלות, כל החברות שלי הגישו בקשה בזו אחר זו", מספרת תושבת אחרת של היישוב. "אנחנו רואים שכל אחת יכולה להגן על עצמה, כפשוטו, ולכן זה חשוב. היו דיונים אם מסוכן להחזיק בבית אקדח, ולמרות זאת הרבה מהנשים ביישוב החליטו להוציא רישיון".
גם בחוות גלעד, נשים צעירות המטופלות בילדים קפצו על עגלת רישיון הנשק: "הגשתי את הבקשה יום אחרי שהתחילה המלחמה", מספרת נעה קפלן. "קיבלתי הודעה שהבקשה שלי נקלטה, ועכשיו אני מחכה לריאיון. התקשרתי לאחראית על הראיונות וביקשתי שיזרזו את העניין בגלל מקום המגורים שלי, כי גם לבעלי אין אקדח. היא אמרה שקיים עומס מטורף. ציינתי שיש לי שלושה ילדים, והיא אמרה שתעשה מאמץ ושיחזרו אליי לריאיון טלפוני".
מ', אם צעירה בת 25 מהיישוב היהודי בחברון, מספרת שהגישה בקשה ביום ראשון, מיד עם פרוץ המלחמה – ובסוף אותו שבוע כבר קיבלה את האישור המותנה. "נעזרתי בכל מי שיכולתי כדי לקדם את ההליך", היא אומרת. "בריאיון שאלו אותי כמה שאלות קצרות – מי אני, גיל, מקום מגורים ולמה ביקשתי רישיון. עם האישור המותנה הלכתי למטווח, ושם כבר רכשתי אקדח". יומיים לאחר המטווח קיבלה את הרישיון לשאת כלי ירייה, ובתוך זמן קצר אספה את האקדח שקנתה. "זה לא הכי נעים להסתובב עם נשק, אבל אין לנו ברירה. המציאות כרגע מחייבת".
כובד האחריות
"אני בכלל חשבתי להוציא נשק כבר לפני כמה חודשים", מספרת לי פנינה גפן, חברת מערכת מוסף "שבת" של מקור ראשון, אם לחמישה המתגוררת בגוש עציון. "עשיתי את זה מתוך מחשבה שכדאי שיהיה. מילאתי את כל הטפסים, שלחתי לאישור, ולאחר מכן רציתי לקבוע תור לריאיון. זה היה באוגוסט, ניסיתי לקבוע בלשכה בירושלים, ולא היה תור פנוי לפני דצמבר. מצאתי תור בסוף אוגוסט בתל־אביב, ונסעתי לשם. עברתי ריאיון קצר שבו שאלו אותי 'ספרי קצת על עצמך', 'למה את רוצה להוציא נשק' וכדומה. הם פשוט רוצים לשמוע שאת אדם נורמטיבי".
גפן קיבלה את האישור המותנה, אך עד לפני ימים אחדים לא ניסתה להתקדם הלאה ולרכוש לעצמה אקדח. "לא היה לי דחוף, אבל כשהתחילה הלחימה, הבנתי באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים, איום שמגיע לאנשים עד הבית באופן הכי קשה. אז מתוך אחריות מוסרית, עשיתי מטווח וקיבלתי את הרישיון הסופי. צריך לזכור שאקדח זה דבר מכביד, זו אחריות, וזה עולה המון כסף".
"אנחנו רואים שכל אחת יכולה להגן על עצמה, כפשוטו, ולכן זה חשוב. היו דיונים אם מסוכן להחזיק בבית אקדח, ולמרות זאת הרבה מהנשים ביישוב החליטו להוציא רישיון"
בכמה כסף מדובר? אקדח חדש מהדגמים הפופולריים בארץ יעלה בדרך כלל בין 3,000 ל־5,000 שקלים. יש כמובן שוק של אקדחי יד שנייה, ובו המחירים נמוכים יותר. גם המטווח – כאמור, שלב הכרחי בתהליך קבלת הרישיון – עולה כסף: "גובים בין 250 ל־300 שקל לאימון הבסיסי", מספרת גפן. "ציוותו אותי, יחד עם עוד 5־6 אנשי 'רישיון פעם ראשונה', למדריך ירי. יושבים בכיתה לשעה־פלוס של לימוד תיאורטי על החוקים, על סיטואציות שונות, והרבה מאוד על בטיחות. אחר כך עוברים מבחן בכתב על תוכן ההדרכה, ואז מצטיידים באוזניות ומשקפי מגן ומבצעים ירי חי של מאה כדורים.
"כדי לשלוט בשימוש באקדח צריך להתאמן", מדגישה גפן. "לא נותנים אמצעי לחימה לאדם שלא יודע להשתמש בו, כי זה מסוכן. לכן חשוב שבמציאות שלנו, כשרבים מהגברים מגויסים, הנשים ידעו להשתמש בנשק. כדאי לפחות ללכת למטווח כדי ללמוד איך יורים, גם אם אין לך נשק משלך. ואם אפשר, צריך לשאת נשק. זה כורח המציאות כרגע, פעולה הכרחית של הגנה שנעשית מתוך רצון לשמור על החיים, לא מתוך רצון להרוג אף אחד".
גם בברוכין ובפדואל מספרים לנו כי נשים רבות הגישו בקשה לרישיון לשאת נשק. "כשהתחילה המלחמה ובעלי יצא למילואים, הבנתי שאני צריכה להיות בטוחה ביכולת שלי לשמור על עצמי ולהגן על המשפחה שלי", מספרת בתאל שוורץ, תושבת ברוכין ורכזת התרבות של פדואל. "הגשתי בקשה, עברתי את ההליך וקיבלתי אישור. היה אצלנו רופא ביישוב שחתם לתושבים על הצהרות בריאות לצורך קבלת רישיון נשק, עד שגם הוא התגייס בעצמו. אני מעודדת גם אחרות להגיש בקשה, והרבה חברות שלי עשו זאת. אני לא יודעת אם מחר אקנה אקדח, אבל חשוב שאדע להשתמש בכלי נשק, לכל סיטואציה שלא תבוא. כבר שמענו על אנשים שלקחו אקדח או רובה של אדם אחר שנפגע, השתמשו בנשק וכך הצילו חיים. אני מקווה שגם אגיע לרכישת אקדח, כי זה נותן תחושה של ביטחון בתוך המצב המתוח. גם באופן כללי, הדרכים ביו"ש לא סימפטיות".
אלינור מנדל, תושבת קרני־שומרון ומנהלת הקהילה ברבבה, החלה גם היא בהליכים לקבלת רישיון נשק. אף שהיא מרבה לנסוע בכבישי יו"ש, עד מאורעות שמחת תורה לא הרגישה צורך להתחמש. "מיגנתי את הרכב שלי לפני חצי שנה, כשהיו פה לא מעט אירועי זריקת אבנים. היות שפרצה המלחמה, החלטתי שאני לא רוצה להישאר חסר אונים. הרגשתי שאני צריכה לקחת אחריות על עצמי ועל המשפחה שלי, ולא להיות כל היום סגורה בבית. זה נכון ובטיחותי יותר – לנסות להמשיך את השגרה של הילדים ושלי, ועדיין להרגיש בטוחה".
לא הרחק משם, ביישוב קדומים, התארגנה קבוצת נשים לעבור הדרכה בשימוש בנשק ולבצע מטווח. "אם בעלי ייפצע או משהו, אני צריכה לדעת איך להשתמש בנשק שלו", מספרת לי אחת מהן. "אמרנו שגם אם לא נגיש כרגע בקשה לרישיון נשק, לפחות שילמדו אותנו כיצד להשתמש באחד כזה".
תאווה לחיים
על פי ההערכות, בעקבות שינוי התבחינים וההקלה בתנאי הסף ייכנסו מאות אלפי אזרחים ישראלים למעגל הזכאים לשאת נשק. את רשימת היישובים הזכאים לא ניתן למצוא בשום מקום, ולא במקרה. גורמים בכירים מסבירים לנו שהסיבה לכך היא ביטחונית: לא לספק לגורמים עוינים את המידע באיזה יישוב יש יותר כלי נשק ובאיזה פחות. "אם האויב ידע איזה יישוב לא זכאי, הוא יוכל לכוון את רכבי הטויוטה של הרוצחים בדיוק לשם", נאמר לנו. סיבה נוספת קשורה למשפחות הפשע, שעלולות לנצל את המידע הזה כדי להוציא רישיונות חוקיים להחזקת נשק.
אחת ההקלות החדשות היא כאמור הסתפקות בריאיון טלפוני קצר, במקום שיחה פנים אל פנים עם איש לשכת הרישוי. האם אין חשש שאנשים שאינם בריאים בנפשם, ומסוכנים לעצמם או לסביבה, יקבלו כעת רישיון נשק בקלות ויחזיקו בידיהם כלי קטלני? גורמים המעורים בשינוי התקנות אומרים כי חשש כזה קיים, אך צידו השני של המטבע הוא המצב הביטחוני, שמחייב הגדלה של מספר נושאי הנשק במדינת ישראל.
בתאל שוורץ, ברוכין: "אני לא יודעת אם מחר אקנה אקדח, אבל חשוב שאדע להשתמש בכלי נשק, לכל סיטואציה שלא תבוא. כבר שמענו על אנשים שלקחו אקדח או רובה של אדם אחר שנפגע, השתמשו בנשק וכך הצילו חיים. אני מקווה שגם אגיע לרכישת אקדח, כי זה נותן תחושה של ביטחון בתוך המצב המתוח"
ובאשר לרישיון שלי – בבוקר יום חמישי שעבר, כשכל הטפסים היו סוף־סוף בידי, שיגרתי את הבקשה לרישיון נשיאת נשק. ביום ראשון השבוע הודיעו לי כי המסמכים התקבלו, ובעת כתיבת שורות אלו, ביום רביעי, אני עדיין ממתינה לריאיון טלפוני ולהמשך התהליך. עד כה, לא תואם איתי ריאיון, וגם לא נאמר לי האם אני אכן רשאית לשאת נשק על פי הקריטריונים החדשים. ייתכן שאין לזה משמעות מעשית לגביי; אני עדיין חושבת שגם אם אקבל אישור, לא אצטייד באקדח. מצד שני, אולי שיקולי העבר צריכים כעת לזוז הצידה, לאור מלחמת הקיום שנגזרה עלינו. בעיני רוחי עולה דמותה של סבתי עליה השלום, שאחזה בידה נשק ולחמה במלחמת העצמאות בגוש עציון. רק שלא נזדקק, אנחנו נוהגים לומר, אבל כמו שפנינה גפן חותמת את שיחתנו – "בעוד האויב מתחמש בגלל תאוותו לרצוח, אנחנו מתחמשים מתוך תאוותנו לחיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
