נתיב העשרה: עשרים מחבלים נגד שניים וכלב אחד אמיץ

עדויות מנתיב העשרה

"היו שם לפחות עשרים מחבלים נגד שניהם"

דני (דניק) וובק ז"ל, 45, מתנדב ביחידת הצוללנים של זק"א; רס"ן אורן שטרן ז"ל, 49, חבר כיתת הכוננות בנתיב־העשרה. כשברשותם רובה, אקדח וכלב, בלמו השניים את המחבלים ואפשרו לתושבים להסתתר.

עדותו של חבר הקיבוץ איליה קבלין:

"בבוקר שבת תקפו המחבלים את המושב. יצאתי החוצה, אני רואה את דניק מדבר בטלפון עם השכן אורן, שהיה גם לוחם בצבא. דניק אמר לי להיכנס לבית כי יש פה מחבלים. הוא לקח את האקדח שהיה לנו בכספת. נכנסתי, ננעלתי, ופתאום מישהו מנסה לפתוח את הדלת. חשבתי שזה דניק, אז פתחתי את הדלת. פתאום הכלב רקבין מזנק. אצלי הוא לא זז בלי פקודה, אבל עכשיו הוא הפיל אותי מהרגליים ורץ החוצה.

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

"המחבל הסתתר מאחורי הדלת וחיכה לי עם רובה. רקבין רץ לעברו, והמחבל התחיל לירות בו. רקבין חטף המון כדורים אבל המשיך לרוץ אחרי המחבל והניס אותו. דניק ואורן זיהו את מה שקורה והשיבו אש. היו שם לפחות עשרים מחבלים נגד שניהם. אנשים שהיה להם נשק שמרו על משפחותיהם. בזמן שהמחבלים ניסו לחזור, דניק ואורן לקחו את האש על עצמם. בסוף כשהכול נגמר לא נרגעתי עד שלא חיבקתי את גופתו של דניק ונפרדתי ממנו".

מתוך ידיעה שפורסמה באתר ישראל היום, ב־10 באוקטובר

"לקחתי את מכשיר הקשר וצרחתי שיש פיגוע משולב"

אמנון זיו, קב"ט המועצה האזורית חוף אשקלון. זיהה את מצנחי הרחיפה באוויר, הזהיר את היישובים הסמוכים, ולחם במחבלים שחדרו למושב שלו.

"הרמתי את העיניים וראיתי מבנה של שלושה מצנחי רחיפה. עשרים שניות אחר כך החל ירי רקטות. הספקתי לראות שהשלושה התפצלו. רצתי הביתה לקחת את מכשירי הקשר וצרחתי בקשר שיש פיגוע משולב. ככה הודעתי לרבש"צים בגזרה שלי, והם הקפיצו את כיתות הכוננות. הרבש"צים של זיקים ויד-מרדכי שמעו אותי והצליחו להתארגן ולהתגונן. בדיעבד התברר שבזכות זה אף אזרח אצלם לא נהרג או נחטף.

"פתחתי את הכספת בבית והוצאתי את הרובה. נתתי לבן הצעיר שלי את האקדח ואמרתי לו שישמור על אמא. למזלי, הבת הבכורה הייתה בחו"ל. הבן האמצעי, לוחם ביחידה מיוחדת, הודיע שהוא יוצא לכיוון שדרות יחד עם חבר מהיחידה.

"יצאתי החוצה וראיתי שניים מכיתת הכוננות מתקרבים לאחד המחבלים, שהספיק לירות בכמה שכנים. גם שניהם נפגעו. רצתי אליהם וחיפשתי את המחבל, אבל לא מצאתי אותו. במקביל, הטלפון לא הפסיק לצלצל. אנשים צרחו שהם נלחמים מול מחבלים בתוך הבית. במשך שעות ארוכות היינו רק כיתת הכוננות, שהתפצלה לצוותים קטנים.

"המחבלים לא ירפו את ידיי. מה שעושים הרבש"צים וכיתות הכוננות זו עבודת קודש. כל חיים שהצלנו ונציל, זה עולם ומלואו. אני מתכוון להמשיך לגור בנתיב-העשרה, ומאמין שעוד תושבים יחזרו כשהמלחמה תיגמר".

מתוך כתבה שהתפרסמה ב"ישראל היום", 12 באוקטובר