עדויות מקיבוץ ניר־עוז
"זה היה כמו יציאת מצרים של מחבלים. הם יצאו עם טלוויזיות וטרקטורים וקלנועיות"
בת־שבע ואוהד יהלומי, קיבוץ ניר־עוז. אוהד נשאר מחוץ לממ"ד כדי להילחם במחבלים. הוא נחטף. בת־שבע הצליחה לחמוק עם שתי בנותיה מהמחבל שחטף אותם, בן נוסף גם נחטף לעזה.
עדותה של בת־שבע יהלומי:
"במשך שעתיים ישבנו בממ"ד בשקט מוחלט. הדלת של הממ"ד לא נסגרה, הידית הייתה שבורה, ואוהד החליט בגבורה אחרי שעתיים לצאת מהממ"ד ולטרוק עלינו את הדלת. הוא ישב מחוץ לממ"ד עם אקדח ביד.
"בסביבות השעה עשר, מחבלים נכנסו אלינו הביתה. היה קרב יריות בינם לבין אוהד, הוא נפגע והם הצליחו לפרוץ לתוך הממ"ד. נכנסו ארבע מחבלים חמושים, דיברו איתנו בערבית, מדי פעם אמרו את המילה Come באנגלית, והבנו שהם רוצים לקחת אותנו איתם.
"ראינו את אוהד יושב פצוע בכניסה לממ"ד. הוא אמר לנו שהוא אוהב אותנו, ושנלך איתם. הם הוציאו אותנו החוצה. למרבה האירוניה, הם ביקשו ממני את המפתחות לאוטו שלי. הראיתי להם את הרכב מול הבית, הם פשוט שרפו הכול, אז הם הביאו שני אופנועים משלהם.
"כשנפרדנו מאוהד ניסיתי להניח עליו את התינוקת, חשבתי שלפחות עליה ירחמו, אבל הם לא הסכימו שהיא תישאר איתו. הם הרימו אותה והוציאו אותנו לשני אופנועים בחוץ. המחבל שמחזיק את התינוקת על האופנוע הקדמי, יחד עם הבן שלי איתן ועובד זר שהם לקחו פצוע ואזוק; ואני והילדה בת ה־10 על האופנוע האחורי, עם שני מחבלים.
"התינוקת בכתה והם העבירו אותה אליי. התחלנו לנסוע בקיבוץ. המראות היו מאוד קשים. אין קיבוץ. הקיבוץ עלה באש. הרוס, שחוט, שרוף, גופות בכל מקום. אחד השערים של הקיבוץ היה פתוח ונהרו ממנו המוני מחבלים, זה היה כמו יציאת מצרים של מחבלים. מאות על מאות של מחבלים, כולל ילדים. לא רק שהם הרגו ושחטו, הם גם בזזו, הם יצאו עם טלוויזיות וטרקטורים של הגד"ש וקלנועיות של הזקנים. פשוט באו לגנוב.
"נסענו יחד עם השיירה הזו לכיוון עזה. ראינו המון גופות בדרך. קרוב מאוד לגבול, הגיעו פתאום שני טנקים והתחילו לזגזג בשטח. האופנוע שלנו נפל על הצד. מרגע זה בעצם האופנוע עם איתן עליו נעלם, ואין לי מושג איפה איתן נמצא. המחבל שנשאר איתנו לקח אותנו למכולה בצד הדרך, ואיים עלינו שנישאר איתו. אני כל הזמן עם התינוקת על הידיים, אנחנו עם פיג'מות, יחפות, ככה הוציאו אותנו מהבית.
"אחד משני הטנקים התקרב אלינו מאוד, ואני ניצלתי את ההזדמנות, רצתי אליו החוצה והתחלתי לנופף לו. המחבל כנראה בשלב הזה ברח. הטנק לא עצר, הוא לא יכול היה לעצור, הזרם של המחבלים הלך על כביש האספלט המרכזי. אנחנו רצנו דרך השדות כשהתינוקת על הידיים שלי והילדה לידי. אחרי כמה זמן התעייפנו ונשכבנו על האדמה, עשינו את עצמנו מתות.
"המשכנו, הלכנו יחפות בשדות. הכול יבש, היה מאוד קשה, היינו מאוד צמאות. ראינו מרחוק שהחלק הצפוני של הקיבוץ לא שרוף כמו יתר הקיבוץ, והחלטנו ללכת לכיוון ההוא. אני משערת שהלכנו בסביבות שעתיים־שלוש, וטוב שהלכנו לשם, כי בכניסה הצפונית הגיע בדיוק אוטובוס של חיילים.
"הייתי בטוחה כל הזמן שאוהד נמצא מת בכניסה לממ"ד, אבל כשבאו לחפש אותו אחרי כמה שעות, הוא לא היה שם. אנחנו לא יודעים שום מידע עליו ועל איתן. הלב פשוט נקרע. אני לא מאחלת לאף אמא ולאף משפחה לא לדעת איפה הבן שלה".
העדות הועלתה לעמוד היוטיוב של אשחר צפריר eshhartsafrir7800@
"עשיתי רוורס, ולפני שהצלחתי לנסוע, הם צרחו שאני יהודי"
איתי מזרחי, 53, מעזוז. נסע לניר־עוז כדי להציל את הוריו, נתקל במחבלים והצליח להימלט. שתי עובדות זרות הגנו על ההורים.
"ברבע לתשע קמתי וראיתי הרבה שיחות שלא נענו מההורים שלי, שגרים בקיבוץ ניר־עוז. התקשרתי והם אמרו שיש מחבלים בקיבוץ. לא היה מענה מהמשטרה, בצבא היה בלגן. לקחתי סכין, נכנסתי לרכב והצלחתי להגיע לשער האחורי של הקיבוץ. נסעתי לשם דרך השדות, וכך לא נתקלתי במחבלים שהשתלטו על הצמתים בדרך.
"בשער ראיתי אנשים חמושים על טרקטורונים. הייתי בטוח שמדובר ביחידה מובחרת של צה"ל, אז עצרתי לידם ושאלתי מה קורה. הם לא ענו לי, וברגע אחד קלטתי שאלה מחבלים. עשיתי רוורס, ולפני שהצלחתי לנסוע קדימה הם התחילו לצרוח שאני יהודי. המחבלים הגיעו לרכב, פתחו את הדלת, הייתי כמה שניות מלינץ'. בסוף הצלחתי לשלב להילוך קדמי וטסתי משם, כשאת הנסיעה שלי מלווה מטח יריות כבד. הם פוצצו את אחד הגלגלים, ניפצו את החלון. הורדתי את הראש ונסעתי ב־160 קמ"ש בשדות. איכשהו הצלחתי להגיע למקום שבו לא יראו אותי, החלפתי גלגל ואז נסעתי למחסום ברתמים.
"במקביל לכל זה הייתי בקשר טלפוני עם ההורים ועם אחותי שהיו תקועים בממ"ד. שתי העובדות הזרות שלהם, מירה וסביטה, נוצריות דתיות, קראו תהילים והחזיקו את הדלת של הממ"ד כדי שהמחבלים לא ייכנסו. לכל השכנים שלהם שרפו את הבית, להם לא. לפני חודש וחצי החלטתי שאני חייב לשים להם מזוזות בבית. אני לא יודע להסביר איך דווקא המשפחה שלי נצלה, ממש נס גלוי".
הביא לדפוס: אריאל שנבל
"יריתי במחבל מטווח אפס. הוא נפל החוצה, ואז כל החבר'ה שם התחילו לצעוק באטרף"
ירון מאור, תושב ניר־עוז. ניהל קרב מול מחבלים בין הסלון למקלחת בביתו, ושמר על המשפחה בממ"ד גם כשכל הבית עלה באש.
"בשעה תשע התחילו הודעות: 'הם אצלי, שורפים לי את הבית, שמישהו יעזור לי, אני פצוע, תשלחו מישהו'. ואין מי לשלוח. אז הבנתי את האירוע. ב־09:20 שמעתי רעש חזק אצלי במרפסת. אמרתי לאשתי: 'אני חייב לצאת, אין לי ברירה, לפחות אתם תשרדו'. יצאתי מהממ"ד וראיתי מחלון השירותים בין 10 ל־15 מחבלים. באינסטינקט רציתי לירות עליהם, איכשהו עצרתי ברגע האחרון ואמרתי – אעשה להם מארב בתוך הבית. מי שייכנס, אני אירה בו.
"הייתה לי פלדלת והם לא הצליחו לפתוח אותה. אחד המחבלים נכנס דרך החלון. ברגע שהוא הוציא את הראש, נתתי בו שתי יריות מטווח כמעט אפס. הוא נפל החוצה, ואז כל החבר'ה שם התחילו לצעוק באטרף. הגיע לוחם, ריסס לי את הבית, זרק רימון. רצתי מהר לחדר של ההורים, הייתה שם מקלחת, נשכבתי שם. הרימון התפוצץ, לקח לי זמן להתאושש. יצאתי החוצה מהמסדרון וראיתי מחבל נעמד במטבח. הוא הרים את הראש, ראה אותי, נבהל. התקדמתי אליו, יריתי בו שתי יריות בפלג גוף עליון. הוא נפל, ואז עוד יותר נהייתה המולה בחוץ. הגיעו עוד לוחמים, ירו על הבית, זרקו עוד רימון. רצתי לאותו מקום, התחבאתי. במקרה הזה הוא לא התפוצץ.
"ברימון השלישי שוב התחבאתי בשירותים. הם שינו אסטרטגיה, באו אליי מאחורה. הפעם כשראיתי שהם מסתודדים לא חיכיתי שייכנסו, הפעלתי עליהם את כל המחסנית שהייתה לי, מה שנשאר. נזרק לי רימון לתוך החדר ורצתי מהר למבואה של הממ"ד. כשיצאתי לכיוון החדר, ראיתי שזרקו לי בקבוק תבערה והמזרן נדלק. התחלתי להילחץ. אמרתי, עדיף שהבית יישרף ואני אכנס לממ"ד. חזרתי לממ"ד, צעקתי לאשתי 'תפתחי לי'. היא לא האמינה שאני חי.
"נשארנו בממ"ד והשרפה כנראה כבתה. אחרי שעה־שעתיים הם חזרו אליי הביתה, ירו על דלת הממ"ד מרחוק, ואז שרפו את הבית עד היסוד. שמתי מגבת בדלת, אמרתי לאשתי: 'נחכה כמה שאנחנו יכולים, כי אם נצא מהחלון, בטח מכוונים עלינו קנה'.
"בשלב מסוים אשתי אמרה לי 'אנחנו חייבים לצאת'. פתחתי חלון, אשתי הוציאה את כל הילדים. כשעמדתי על אדן החלון הגיע כוח ימ"ס. לוחם התקרב לכיווני, היה בטוח שאני מחבל. ראיתי את כל הלייזרים עליי, צעקתי להם 'שמע ישראל', שידעו שאני יהודי. הם עדיין לא האמינו. מפקד הכוח תפס את היד של אשתי ואמר 'מי זה?'. היא אמרה לו, 'בעלי'. הוא שאל 'איך קוראים לו?', והיא ענתה 'ירון, תעזוב אותו'. רק אז הוא השתכנע".
מתוך ריאיון ברדיו 103FM, ב־22 באוקטובר
"זה מה שקורה למי שרוצה לפגוע בחבצלת"
משה אדר, קיבוץ ניר-עוז. יחד עם זוגתו חבצלת הד הצליח להחזיק במשך שעות את דלת הממ"ד, והרג מחבל שניסה לפרוץ פנימה. אמו יפה נחטפה לעזה על קלנועית, בנו תמיר נעדר.
כותבת ד"ר ניצן אלמוג, אחייניתה של חבצלת:
"הפוסט הזה הוא הכרוניקה של יום שבת 7/10/23 בקבוצת הוואטסאפ של המשפחה שלנו, 'משפחת הד שמחה ומשמחת'.
"7:48 חבצלת כותבת לנו: אני בממ"ד, נתפלל לטוב. משה שומר עליי.
8:00 אני שולחת תמונה שלי ושל בארי מהממ"ד שלנו בנס-ציונה. מחזקים.
9:16 אמא שלי מעדכנת: חבצלת בממ"ד נעול עם משה.
9:44 חבצלת כותבת: עוד מעט אין לי סוללה. משה עם טלפון. אנחנו שקטים בממ"ד.
9:52 משה מעדכן: עשרות מחבלים אצלנו. גם אצלנו בבית.
"בשלב הזה אני מרגישה את דפיקות הלב שלי כמעט מפוצצות את החזה. (…) אני מבינה שהולך להיות יום ארוך ומורט עצבים ואני חייבת לתפקד. יש לי שני בנים ושתי בנות ואני אמורה לשמור עליהם רגועים. אני חייבת להירגע. חייבת להתמקד בחבצלת, לשדר אליה את כל האנרגיות האפשריות.
"אני שואלת בלב מה חבצלת הייתה רוצה שאעשה עכשיו, ומיד התשובה ברורה לי. לקרוא תהילים. דודה שלי אומנם חילונית, אבל מאמינה. אני סוגרת את עצמי בחדר לבד וקוראת כמה פרקים, בוכה, מנגבת פנים ויוצאת. מסדירה נשימה.
"בשעה 10:30 משה כותב לאמא שלי: אחותך גיבורה, מתנהגת כאילו כלום, כמו בוגרת לבנון.
10:46 בן דוד שלי כותב: בבקשה תגידו שהגיעו כוחות. משה עונה לו בציניות האופיינית: הגיעו כוחות חמאס וג'יהאד מובחרים.
12:04 משה: כוחות האופל. בתים עולים כאן באש.
12:36 משה: האוטו שלי בעזה. האוטו של חבצלת שרוף.
12:51 מעדכנים שיש כוח צה"ל קטן בניר-עוז.
"הפחד והאימה אוחזים בי. רק לפני שנה וחצי איבדנו את בן דודי האהוב עמית אברוצקי. אנחנו לא יכולים לחוות עוד אובדן, זה לא יכול לקרות לנו. (…) אני חייבת להיאחז באופטימיות. צה"ל בניר-עוז, הסיוט הזה ייגמר עוד מעט.
"ב-13:25 משה שולח בקבוצה תמונות מביתם שהושחת וטיפות דם על הדק, עם ההודעה (שוב בציניות וקור רוח מטורף): 'זה מה שקורה למי שרוצה לפגוע בחבצלת'. ואני חושבת לעצמי – אלוהים, איך הוא מצליח לשמור על חוש הומור? ב-13:28 משה כותב: עכשיו הגיע צבא.
"רק אחר כך נופלת ההבנה שאמא של משה, יפה אדר, ובנו תמיר, נעדרים. כמעט בתשע בערב אנחנו מקבלים עדכון שתושבי ניר-עוז נמצאים יחד בגן מאובטח. אחרי עשר כותבת חבצלת בעצמה: אנחנו בגנים ללא קליטה. מוגנים וחיילים איתנו".
מתוך עמוד הפייסבוק של ד"ר ניצן אלמוג, 14 באוקטובר
