ובאותה מידה שהוא רושף על ההתנהלות הצבאית, הוא גם זועם על הדרישה שהמפקדים הרלוונטיים יתלו את המדים כעת. "אני שומע את האמירות על כך שמכתבי ההתפטרות כבר מוכנים. מבחינה פרקטית, הדבר הגרוע ביותר שיכול להתרחש זו התפטרות של בעלי התפקידים בצבא. אין דבר הרסני יותר ליכולת של צה"ל".
כשאתה לוקח על עצמך תפקיד מסוים, אתה נושא באחריות הכרוכה בו – מציין עמידרור את מה שאמור להיות מובן מאליו, ויחד עם זאת הוא מביע כעס על "הפסטיבל התקשורתי" שמנסה לחלץ מנציגי ציבור הודעות של נטילת אחריות. "הבעיה היא שיש כאן בלבול בין אחראי לאשם. כשמישהו אומר שהוא אחראי – זה מוצג אצלנו כאילו הוא אשם".
נתניהו, לדעתו, דווקא צדק בציוץ הטוויטר הלילי שלו במוצאי שבת – הפרסום שנמחק כעבור שעות אחדות, בעקבות גל ביקורת פוליטית ותקשורתית שעורר. ראש הממשלה כתב שם כי "בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה על כוונות מלחמה מצד החמאס, להפך, כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש השב"כ, העריכו שהחמאס מורתע ופניו להסדרה. זאת ההערכה שהוגשה פעם אחר פעם לראש הממשלה ולקבינט על ידי כל גורמי הביטחון". עמידרור מסכים עם התוכן, אבל, הוא אומר, "כאן חל הכלל של 'אל תהיה צודק, תהיה חכם'. איך אמר וינסטון צ'רצ'יל? בזמן מלחמה האמת יקרה כל כך, שצריך להקיף אותה בשקרים כשומרי ראש. במיוחד עכשיו – אנשי ציבור צריכים להיות יעילים. לשרת את המשימה. לא להיות צודקים".
"הדרגה האמיתית שלי במילואים היא סרן. עשיתי קורס קצינים, וזהו זה. את הידע הצבאי שלי רכשתי בעצמי, לא דרך מוסדות של צה"ל. רוב הקצינים הישראלים למדו את תורת הלחימה רק באמצעות צה"ל, וזו רעה חולה. צה"ל הוא צבא לא מקצועי, במובן הזה שאנשים שמשרתים בו ומפקדים בו לא יודעים את המקצוע הצבאי"
אחד הספרים המונחים כאן בערבוביה שעל השולחן הוא האוטוביוגרפיה (באנגלית) של ידיד ותיק, אריאל שרון. ההקדשה בפנים, בכתב ידו של ראש הממשלה לשעבר, מייעדת את העותק ל"בנימין עמידרור, הרס"ן שמלמד אלופים". תעודה ממוסגרת אחרת שמתגלגלת כאן, בחתימתו של הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי, מודה לעמידרור על "מפעל חיים ייחודי", ומגדירה אותו "מוסד של ידע, בכיר המלמדים ומייסד בית הספר לפיקוד ומטה, מורה הגנרלים". אך אם בענייני שירות המשימה עסקינן, המחמאות הכתובות הללו לא מסבות כרגע נחת לעמידרור. "אני אגיד לך למה זה לא משמח. כי יותר מכפי שזה מעיד עליי, זה מעיד על המערכת הצבאית. הדרגה האמיתית שלי במילואים היא סרן. עשיתי קורס קצינים, וזהו זה. את הידע הצבאי שלי רכשתי בעצמי, לא דרך מוסדות של צה"ל. רוב הקצינים הישראלים למדו את תורת הלחימה רק באמצעות צה"ל, וזו רעה חולה. צה"ל הוא צבא לא מקצועי, במובן הזה שאנשים שמשרתים בו ומפקדים בו לא יודעים את המקצוע הצבאי. בצה"ל אין מספיק מש"קים – מפקדים שאינם קצינים – אבל המש"קים הם אלה שאמורים להיות עמוד השדרה של צבא חזק. זו בעיה קשה, והיא מלווה אותנו גם עכשיו. מתגאים אצלנו בכך שקצינים בכירים מסתערים, אבל למעשה הסמל המקצועי הוא שצריך להסתער בראש החיילים. קצין צריך להיות כמו מתכנן של מכוניות, והסמל הוא המכונאי. בזכות המתכנן המכונית עומדת, אבל אם יש לך תקלה ברכב, תרצי שהמכונאי יטפל בה".
בריאיון למעריב בתחילת שנת 2020 אמר עמידרור כי להערכתו, הלוחמים של חיזבאללה וחמאס איכותיים יותר "ברמת החיילות ואימון הפרט, הכיתה והמחלקה, מהחיילים של צה"ל". המתקפה המאורגנת של 7 באוקטובר הראתה כי מי שזלזל בכישורי הלחימה של ארגוני הטרור, עשה טעות מרה. "אני לא גאון גדול", אומר עמידרור. "נקודת המוצא הבסיסית שלי אומרת שצבא הוא מקצוע, וצריך להיצמד ליסודות המקצועיים. גם אצל חמאס לא ראינו עכשיו גאונות גדולה, אבל ניכר שהם למדו אותנו היטב.
"עד 48', הסכסוך כאן בארץ היה בין היישוב היהודי ליישוב הערבי. היישוב היהודי הביס את הערבי, וזה האחרון חדל להיות גורם משמעותי. המלחמות מאז היו מול צבאות ערביים חיצוניים – עד עכשיו, כשכוח ערבי מקומי הצליח לכבוש יישובים".
כשישראל שלטה במזרח התיכון
האיש שיושב מולי הוא לבן שיער אבל אנרגטי כמו נער. חלק ניכר מהשיחה הוא לא יושב אלא עומד, מתוך מעין להט שאוחז בדיבורו, כשהוא עובר בשטף כמעט בלתי ניתן לעצירה מנושא לנושא.
עמידרור, נשוי לנעמי ואב לארבעה, גדל בתל־אביב, בבית בית"רי. הוא בנם הבכור של אב ששירת בצבא הבריטי ואם שהייתה לוחמת אצ"ל ואף נכלאה בידי הבריטים לשנתיים – תקופה שבה בנימין גדל אצל סבתו. אחיו הצעיר הוא יעקב עמידרור, אלוף במיל' וראש המל"ל לשעבר.
את שירותו הצבאי החל בנימין עמידרור בשריון, עבר קורס מפקדי טנקים, ובהמשך מילא תפקידי הדרכה בבית הספר לשריון ובבה"ד 1. הוא השתחרר ב־62', ו־15 שנים אחר כך חזר לצבא כאזרח עובד צה"ל. במסגרת תפקידו כראש מחלקת תורת לחימה בחטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד) במטה הכללי, כתב עמידרור רבים מספרי תורת הלחימה ותורות היסוד של צה"ל, והרצה במשך שנים בפני הקצינים הבכירים. הוא השתחרר אומנם שוב ב־2002, אבל עד 2015 עוד היה לו חדר בקריה, שם ישב וכתב, יוצא מדי פעם לפגישות עם מפקדים וחניכי קורסים כדי להרביץ את תורתו.
הבעיה העיקרית בהתנהלות הצבאית שלנו, הוא קובע השבוע, מלווה אותנו כבר שנים רבות. "מאז ראשית ימיו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, לא הייתה פה אסטרטגיה אמיתית. זה עם שהיה נע ונד, ולא היה לו בסיס תכנוני. הדבר הכי קרוב לאסטרטגיה במלחמת העצמאות היה תוכנית ד'", הוא מזכיר את התוכנית שנבנתה על ידי ארגון ההגנה במרץ 1948, ועסקה במעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. "למה לא כבשו במלחמת העצמאות את רצועת עזה וזרקו משם את הערבים? היה אפשר אז לעשות זאת. בסוף מלחמת העצמאות צה"ל שלט במזרח התיכון. לא היה אף כוח מקומי שעמד בפניו. ההגבלות היחידות הוצבו על ידי צבאות מעצמות זרות. בריטניה הייתה בשלבי התחסלות של האימפריה, אבל עדיין הייתה הכוח הדומיננטי באזור; צרפת קיבלה גם היא את הנתח שלה בגלל השותפות במלחמת העולם הראשונה. אלו היו הדברים היחידים שעצרו את צה"ל".
מה זאת אומרת? אפילו את העיר העתיקה בירושלים לא הצלחנו לשמור בידינו.
"היה שם הלגיון הירדני, שחייליו אומנם ידעו להילחם כמו שצריך, אומנו בידי הצבא הבריטי והיו גם מצוידים, ובכל זאת היה אפשר לעשות את זה בלי בעיות. יכולנו לגמור את מלחמת השחרור כשכל הגדה המערבית בידינו. בלי קשר לאידיאולוגיה או להיסטוריה, מבחינה ביטחונית אנחנו צריכים להחזיק ביהודה ושומרון". ישראל הצעירה, הוא ממשיך וטוען, הייתה יכולה להגיע להישגים צבאיים וטריטוריאליים, אלא שבן־גוריון "לא הבין מימינו ומשמאלו בצבא. הוא אומנם היה בצבא הבריטי, אבל בשונה מז'בוטינסקי, שנלחם בפועל, בן־גוריון שירת בגדוד שהיה במצרים ולא נלחם. הייתה לבן־גוריון תרומה צבאית רצינית יחידה, שבלטה בלחימה בדרך לירושלים. בירושלים הרי היה יישוב שצריך לתספק, ומי שחסם את הדרך לעיר היו הערבים המקומיים, שעבדו בכנופיות. אז כשהשיירה הייתה בדרך לירושלים, אנשי ההגנה היו תופסים משלטים בצידי הכביש בשער הגיא, השיירה הייתה עוברת, ואז הם היו עוזבים. בן־גוריון יזם את מבצע נחשון, שהחידוש בו היה שתופסים מאחזים ונשארים בהם. זה היה המבצע הראשון שבו כבשו טריטוריה על מנת להחזיק בה. אבל לא הייתה תוכנית אמיתית למלחמה.
"יגאל אלון, איש הצבא מספר אחת בתולדות ישראל, אמר: אנחנו נתקדם מעמק יזרעאל לאורך הירדן, נגיע עד יריחו ומשם לירושלים. למה לא עשו את זה? כי לא הייתה אסטרטגיה אמיתית. במלחמת השחרור היה ניצחון גדול, אבל אין הסבר לכך שנעצרו בגבולות ההם, עם המותניים הצרים"
"סיימנו את מלחמת העצמאות עם גבולות משונים, וזו הייתה טעות. צה"ל ניסה לכבוש במלחמה את בית־לחם, משה דיין שהיה מפקד ירושלים פיקד על העסק הזה, ונכשל שם. קראתי לא מזמן בספר חדש ש'דיין היה אחד הגנרלים המזהירים'. קשקוש. הוא היה אמיץ מאוד, אומץ לב בלתי רגיל היה לו, אבל מבחינת הבנה צבאית הוא היה בוּר טוטאלי, קצין צה"ל ממוצע. יגאל אלון, שהוא איש הצבא מספר אחת בתולדות ישראל, אמר אז דבר הגיוני לגמרי: אנחנו נתקדם מעמק יזרעאל לאורך הירדן, נגיע עד יריחו ומשם לירושלים. למה לא עשו את זה? כי לא עשו. כי לא הייתה אסטרטגיה אמיתית. במלחמת השחרור היה ניצחון גדול, בלי ספק, אבל אין הסבר לכך שנעצרו בגבולות ההם, עם המותניים הצרים באזור נתניה. וזה נוגע לענייננו כאן, זה אותו סיפור", הוא אומר וקופץ שוב מהניתוח ההיסטורי למציאות הנוכחית. "כולם שואלים איך זה קרה עכשיו, ואנחנו הולכים כנראה להגיע לדבר הכי גרוע שיכול להיות, דבר שמבטיח שלא רק שלא נלמד כלום, אלא אפילו יהיה הרס נורא: ועדת חקירה. אין דבר גרוע יותר מוועדת חקירה".
אין היום אפשרות מבחינה ציבורית לא להקים ועדת חקירה.
"תני לי דוגמה היסטורית אחת, ממדינה נורמלית, של ועדת חקירה שבדקה מדיניות. אני אישית לא מסמפט את נתניהו, בלשון המעטה, אבל אני מתעלם מזה. תראי מה הם כולם כותבים פה נגדו" – הוא חוזר אל גזרי העיתונים – "ששורש הרע הוא שטיפחו את חמאס, שנתנו לו להתחמש ולקבל סיוע מקטר, וכך מארגון קטן הוא נעשה גוף רציני, צבא טרור כמו שאוהבים לומר היום. אבל הנימוק של נתניהו לכך הוא בעיניי הנימוק הכי נכון שיכול להיות. ראש הממשלה רצה למנוע הקמת מדינה פלסטינית. מדינה בעזה הייתה דורשת חיבור ליו"ש, וזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות.
"במלחמות מי שקובע זה לא הדרג המדיני. אלו הגנרלים. אחרי התקיפה היפנית בפרל־הארבור אף אחד לא העלה בדעתו להקים ועדה שתחקור את רוזוולט. הייתה לאמריקנים ועדת חקירה אמיתית שעסקה בנושא המודיעין ובדקה איך לא ידעו על דברים ספציפיים. בהיסטוריה של צבאות רציניים אין לאחר מלחמות ועדת חקירה. זו המצאה ציונית, ותמיד עם שופט בראש. יש טעם בוועדה כזו כדי לבדוק כשל מסוים, לא כדי לבדוק מדיניות".
מדוע אי אפשר לחקור גם כשלי מדיניות?
"הצבא זה מקצוע. ביטחון לאומי הוא תחום עיסוק שהוא לאו דווקא מקצוע. אבל גם לו יש כללים. למשל, ברגע שאתה חותם על הסכם, ובמסגרתו אין לך שליטה על מה שנעשה בשטח מסוים, אתה צריך לדעת שבמוקדם או במאוחר ההסכם יאבד ערך. כך קורה היום בסיני; ישראל עומדת על כרעי תרנגולת בגלל הנסיגה משם. מנחם בגין הוא הנזק מספר אחת, הוא היה מנותק מהמציאות. גם כשהיה באצ"ל הוא כתב כרוזים, לא היה מעורב בפעילות". ואם נחזור להסכמים שמאבדים ערך, אזי – "מזמן הופר הסעיף הצבאי של הסכם קמפ־דיוויד. מדינת ישראל הסכימה לאפשר כניסת כוחות מצריים לסיני, בניגוד להסכם, כי התירוץ של המצרים היה שדאעש נכנס לשם.
"בשנים האחרונות הצבא המצרי מתעצם בצורה קיצונית, חולנית אפילו. עם כל הצרות הכלכליות שיש למצרים, הם קונים מטוסים וספינות קרב וטנקים וטילים בכמויות עצומות. הצבא שלהם הופך למפלצת, ואויב הייחוס שלו זה ישראל. למזלנו, מוחמד מורסי עשה טעות ומינה לרמטכ"ל את עבד א־סיסי – מי שהדיח אותו בהמשך. אם מורסי, איש האחים המוסלמים, היה מצליח להישאר בשלטון, הצבא המצרי היה נותן גיבוי לחמאס בעזה. לפי ההערכה שלי, אם יהיה מהפך במצרים והצבא המצרי יחליט שהוא תוקף את ישראל – אין לנו כוחות לעמוד מול זה".
מצרים יכולה להיות איום קיומי על ישראל?
"בלי בעיות בכלל".
"צה"ל כאילו תיקן את עצמו במלחמת שלום הגליל, אבל הלקחים האמיתיים ממלחמת יום הכיפורים לא יושמו ואפילו לא נלמדו. דו"ח אגרנט לא היה קיים בכלל מבחינת צה"ל. אגב, ועדת אגרנט הייתה ועדה רצינית, כי מלבד הטמטום המקובל של לשים שופט עליון בראש הוועדה, היו שם גם שני גנרלים"
הונינו את עצמנו
חוליה נוספת בשרשרת הכשל המתמשכת מתש"ח ועד היום, לשיטתו של עמידרור, התגלתה במלחמת יום כיפור. "קו המעוזים הוא קו ההגנה המטומטם ביותר בהיסטוריה. ב־71' אחי יעקב לקח אותי לסיור בסיני, ונסענו בג'יפ שלו לאורך התעלה. כתבתי אז שאי אפשר היה להקים קו הגנה מטומטם יותר מקו בר־לב".
בעקבות הסיור שלח בנימין עמידרור מכתב לסגן מפקד אוגדת סיני, תא"ל מנחם (מן) אבירם, ולאלוף במיל' עזר ויצמן. במכתב הזה הוא חזה את הפלישה המצרית העתידית, כולל התמוטטות הקו. "מה שנורא הוא שאילו צה"ל היה נערך לאורך תעלת סואץ על פי הספרים הצבאיים שלו־עצמו, המצרים לא היו מצליחים לצלוח. אמרו שהם עשו 'הונאה'. הלכתי אז ובדקתי, קראתי ספרים, למדתי על לקחי מלחמות מההיסטוריה, ומה שלמדתי הוא שהמצרים לא הונו אותנו. אנחנו הונינו את עצמנו".
זה נכון גם לאוקטובר 23'.
"אחד לאחד".
ממלחמת יום הכיפורים ממשיך עמידרור לשרטט את התזה שלו דרך המלחמה שאחריה – שלום הגליל. "שם צה"ל כאילו תיקן את עצמו, אבל הלקחים האמיתיים ממלחמת יום הכיפורים לא יושמו ואפילו לא נלמדו. דו"ח אגרנט לא היה קיים בכלל מבחינת צה"ל. אגב, ועדת אגרנט הייתה ועדה רצינית, כי מלבד הטמטום המקובל של לשים שופט עליון בראש הוועדה, היו שם גם שני גנרלים – יגאל ידין וחיים לסקוב. ב־82' עשו עוד מאותו דבר. שום דבר ממשי לא תיקנו. היו פשלות נוראיות, כמו בסולטן־יעקוב".
לאחר מלחמת לבנון הראשונה הקים עמידרור יחד עם אל"מ במילואים ד"ר חנן שי את תוכנית "ברק" – תוכנית שפעלה במכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה (פו"ם), ועסקה בלימוד מעמיק של היסטוריה צבאית וניתוח קרבות ומערכות. "אלוף יוסי פלד, שיזם את התוכנית, הוא אחד המפקדים הכי טובים שהיו בצה"ל. לדעתי טוב יותר מכל הרמטכ"לים. אבל הוא היה ילד ניצול שואה מבלגיה, לא היה לו קול סמכותי של פלמ"חניק".
במלחמת לבנון הראשונה, הוא מספר, פלד הוביל כוח מאולתר שהורכב מגדוד שריון סדיר, גדוד צנחנים במילואים ויחידת המילואים של סיירת מטכ"ל. "לאחר המלחמה, כשכיהן כראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, הוא אמר שלא למדנו כלום ושהוא רוצה לתקן את העסק הזה – שיתחילו לכתוב תורה. הוא לקח אותי ואת חנן, אני כתבתי את התורות המטכ"ליות והכנתי בסיס. 'פו"מ ברק' התקיים שש שנים, עד שהרגו אותו, עם כל הגישה הפוסט־מודרניסטית בצה"ל".
לפי עמידרור, המצב הלך והחמיר עד לשפל של מלחמת לבנון השנייה ב־2006. "הביצועים במלחמה הזאת היו פשוט גרועים. הייתה אחריה חוות דעת אומללה מאוד של הצבא האמריקני על הלחימה שלנו". מאז, הוא אומר, חל שיפור בחלק מהפרמטרים. הכניסה הקרקעית הנוכחית לרצועת עזה זוכה ממנו כאמור לשבחים. "לפי ההתרשמות שלי, הניהול שלה נעשה באופן מושכל ותוך ניצול היתרונות. אבל עדיף לא לפרט".
כשאני מנסה להבין מהם הכשלים הישראליים שהביאו, על פי הניתוח שלו, להצלחה המזוויעה של מתקפת חמאס, עמידרור מסביר שהתורה הצבאית של צה"ל קובעת כיצד להיערך בגזרות דוגמת גבול עזה. "יש עקרונות שאמורים להנחות אותך בעבודה, והם גם אמות המידה שלפיהן אפשר לשפוט אותך. אחד מהם אומר 'קו המגע לעולם ייפרץ'. כשאתה נמצא בהגנה, אתה תמיד מותיר את היוזמה בידי האויב, וחזקה על האויב שיעשה הכול כדי להפתיע אותך. התורה גם אומרת שאתה צריך להיערך לדרך הפעולה של האויב שהיא הכי מסוכנת לך, כי אם אתה נערך אליה – מדרך הטבע אתה ערוך גם לכל דרכי הפעולה שהן פחות מסוכנות. כל זה קיים בעולם רק 5,000 שנה", או כפי שהוא שב ואומר – לא גאונות גדולה. "לכן צריך הגנה מרחבית. אם הצבא היה מקים כיתת כוננות נורמלית בכל יישוב, ומושיב שם עוד גדוד מילואים שיצא לתעסוקה מבצעית – ההתקפה הייתה נכשלת".
מול האמירה כי צה"ל והדרג המדיני סמכו על המכשול המושקע שהוקם מול עזה, ולכן צומצמו הכוחות בשטח, עמידרור שוב חוזר ליסודות. "הכלל הוא שמכשול לעולם מעכב, לא עוצר. זו הנחת העבודה". לכן, על פי ראייתו המקצועית, מוטל על המפקד בשטח לוודא בכל מצב שיכולת ההגנה קיימת, גם כשיש מכשול. "במובן הזה, כמעט טוב שקרה מה שקרה, אם אפשר בכלל לומר זאת. כי במכה אחת את רואה שמקימים כיתות כוננות, מחלקים נשק. בואי נאמר שהכינוי שלי לאיתמר בן־גביר לא מחמיא באופן מיוחד, אבל גם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה.
"ראיתי כותרות גדולות בעיתונים על כך שליברמן התריע כבר ב־2016. ואני שואל, אז למה הוא לא עשה משהו? ומה עם גדי איזנקוט, שניסח את תוכנית החומש 'גדעון', ולא לקח בחשבון מה יקרה לעורף? ולמה צה"ל לא לומד לקחים? כי בכל פעם מחדש עושים ערבוביה בין מדיניות לבין יישום תורות צבאיות"
"ראיתי בתחילת השבוע כותרות גדולות בעיתונים על מסמך של אביגדור ליברמן מ־2016, ונטען שהוא התריע כבר אז. ליברמן נותן שם דוגמאות של קו מז'ינו, אומר שהוא יודע מה הולך לקרות. ואני שואל, אז למה הוא לא עשה משהו? ומה עם גדי איזנקוט, שניסח את תוכנית החומש 'גדעון', ולא לקח בה בחשבון מה יקרה לעורף? צה"ל היה צריך לעשות את מה שדורשת תורת ההגנה, בלי קשר לשאלה אם חמאס חזק או לא, אם חמאס מורתע או לא. ולמה צה"ל לא לומד לקחים? כי בכל פעם מחדש עושים ערבוביה בין מדיניות לבין יישום תורות צבאיות.
"אצלנו זה כמעט מובן מאליו שגנרלים שסיימו את תפקידם הולכים לפוליטיקה. זו לא תופעה מקובלת בעולם המודרני. בישראל, בכל רגע נתון, יש יותר גנרלים בפוליטיקה – בתפקידים שאתה נבחר אליהם בידי הציבור, ולא ממונה כאיש מקצוע – מאשר בכל ההיסטוריה של כל העולם הדמוקרטי יחד".
וזו בעיה כי גנרלים מתכננים את העתיד הפוליטי בזמן שהם ממלאים את התפקיד הצבאי?
"בלי צל של ספק. לא צריך אפילו לעשות את זה בכוונה תחילה, זה קורה מדרך הטבע כשחושבים על התפקיד הבא, והפוליטיקה היא אפשרות מרכזית. היום יש לפחות תקופת צינון, שבעיניי היא לא מספיק ארוכה; בעבר גנרלים היו נכנסים ישר מהצבא אל המערכת הפוליטית".
רצף מגוש קטיף לנגב
בתוך שלל הניירות שפזורים על שולחנו הוא מנסה למצוא פתק בכתב ידו של אריאל שרון, שאמור להיות כאן היכנשהו. הוא מספר ששרון – עוד גנרל שעבר אל הפוליטיקה – כותב שנסיגה מרצועת עזה משמעה טילים על אשקלון. "את זה הוא כתב ב־83'".
הוא גם אמר שדין נצרים כדין תל־אביב.
"שרון עבר תהליך. היה לי קשר קרוב מאוד איתו במשך שנים לא מעטות. צריך להפריד בין שרון א' לשרון ב'". שרון ב' הפציע לחיינו ב־2004, הוא אומר, ומסכים שהעקירה מחבל עזה היא חלק משורת השגיאות שהביאו למציאות הנוכחית. "יש להבדיל בין שני דברים בהתנתקות – פינוי היישובים, והמצב הצבאי. הקמת היישובים בגוש קטיף נעשתה לא רק כצעד אידיאולוגי, אלא גם ביטחוני. זה היה חבל ארץ נפלא, עם חקלאות פנטסטית על החולות, אבל מבחינה ביטחונית לא השכילו להמשיך וליצור רציפות התיישבותית עם הנגב המערבי. לכן היישובים לא היו בסופו של דבר חסם מול עזה, ולא מול סיני. מנקודת ראות ביטחונית־מקצועית, אפשר להגיד שהיה היגיון בהחלטה על פינוי היישובים, אבל היא לא הייתה צריכה לכלול גם נסיגה צבאית. צה"ל היה צריך להשאיר נוכחות, וגם את ציר פילדלפי היה צריך להרחיב ולהשאיר בו כוחות צבא".
מה שאולי מוכיח שאי אפשר לקיים נוכחות צבאית ללא התיישבות.
"ההתיישבות מקילה על כך במידה מסוימת, אבל גם מכבידה. זה תלוי במידה רבה במיקום שלה. ברוב המקומות ביהודה ושומרון ההתיישבות מועילה לביטחון".
תן קצת אופטימיות. אתה סבור שהמלחמה הנוכחית יכולה להיות נקודת מפנה בהתנהלות של צה"ל?
"הלוואי. כי הרי מה יש פה – אני מדבר על צבא ועל תורות, על כללים ועקרונות, אבל בסופו של דבר, במידה רבה מאוד מדובר בשכל ישר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
