טבח שמחת תורה עורר בנו, בכולנו, בכל היהודים שחיים בישראל ובכל היהודים שחיים בתפוצות, את הזיכרונות האיומים ביותר של ההיסטוריה היהודית. תקומתה של המדינה אמורה הייתה לשים סוף מוחלט לפוגרומים ולפרעות. שנת 1948 אמורה להיות השנה שסיימה את התקופה הארוכה שבה יהודים היו פגיעים, חסרי אונים וחשופים, ללא מענה לאלימות אכזרית וברוטלית של המפלצת האנטישמית. בשביעי באוקטובר ההיסטוריה היהודית שהאמנו שהשארנו מאחור, דפקה בדלת והודיעה לנו שהיא עדיין כאן.
בטבח שמחת תורה קיבלנו דרישת שלום מההיסטוריה היהודית, אבל לא רק ממנה – אלא גם מההיסטוריה הישראלית. חמישים שנה ויום אחרי המחדל של מלחמת יום הכיפורים ואחרי מתקפת הפתע הגדולה של מלחמת יום הכיפורים, מצאנו את עצמנו בתוך המחדל של מלחמת שמחת תורה ומתקפת הפתע הגדולה של שמחת תורה.
טבח השביעי באוקטובר הצית אצל כולנו באחת את הזיכרונות האכזריים של ההיסטוריה היהודית, ואת המחדלים הגדולים של ההיסטוריה הישראלית. אסוציאציות של זוועות קישינב התעוררו מתרדמתן, באותה מידה ובאותה עוצמה שבה האסוציאציות של ההלם והתסכול ממחדל 73' הקיצו מתרדמתן. אנחנו חיים עכשיו בדה ז'ה וו כפול.
במשך שנים רבות העם היהודי נודע כחכם ונבון. אבל בעבר הרחוק יותר, בעולם העתיק, העם היהודי נודע גם בעקשנות הלאומית והגבורה המופתית שלו. זהו עם שיצא למאבק באימפריה הסלווקית והוריד אותה לברכיים. עם שיצא לשלוש מרידות גדולות וחסרות מורא באימפריה הרומאית
שני מרחבי הזיכרונות והאסוציאציות הללו חיים בתוכנו ואנחנו חיים בתוכם. אבל אם נצלול עמוק אל תוך שני המרחבים הללו, נגלה שאין סימטריה ביניהם. לעומת הדמיון האדיר שבין השביעי באוקטובר 2023 לשישי באוקטובר 1973, ההשוואה בין בארי לקישינב היא אמנם מתבקשת, אבל היא גם כוזבת.
קינה מסוג חדש
בשנת 1903 שלח הוועד היהודי של אודסה משורר צעיר אל העיר קישינב, כדי שיחקור את הטבח שנעשה ביהודי העיר, ויכתוב אודותיו דו"ח מפורט. אך כאשר חיים נחמן ביאליק שב מקישינב, הוא פרסם יצירה שהיא הרבה יותר מדו"ח. ביאליק העלה על הכתב פואמה נבואית, "בעיר ההרגה", שחוללה רעידת אדמה בעולם היהודי.
ביאליק ביכה בה את הזוועה שהתרחשה בקהילת קישינב, אך בכך אין כל חידוש. כמעט לאחר כל פוגרום בהיסטוריה היהודית, נכתבה יצירה שמבכה את הסבל ואת הזוועה. ליצירות הללו יש שם קבוצתי: קינות. לדוגמה, לאחר פרעות תתנ"ו שהתקיימו במהלך מסעי הצלב ונטבחו בהן עשרות אלפי יהודים, נכתבה לזכר הנטבחים קינה המוכרת היטב גם כיום, תפילת 'אב הרחמים' הנאמרת בבתי כנסת אשכנזים בכל שבת לפני תפילת מוסף. וכך מתוארים שם הקרבנות: "קהילות הקדש שמסרו נפשם על קדושת השם […] יזכרם א־לוהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם".
על פי המסורת, הנטבחים בפוגרומים הם אנשים קדושים. אך הפואמה של ביאליק שברה את המסורת. במקום לרומם את הקרבנות, הוא האשים אותם. לראשונה בהיסטוריה היהודית, תוארו יהודים שהיו קרבנות אלימות לא כ"צדיקי עולם" אלא כחלשים, פחדנים, פסיביים ומנוונים. הפואמה של ביאליק הייתה אבן דרך משמעותית בעיצובו של "יהודי חדש". יהודי שהוא הניגוד המוחלט של מי שהיינו בעת פוגרום קישינב. יהודי שהוא גיבור, חזק, אקטיבי, יהודי שמסוגל להגן על עצמו ולהכות באויביו.
בטבח שמחת תורה, חמאס עשה בנו פוגרום. זוועות השביעי באוקטובר עולות על הזוועות של קישינב, אבל היהודים של השביעי לאוקטובר הם כבר לא היהודים של קישינב. כיתות הכוננות, היחידות המיוחדות, הלוחמים והלוחמות, הרבש"צים ואזרחים אמיצים – כל אלו חתרו למגע עם האויב, התייצבו מולו מעטים מול רבים, ובגבורה חסרת גבולות מסרו את נפשם כדי להגן על המשפחות שלהם, על הקהילות שלהם, על המדינה שלהם. האנלוגיה לקישינב היא אנלוגיה חלקית: הגויים הם אותם הגויים, אבל היהודים הם כבר לא אותם היהודים.
במשך שנים רבות וארוכות, העם היהודי נודע בעולם כעם חכם ונבון. עם שנודע בזכות הרעיונות שלו והגאונים שצמחו מתוכו. אבל כדאי לדעת שבעבר הרחוק יותר, בעולם העתיק, העם היהודי לא נודע רק בזכות הרעיונות הגדולים שלו, אלא גם בגלל העקשנות הלאומית והגבורה המופתית שלו. זהו עם שיצא למאבק באימפריה הסלווקית והוריד אותה לברכיים. עם שיצא לשלוש מרידות גדולות וחסרות מורא באימפריה הרומאית. כדי לדכא את המרידות הללו, הרומאים היו צריכים לרתק אליהם לגיונות וכוחות חסרי פרופורציה. במרידות הללו, גם כשהיהודים לא ניצחו, הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה.
הגבורה היהודית של העת העתיקה נרדמה והתנוונה בימי הביניים, ובמהלך שנות הגלות הארוכות. התנועה הציונית נטלה על עצמה משימה מדינית – לכונן בית לאומי לעם היהודי, אבל היא לקחה על עצמה גם משימה פסיכולוגית – לעורר את הגבורה היהודית מתרדמתה. הציונות היא תנועת רנסנס, תנועה שמחייה מחדש יסודות מן העבר, ורבים ממייסדיה הבינו שכדי להחיות מחדש את הריבונות היהודית צריך להחיות מחדש גם את העקשנות הלאומית. היא הצליחה בשניהם.
הגבורה הישראלית היא כיום חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה הישראלית. אני גדלתי, רבים מאתנו כך נדמה לי גדלו, על הפעולות הנועזות של המרי העברי שקדם למדינה. על הצנחנים בגבעת התחמושת, ועל קרבות הבלימה ההרואיים של חטיבה 7 בעמק הבכא, בימים הקריטיים של מלחמת יום הכיפורים. אך כאן אני חייב לחלוק אתכם וידוי אישי שאותו לא חלקתי מעולם עם איש: בשנים האחרונות התעורר אצלי חשש שהגבורה שאפיינה את העם שלנו בעת העתיקה והתנוונה בגלות, קמה מחדש על ידי הציונות אך התנוונה שוב. חששתי שחברה צרכנית ואינדיבידואליסטית שמתמכרת לגירויים דיגיטליים כבר לא מסוגלת לגייס מתוכה את משאבי הרוח הנדרשים כדי להגן על נפשה. כמה שטעיתי. גיבורי בארי, נחל עוז, הימ"מ, חטיבת גולני, כמו כל אחת ואחד מהרשימה הארוכה של אזרחים ולוחמים עזי נפש, אנשי קודש, שמסרו את נפשם על העם ועל הארץ – מוכיחים זאת. הם מוכיחים שרוח הגבורה שהתעוררה מתרדמת הגלות ונולדה מחדש עם הציונות, עדיין מבעבעת בתוכנו. הגבורה שאפשרה את הקמת המדינה בשנת 1948 מאפשרת את הצלת המדינה בשנת 2023.
קמו מבתי הכנסת
מלחמה היא, כהגדרתו של ההוגה הצבאי קרל פון קלאוזוביץ', "ממלכת אי הוודאות". מלחמה היא סיטואציה שבה אפשר בביטחון רב לצפות שיתרחשו דברים בלתי צפויים. מאוד לא צפויים. מלחמה היא מגנט ל"ברבורים שחורים". בבת אחת ובמקביל מתרחשות בה הרבה הפתעות. לא כל ההפתעות הן רעות, יש גם הפתעות טובות. בספרו המצוין "התאוששות", ההיסטוריון אורי בר יוסף מתאר ארבע הפתעות שאפיינו את ימי הלחימה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. מתוכן שלוש היו 'הפתעות רעות', ואחת הייתה 'הפתעה טובה'. לפני חמישים שנה, ההפתעה הטובה פיצתה על כל הנזקים של שלוש ההפתעות הרעות ואפשרה את היפוך מגמת המלחמה, את ההכרעה ואת הניצחון.
ההפתעה הרעה הראשונה מבין השלוש, הייתה ההפתעה עצמה. צה"ל בנה על כך שתינתן התרעה מוקדמת למלחמה שתאפשר גיוס מילואים מבעוד מועד והיערכות להגנה אפקטיבית. ההפתעה הרעה השנייה קשורה בתפקוד חיל האוויר. צה"ל בנה על כך שבמקרה ולא תימסר התרעה מוקדמת, נוכל להישען על עוצמתו של חיל האוויר שיכתוש את האויב שפולש לישראל, יפגע בו, יחליש אותו ויאט אותו עד שכוחות המילואים יגויסו, יתארגנו ויגיעו לחזית. אבל בפועל, בימים הראשונים של המערכה, חיל האוויר הישראלי לא תפקד במיטבו ולא מילא את ייעודו. ההפתעה הרעה השלישית הגיעה מפיקוד דרום: בעת פרוץ המלחמה, רבים מהכוחות הסדירים שהיו אמורים להיות ערוכים למגננה, לא היו פרושים בעמדותיהם. אלו שלוש הפתעות רעות: אין התרעה (או לפחות – מידע שהגיע לא תורגם לכדי התרעה), חיל אוויר לא מתפקד, והכוחות הסדירים אינם פרושים בעמדות. בתנאים הללו, לא היה צבא אפקטיבי שיגן ויבלום את הכוחות הפולשים עד להגעתם של כוחות המילואים.
אבל הייתה הפתעה אחת טובה. על פי התכנון – כוחות המילואים הראשונים אמורים להתייצב, להתארגן, לצאת לקרב ולהיות במגע עם האויב בתוך 48 שעות. מערך המילואים המלא אמור להיות מוכן, על כל האוגדות שלו והעוצמה שלו, בתוך חמישה עד שישה ימים. ההפתעה הטובה של המלחמה הייתה שכוחות המילואים התייצבו והתארגנו הרבה לפני הזמן המתוכנן. הכוחות הראשונים של המילואים הפתיעו בזריזותם. הם לא יצרו מגע עם האויב כעבור 48 שעות, אלא כעבור 12 שעות בלבד. מערך המילואים המלא לא היה מוכן כעבור חמישה־שישה ימים, אלא כעבור יומיים בלבד. אנשי המילואים שעזבו הכול מאחור, קמו מבתי הכנסת, מעיסוקיהם ואף ממקום מושבם בחו"ל, מיהרו לבסיסיהם, אלתרו, הזדוודו ויצאו לחזית – הם ההפתעה הטובה של המלחמה. במלחמת יום הכיפורים ההפתעה האחת הטובה פיצתה על שלוש ההפתעות הרעות.
כך ניתן להמשיג את ארבע ההפתעות של מלחמת יום הכיפורים: שלוש ההפתעות הרעות היו כשלים מקצועיים של המערכת שמלמעלה. ההפתעה הטובה הגיעה מלמטה. היא הגיעה מרוח העם, מהסולידריות שלו, מהעקשנות שלו, ומעל הכול – מהגבורה שלו.
בניגוד לאנלוגיה שבין פרעות קישינב לפרעות בארי שהיא אנלוגיה כוזבת, הדמיון הרב שבין מתקפת הפתע של יום כיפור למתקפת הפתע של שמחת תורה הופך אותה לאנלוגיה מצמררת. גם הפעם חווינו סדרה של הפתעות רעות והפתעה אחת טובה
אנחנו חיים בדה ז'ה וו כפול. שני סוגים של זיכרונות התעוררו, אבל כאמור אין סימטריה ביניהם. בניגוד לאנלוגיה שבין פרעות קישינב לפרעות בארי שהיא אנלוגיה כוזבת, הדמיון הרב שבין מתקפת הפתע של יום כיפור למתקפת הפתע של שמחת תורה הופך אותה לאנלוגיה מצמררת. גם הפעם חווינו סדרה של הפתעות רעות והפתעה אחת טובה. ההפתעות הרעות נוצרו על ידי מחדלים בלתי נתפסים 'מלמעלה', וההפתעה הטובה מגיעה מרוח העם המפעימה והבלתי נתפסת שמלמטה.
ובכל זאת יש הבדל בין האירועים. כשההיסטוריה חזרה על עצמה, היא חזרה על עצמה בעוצמה הרבה יותר גדולה. וזאת בשני הממדים: עוצמת המחדלים מלמעלה גדולים הרבה יותר, ועוצמת העם מלמטה היא רבה יותר. לפני חמישים שנה ההפתעה הטובה פיצתה על ההפתעות הרעות. כיום, כשההפתעה מרוח העם מלמטה גדולה יותר, אפשר לקוות שגם ההתאוששות, ההכרעה והניצחון – יהיו מובהקים יותר.
התפשטות האש
אנחנו בשלבים הראשונים של מלחמה ארוכה, ותמונות הפתיחה של המלחמה הם מקור האנרגיה הנפשית שילוו אותנו לכל אורכה. אבל אנחנו לא עומדים מול תמונה אחת, אלא מול שתי תמונות פתיחה שונות ומנוגדות: מצד אחד אנחנו עומדים מול הזוועה והרוע המוחלט של חמאס. ומצד שני אנחנו עומדים מול הגבורה והטוב המוחלט של אזרחי ולוחמי ישראל. העמידה מול הרוע המוחלט מעוררת בנו זעם שעולה על גדותיו. לעומת זאת, העמידה מול גבורתם של לוחמינו ואזרחינו מעוררת בנו השראה. השראה מכך שראינו את העם היהודי בתפארתו, השראה מכך שראינו גבורה יהודית בשיא זוהרה. השראה שמיילדת את החובה לצאת, להילחם ולנצח.
האנרגיה של הזעם מעניקה לנו כוחות, אבל זאת אנרגיה שעשויה להיות מסוכנת ולהקטין את סיכויי הניצחון. היא מסוכנת בגלל שאם היא מופיעה בווליום גבוה מידי היא פוגעת ביצירתיות צבאית. והיא מסוכנת בגלל שהיא עיוורת. הזעם הוא אש שורפת שאמנם מכוונת כרגע כלפי חמאס אבל, אנחנו גם יכולים לאבד שליטה עליה. הזעם עלול להתפשט גם אל תוך המחנה פנימה. אנחנו רואים סימנים ראשונים ומדאיגים לכך שהזעם והתסכול של הצדדים השונים יכול להיות מכוון אל תוך החברה הישראלית, ולהעיר מתרדמתה את המריבה שניהלנו לאסוננו בשנה האחרונה.
האנרגיה של השראה, לעומת זאת, איננה אנרגיה שמכווצת את היצירתיות שלנו, והיא לא אנרגיה שיכולה להיות מכוונת לרעה אל תוך החברה שלנו. להיפך, ההשראה מלכדת אותנו, מחברת אותנו, ומעניקה לנו אחדות, חוסן ותקווה.
כשאנו עומדים מול הגבורה של בארי וניר־עוז, אנחנו עומדים מול הגבורה היהודית העתיקה שקמה מתרדמתה, גבורה שמשקפת את כל העוצמות הלאומיות שמתעוררות עכשיו מלמטה, ומפצות על כל המחדלים שמלמעלה. זאת גבורה שבהשראתה אנחנו יוצאים למסע הארוך, הקשה, ורצוף ההפתעות שלפנינו, עד לניצחון ועד לקוממיות המחודשת של מדינת ישראל.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
