עדויות מהמסיבה ברעים
רמי שני, 64, מבאר־שבע. כתב גלי צה"ל בדרום. חילץ ברכבו עשרות צעירים מהמסיבה ברעים.
"עצרתי ליד כמה מכוניות שראיתי שהן מנוקבות בכדורים. האנשים שם אמרו לי שיש איתם אישה שנפצעה קשה מאוד בבטן. כולם שם היו פצועים בידיים, ברגליים. שאלתי אם הם צריכים משהו, והם אמרו שהם לא מצליחים להשיג את מגן דוד אדום. קפצתי בחזרה לתחנה באורים לראות אם אפשר לארגן להם עזרה. זה היה בלתי אפשרי, אז חזרתי אליהם. לקחתי גם אדם בדואי שעבד שם והיה פצוע מירי בידיים וברגליים והוא בכה. הבאתי אותו לאורים והפקדתי אותו בידי פרמדיקים.
"חזרתי לאותו מקום כדי להעביר דיווח עיתונאי, אלא שאז ראיתי שם הרבה מאוד צעירים שיצאו מפסטיבל נובה. ירדתי לכיוון אחד הערוצים של נחל הבשור, לשם הם התנקזו, ואמרתי להם שיבואו מהר כי מולנו כבר ראיתי חוליית מחבלים מתקרבת. נכנסו כשמונה חבר'ה לתוך האוטו ולקחתי אותם מהר, הבאתי גם אותם לצומת אורים. הם שאלו 'מי אתה?', ואמרתי שאני רמי.
"תוך כדי הנסיעה קיבלתי טלפון מהאולפן, רצו שאעלה לשידור. לפי זה הנוסעים שהיו איתי הבינו שאני כתב של גלי צה"ל. שמתי אותם בצומת אורים והמשכתי לעשות סבבים של פינויים מאזור המסיבה. כל זה קורה כאשר מסביב ירי מנשק קל – גם של מחבלים וגם של אנשי כוחות הביטחון, שירו לתוך שיחים כדי לבדוק שאין שם מחבלים – ומעליי ירי ממסוקי קרב.
"אי אפשר להגיד שלא פחדתי, אבל לא עד כדי כך שזה יעצור אותי. המשכתי תחת האש הזו שש־שבע פעמים להוציא חבר'ה החוצה מהאזור הזה לכיוון אורים. בנגלה האחרונה הם ביקשו שאקח אותם למושב פטיש, כי לשם כולם הולכים. כשנכנסתי למושב פטיש עמדו באזור ניידות וביצעו חסימה שלא אפשרה לחזור לצומת אורים ולהביא עוד חבר'ה, אז נאלצתי להפסיק את פעולת החילוץ הזאת.
"הצלתי בין 35 ל־40 אנשים. לא הרגשתי גיבור, אלא כממלא משימה שאני חייב לעשות. אני קצת נבוך מהפסטיבל שיש סביבי, אני לא רגיל לזה, אבל אמר לי מישהו: רמי, זקוקים לגיבורים בימים האלה".
*
רב־סמל סאמר, 40, מחטיבת פארן. חילץ עשרות אזרחים תחת אש והשתתף בקרבות מול מחבלים רבים.
"ביום שבת בבוקר סביב 7:15 קיבלתי טלפון מהחמ"ל של החטיבה. אמרו לי לעלות על מדים ולהגיע. חברתי ללוחמי ימ"ס דרום, חתמתי על נשק והבאתי את ה'זאב' – כלי רכב ממוגן גדול.
טסנו לכיוון מסיבת הטבע ברעים. עוד בדרך לשם קלטנו את הבלגן והבנו שיש פה אירוע משמעותי. אשתו של אחד הלוחמים הייתה במסיבה ושלחה לבעלה מיקום למחבוא שלה. מצאנו אותה ועוד כמה צעירים שנפצעו וחילצנו אותם. רצינו להיכנס פנימה, לאיפה שהמחבלים היו, אבל הרכבים חסמו את המעבר, אז דחפתי אותם עם הזאב. לא ידענו כמה מחבלים נמצאים שם, אבל חתרנו למגע וחיסלנו אותם. אחר כך התחלנו לפנות פצועים. הצלחנו לחלץ עוד בערך 20 אנשים מהמסיבה. בשלב מסוים לא יכולנו להישאר בזאב כי היה חשש לירי נ"ט.
בהמשך קיבלנו דיווחים שיש עדיין מחבלים בבתים בכפר־עזה, קפצנו לשם ויחד עם כוחות נוספים שהגיעו הבנו שיש אנשים בבתים. חילצנו שתי משפחות ממקומות שונים בקיבוץ. אחר כך היו עוד חדירות של מחבלים, וכל פעם קפצנו למקום אחר וניהלנו מולם קרבות ירי".
הביא לדפוס: ישי אלמקייס
*
לוטן בן־פורת, 38, רחובות. שף שהפעיל דוכן אוכל במסיבה ברעים. הצליח בתושייה למצוא רכב מותנע ולחלץ מבלים תחת אש.
"כולם התחילו לברוח לשדות, ואני ברחתי לצד השני. אחרי ששמעתי את היריות מתרחקות ממני, התקרבתי לרכבים שהיו שם וחיפשתי משהו חד. פתאום שמעתי עוד חוליה מתקרבת לכיוון שלי, ואני לבד. מצאתי עט באחד הרכבים והתחבאתי מתחת לאוטו – שאם מישהו יתקרב, אני אזחל בשקט ואדקור אותו בגרון.
"אחרי שלוש־ארבע דקות התחדשו היריות. לא רחוק ממני ראיתי רכב מונע. התלבטתי עשרים שניות אם לעלות עליו או לא, ובסוף קפצתי פנימה. אמרתי, אין ברירה, זה הזמן להיכנס במחבלים ולהתחיל להוריד אותם בדריסה. אבל פתאום הגיעו הרבה אנשים מתוך היער, כשמחבלים רודפים אחריהם. עצרתי ואנשים קפצו לי לרכב. הבנתי שעכשיו אני השומר שלהם. ישבו לי ברכב שבעה אנשים, כולם בלחץ ובפניקה שקשה לתאר. היה עליי לחפש דרך מילוט. הם דיברו וצעקו בקול, ואני התאפקתי לא להרים את הקול שלי ולבקש שיהיו בשקט. הבנתי שאני מבוגר בן 38 והם ילדים, אני לא יכול לצעוק עליהם.
"ביקשתי מכולם להפעיל Google Maps כדי שאבין איך אני נוסע דרך השדות. הקליטה כל הזמן באה והלכה, ואני עם יד אחת בטלפון, ויד אחת מרגיעה אותם בתוך המקום המטורף הזה. תוך כדי כך אני רואה כלי רכב מתקרבים, ואני לא יודע אם אלה מחבלים או משלנו. באחד המקרים באמת היה מאחורינו רכב של מחבלים. המשכתי לנסוע ועד שלא הגענו, לא סיפרתי על זה.
"אחרי שעברנו את השוטרים הראשונים חשבתי להשאיר את הצעירים שם ולחזור להביא עוד אנשים, אבל הם פחדו כל כך, ולא מצאתי פינה בטוחה להשאיר אותם. כואב לי כשאני חושב שאולי יכולתי להציל עוד חטוף או עוד הרוג. בדיעבד אני מצטער מאוד שלא הספקתי לעשות שם גם דברים אחרים. אבל אם הייתי עושה, אני לא יודע איך זה היה נגמר.
"אני רוצה לדעת שכמה שיותר חזרו משם. פתאום אני רואה פרצוף של אחד שבא לקנות אצלי בדוכן, ועכשיו כתוב שהוא נעדר. ופרצוף של מישהו שכבר הביאו לקבורה. אלה אנשים שבאו לשמוח, ליהנות בפסטיבל שהוא נטו אהבה".
*
סמ"ר ענר שפירא ז"ל, 22, מירושלים. לוחם בסיירת הנח"ל שהיה בחופשה. זרק החוצה מהמיגונית הצפופה את הרימונים שהמחבלים יידו לתוכה, עד שרימון התפוצץ בידו.
עדותה של אגם יוספזון:
"היינו כ־30 איש מהמסיבה שרצו אל מיגונית שעמדה מאחורי תחנת אוטובוס סמוכה, והצטופפנו בתוכה. ברגע שהוא נכנס למיגונית, הייתה תחושה שהכול יהיה בסדר. לא הכרתי אותו קודם, אבל לא היה צריך להכיר אותו כדי לחוות את זה. הוא פשוט נכנס ואמר – 'שלום, קוראים לי ענר, אני מסיירת נח"ל, חברים שלי פה נלחמים והם אמרו לי שהכול יהיה בסדר, ויהיה בסדר'.
"כולם שכבו על הרצפה, וענר עמד. זה היה כאילו הוא לקח את המשימה על עצמו. כמו חייל על משמרתו, למרות שהוא לא לבש מדים ולא היה לו נשק. מהקצה של המיגונית, שם הייתי, אמרתי לו – 'תודה שאתה פה, אתה משרה רוגע'. הוא לא ענה, אבל שמע.
"המחבלים התקרבו. התחלנו לשמוע אותם, מדברים, יורים וצועקים. המחבלים התחילו לזרוק לתוך המיגונית רימונים. חלק התפוצצו במיגונית, וחלק ענר ועוד אנשים הצליחו לזרוק החוצה.
"אני לא ראיתי את הרימונים, עצמתי עיניים. בן הזוג שלי ראה. לא הייתה לי תחושת זמן, אני חושבת שזה ארך כעשרים דקות. הם זורקים פנימה, והוא זורק בחזרה החוצה. פעמיים הם גם נכנסו פנימה. בהמשך גיליתי שגם מישהו בשם לידור רץ החוצה עם רימון ביד, וגם הוא נרצח. אשתו הייתה בתוך המיגונית, והיא הייתה בהריון". ענר תפס כשבעה רימונים והשליך. ככל הנראה, הרימון השמיני, התפוצץ בידו. "ענר שפירא הציל לנו את החיים, ומגיע לו צל"ש על כך. הוא היה המלאך השומר שלנו".
הביאה לדפוס: הודיה כריש־חזוני
*
ע', נהג טנק בחטיבה 7 של השריון. בעוד הטנק שלו עולה באש וכל חבריו לצוות מתים או פצועים קשה, דהר לאזור המסיבה, גונן על השוטרים, דרס מחבלים ואז נאבק בנוספים פנים אל פנים
בסביבות 7 בבוקר בשבת, הוקפצו חיילי השריון בעקבות התראה של מחבלים על הגדר. "נכנסנו לטנק ונסענו לגדר. אחרי שחיסלנו כ־15 מחבלים, התחילו להיכנס עוד עשרות לשטח הארץ. המחבלים ירו טיל נ״ט על הטנק שלי. הטנק התמלא בעשן, פתחתי מדף נהג וברחתי עם הטנק תוך כדי שיורים עלינו טילי נ״ט ללא הפסקה".
בשלב מסוים עצר ע' לבדוק מה שלום שאר חברי הצוות, וגילה שהם נפצעו וחלק מהם סבלו מכוויות. אחד מהם, שהיה בצריח, זיהה מחבל. ע' דרס אותו והם המשיכו בנסיעה תחת אש.
"הגענו לאזור קיבוץ רעים, לאתר המסיבה, וראינו שם קרב ירי של מחבלים מול שוטרים, שנראה היה כי המחבלים מנצחים בו. חסמתי את המחבלים עם הטנק כדי שלא יפגעו בשוטרים. לאחר מספר דקות ראיתי את המחבלים מסתובבים מסביב לטנק בביטחון והבנתי שהשוטרים מתו.
טיפסו לי על הטנק כחמישה עד עשרה מחבלים, והייתי מוכן עם האם־16 לכיוון מדף המפקד, שהיה הפתח היחידי. מחבל שם גילה שיש חייל חי בתוך הטנק. הוא נבהל וזרק עליי את הנשק שלו, ובתגובה יריתי בו וחיסלתי אותו. לאחר מכן נכנסתי מהר לתא הנהג בזמן שזרקו לי כמה רימונים לתוך הטנק, חלקם התפוצצו וחלקם לא. הרגשתי את ההדף ושמעתי את קולות הפיצוץ ובמזל לא נפגעתי.
"נסעתי משם תוך כדי שאני דורס מחבלים ועושה המון בלגן עם הטנק כדי להעיף אותם ממני. דרסתי כמה רכבים נטושים והמשכתי להתרחק מהאזור עד שהטנק כבר כמעט לא זז וכל החלק האחורי שלו עלה באש.
"יצאתי עם קסדה, שכפ"ץ ונשק. פגשתי שלושה אזרחים – לאחד מהם ירו בחזה והוא נפטר ככל הנראה, עוד אחד שירו לו בישבן ועוד אחד שלא נפגע. הם היו מאוד לחוצים, הכנסתי אותם אל הרכב שלהם ונסענו משם כשאני נוהג. נסענו דקות אחדות עד ששמנו לב שאנחנו מכותרים. בשלב הזה התחלפתי עם אחד מהם, בגלל שלי היה נשק ויכולתי לתפעל במידת הצורך. נעצרנו באיזשהו שלב באמצע היער, התחבאנו חצי גוף מתחת לרכב והעמדנו פני מתים. כחמישה מחבלים לא חמושים התקדמו לכיווני, הם חשבו שאני מת וניסו לקחת לי את הנשק. יריתי וחיסלתי אחד מהם, נאבקתי בהם תוך כדי שהם דופקים לי סלעים לראש. שברו לי את הלסת, ארובת העין, הלחי, האף והמון שיניים, חתכו אותי עם סכין. הם הצליחו לחטוף לי את הנשק וניסו לירות בי, אך לא הצליחו. אני לא יודע למה.
"ברחתי במשך כמה דקות עד שהגעתי לשיח שבו התחבאו גבר ואישה. התחבאתי איתם בעודי פצוע במשך בערך שש שעות. מחבלים עברו ליד השיח ובמזל לא ראו אותנו. המשכתי לדמם מהפנים, השניים עזרו לי מאוד, וגם זיהו מתי הגיע החילוץ. הרבה בזכותם אני חי. בזמן שטופלתי בסורוקה ניגש אליי אזרח שהיה פצוע קל מרסיסים, והחל לברר אם אני הטנקיסט שהצליח להסיח את דעתם של המחבלים, ובזכותו ניצלו מאות מאירוע המסיבה".
מתוך עדות שהתפרסמה ברשתות
*
יאיר גולן, 61, מראש־העין. אלוף במיל', ח"כ לשעבר. ירד לשטח ביוזמה עצמאית, חילץ והציל צעירים מאזור המסיבה.
עדותו של רוני גאון, מנהל אגף שפ"ע בעיריית הרצליה:
"האיש הגיבור הזה הציל את חיי בני וחיי שני חבריו. הם היו במסיבה ועם נפילת הטילים החלו לברוח לכל עבר יחד עם כולם. בסופו של דבר הם מצאו את עצמם רצים כמו מטורפים ומוצאים מסתור בתוך שיח ליד מאגר רעים.
"ירדתי מיד לדרום, ומחסום משטרתי עצר אותי בצומת משמר הנגב. נתתי לקציני צבא שהיו שם מיקום מדויק של בני וחבריו, אבל אף אחד במשך שעות לא הגיע אליהם, ובכל הזמן הזה מסתתרים שלושת הבחורים בתוך סבך השיחים, שומעים מעליהם רעש יריות ואופנועים, ולא יודעים מה לעשות.
"בכל הזמן הזה הבן שלי בקשר איתי, והחברים שלו בקשר עם אחיהם. במשך שעות, בלי מים, בלי אוכל, מפוחדים ומבקשים סיוע. ואז פתאום משום מקום מגיע מלאך במדים למיקום של הבן שלי וחבריו, מתקשר לבני, קורא לו בשמו ואומר 'שלום, מדבר האלוף יאיר גולן, בואו צאו אליי'.
"הבן שלי מתקשר אליי, אומר לי: 'אבא, האלוף יאיר גולן בא לאסוף אותנו'. ואני פשוט לא מאמין, שואל אותו – מי?? והוא אומר לי: 'האלוף יאיר גולן, אתה מכיר? אבא, הוא יביא אותנו עד אליך'. וכך היה! האדם הזה, הגיבור הזה, המלאך הזה, בא וחילץ אותם מהשטח. פשוט לא ייאמן. אין לי מילים להודות, להוקיר ולהצדיע לך, יאיר גולן".
מתוך עמוד הפייסבוק של אסנת קומורובסקי־גאון, 8 באוקטובר
*
עוז דוידיאן, 52, מושב מסלול. איש צוות משא ומתן באגף ההסדרה של רשות הבדואים. חילץ בטנדר שלו עשרות צעירים מהמסיבה.
"המראות היו קשים ביותר. היו במקום רק ניצולים ומחבלים, לא היו חיילים. תוך כדי החילוץ והפינוי פותחים עלינו המחבלים באש מכל הכיוונים. בתחילה הובלתי אנשים לחווה או לרכבים שעמדו בדרך. נכנסתי שוב ושוב כדי לחלץ, כעשר או חמש־עשרה פעמים. פיניתי בכל פעם אנשים רבים ככל האפשר, עשרות בבת אחת. הם נדחסו בקבינה ובארגז האחורי, אחזו בחלונות המכונית, עמדו צפופים על המדרגות, היו על גג המכונית ועל מכסה המנוע. ככה הובלנו אותם, העיקר להציל כמה שיותר אנשים מן התופת הזו.
"…כשהגעתי לשטח באחת הפעמים, ראיתי אדם די מבוגר נוסע לבדו ברכב אדום ליד מקום האירוע. שאלתי אותו מדוע הוא כאן והצעתי לו לנסוע לכיוון המושב למקום מבטחים. הוא ענה לי: 'יש לי בן אחד, והבן שלי היה פה במסיבה. אני לא יכול לחזור בלעדיו'. הסברתי לו שיורים כאן וזה מסוכן מאוד. הוא אמר: 'לא אכפת לי. הבן שלי הוא כל מה שיש לי'. נקרע לי הלב, ואז אמרתי לו: 'חכה לי פה, אני נכנס להוציא אנשים ואחזור איתם. יכול להיות שהבן שלך יהיה ביניהם'. הוא חיכה ובאמת כשחזרתי, ראיתי פתאום שהבן שלו קופץ עליו".
מתוך ידיעה שפורסמה באתר "כנס מדיה", ב־17 באוקטובר
*
בן בנימין שמעוני ז"ל, 31, מאשקלון. הצליח להימלט מהמסיבה, ואז חזר אל התופת כדי לחלץ אחרים.
עדותו של האח, אבינועם:
"דיברנו עם בן לכל אורך הבוקר. הוא כבר הצליח לברוח מהמסיבה ולהגיע לבאר־שבע, יחד עם עוד ארבעה מבלים שלא הכיר. הוא סיפר שהיה בלגן, שהוא עוד שנייה בבאר־שבע, ושאז הוא מסתובב להציל עוד. ביקשתי ממנו שלא יעשה זאת, שייסע לבית של אמא שלנו באשקלון, יאסוף אותה ושייסעו אליי לצפון. אבל היה לו חבר במסיבה והוא החליט לחזור. לא הפסקתי להתקשר, שלחתי הודעות. גם חבריו שהיו במסיבה התחננו שלא יחזור".
ידידה של בן כתבה לו מהמחבוא "אל תבוא לפה". אבל הוא חזר, חיפש את חבריו והכניס לרכבו ניצולים אחרים כדי לחלץ אותם. בדרך חזרה הוא נתקל במחבלים. "בת הזוג שלו גם דיברה איתו כל הזמן וביקשה שיחזור. בשיחה האחרונה היא שמעה אותו אומר 'מה זה, ערבים?', ואז השיחה התנתקה.
"בן תמיד שם את עצמו אחרון, רצה לעזור, לכן זה לא מפתיע שבפעולה האחרונה שעשה בחייו הוא ניסה לחלץ את חבריו מהתופת".
מתוך ידיעה שפורסמה באתר ynet, ב־13 באוקטובר
*
מוטי ועמית עזרא, אב ובנו, תושבי בת־חפר. נסעו לחלץ את הבת ניצן מהמסיבה ברעים, והצילו עוד 30 בני אדם.
עמית: "היה מחסום באיזשהו צומת ושאלו אותנו 'מי אתם?'. היינו צריכים לשקר, אמרנו שאנחנו כוח תגבור של היס"מ. ככל שהצבא התקדם קדימה, אנחנו איתם ביחד".
מוטי: "זה כאילו אתה במטווח ברווזים, אתה פשוט לא מבין מאיפה באות היריות. משמאל, מימין, מקדימה, מכל מקום יש ירי. ראינו חיילים, שוטרים, מחבלים, ילדים, אמהות. הכול זרוק על הרצפה".
עמית: "אחותי כל הזמן שולחת לי הודעות: נכנסו לעשות וידוא הריגה, זורקים עלינו רימונים, זורקים בקבוקי תבערה".
מוטי: "אני עוצר לפני המחבלים, ואני רואה שקופצים לי מאחת החורשות מצד שמאל איזה עשרים ומשהו ילדים, אומרים 'תציל אותנו', קופצים לנו על האוטו. אני אומר: ריבונו של עולם, מה אני עושה?! הבת שלי מחכה לי".
עמית: "ואז הוא אומר לי 'עמית, תקשיב, בוא נוציא אותם. בוא נעשה חסד עם האנשים, אולי זה ייתן לנו את ההזדמנות להציל את ניצן'. ואני והוא כבר בדמעות, לא יודעים".
ניצן: "הייתי במיגונית. ראיתי פרצופים, אבל היה קשה מאוד להבין מי חי, מי כבר לא שורד, מי פצוע. היו עלינו הרבה גופות. בשלב הזה כבר לא כל כך תפקדתי. היה המון עשן בפנים וכבר לא הצלחתי לנשום. נתתי למישהי את הטלפון שלי, שהיא תהיה איתם בקשר, ופשוט התעסקתי בלנשום. אמרתי לאחי, 'עמית, אני נרדמת. אני לא מצליחה להחזיק, אני נרדמת, אני חייבת שתבואו לפה. אני חייבת להישאר בחיים'". בסופו של דבר הצליחו האב והאח, תחת חיפוי של כוחות צה"ל, להגיע למיגונית ולחלץ גם את ניצן.
מתוך כתבה ששודרה ב־15 באוקטובר בחדשות 12
*
יניב סרודי ז"ל, 26, מאשדוד. חטף נשק ממחבל, חיסל אותו, וחילץ מבלים בעוד הוא פצוע אנושות.
עדותה של רון שושני, בעמוד הפייסבוק שלה:
"אני חייבת לחלוק כבוד ולהוקיר תודה לבן אדם שהציל את החיים שלי ושל חברים שלי, יניב סרודי ז"ל.
"לאחר שעה שאנחנו מתחבאים בשיחים ושומעים ירי בלתי פוסק, התחלנו לשמוע קללות בערבית, צעקות 'תרימו ידיים'. המשכנו לברוח, באו מחבלים גם מהצד השני, וכמו נס מא־לוהים – האוטו של יניב היה מולנו.
"חשוב לציין שהאוטו כבר היה מלא, ובכל זאת יניב הסכים להעלות עוד חמישה אנשים, היינו תשעה ברכב! יניב נסע בטירוף תוך כדי שלא מפסיקים לירות עלינו. גם בכביש מלא רכבים וגופות, וגם אחרי ארבע היתקלויות עם חוליות מחבלים, ולמרות שנורה מכמה כדורים ביד וברגל, הוא הצליח להביא אותנו לבסיס רעים – שבדיעבד גילינו שגם הוא בשליטת מחבלים, אבל כמו בהשגחה פרטית שאי אפשר להסביר, הוא פשוט נסע בבסיס כאילו ידע בדיוק לאן, ועצר מול בניין של כוח צה"ל.
"יניב נשאר באוטו שעתיים עד שהגיעו כוחות שלדג ויכלו לטפל בו. לצערנו הרב, יניב לא שרד את הפציעה, אבל הוא הציל שמונה אנשים, לא הסכים לוותר על אף אחד מאיתנו ולא עצר גם אחרי שנפגע. תתפללו לעילוי נשמתו, יניב בן לאה סרודי".
חברו של יניב, אלחנן שקולניק, כתב:
"היית במסיבה הארורה, חטפת למחבל את הנשק וחיסלת מחבלים, תוך כדי שאתה מחלץ אנשים אל מחוץ לאזור הטבח. גיבור ומיוחד היית מהשנייה שהכרתי אותך. חיוך תמידי, התנדבת ראשון. נרצחת כגיבור, בדרך הכי מכבדת שאפשר ללכת מפה. אם ללכת, רק ככה! נמות עם סכין בין השיניים".
*
יגאל זינגר, רב־סמל בכיר במשטרה. נשלח למשימת אבטחה במסיבה ברעים. מצא דרך מילוט מזירת הטבח, הוביל דרכה מאות מבלים, ושב להילחם.
"אנשים פצועים התחילו להגיע אלינו מכל הכיוונים. הבנו שאנחנו חייבים למצוא דרך חדשה, והצירים חסומים. פתחתי מפה בטלפון שלי וראיתי שיש שביל עפר שאפשר להיכנס דרכו לשדות ולהימלט מהמקום. עלינו לניידת – אני והחבר שלי חיים, שהיה איתי במסיבה – ונסענו על שביל העפר לאורך השדות. קראנו לכל מי שיכול, לכל מי ששומע אותנו, לעלות לרכבים ולנסוע אחרינו. ראיתי בסביבות מאה רכבים שנסעו אחרינו בשיירה לאורך השדות עד שהגענו לאזור תחנת הרכבת בנתיבות, ומשם כבר אנשים התפזרו כל אחד לכיוון הבית שלו.
"חיים ואני המשכנו לכיוון תחנת המשטרה, כי לא היו לנו נשקים ארוכים ולא היינו ערוכים ללחימה ממש במחבלים שנכנסו לאזור בכמויות. שמענו דיווחים בקשר על ירי כבד לכיוון החפ"ק של המסיבה. חששתי. הייתי בטוח שאני אפצע. שלחתי הודעה לבן שלי: 'יש פה בלגן אטומי, חדירה, מחבלים, ירי… אל תגיד לאמא כלום, אני פה בינתיים, אני אוהב אתכם'.
"הגיע רכב ממוגן עם לוחמים מיחידת יואב, אורן ואני הצטרפנו אליהם. (…) המשכנו לצומת רעים. ניסינו להגיע לחפ"ק המסיבה, אבל שם המשימה הייתה בלתי אפשרית. פנצ'רו לנו את הגלגלים של הרכב ולא יכולנו להמשיך לנסוע. בשלב מסוים נפצעתי עם עוד לוחם, והשלישי טיפל בנו. החובש הציל אותי בידיים שלו.
"ממש כמו בסרטים של רמבו, שבדקה האחרונה לפני שרוצחים אותו מגיע מסוק ומציל אותו, ככה הגיע ג'יפ ממוגן של איציק בזוקה. הוא היה שם בתוך הג'ונגל עם הבת שלו, שהיא גם לוחמת מג"ב, והם ממש בשנייה האחרונה הצילו אותי. עד עכשיו אני עוד שומע את הצלילים של הכדורים שפוגעים ברכב. אני מבין שיכולתי להציל יותר, וזה מה שחשוב: לא מה שעשיתי, מה שיכולתי לעשות".
מתוך ריאיון ששודר בחדשות 12, מיום 11 באוקטובר
*
ליאון בר ז"ל, 53, מגדרה. אלוף־משנה במיל'. נסע עצמאית לחלץ פצועים וגופות מאזור המסיבה והמשיך בכך גם למחרת, עד שנורה בידי מחבלים.
עדותו של הבן עומר:
"כבר ב־8:00, לפני צווי המילואים, לפני הדיווח על התקרית במסיבת נובה, תוך כדי היתקלויות בבארי ובשדרות – אבא שלי מיוזמתו עלה על מדים וקסדה ונסע בלי לחשוב ובלי למצמץ. אבא שלי, גיבור ישראל, מ־9:00 עד 16:00 לא הפסיק לפנות פצועים. לבתי החולים ברזילי. סורוקה. קפלן. עשרות על עשרות פצועים. כשהגיעו הדיווחים על המסיבה והצעירים, הוא לא היסס, נסע לשם והתחיל לחפש פצועים ולחלץ. מעמיס עוד ועוד אנשים, פעם לפטיש, פעם לנתיבות, ככה הלוך ושוב.
"כשהגיע אחר הצהריים הביתה ואמרנו לו כמה דאגנו, הוא לא הפסיק להגיד שזה הייעוד שלו. זה מחיה אותו. הוא לא יכול לעמוד בצד כשהוא יודע שיש אנשים שצריכים עזרה. אמר שלמחרת הוא נוסע שוב כי הוא מרגיש שיש עוד אנשים שזקוקים לעזרה שלנו. אז באתי איתו. אמרתי שאם הוא נוסע, לפחות אוכל לשמור עליו.
"נסענו. פצועים לא ראינו. אבל גופות. כמויות הזויות. שדה קרב. ארגון טרור של ברברים, פסיכופתים, רוע טהור, אין דברים כאלה. דיברנו עם זק"א, הצלחנו להעביר להם מיקומים של מעל עשרים גופות כדי שיוכלו לזכות לקבורה ראויה ולכבוד המינימלי. הצלחנו להגיע למיקום אחרון של אדם שמשפחתו דיברה איתנו, ואם לא אנחנו, מי יודע מתי היו מוצאים אותו.
"היה כבר צבא. היה כבר זק"א. עבודתנו הסתיימה. כולם נוסעים באדישות, בלי אבטוח, אין דיווחי סכנה באזור, אנחנו בסדר. הגענו לאנדרטת חץ שחור. התכוונו להסתובב לכיוון הבית, אבל ראינו רכב משטרתי ירוי. ירדנו לבדוק אם יש שם לפחות גופה שאפשר לקחת. ומשם הסיוט הכי גדול שלי התחיל.
"בום ענק. רימון הלם. קולות פצפצים. הייתי בטוח שאני בתרגיל. אני הוזה, אין מצב. 'יורים עלינו', אבא שלי צועק. אנחנו רצים. אני רואה את המחבל מאחורי אבא שלי. אני צורח. אני נופל תוך כדי וממשיך לברוח, ואחסוך את מה ששמעתי מאחוריי.
"במזל היו מאה מטר ממני שלישיית אזרחים חמושים שהסתערו. אני עם שני כדורים ברגליים. עוברת דקה, ועוד דקה. כוחות לא באים. צבא לא בא. לקחתי את הרכב שלהם והזעקתי עזרה, ומשם כבר את אבא שלי לא ראיתי. אבא שלי, גיבור ישראל. מלח הארץ. מלא בטוב. רק רוצה לעזור. אני עדיין מסרב להאמין למציאות, לא מעכל".
מתוך עמוד הפייסבוק של עומר בר, 9 באוקטובר
*
יוסף אלזיאדנה, נהג הסעות מרהט. חילץ תחת אש כשלושים חוגגים, חלקם פצועים.
"ביום שישי שישה יהודים ביקשו ממני להסיע אותם למסיבה בקיבוץ רעים ולהחזיר אותם ביום שבת. הם התקשרו אליי בשש בבוקר וביקשו שאגיע לאסוף אותם כי יש אזעקת צבע אדום. לא היססתי. לא צחצחתי שיניים ולא שטפתי פנים, ישר יצאתי לאסוף אותם.
"הבית שלי רחוק בערך חצי שעה ממקום האירוע. באזור קיבוץ בארי אני שומע יריות מעל הראש שלי. עצרתי, ירדתי מהאוטו ושכבתי על האדמה. כל פעם שהרמתי את הראש, שמעתי ירי לכיוון שלי. אבל בזמן שאני שוכב, החבר'ה מהמסיבה מתקשרים אליי לחוצים וצועקים 'יורים עלינו'. קמתי, לקחתי את עצמי בידיים ונסעתי כשיורים עליי. המטרה שלי הייתה להציל את האנשים, ולא עניין אותי החיים שלי. אמרתי, מה שיקרה יקרה. נסעתי והירי לא הפסיק, עד שהגעתי בשלום לקיבוץ ולקחתי את האנשים שהסעתי. עלו איתם 24 אנשים נוספים. כלומר, במיניבוס היו יותר מהמותר, אבל במצב כזה הייתי חייב להציל את חייהם. בדרך ראיתי אישה פצועה ברגל ואת חבר שלה שפצוע ביד, לקחתי גם אותם למקום בטוח והם פונו לבית החולים. אחרי כמה שעות יצאנו מהאזור דרך היישוב ביר־הדאג'.
"אני עשיתי דבר אנושי, האנשים שהצלתי הם בני אדם כמוני. כולנו חיים במדינה אחת ואני כמעט היחיד שיכולתי להציל אותם. שמח מאוד שכולם חזרו לבני משפחותיהם שלמים".
מתוך ראיונות לגלובס (13 באוקטובר) ול־ynet (16 באוקטובר)
*
אסף שלזינגר ז"ל, 57, מראש־העין. שימש פרמדיק במסיבה ברעים. טיפל בפצועים במשך שעות עד שנרצח.
עדותה של יובל אוזן:
"כשראינו שנורים עלינו טילים בלי הפסקה, רצינו מיד לנסוע הביתה, אבל בכביש היציאה ירו עלינו מנשק קל מכל כיוון אפשרי. חטפתי כדור באגן, בן זוגי סובב את הרכב בחזרה לכיוון המסיבה על מנת לחפש עזרה.
"בכניסה למסיבה עמד אמבולנס ודהרנו אליו במהירות. באמבולנס אסף קיבל את פניי וניסה להרגיע אותי. הוא טיפל בי, הכניס לי עירוי ונתן לבן הזוג שלי גזות כדי להחזיק את פצע הירי. ביקשתי ממנו שיציל אותי וייקח אותי לבית חולים, כל כך פחדנו. הוא אמר שהם מנסים אבל שאין לאן לברוח, כי בקשר של האמבולנס אומרים שיש מחבלים בכל יציאה. בכל זאת הוא ניסה לחפש מקום מפלט, עד שזה היה בלתי אפשרי כי התחילו יריות בכל מקום. מבול של ירי. בסופו של דבר הוא הצליח להעביר אותי לאלונקה אל תוך רכב אחר באומץ רב, כדי לפנות אותי לאוהל של כל הפצועים. מאז לא ראיתי אותו יותר".
עדותה של חיה קימלמן, ממארגני הפסטיבל:
"עבדנו עם כעשרים ספקים, והרוב הגדול מהם לא שרד – צוות האבטחה, הברמנים ועוד עובדים. כל מי שנשאר, נשאר להילחם או לטפל בכל מי שהיה זקוק לעזרה. אני מכירה את אסף כבר למעלה מעשור. ידעתי שמה שלא יהיה, אפשר לסמוך עליו שיטפל גם בנו. הוא תמיד היה הכי אחראי, חכם ומפוכח, ואין לי ספק שברגע שהוא החליט להישאר עם הפצועים ולא לברוח או להתחבא, הוא ידע בדיוק איזה גורל מצפה לו".
הביאה לדפוס: אביטל אינדיג
*
סרן עמית, חטיבת ביסל"ח. הציל צעירה שעמדה להיחטף לעזה.
"תוך כדי הסריקות קלטתי לפתע שני רכבים שנראו לי חשודים. החלטתי שאני הולך לסרוק את הרכב, בזמן שהמג"ד מפקד על אירוע סריקת המחבלים. זיהיתי שהמושב הקדמי ברכב שכוב לאחור. זה כבר היה נראה חשוד. התקרבנו עוד יותר, וחשדתי שהאדם שיושב שם הוא מחבל. הוא לבש בגדים שחורים וכפייה. הוא הבין שאנחנו הולכים לתפוס אותו, והחל למלמל בערבית 'אללה אכבר'.
"במקביל שמעתי מתא המטען קול זעקה – 'הלפ מי, תעזרו לי'. אז הבנתי בוודאות שזה מחבל שניסה לחטוף אישה לרצועת עזה. יריתי בו והרגתי אותו. קצין הקשר הגדודי פתח את תא המטען של הרכב, וראינו לפתע נערה שיוצאת ממנו. היא חיבקה אותי כאילו אני המושיע שלה והחלה לבכות בהיסטריה. לקחנו אותה למקום מוצל, ואחר כך ליווינו אותה למשטרה. היא סיפרה שהמחבל התחזה לאזרח ישראלי שקלט שהיא במצוקה לאחר היריות במסיבה. הוא אמר לה 'אני רוצה לעזור לך, בואי איתי', ואז החל להרביץ ולתקוף אותה, ונעל אותה בתא המטען. הוא כבר ממש התחיל בנסיעה לכיוון עזה, והיה קרוב לשם. בקלות היא הייתה יכולה להיות עכשיו בין החטופים.
"אני שמח שחתרנו למגע עם המחבל ושהצלחנו להשיב אותה. בכל יום כשאני קם בבוקר אני מבין את הזכות שנפלה בחלקי, להיות לוחם ולהגן על אזרחים במדינה".
מתוך ידיעה שהתפרסמה באתר מעריב ב־9 באוקטובר
*
יניב בר, רב־סמל מתקדם במשטרת שדרות. הציל עשרות מבלים מהמסיבה והסתיר אותם בתחנת דלק
"הגעתי לכביש סמוך למסיבה. התחלתי להכווין רכבים לעלות לכביש ולהימלט. הגיעה אליי צעירה שהייתה פצועה בפנים, לא הבנתי מה קרה, הענקתי לה טיפול רפואי ולקחתי אותה לתחנת דלק קרובה. הגיעו אליי עוד שלושה פצועים במקומות שונים בגוף, ושם אני מבין שמחבלים ירו עליהם. בהחלטה שלי הכנסתי את כולם לממ"ד – סך הכול היו שם עשרים צעירים. הבאתי להם מים, נעלתי אותם, ביקשתי שלא יצאו ושיהיו בשקט.
"בזמן הזה אני יוצא החוצה ומבצע חסימה קשוחה עם הרכבים שהיו שם. בחנות עצמה ביצעתי חסימה נוספת עם מקררים על הדלתות. בראש אמרתי לעצמי, אני הדבר היחיד שעומד בין המחבלים לצעירים, ואין סיכוי שהם עוברים אותי. ראיתי חלק מהמחבלים על אופנועים וחלק בטנדרים, הם ירו על כל מה שזז. ניסיתי לאתר מחבל בודד כדי לנטרל אותו ולקחת את הנשק האוטומטי, כי הייתי רק עם אקדח. לא הצלחתי, הם כולם היו בקבוצות.
"לקראת הסוף התקשרתי לאבא שלי ולאשתי ונפרדתי מהם. ידעתי שהסיכוי לצאת משם בחיים הוא לא גבוה. בסופו של דבר אחרי שלוש שעות וחצי הגיע אלינו כוח חילוץ של הצבא, והם לקחו את הפצועים. אני מודה לא־לוהים שאני פה, ואני אמשיך להילחם".
מתוך כתבה שפורסמה באתר ערוץ 14, ב־18 באוקטובר
*
ניצב משנה יצחק (בזוקה) בוזוקשוילי ז"ל, 44, מפקד תחנת שגב שלום, ממיתר. יצא יחד עם בתו, לוחמת מג"ב, לחלץ פצועים תחת אש ונהרג בקרב על קיבוץ רעים.
עדותה של בתו, סמל ראשון ליאל בוזוקשוילי:
"יצאנו יחד מהבית לתחנה. לפי הדיווחים בקשר הבנו שיש מחבלים בכל מקום, שזה לא עוד פיגוע. היינו דרוכים וכל הנסיעה הסתכלנו לצדדים, לראות אם יש אולי מחבלים שהספיקו כבר להגיע לאזור. התחלנו לראות על הכביש רכבים מחוררים, נסענו בין גופות. פתאום ראינו אנשים שבורחים על נפשם וחוליית מחבלים בעקבותיהם. אבא התחיל לירות לעברם. גם אני נתתי בהם מטח והצלחתי להוריד אותם.
"התחלנו לחלץ פצועים תחת אש, להעמיס אותם לבגאז' שהיה פתוח. אבא בינתיים חבר וסייע לכוח שכבר היה שם, חיפה עליהם באש וחילץ את הפצועים גם משם. פינינו את הפצועים ותכננו לחזור לצומת ולהמשיך לחלץ, אבל אז אבא ראה שאני עומדת להיכנס לרכב של קרקל ועצר אותי, ממש בגוף שלו. התפתח בינינו ויכוח. אמרתי לו שייתן לי לעלות, שאני יכולה לעזור.
"הוא הסתכל עליי וחרץ: 'לא, את נשארת פה ולא יוצאת מכאן'. הוא ידע לקראת מה הוא הולך. נתתי לו נשיקה, אמרתי לו ולצוות שישמרו על עצמם וזו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותו. חיפשתי מכשיר קשר להאזין מרחוק, הייתי ממש מבועתת וניסיתי לשמוע כל פיסת מידע.
"בזמן הזה המשוריין שלו עם הצוות הגיע לקיבוץ רעים והם חילצו עוד ועוד. לא נחו לרגע. ואז שמעתי שצועקים בקשר: 'אל תיכנסו עם הרכב, יש פה ירי RPG'. ושמעתי פיצוץ אדיר וירי מסיבי. ואז, 'שגב 1 והנהג שלו ללא רוח חיים'.
"המוח שלי לא הגיב, לא קלט. אבא שלי הוא האדם הכי חזק בעולם. מהחפ"ק שאלו בקשר מי לוקח פיקוד. כששמעתי שמישהו אחר עונה ולא אבא, הבנתי שהוא באמת כבר לא אתנו. החלטתי שלא משנה מה, אעשה הכול בשביל להמשיך להילחם. זיהיתי את הרכב של הצוות שלי ועליתי עליו. קיבלנו דיווח על מחבל באופקים, המשכנו לשם ונלחמנו במשך שעות ארוכות. אבא הציל את החיים שלי כשהוא השאיר אותי שם. הוא השאיר לי צוואה ואני אעשה הכול כדי לחזור לשטח להילחם. בשבילו".
מתוך כתבה ששודרה ב"חדשות סוף השבוע",N12, ב־21 באוקטובר
*
לירון ברדה ז"ל, 26, משערי־תקווה. במקום להימלט, לירון סייעה ככל יכולתה לפצועים, עד לרגעיה האחרונים.
עדותה של מאי חייט, חברתה של לירון ז"ל שהתלוותה אליה למסיבה:
"לירון הייתה חלק מצוות שעושה את הברים במסיבות, חלק מצוות ההקמה. כשהתחילו הטילים, היה ברור שנחכה עד שהכול ייגמר, כדי לארוז את כל הדברים. הקראוון שלה היה ליד החפ"ק של המשטרה. שם היינו. כשהתחילו להגיע פצועי ירי מבחוץ, ככל הנראה כאלו שרצו לכיוון הכביש ונורו שם, היא התחילה לעבור מפצוע לפצוע. לקשור חסמי עורקים ולשים אינפוזיות. בהתחלה הגיעו אנשים עם פצעי ירי ברגל או ביד, ואז גם פציעות יותר קשות. היא לא הייתה פרמדיקית, אבל עשתה ככל יכולתה. חלק מצוות ההצלה לכל דבר ועניין. היא הרגישה שכל המסיבה תחת חסותה, שהיא חייבת להציל את כולם. תמיד הייתה כזאת, אבל שם יותר מתמיד.
"זה נמשך כשעתיים, משבע בבוקר עד תשע. היה רגע בו היא באה ושאלה איך אני. אמרתי שאני שולחת הודעות פרידה להורים שלי. היא אמרה 'אל תעשי את זה, יהיה בסדר'. כשהבנו שהמחבלים מתקרבים, השוטרים ביצרו אותנו בתוך הביתן של החפ"ק. חשבנו שהצבא עומד להגיע בכל רגע, לא הבנו את סדר הגודל.
"היא רצתה להמשיך לטפל באנשים, אודי ואני צעקנו עליה שתשב. אודי לקח לה את המפתחות של הרכב – אחרת גם הייתה נוסעת להביא פצועים. כשהתחילו לירות מקרוב, השוטרים יצאו החוצה כדי להילחם במחבלים, ונרצחו כולם. כולנו התחלנו לברוח לשדה. לירון נשארה עם פרמדיקית פצועה שלא יכלה לרוץ. כשסובבתי את הראש אחורה, ראיתי שהיא איתה. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותה. אביה של לירון, אבי, מתאר כי "היא חטפה צרור בגב. ככל הנראה שלושה כדורים".
הביאה לדפוס: הודיה כריש־חזוני
*
אריק יוסי מסטיי, 48, מקרני־ שומרון. יצא מביתו בידיים חשופות כדי להציל את בתו מהמסיבה, והצליח להציל גם אנשים נוספים.
"השעה הייתה 9:39 בבוקר. הייתי עם הבנות הקטנות שלי בבית. לפתע מצלצל הטלפון. גרושתי. שנים שלא דיברנו. מיד הבנתי שמשהו לא בסדר. 'אריק', היא אמרה, 'הילדה נמצאת במסיבה בדרום, יורים עליהם. היא מתחבאת שם. הפעלנו קשרים. ניסינו לדבר עם כוחות הביטחון. אף אחד לא מוכן להיכנס לשטח להוציא אותה משם, וגם אמרו לנו לא להתקרב כי כל הכבישים חסומים'.
"מיד מתקשר אל בתי יסמין. היא מבוהלת. 'אבא, יורים עלינו פה, ברחנו, השארנו את האוטו ורצנו לשטח. אתה חייב לבוא'. אמרתי לה שתפעיל מיקום בזמן אמת ותשלח לי. לבשתי מדים של מד"א, שם אני מתנדב כחובש, לקחתי תיק חובש לכל מקרה שיהיה באוטו, כמה בקבוקי שתיה ויצאתי לדרך.
"כביש שש. אני טס לכיוון דרום ועוקפים אותי רכבים של מילואימניקים, נראה לי שהם נוסעים על 200. עובר את קריית־גת ואז זה מתחיל לחלחל – אני באזור מלחמה. עשן עולה מהשדות. נשמעים פיצוצים ואני מרגיש את ההדף בחלונות.
"ידעתי שאם אסע דרך אשקלון או שדרות, סביר שתהיה לי בעיה לעבור. החלטתי להגיע לשטח מסביב, דרך המושבים. בזכות המדים של מד"א עברתי שני מחסומים בקלות, אפילו לא עצרו לשאול. אחרי עשרים דקות של נסיעה בשטח לכיוון עזה אני מגיע לצומת דרכים וה־GPS החליט שהוא יוצא לחופשה.
"אני בתוך מטעים. מסביבי שטח ענק של ואדיות. מתקשר לילדה. 'יסמיני, אני לא יודע לאן להמשיך מפה'. 'אבא, אתה עם רכב אפור?', היא שואלת. 'כן!'. 'אבא תכנס לאוטו תיסע קצת אחורה שנדע שזה באמת אתה'. נכנס לאוטו, נוסע אחורה. 'אבא זה אתה!', היא צועקת, 'אנחנו רואים אותך!'.
"כ־400 מטר ממני אני רואה חבורה רצה על שביל ליד המטעים. נוסע לכיוונם, הילדה התפרקה לי בין הידיים. עשרה ילדים בסך הכול הצליחו להגיע אלי. כולם מיובשים, מזל שהבאתי שתיה.
"היא בוכה ואני מכניס אותה לרכב ומדרבן את כולם להיכנס מהר. מסביב פיצוצים ואנחנו בלב השטח. כיפת ברזל לא מיירטת בשטחים פתוחים, צריך לעוף משם מהר. שלושה יושבים לצדי במושב הקדמי, חמישה במושב האחורי ועוד שניים ישבו בתא המטען, נוסעים חזרה. אחד הילדים בקשר טלפוני עם רבש"ץ של מושב, מתאר לו את הרכב ואומר לו שאנחנו בכיוון שלו. זכיתי בילדה שלי ויש לה בן זוג מיוחד. הוא תפקד בצורה מעוררת השתאות, בקור רוח הוציא אותם לשטח ולא ויתר לה, גרם לכך שהמשיכו ללכת במשך כמעט חמש שעות עד שהגעתי".
מתוך פוסט בעמוד הפייסבוק של מסטיי, 11 באוקטובר
*
רז פרי, 23, בילה במסיבה, נאבק במחבל בידיים חשופות.
"שירתי בכפיר ושם לימדו אותנו להילחם עם מה שיש לנו. היו לי ידיים. תפסתי את המחבל באשכים והוא התקפל. הכיתי אותו והוא ירד על הברכיים והתחיל לירות. ניסיתי למשוך ממנו את הנשק והוא משך אותי החוצה יחד עם הנשק. כל המחבלים מסתכלים עלינו, ומתחילים לירות ללא הפסקה לכיווננו. אני נפלתי אחורה חזרה למיגונית, והמחבל קיבל את כל הכדורים.
"כל המחבלים רצו לכיווננו. שלושה מחבלים נכנסו, זרקו לעברנו ארבעה רימונים, ואני צועק 'רימון, רימון, להתכופף! לא לעמוד!' ככה לימדו אותי בצבא, שאסור לעמוד. קפצתי על שניים מהאנשים שהיו איתי. ופשוט שכבנו אחד על השני. התפוצצו כל הרימונים. אחד שהריח את הגזים ברח החוצה מהמיגונית וירו בו ישר. אשתו ראתה את זה וצרחה, המחבלים שמעו את הצרחות, ואחד מהם הגיע ושוב זרק רימונים לכיווננו.
"הצלחתי לתפוס את הרימון ביד ימין ולזרוק אותו מחוץ למיגונית, שם הוא התפוצץ. התחיל קרב ירי בחוץ. אחד הגברים שהיה איתי ביקש שאשים לו חוסם עורקים על הרגל, כי כל הרגל שלו הייתה חשופה. קרעתי את החולצה ועשיתי לו חוסם וברגע אחד הדם פסק. ניסיתי לאפס את הבחורה שהייתה בהלם, אבל לא הצלחתי ושמעתי בחוץ שקרב היריות מתחיל להיפסק.
"השכבתי את שניהם לידי, תפסתי גופה וניסיתי לכסות אותם באמצעותה. אחד המחבלים החליט לחזור למיגונית והחדיר בינינו את הקלצ'ניקוב, עשה עלינו וידוא הריגה. כדור אחד חדר לי לבטן, ולא הרגשתי את זה בכלל. שמעתי את הסקודה שלי נוסעת ואמרתי לעצמי – אני לא מאמין שאני נושם".
מתוך ידיעה שפורסמה באתר ynet, ב־22 באוקטובר
*
יגיל רימוני, מפיק ואחראי האבטחה במסיבה. נלחם במחבלים וחילץ פצועים.
הדר כץ העלה לעמוד הפייסבוק שלו הודעה קולית שיגיל רימוני פרסם בווטסאפ במהלך האירוע:
"חברים, חזרתי לאתר האירוע עם אחד המג"בים של הגזרה ועוד כוח קטן של יחידת מצדה. הסתערנו על המתחם וטיהרנו אותו. 6־7 מלוכלכים הרוגים. אחד בן ערובה. יש פה כרגע עשרות הרוגים. פינינו כרגע כבר כמעט 30 פצועים. אם יש פה עוד אנשים, בבקשה לתת להם את המספר טלפון שלי, שולח עכשיו את המיקום שלי, שיתקדמו אלינו בהליכה איטית, איטית, עם ידיים למעלה ויצעקו בעברית ברגע שהם בטווח דיבור".
שבוע לאחר האירוע כתבה דרור עוזי־ליפשיץ בחשבון הפייסבוק שלה:
"יש מישהו אחד שלא יוצא לי מהראש. יגיל רימוני, אחד ממפיקי מסיבת הנובה בעל חברת האבטחה שאני לא יכולה לדמיין לעצמי בכלל את התופת שעבר וחווה שם. אתם אולי לא יודעים אבל יגיל והצוות שלו נשארו שם תחת אש במשך יומיים סרקו וחיפשו ניצולים והצילו עשרות של אנשים שהסתתרו. הכול תחת אש חיה ומול מראות זוועתיים שלא גרמו להם לוותר לרגע. ממשיכים בסיוע למחלצים ולכוחות. הוא כנראה לא יראה את זה וגם לא יאהב שכתבתי את הפוסט אבל היה לי חשוב שכולכם תשמעו מי זה".
*
רב־פקד שפרה בוכריס, 44, ממרחבעם, מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום. לאורך שעות ארוכות נסעה עם אנשי צוותה שוב ושוב אל תוך שטח המסיבה כדי לחלץ אזרחים.
בוכריס היא אם לעשרה ילדים. "בשבת בבוקר הוקפצתי מהמיטה. במקביל להקפצה, אחת המפק"ציות שלי, תושבת אופקים, התקשרה בצעקות ואמרה שבן הזוג שלה קיבל כדור ברגל. ביקשתי שתשלח תמונה. אני גם חובשת, אז הסברתי לה איך לחבוש. הבנתי שיש מחבלים באופקים. נסענו לבאר־שבע, הצוות ואני, התחלנו לרוץ בין זירות נפילה של רקטות עם מפקד התחנה. ואז שמענו בקשר את אחד הקצינים של מג"ב מדווח שהוא נפגע ומאבד דם באזור רעים".
בדרך לרעים, הצוות של בוכריס ניסה לסייע באיתור מחבלים גם במושבים הסמוכים. "אנחנו נוסעים לכוון תחנת הדלק אורים ושם יש אזרחים שמתארים שיש כמות של אנשים בשטח. אז פשוט מתחילים לנסוע עם הרכב שלי הקטן ועם רכב פרטי נוסף שהיה איתנו ומנסים לאתר אנשים. כאלו שקבלנו נקודת ציון שלהם מבני משפחה וחברים, או כאלו שפשוט רצים בשדות. אנחנו מעמיסים כמה שאפשר ברכב ומביאים לתחנת הדלק וככה אנחנו נוסעים הלוך חזור, בזמן שברקע כל הזמן שומעים ירי". בחלק מהמקרים הם הגיעו אל נקודת הציון וגילו שמי ששלח אותה כבר אינו בין החיים. יחד עם סגנה פקד רם עמרני, הסמב"ץ רס"מ ברוך אביסהל ורס"ר המשמעת רס"ב יניב כהן – הם המשיכו בכך במשך כמעט 14 שעות, עמוק אל תוך הלילה. "במקביל מאתרים מדי פעם מחבלים ללא נשק. אזקנו אותם וקשרנו להם את העיניים. בשלב מסוים ראיתי שהאנשים שלי מותשים פיזית ונפשית. אבל הם התרעננו והמשכנו.
"באמת אין בי תחושת גבורה. היו שם חיילים, שוטרים, אזרחים – כולם מזועזעים מהאירוע, אבל יחד עם זאת כולם באו כדי לעזור ולבלום את המתקפה האכזרית והמטורפת הזו ולא כולם חזרו. אחרי שעות, כשנגמרו נקודות הציון שנשלחו אלינו, אספנו את השוטרים שנהרגו בשטח בצורה כמה שיותר מכבדת, כדי לחלוק להם כבוד אחרון. אין לי מושג כמה אזרחים הצלחנו להוציא במהלך השעות הללו. יודעת שהעמסתי על המכוניות יותר ממה שמותר. וחשוב לי לומר – יש לנו עם מדהים, ויש לנו המון כוחות. נקים את הישובים מחדש, נחזק את קווי הגנה. נדבוק בתקווה ובאור. זה מה שייקח מאתנו את החושך".
הביאה לדפוס: הודיה כריש־חזוני