במילים הצורבות הללו מנסה רב־נגד ירון זיו, סגן קצין זיהוי במרחב לכיש של משטרת ישראל, להעביר במעט, על קצה המזלג, את גודל הזוועה שפגשו הוא וחבריו ב־7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן. בימים כתיקונם מגיעים שוטרי ענף הזיהוי הפלילי של מרחב לכיש ומרחב נגב לזירות של תאונות דרכים, בתים שנפרצו, כלי רכב שנגנבו, וגם לזירות של רצח והתאבדות. כל זה לא הכין אותם לטיפול במאות נרצחים במקביל, ולחיפוש ממושך אחר חלקי גופות בשטחים הפתוחים של עוטף עזה וביישובים שנפלו קורבן למתקפת הטרור. שלושה שבועות אחרי היום שבו הכול השתנה, הם משחזרים את המראות שקידמו את פניהם כשנכנסו לבתים השרופים ולמיגוניות שהפכו למלכודת מוות, ואת מלאכת הזיהוי הראשוני של הקורבנות הרבים, ממש במקום הרצח.
"כמו כל עם ישראל, ביום שמחת תורה קמנו לאזעקות ולנפילות רקטות", מספר רב־פקד יוסי ארביב, קצין הזיהוי של מרחב לכיש, המתגורר ביבנה. "אני רגיל שכשיש אזעקה, לוקחים ליד את הטלפון ובודקים באתרי החדשות את מי צה"ל חיסל להם בלילה, או איזו פעילות הייתה ברצועה שאליה הם מגיבים. אבל הפעם לא ראיתי שום ידיעה כזו. הירי היה ממושך מאוד, והבנו שיש פה אירוע חריג.
"זמן קצר אחר כך התחלנו לקבל דיווחים על חדירת מחבלים, וניתנה לנו פקודה: כולם להגיע לתחנות. מי שהיה במשמרת לילה בתחנה צריך להישאר, ומי שבבית מוקפץ. הגענו לתחנת המרחב באשדוד וחיכינו לראות מה מתפתח. בינתיים אנחנו מקבלים עוד ועוד מידע – מהטלוויזיה, מהוואטסאפ וממערכת הקשר של המשטרה. עקבנו באופן רציף אחרי הקרב שהתנהל בתחנת שדרות. הדבר הכי מזעזע היה לשמוע את השוטרים מתחננים על חייהם, מבקשים שיבואו לעזור להם. זה משהו ששובר אותך בתור שוטר. הבנו שיש לא מעט נרצחים, והתחלנו להכין ציוד של זיהוי פלילי כדי לסמן את החללים ולהכין אותם לקבורה".
בשעה 12 בצהריים התקבלה הנחיה לשוטרי הזיהוי הפלילי לרדת דרומה, לאופקים ולשדרות, ולהתחיל באיסוף החללים. "נסענו ומצאנו את עצמנו באזור מלחמה", ממשיך ארביב. "אזעקות, יירוטים, ירי חי סביבנו. בהתחלה ירדנו דרך יד־מרדכי לכיוון שדרות, אבל החזירו אותנו אחורה כי הכביש היה חסום. נסענו שוב דרך הציר העוקף, כביש 232. שוטרים לקחו נשק ארוך, כי הרבה מחבלים היו עדיין בשטח".
כאשר הגיעו צוותי הזיהוי לשדרות, הם נדהמו. "בכניסה הראשית לעיר התחלנו לקלוט את סדרי הגודל של מה שקרה. ראינו מכוניות שרופות ומעוכות בצידי הדרך, הרוגים בתוך המכוניות, גופות מוטלות על הכביש, בתחנות האוטובוס ובמדרכות".
מפקד יחידת יואב של המשטרה, נצ"מ אבי לוי, נתן להם הסבר קצר על מה שהתחולל בעיר מאז פלישת המחבלים. מיד אחר כך הם החלו לעבוד. "התחברו אלינו שני חבלנים ועוד שמונה לוחמים שנשארו צמודים אלינו במהלך העבודה בשדרות. באירועים רבי־נפגעים מגדירים בדרך כלל תחנת ריכוז חללים, מפנים אליה את הגופות, וצוות הזיהוי מתחיל לטפל בהן שם – תיעוד, צילום פנים, לקיחת די־אן־איי, תצלום שיניים, רישום של סימני היכר כמו קעקועים או עגילים. כאן לא יכולנו לאסוף אותן לנקודה אחת, כי היינו תחת אש. אנחנו רגילים לזירות סטריליות, עם כוח בשטח ששומר שלא ייפגעו ראיות. פה עבדנו בתוך לחימה, עם ירי מסביב, בלי זירה נקייה. מדי פעם נשמעו אזעקות, ואנחנו נשכבנו לצד הגופות. עבדנו על כל גופה בשטח שבו היא נמצאה. היו גופות של ישראלים ושל מחבלים, וכוח של חבלנים שהיה איתנו בדק קודם כול שאין מלכוד על המתים שמצאנו".
רס"ב איגור צ'ודננקו: "היו יריות קרוב לבית, ואני סגרתי את המשפחה בממ"ד, עמדתי עם אקדח וחיכיתי לראות אם המחבלים מגיעים. בערב חברתי לצוות הזיהוי בכניסה לשדרות. החוויה הייתה מאוד לא מובנת. פתאום העיר שלי היא לא העיר שלי. כשנכנס טנק מהצומת הראשי, זו מציאות שונה לגמרי מכל מה שהכרנו"
הם זוכרים היטב כמה מהנרצחים שזיהו שם, אך מעדיפים לא לנקוב בשמותיהם. "הגופות הראשונות היו של לוחמי ימ"מ, חייל צה"ל ואיש שב"כ", אומר ארביב. "אחריהם מצאנו נרצחים נוספים בכל פינה. היו אנשים שנשרפו למוות, אחרי שהמחבלים ירו על הרכב שלהם טיל אר־פי־ג'י".
על פי הממצאים בכל זירה הם ניסו להבין את האירוע שהתחולל בה. "היה למשל מיניבוס עם גלגל מפונצ'ר, עומד על ג'ק, וסביבו גופות הנרצחים. אפשר להבין שזו הייתה קבוצה שיצאה לטיול, היה להם פנצ'ר ולכן הם עצרו בתחנה ויצאו מהרכב. הנהג ניסה להחליף גלגל, ובזמן הזה המחבלים הגיעו ופשוט טבחו בהם".
כך עברו מפינה לפינה, מרחוב לרחוב, ואספו את החללים. "לא היו לנו מספיק שקי גופות, וגם למד"א בעיר לא היה ציוד בהיקף כזה. התקשרתי לרב אברהם דרעי, מפקד זק"א דרום, ותיארתי לו את המצב. כששאל כמה שקי גופות אנחנו צריכים, עניתי לו 'תביא את כל מה שיש לך'. הוא יצא מהבית, הלך למחסן ציוד גדול של זק"א והביא לנו הכול. אז התחלנו לעבוד בצורה ששומרת יותר על כבוד הנרצחים. לפני כן העלינו חלק מהגופות למשאיות בלי לכסות אותן.
"תוך כדי עבודה קיבלנו מדי פעם מידע על נרצחים בנקודות נוספות בעיר. הלכנו ברגל, כשרכב צמוד מלווה אותנו, אספנו בכל פעם עוד גופה והתחלנו לעבוד עליה. אחרי הזיהוי הראשוני – למשל אם זה גבר או אישה, אזרח או חייל – העברנו אותם למחנה שורה ברמלה, להמשך זיהוי. אמרתי לחברים שאיתי: 'נראה לי שנגיע לאלף גופות'. באותו שלב חשבו שאני מגזים, אבל לצערנו המספר הסופי היה גבוה עוד יותר".
הסטריליות של אבו־כביר
משעות הצהריים ועד לקראת חצות הם אספו בשדרות לבדה כחמישים גופות. "כבר ידענו אירועים קשים עם עשרות הרוגים", אומר ארביב. "בזמן אסון מירון שירתי כקצין זיהוי של מרחב דן במחוז תל־אביב, ואת הנספים הביאו לאבו־כביר. הגיעו 43 גופות ביום הראשון, ומאוחר יותר עוד שתיים. אבל יש הבדל עצום לעומת מה שקרה בשמחת תורה – לא רק בגודל האסון, אלא גם באופי העבודה. באבו־כביר עבדנו במכון סטרילי, עם חליפות וערדליים, כפפות ומסכות נשימה, תחת אור של ניאונים ומזגן. זה לא כמו ללכת ברחוב ראשי של עיר, להוציא אנשים ממכוניות שרופות ולאתר גופות בתחנות אוטובוס. לא דומה".
שוטרי הזיהוי של מרחב נגב, השייך גם הוא למחוז הדרומי, הופקדו באותו זמן על הקורבנות באופקים. רפ"ק שי חיימוב. ראש ענף זיהוי במחוז דרום, עמד בראש הצוות שהחל לאסוף את הגופות. "אנחנו באופקים דווקא הצלחנו לקבוע תחנת ריכוז חללים", הוא מספר. "לקחנו את כולם, עשרות גופות, לבית העלמין בעיר. הביאו לשם נרצחים מהקרבות באופקים וגם ממקומות אחרים. הגיע אוטובוס שנשא בתא המטען שלו 16 גופות, הביאו עוד בכל מיני דרכים. בסך הכול טיפלנו שם באותה שבת בשבעים נרצחים. הגיעו גם גופות של שוטרים שנפלו, ובהם אנשים שחברי הצוות שלי הכירו באופן אישי. החלטנו לשמור על מקצועיות: אני חדש יחסית במחוז, ואמרתי שאני ואחרים כמוני, שפחות מכירים, נטפל בגופות שוטרים. גם במקרים אחרים אנחנו דואגים שחוקר זירה לא יצטרך להיחשף מקרוב לאנשים שהוא מכיר".
רס"ב איגור צ'ודננקו דווקא נאלץ לאסוף במו ידיו את גופות חבריו. צ'ודננקו, חוקר זירה תושב שדרות, הצטרף לצוותים במוצאי שבת; עד אז היה ספון בביתו והגן על בני משפחתו. "כשהבנו שיש חדירה לעיר, סגרתי את אשתי והילדים בממ"ד והסתכלתי מהחלון לראות אם המחבלים מגיעים לרחוב", הוא מספר. "היו יריות קרוב לבית, ואני עמדתי עם אקדח וחיכיתי. בערב חברתי לצוות הזיהוי, אחרי שהשתלטו על העיר והלחימה התמקדה בתחנת המשטרה. נפגשתי עם החברים בכניסה לעיר. החוויה הייתה מאוד לא מובנת. אני גר בשדרות מ־93', ופתאום העיר שלי היא לא העיר שלי. כשנכנס טנק מהצומת הראשי, זו מציאות שונה לגמרי מכל מה שהכרנו".
למחרת בשעת בוקר מוקדמת נשלח צ'ודננקו לחלץ גופות מתוך כלי רכב שרוף שעמד סמוך לתחנת המשטרה. "ברכב היו שוטרים שהגיעו למקום בשבת כדי לסייע בקרב מול המחבלים שנכנסו לתחנה. זיהיתי בין הנרצחים חברים שלי, אנשים שהייתי איתם חמש שנים בניידת, בסיורים. זה היה קשה מאוד ברמה האישית".
אנחנו חוזרים כמה שעות אחורה, למוצאי שבת. חברי הצוותים שפעלו לאורך היום באופקים ובשדרות, הגיעו בלילה לשטח המסיבה ברעים. "הובאה לשם מעבדה ניידת עם תגבורים של צוותים ממחוזות אחרים, כי הבנו שהמספרים גבוהים במיוחד", אומר חיימוב, שהגיע למקום לפני חבריו.
ארביב: "הנסיעה לשטח הייתה כמו בתוך סרט אימה. הכול חשוך, אין תאורה בכלל. בצידי הדרך שרפות, עצים בוערים, רכבים עשנים, גופות. הרכב עולה על ברזלים וזכוכיות, ואתה לא יודע על מה אתה נוסע. אנחנו עם אקדחים שלופים, כי ידוע לנו שיש עוד מחבלים בשטח. כשהגענו לשם פגשנו את שי חיימוב, והוא אמר לי '131'. אמרתי לו 'מה 131?', והוא הסביר: 'יש פה 131 גופות שמחכות לנו'.
רפ"ק שי חיימוב: "אחרי שהגופות שצה"ל איתר היו מסודרות, ראיתי שיש שם בסביבה מיגוניות. נכנסתי לאחת מהן עם פנס, ואני רואה ערמה של גופות, מהקרקעית עד לתקרה. ככה גם במיגונית שאחריה, ובעוד אחת. עבדנו במהירות, וכל הזמן הזה הצבא מביא לנו עוד גופות – טנדר ובו עוד עשרה חללים, עוד עשרים"
"הגענו לאוהל המרכזי של המסיבה. לידו הייתה רחבה גדולה, ושם הגופות היו מסודרות בשורות. החיילים הניחו אותן ככה, כדי שנוכל להתחיל לעבוד. התחלנו לעבור אחד־אחד – מכסים בשק, מתעדים, שמים לכל נרצח צמיד עם פרטים, ואז מעבירים אותו למשאית".
"אחרי שהגופות שצה"ל איתר היו מסודרות, ראיתי שיש שם בסביבה מיגוניות", מספר חיימוב. "נכנסתי לאחת מהן עם פנס, ואני רואה ערמה של גופות מרוטשות, מהקרקעית עד לתקרה. ככה גם במיגונית שאחריה, ובעוד אחת. זה מה שהיה בכל המיגוניות. הוצאנו אותן משם והעברנו לצוות הזיהוי. עבדנו במהירות, וכל הזמן הזה הצבא מביא לנו עוד גופות מהמיגוניות או מפינות אחרות במסיבה – טנדר ובו עוד עשרה חללים, עוד עשרים".
"על חלק מהנרצחים מצאנו תעודת שוטר", אומר ארביב. "התקשרנו לאגף משאבי אנוש והעברנו את השמות. בהמשך התקשרו אלינו מפקדי מרחבים: 'מצאתם אותו? זה סייר שלי, זה בלש שלי. כל היום אנחנו מחפשים אחריהם'".
ובזמן הזה מסתובבים בשטח עוד עשרות מחבלים.
"בזמן שעשינו את הזיהוי והחקירה, היה מעלינו מטוס קרב שגם ירה לכיוון עזה. בשלב מסוים אמרו לנו מהצבא שהטייס זיהה 24 מחבלים שהתקרבו אלינו, וחיסל אותם. הבנו שיש עוד חוליות שמנסות להגיע לכיווננו. החיילים אמרו לנו: 'אנחנו הקו האחרון בינכם ובין המחבלים'. ניסינו לזרז ככל האפשר את העבודה ודחינו חלק מפעולות החקירה לשלב מאוחר יותר, אחרי הפינוי של הגופות. עזבנו את שטח המסיבה אחרי שפינינו 206 נרצחים. בנוסף היו רבים שהובאו לבתי חולים, ושם נקבע מותם".
לאורך השעות האלה, מה עובר לכם בראש? אתם כבר מדברים ביניכם על גודל האסון ועל המשמעויות שלו?
"כשאתה בתוך העשייה, אתה לא חושב על זה יותר מדי", אומר ארביב. "הפעולות שלך הן על אוטומט. ניסינו להיות יעילים כמה שאפשר. ידענו שאנחנו עדיין בתוך זה, עדיין בין זירות, ויהיה עוד זמן גם לדברים האחרים".
רק לא להישאר לבד
רס"ב יעקב גוטליב, אחד מחברי המערך, הצטרף למאמצי הזיהוי רק כעבור ימים אחדים. הסיבה: בתו יעל, לוחמת מג"ב, נתקלה במחבלים הראשונים שחדרו לשדרות, ונפצעה. "הבת שלי תגברה באשקלון בליל שמחת תורה", הוא מספר. "בבוקר היא התקשרה לאשתי ואמרה לה שיש חדירת מחבלים לזיקים, והיא בדרך לשם. באותו זמן התחילו האזעקות וכולנו היינו בממ"ד. אחרי כמה דקות יעל התקשרה שוב ואמרה שירו בה. אז כבר באמת הייתי בפחד אימים. היה סרטון שרץ ברשתות, וראו בו איך המחבלים בשדרות יורים בניידת ומחוררים אותה. הבת שלי הייתה בניידת הזאת. קיבלנו דיווח שהיא פצועה ולא מצליחים לפנות אותה.
"התחלתי להתקשר לחברים מהמרחב. בסוף ניידת משטרה פינתה אותה לבית החולים אסותא. החברים שלי מהצוות, יוסי, ירון ושי, נסעו לראות שהיא שם, ואמרו לי שהיא אכן מטופלת ובהכרה. שי אסף אותי מהבית אליה, וליוויתי אותה עד שיצאה מכלל סכנה. אז חברתי לכלל הצוות, לזיהוי החללים בקיבוצים, השלב שהגיע אחרי הטיפול בזירת המסיבה".
רפ"ק יוסי ארביב: "היה אזרח שדיווח שהוא היה עם בן דוד שלו במסיבה, ובזמן המתקפה הוא ראה אותו בנקודה מסוימת. הלכנו איתו לשם, לא מצאנו בשטח כלום, אבל אחרי כמה ימים הוא פנה שוב והתעקש. יצאנו לשם שלושה חוקרים, ירדנו על הברכיים, התחלנו לסנן את האדמה בידיים, ובסוף מצאנו"
מה למדתם על דרך העבודה של המחבלים מהממצאים שראיתם ביישובי האזור? זיהיתם שיטתיות מסוימת?
ארביב: "גופות זה לא דבר שזר לנו, אבל פה היה משהו אחר לגמרי. ברעים ראינו איך הם עשו וידוא הריגה לקורבנות".
גוטליב: "אנחנו מגיעים לזירות של מקרי מוות כמו רצח, התאבדות או תאונת עבודה, אבל פה היה טבח אכזרי, דברים שלא חשבנו אי פעם שניתקל בהם. אתה מגיע למקום ומגלה משפחות שלמות, ילדים. ומי העלה על דעתו שנזהה פתאום חבר לעבודה שהיה איתנו עשרים שנה?"
גם המראות בכבישי הדרום היו קשים. "בנסיעה בין שדרות לאופקים אספנו 26 גופות רק מהצירים", מספר צ'ודננקו. "מדי פעם אנשים התקשרו למוקד 100 ודיווחו על גופה שהם ראו בשולי הכביש, בתעלות או בשטחים פתוחים. היו אנשים שברחו מהמסיבה וניסו לרוץ ברגל לכיוון נתיבות או לשדות, והמחבלים ירו בהם תוך כדי ריצה. כך נמצאו גופות בהרבה שטחים ומקומות שלא חשבו שמישהו נשאר שם".
מספר הגופות שאספו חוקרי מז"פ של מחוז דרום ב־48 השעות הראשונות מפתיחתה של מתקפת הטרור הגיע ל־380. "ביום שני היה 'זיכוי מלא' של הקיבוצים ממחבלים, והתחלנו לעבוד על מה שקורה שם", אומר ארביב. "זה היה שטח צבאי סגור, והכניסה נעשתה בליווי הצבא. החיילים ואנשי זק"א החלו כבר בפינוי הגופות. שי נכנס ראשון לבארי – לא רצינו לחשוף את כל השוטרים לדברים שהם לא חייבים להיחשף אליהם. אחר כך אנחנו הגענו, להתחיל בפעולות החקירה".
רנ"ג ירון זיו: "אין דבר כזה, לא לקחת איתך הביתה את מה שראית, ולא משנה כמה תנסה להסתיר. גם אנשי זק"א נשברו, בכו ואפילו התמוטטו. השבירה הנפשית היא קשה מאוד. קיימנו שיחה עם קצינת מע"ן, מערך העזרה הנפשית. אנשים פרקו את מה שהיה להם על הלב. יש ליווי מקצועי ויש שיח סביב הדברים שעברנו"
עד כמה זה היה שונה ממה שכבר פגשתם בשדרות ובאזור המסיבה?
חיימוב: "בבארי אתה מבין את ממדי האסון בצורה אחרת. אתה נכנס לסלון בית, וזה נראה כאילו הזמן קפא מלכת. חיים של משפחה נעצרו. בבית אחד היה שולחן ערוך לקראת ארוחה, במקום אחר היו מונחים אתרוג ולולב. אתה מבין פתאום שהיו כאן חיים, והם נגדעו ברגע".
זירות הרצח לימדו אותם גם על רמות האכזריות של המחבלים שחדרו לקיבוצים, ועל המאבק הנואש של ההורים להציל את ילדיהם. ארביב: "ראינו שאנשים הפכו מיטות על חלונות כדי שהירי לא ייכנס פנימה. אתה מביט סביבך על הממצאים ומגלה סיפור של אדם שהגן בגופו במשך שעות על הילדים שלו. באחד הבתים מצאנו בפתח הממ"ד כדורים של אקדח, כדורים של קלצ'ניקוב, רימון על הרצפה ודם. אתה יכול לתאר מתוך זה את מה שקרה שם. האבא, חמוש באקדח, ניסה להיאבק מול מחבלים שהשתמשו בנשק אוטומטי ורימונים. עוד דבר שראינו – הבתים היו פתוחים, וגם הקונטיינרים, המחסנים, המכוניות. הכול היה פתוח ופרוץ. אתה מבין שהיה שם מסע ביזה, בזזו הכול".
חיימוב: "בהתחלה הגיעו החמושים, כדי לפרוץ ליישובים ולרצוח, ואחריהם הגיעו עזתים נוספים לבזוז את הרכוש. לקחו טלוויזיות, מכשירי חשמל, מה לא".
במשך שבועיים וחצי המשיכו החוקרים לעבוד בשטח, איתרו גופות וחיפשו ממצאים שיסייעו להבין מה עלה בגורל הנעדרים הרבים. ארביב: "הגיעו עוד טלפונים של אזרחים, ומיחידת להב 433 העבירו לנו עדויות ומיקומים שבהם הנעדרים נראו בפעם האחרונה. היה אזרח שדיווח שהוא היה עם בן דוד שלו במסיבה, ובזמן המתקפה הוא ראה אותו בנקודה מסוימת. הגענו לשם, הלכנו איתו ולא מצאנו בשטח כלום. אחרי כמה ימים אותו אדם פנה שוב והתעקש ששם אפשר לדעת מה עלה בגורל בן המשפחה שלו. יצאנו לשם שלושה חוקרים, ירדנו על הברכיים, התחלנו לסנן את האדמה בידיים, ובסוף מצאנו חלקי עצמות וחתיכה של בד. העברנו אותן למעבדה לזיהוי, ובעקבות הבדיקה שם יכולנו לאשר שבן הדוד שלו נרצח. לא מצאנו אומנם את האדם, אבל למשפחה יש קבר להתאבל עליו, הוא לא מוגדר כנעדר והם לא שרויים בחוסר ודאות".
מה עושים עם גופות המחבלים?
"את כל הגופות העברנו למחנה שורה, גם של המחבלים. אם זיהינו בשטח גופה של מחבל, כתבנו את זה על השק. אנחנו יודעים שגופות המחבלים מועברות משורה לידי הצבא".
בימים אלה הם פועלים עדיין בשטח, ובמקביל מנסים לחזור לשגרה, ככל שניתן. משתדלים לדבר בקור רוח ובנימה מקצועית על אירועי שבעה באוקטובר, אבל לא מכחישים את ההתמודדות עם הזוועות הבלתי אנושיות שראו. ארביב: "גם לאירועים שגרתיים אנחנו הולכים היום עם נשק ארוך עלינו. ההנחיה של שי היא לעבוד בזוגות, שאף אחד לא יימצא לבד בימים האלה. גם מבחינת הביטחון בשטח, וגם כדי להיות ביחד אחרי מה שראינו. עברנו ימים קשים מאוד, ועכשיו משחררים טיפה. חלק מהשוטרים הולכים להיות עם המשפחות שלהם שפונו מהעוטף, אחרים גם צריכים הפוגה. למרות העומס, מנסים לתת את האפשרות הזאת".
"אנחנו עדיין עובדים על אוטומט", אומר גוטליב, "לא במצב של לעצור, לחשוב ולעבד את כל מה שעברנו. אנחנו בתוך העבודה, דרוכים כל הזמן. ברור לחלוטין שהצלקות תלכנה עם האנשים, זה לא משהו שאפשר למחוק. הזוועות שנעשו הן בלתי נתפסות, גם ברמת האכזריות וגם בעובדה שכל זה קרה בפרק זמן קצר כל כך, כמה שעות בסך הכול".
"הילדים, הקשישים, הנשים, השוטרים והאזרחים שראינו במצב כזה – זה משהו שעוד ייקח לנו זמן לעכל", אומר זיו. "הנסיעה בדרכים כשמסביבנו גופות, המיגוניות המגואלות בדם. זה סרט מלחמה. היינו בתוך הסרט הזה, והוא בלתי נתפס. אין דבר כזה, לא לקחת איתך הביתה את מה שראית, ולא משנה כמה תנסה להסתיר. לראות אנשים שרופים ברכבים, להוציא אותם משם – אין אדם שזה עובר מעליו. גם אנשי זק"א נשברו, בכו ואפילו התמוטטו. השבירה הנפשית היא קשה מאוד.
"קיימנו שיחה עם קצינת מע"ן, מערך העזרה הנפשית. אנשים פרקו את מה שהיה להם על הלב. יש ליווי מקצועי ויש שיח סביב הדברים שעברנו, במשטרה מודעים לכך שזה לא פשוט".
בסופו של דבר, עם איזה מסר או תובנה אתם יוצאים מכל הימים האלה?
"שעם ישראל חי. תכתוב את זה: עם ישראל חי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
