עדויות מניר־עם
"הוא הספיק לומר 'ניסיתי לעשות הכול כדי להגן על המדינה ועל החברים שלי'"
רב"ט מתן אברג'יל ז"ל, 19, מחרמש. לוחם בגדוד 13 בחטיבת גולני. הצמיד רימון לחזהו כדי להציל את חבריו.
מספר אביו אריק אברג'יל, על פי עדויות חבריו של מתן:
"מתן שירת בסדיר בגזרה בעזה. באותו בוקר הוא והצוות שלו היו בכוננות, וכמו כולם שמעו את האזעקות וראו את הטילים. במקביל הם קיבלו הודעה בקשר על חדירה של מחבלים שפורצים את הגדר, ומיד יצאו לשם בנגמ"ש.
"בדרך הם נתקלו במחבלים שבאו מולם וניהלו איתם קרבות. הם הרגו כמה מחבלים, חלק מהם דרסו. באיזשהו שלב הם הבחינו שבאחד המוצבים בגזרה יש חדירה. המ"מ, מתן ועוד שני חיילים נכנסו לתוך המוצב. בפנים הם ראו את הציוד של המחבלים, את האופנועים. הם עברו שם בכל המבנים וטיהרו את המוצב. אחרי שחזרו לנגמ"ש, המפקד שלהם חבר לכוח אחר שזיהה מחבלים במתקן כלשהו. הם בעצם נשארו ללא המפקד, חיילים שנמצאים בצבא פחות משנה.
"הם המשיכו לנוע בשטח, הותקפו על ידי 30־40 מחבלים שירו עליהם כל הזמן. במקביל היו גם טילים ופצצות מרגמה וטילי נ"ט. אחד הטילים פגע כנראה בנגמ"ש, והמכסים של הפתחים בחלק העליון התעקמו. אי אפשר היה לסגור אותם, והחיילים נותרו חשופים.
"כדי לא לאפשר למחבלים לטפס על הנגמ"ש, מתן ועוד חייל יצאו מהפתחים וניהלו אש. למתן כנראה נגמרה המחסנית, הוא ירד למטה להחליף אותה, וחייל אחר עלה במקומו. החייל בפתח השני ירד למטה אחרי שחטף כדור בכתף, וגם לחייל שהחליף את מתן נגמרה המחסנית, והוא נכנס פנימה. כך הנגמ"ש היה חשוף מלמעלה, עם שני מכסים פתוחים. המחבלים ניצלו זאת וזרקו פנימה רימון הלם, ואחר כך רימון רסס.
"לפי מה שסיפרו החברים, מתן זיהה את הרימון וניסה להוציא אותו. הוא נתקע שם באיזו פינה, משך אותו כדי לזרוק אותו החוצה, אבל זה היה עניין של שתי שניות. כשראה שהוא לא מצליח, הוא הצמיד את הרימון לחזה שלו וספג את הפיצוץ.
"מתן לא נהרג מיד, אלא נפצע בצורה אנושה. החובש ניסה לטפל בו, ואחרי שבע דקות בערך הוא נפטר. הוא הספיק לומר 'ניסיתי לעשות הכול כדי להגן על המדינה ועל החברים שלי'. החברים שלו פצועים ברובם, אבל נצלו".
הביאה לדפוס: רחלי מלק־בודה
"החשמל נפל, וענבל צעקה לא לחדש את הזרם"
ענבל רבין־ליברמן, 26, מניר־יצחק. הרבש"צית של ניר־עם. בשתי החלטות מהירות הצילה את הקיבוץ מטבח המוני.
עדות מפי אביה, עופר ליברמן:
"בשעה 6:30 נשמעו אזעקות, וזמן קצר לאחר מכן נשמעו היריות. ענבל הזעיקה את כל כיתת הכוננות לחדר הנשק וניסתה לגייס עוד מתנדבים שהיו בקיבוץ, כל מיני חיילים בחופשה, כדי ליצור כוח התנגדות. זה הדבר החשוב הראשון שהיא עשתה. הדבר השני היה לנתח את הסיטואציה. תוך כדי היירוטים נפל לנו החשמל, וכשרכז התשתיות הלך לחדש את הזרם, היא צעקה לו שלא יעשה את זה: כך כל השערים נשארו נעולים. שני הדברים האלה מנעו כניסה המונית של מחבלים לשטח.
"הגיעו מחבלים לקיבוץ, והחיילים ניהלו מולם קרב גדול, בערך 150 מטר מהגדר. המחבלים שהתקרבו לכיתת הכוננות – שניים מהם נהרגו ואחד נפצע. היה לנו גם הרבה מזל. יש קיבוצים שהגיעו אליהם מצנחי רחיפה, אלינו לא. מחבלים הגיעו ברגל, ואנשי כיתת הכוננות שכבר היו על הגדר, פשוט ירו בהם.
"ענבל לא רוצה להתראיין על הנושא הזה, היא גם כתבה פוסט והסבירה שזה לא הזמן לכותרות, כשאנשים עדיין נלחמים ונהרגים. אני רק יכול לספר עליה שהיא הייתה לוחמת ביחידת עוקץ, ויש סיפור שהיא מספרת – היא הייתה צריכה פעם להרים תינוק מהמיטה שלו בחברון, וזה היה לה קשה מאוד, כי תינוק זה תינוק. אבל מתחת לתינוק היה נשק.
"אני חושב שגם היא וגם אנחנו לא עיבדנו לגמרי את מה שקרה ואת העניין שנוצר סביבה. בשבוע שעבר היא נפגשה עם ביידן, עשו עליה גרפיטי בתל־אביב, וזה 180 מעלות מהאופי שלה. חשוב לציין שבאותו מאבק היו חיילים שנלחמו ונתפסו ונהרגו, ובזכות הגבורה שלהם ניצלו תושבי הקיבוץ".
הביאה לדפוס: רחלי מלק־בודה
