שורשים בסוף מערב

חומת בלוקים מקיפה את בית הקברות היהודי האזורי בכפר טינזולין. אבנים שבורות, חלקי מצבות, קרטונים קרועים ופגרים נרקבים פזורים שם, על פני הקברים. בזמן שהתפללנו לעילוי נשמתה של סבתי רבקה הקבורה שם, נהג המונית שלנו, יאסין, קרא לאחת מילדות הכפר היחפות, והורה לה להביא מנעול כדי לחתום בו את שער המתכת החום, הפתוח לרווחה. "יאללה", הוא צעק לה, "זרי" (רוצי), והיא נעלמה בין הבתים.

כעבור זמן קצר חזרה ובידה מנעול ומפתח. אחרי שנעל את השער, נתן יאסין את המפתח לאבי, שמעון. אבל ספק אם הוא יחזור אי פעם לכפר המרוחק שבמזרח מרוקו. ספק גם אם מישהו אחר יבקר במקום בקרוב. אם ירצה אדם להיכנס לבית הקברות, הוא יצטרך, כמונו, לפרוץ את השער, ואחרי שיישא את תפילותיו – לבקש מהתושבים להביא מנעול חדש.

את המפתח לבית העלמין לקח איתו אבי בחזרה לארץ. לפני 54 שנים עלה ממרוקו עם אמי, רוזה, ומאז לא הפסיקו שניהם להתגעגע לנוף ילדותם: לשפה ולאנשים, לצבעים ולריחות, לקישוטים ולפסיפסים, לאדמה ולאוויר. אמי עזבה את הוריה ומשפחתה מאחור כשהייתה בת 14 בלבד, וקשרה את גורלה בגורל משפחת אביטן המורחבת. אבי היה אז בן 21. יחד עם עולים אחרים ממרוקו – וגם מרומניה, מתימן ומברית המועצות – הם בנו את עיירת הספר שדרות, אל מול עזה, אבל דרך הסיפורים בשולחן השבת יכולנו אנחנו, שבעת ילדיהם, להרגיש את אהבתם למדינה המוסלמית הרחוקה. לטיול האחרון שלהם שם, בשבוע שעבר, הצטרפנו גם אנחנו, כדי לראות מאין באנו. שמונה ימים, זוג הורים, שבעה אחים וגיסה אחת – כולנו יצאנו למסע בן אלפי קילומטרים אל מרוקו, ועוד מאות רבות של קילומטרים במרוקו עצמה.

בהיעדר יחסים רשמיים בין מדינת היהודים לממלכה המוסלמית, הטיסה אינה ישירה, והדרך ארוכה ומסורבלת. רק בשעת לילה מאוחרת דרכנו על אדמת מרוקו. בשדה התעופה מוחמד החמישי, לא רחוק מקזבלנקה, קיבל את פנינו יאסין, נהג המונית שהזמנו מראש להסיע אותנו בטיול. אנחנו היינו תשושים, אבל הוא היה נרגש. אחרי שהדליק לכבודנו אורות קישוט אדומים וכחולים במונית שמושביה דמויי העור מעוטרים בפסים אדומים, יצאנו לדרך.

מרוקו עצומה: שטחה למעלה מ־446 אלף קמ"ר, והאזור המיושב בה משתרע לאורך למעלה מ־800 ק"מ, מאגאדיר האטלנטית עד סעידיה הים־תיכונית, ולרוחב 250 ק"מ ויותר, משוליו המערביים של מדבר סהרה ועד חופי האוקיינוס. הטיול בממלכה דרש מאיתנו שעות נסיעה ארוכות במונית. בכל פעם שהשמענו את שירי להקת "שפתיים" משדרות או פיוטים ממרוקו, יאסין היה מאושר; כשעברנו לאהוד בנאי בעברית, הנהג מיד קיטר במרוקאית, שוכח שאנחנו מבינים כל תלונה.

בכל יום הרגשנו כאילו הרחקנו עד אילת ובחזרה. אחיי הגדולים, שתכננו את המסע המפרך, ביקשו שנספיק כמה שיותר. בדרכנו חלפנו על פני הרים אדומים עצומים, בלהט מדברי כבד; עברנו ביערות אפופים ריח קל של גשם; וגם חנינו לילה אחד, לח ומעט סוער, בעיר בחופי האוקיינוס האטלנטי. בשבעה ימים ראינו הכול מהכול.

אגדות המלאח

בליל הנחיתה נסענו למרקש, "העיר האדומה", שכל בתיה ובנייניה צבועים אדום מדברי. זו הייתה עירה של אמי, וגם העיר שבה התגוררה משפחתו של אבי, סמוך לעלייה ארצה. מעט אחרי חצות הגענו למלון, ובבוקר סעדנו בחדר האוכל עם שתי קבוצות גדולות של תיירים ישראלים, חלקם חברים משדרות. במקום היו גם אורחים שאינם יהודים, אבל אותם יכולנו למנות על אצבעות שתי ידיים.

"בקשיש" היא עדיין מילת מפתח במרוקו. את עמדת הביקורת בנמל התעופה עברנו רק לאחר שאחי הכניס לאחד הדרכונים 300 דירהאם (המטבע המקומי, ששוויו כ־40 אגורות), כדי שהשוטר יואיל להשיב לנו את המסמכים ולשחרר אותנו לדרכנו. בקשיש תמים יותר סייע לנו להשיג ארוחת בוקר כשרה: כמו אורחים אחרים, גם אנחנו שילמנו למבשלת ולשף של המלון, והם כיסו את הצלחות בנייר כסף ובישלו במחבתות ובסירים כשרים שהבאנו להם. על שלושה שולחנות ארוכים נערמו חביתות, ביצים קשות, ירקות וכמובן מופלטות בליווי חמאה ודבש, והכול על צלחות "כסף" נוצצות.

בביקור ב"מלאח" – שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו – עברנו בחנויות המפעל שהיו שייכות לסבים שלנו: חנות הבדים של סבא מימון, אביו של אבא, וחנות התבלינים של סבא חנניה, אביה של אמא. תבלינים בצבעי ורוד, כחול וצהוב עזים, ובליל משכר של ריחות כורכום, פלפל אנגלי וציפורן, עדיין נמצאים בחנות של סבא חנניה. הבעלים הנוכחי הגיש לנו תה מר בכוסות קטנות, לא נקיות במיוחד, והתחיל למכור לנו מכל הבא ליד. פוחלץ של דוכיפת שמביא מזל טוב, זנבות של לטאות להרחקת עין הרע, משהו בריח עז של מנטה שנועד לפתור צינון קשה, ומי ורדים בבקבוק קטנטן, להעשרת טעם העוגה.

900 דירהאם אחר כך יצאנו שוב החוצה, לחפש את הבית שהוריי גרו בו לאחר חתונתם. במלאח כבר לא מתגוררים יהודים שיכולים להראות לנו את הדרך; בני הקהילה שנותרו במרקש יצאו מהגטו ונפוצו ברחבי העיר. אבי סיפר לנו שבעבר היה יושב אחד מיהודי המלאח מתחת לגשר הסמוך, ובודק את ידיהם של העוברים והשבים, כדי לראות מי הניח תפילין בבוקר. מי שידיו היו נקיות מסימני הפסים שמותירות הרצועות, קיבל אצלו הזדמנות נוספת לכרוך את תשמיש הקדושה ולברך. דוכן חב"ד נוסח מרוקו.

כעת חיות ברובע רק משפחות מוסלמיות. ילדיהן התרוצצו סביבנו ברגליים יחפות ובבגדים מלוכלכים, מבקשים כסף, ואם לא כסף אז "סוכרייה", במבטא עברי כמעט; אמהות ישבו ברחוב או תלו כביסה שהשתלשלה מהחלונות; גברים צעירים עבדו בחנויות, בעוד אחרים כנראה היו במסגד, בתפילת יום שישי; וזקנים, לבושים בשמלות כפתן ארוכות, ניגשו לשאול מי אנחנו. ותיקי המקום, כך התברר, יודעים הכול. מיד כשהצגנו את עצמנו, אחד מהם הצטרף אלינו ביוזמתו כדי ללוות אותנו אל בית המשפחה, שמתישהו ב־54 השנים האחרונות שינה את פניו. במקום בית מגורים מצאנו מלון ב־160 אירו ללילה. חדרים־חדרים פזורים סביב חצר פנימית מעוטרת פסיפסים צבעוניים, ועל הקירות תמונות בשחור־לבן של יהודי המלאח. בעל המלון, איטלקי בשנות החמישים לחייו, התרגש מביקורם של צאצאי הבעלים־לשעבר והרשה לנו להיכנס לחדר המגורים ששימש את הוריי. כיום זהו חדר אירוח שמשמר את הקישוטים הישנים והרוח המרוקאית המסורתית.

אחרי הליכה קצרה ברחובות המאובקים, כמה עשרות מטרים מהמלון, הגענו לבית הכנסת אלעזמה, שבו התחתנו הוריי. המבנה המעוטר בפסיפס כחול־לבן הוקם בשנת 1492 בידי מגורשי ספרד, והוא עודנו פעיל: בימות השבוע מתקיימות בו תפילות שחרית, ובשבת כל התפילות כולן. באחד מהחדרים, ששימש את ה"תלמוד תורה" המקומי, תלוי היום השיר "אצלנו בכפר טודרא" של יהושע סובול, לצד תמונות של תלמידים. תמונתו של המלך מוצאת את מקומה על קיר בית הכנסת, כמו בכל מבנה במרוקו, אך כאן תראו גם את תמונתו של הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב שלמה עמאר, בפגישתו עם המלך.

יצאנו אל מאחורי המלאח, לבית הקברות היהודי המדהים ביופיו. על האדמה האדומה פזורות מצבות קמורות לבנות, עתיקות, ללא כיתוב כמעט. לצידן מצבות חדשות יותר, בנות כמה עשרות שנים. אתר הקבורה המשתרע דומם מעיד על חיי הקהילה התוססים שפעמו בעיר במשך מאות שנים.

בין הקברים כאן נמצאת גם מצבתו של רבי שלמה בן תמצות, מאבותיה של אמי רוזה. אגדת מותו על קידוש השם מזכירה באופן מעורר חשד את סיפור יוסף ואשת פוטיפר: רבי שלמה, מוכר זהב במקצועו, היה יפה תואר ויפה מראה, ואשת המושל חשקה בו. לאחר שסירב לה, היא הורתה להורגו ולהחביא את גופתו. כעבור ארבעים יום הוא נגלה לאשתו בחלום, סיפר לה היכן הוסתרה גופתו, ורק אז הובא לקבורה. אחרי סיפורים כאלה, גם מי שמתחברים פחות למסעות בין קברי צדיקים, עשויים למצוא את עצמם מתמכרים לתחושה המיסטית באוויר ומתפללים.

את הקבר של סבתא־רבתא מסעודה התקשינו לאתר, ואחרי שעה בחום הקודח כבר הסתובבנו לצאת – אבל שוב אחד המקומיים בא לעזרתנו, ותמורת בקשיש סמלי לקח אותנו עד לקבר. הווייז האנושי של מרוקו מפתיע בכל פעם מחדש.

אחרי נסיעה של 45 דקות הגענו לקבר נוסף, בעמק האוריקה. נחל ארוך זורם בעמק, ועל גדותיו סוף, בתי קפה ורוכלים. על ההרים סביב – בתים אדומים, ובאחד מהם, ממש מתחת לכביש, קבור רבי שלמה בן בלחנס. צדיק אחד ליום אין בו די, מתברר. רבי שלמה היה שד"ר, שליח דרבנן. הוא הגיע למרוקו כדי לאסוף תרומות למען תלמידי הישיבות בארץ ישראל, ונפטר כשעבר עם עגלתו בעמק האוריקה. לפי האגדה, המושל ציווה על אנשיו לגנוב את תכולת העגלה ואת הסוסים, אך המשרתים רק הגיעו למקום ומיד ברחו בבהלה: מושכות הסוסים נדמו בעיניהם לנחשים. מכאן השם "בלחנס" – "בעל הנחש" בשיכול אותיות. יהודי המקום קברו את הצדיק, וציונו הפך למוקד עלייה לרגל.

בבית שבו שוכן הקבר חיכתה לנו פטימה, אישה נאה בשנות ה־40 לחייה. היא מספרת כי במקום התגוררו בני זוג יהודים, חשוכי ילדים, שאימצו אותה בילדותה. מאז שנפטרו, ממשיכה היא את משימתם, ושומרת על האתר יחד עם אחיה ואשתו. היא הוציאה מיץ תפוזים ובקבוק קולה, ושאלה אם נרצה שגם תכין לנו ארוחה: "כולשי כשר" (הכול כשר), הבטיחה.

בשובנו למרקש, רגע לפני שבת, עצרנו באטרקציה המרכזית של העיר – ג'אמע אל־פנא, "כיכר האבודים". הכיכר גדושה במגלי עתידות, מאלפי נחשים וקופים, סוסים רתומים לכרכרות, וכמובן רוכלים וחנויות ועוד רוכלים. השיווק כאן אגרסיבי: גם אם לא תרצה בכך, יהיה מי שיתלה קוף או נחש על כתפיך, ולאחר מכן ידרוש כמובן תשלום. במזג האוויר החם, חם מאוד, ויתרנו על ה"חוויה חובה" בלי יותר מדי ייסורי מצפון, ופנינו לקבל את השבת.

בין שברי מצבות

הבתים והחנויות של משפחת אמי במרקש השתמרו היטב. לעומת זאת בעמק תרגליל נחרב לגמרי הכפר קסבת דל־מרג'אן, שבו גרו בני משפחתו של אבי עד שעברו למרקש. הדרך לכפר, הרחק במזרח מרוקו, ארוכה וקשה. השמש קופחת על ראשינו: בעיר זגורה שבמזרח רכס האטלס, 700 מטרים מעל פני הים, הטמפרטורה הממוצעת ביולי־אוגוסט עומדת על 45 מעלות צלזיוס. במהלך הנסיעה הארוכה בין ההרים אנחנו עוצרים שם לרגע בבית קפה, ומיד מצטערים: במקום אין מזגן, והתחושה היא כאילו נכנסת לתוך חממה. אבי נזכר במסעות שעשה בילדותו מהכפר הקטן אל הפקידים בעיר המחוז ורזאזאת: "פעם לא היו ממהרים כל כך כמו היום. היה זמן גם כדי להיות בדרך". אחי הגדול, שחזר מביקור במרוקו רק לפני חודשים ספורים, סיפר שההרים החומים־אדומים שלפנינו היו מכוסים אז שלג מטפחות ועד מסד, אם נאמין ואם לא.

היהודים שחיו בכפרי המחוז המפוזרים והמרוחקים הצליחו לאורך מאות בשנים, באופן מעורר הערצה, לשמור על מסורת אבותיהם אל מול תרבות ערבית־מוסלמית אדוקה. המודרנה והקמת מדינת ישראל הוציאו אותם משם, וכיום אין יהודים במחוז העני. במהלך המסע לכפר החרב של משפחת אבי, לנו במלון יפהפה שהלובי שלו מרוצף בפסיפס ומקושט בכלים עתיקים, כולל חנוכיות וקערות מעוטרות במגיני דוד. עצי דקל הקיפו את המלון, ואחרים הצלו על החצר הפנימית, חלקם צונחים לתוך הבריכה הקרירה שבמרכזה. אבל מול המתחם – עוני תהומי. בתי חמר וילדים לבושי בלויים הציצו לעברנו מכל פינה.

בבוקר המשכנו בנסיעה. כשהגענו לכפר תרגליל, הילדים המקומיים הבחינו במונית, והתקרבו אלינו בידיים פשוטות. בשביל אירוע כזה בדיוק קנה אחי באחת העצירות מלאי של עוגיות. התחלנו לחלק מהן לקטנטנים שבאו לקראתנו, והם מיד קראו לעוד ועוד ילדים. המלאח של היהודים בתרגליל נחרב, כך נאמר לנו. מול שרידיו מצאנו שתי נשים שואבות מים מבאר, ושני שערי מתכת שעמדו והחלידו במגרש כדורגל מאולתר.

לבסוף הגענו לקסבת דל־מרג'אן. בין הבתים והמבנים ההרוסים נישאו דקלים: אבי סיפר כי את אחד העצים האלה, שהניב תמר מתוק במיוחד, כינה סבא מימון "שמעון", על שם בנו. ניסינו לזהות בין ההריסות את בית הכנסת, את תלמוד התורה או את בית המשפחה, שהיה הגדול ביותר בכפר. הרחק, על גג אחד הבתים האדומים ששקעו בבוץ במרוצת השנים, ראינו קנים שמזכירים דפנות סוכה. אבי סיפר שכך היה נראה ביתו שלו: גובהו היה שלוש קומות, ועל הגג ניצבה סוכה בכל ימות השנה. השתעשענו ברעיון שהנה, עלינו על עקבות הבית האבוד.

מהכפר המשכנו ברגל אל הנהר הסמוך, ששימש את התושבים לרחצה וכביסה בכל בוקר, למעט שבת. החום היה רב, וכמה מבנות המשפחה העדיפו להישאר במונית. הבנים קפצו מיד למי הנהר. אבי, אחת מאחיותיי ואני חלצנו נעליים וטבלנו רגליים במים הקרירים. אבי, רב בשנות השבעים לחייו, אינו מרבה להשתעשע, אך הפעם הרגיש כאילו הוא חוזר לילדותו.

הילד הזה פרץ שוב החוצה, ברוח אחרת לגמרי, כשהגענו לבית הקברות היהודי בטינזולין. מצאנו אתר מסוגר מאחורי חומה גבוהה ושערים נעולים, משום שתושבי האזור, שלא כמקובל במקומות אחרים במרוקו, השחיתו אותו וזרקו בו אשפה ושאריות חומרי בנייה. פרצנו את המנעול, חצינו את החומה וחיפשנו משהו שיעיד על מיקום מצבתה של סבתי רבקה, בין גלי האבנים, פיסות הלכלוך ואפילו פגרי בעלי החיים שהיו פזורים שם. חלק משברי האבנים נראו בבירור כשרידי מצבות גדולות וקטנות, ואנחנו הפכנו בהם, מחפשים כיתוב כלשהו שיורה על מקום קבורתה. "אתה זוכר בערך את האזור שהקבר היה בו?", דחקנו באבי, אבל הוא היה רק ילד קטן כששכל את אמו. את כפר הולדתו הוא עזב בגיל 13, לפני שאר המשפחה, כשיצא לקזבלנקה ללמוד בישיבת חב"ד. משם המשיך למרקש כדי ללמד, ושם שודך לאמי. רק בחגים היה חוזר לביתו, וזיכרונותיו מהימים ההם לא הספיקו כדי שיזהה עכשיו את המיקום המדויק.

המראה של אבי, תר אחרי אמו בין האבנים, תחת השמש היוקדת, היה מכמיר לב. הוא המריץ אותנו לחיפוש נמרץ במה שנותר מבית הקברות החרב, בעוד אמי המודאגת מבקשת שניזהר מעקרבים ונחשים. לבסוף קרא לנו אבי לשוב לשער בית העלמין. "בואו, מספיק. יש לכם כוונה טובה, אבל אין מה לעשות, כך רצה הבורא", אמר בהשלמה. ליד הכניסה הוא ערך טקס אזכרה לכל הנפטרים, ואחותי הקרויה על שם סבתא רבקה הדליקה נרות לעילוי נשמתם, במחסה מאולתר בין הסלעים. כל שנותר לנו הוא להביא מנעול חדש במקום זה שנפרץ.

החוופה על הגמל

בתום החיפוש אחר קברות סבותינו המשכנו הלאה בטיול, לקניון טודרא העצום. היה זה יום הולדתו של המלך, יום חופש במרוקו, ועשרות משפחות נפשו ליד מי הנחל הצוננים. רוכלים הציעו את מרכולתם בין שני המצוקים האדירים, וגולשי צוקים ירדו מגובה הסלעים האדומים הבוהקים. יאסין הניח אבטיח לקירור במי הנחל, ואנו יצאנו לסיבוב מהיר בין הדוכנים. השלל: שבעה כפתנים וכמה תכשיטים.

לוח הזמנים הדחוס גרם לגיסתי לכנות את הטיול "מסע כומתה": בטודרא זכינו לארבע שעות שינה בלבד לפני ההשכמה המוקדמת לרכיבה על גמלים לקראת הזריחה. מתברר שהגמלים הם אטרקציית חובה בכל טיול מדברי מעיראק ועד מרוקו, ולא רק בבאר־שבע או ערד. הגמלים עמדו יפה במשימה ונשאו אותנו ביציבות לעבר שום מקום, ובכל זאת התגובות שלי זיכו אותי בכינוי "חוופה", פחדנית, מפי המדריך. תמורת 300 דירהאם לרוכב זכינו גם לעטות את שמלות המדריכים בעת הצילום המחייב על רקע הזריחה ("בואי, חוופה, עכשיו מצלמים"). ארבעת המדריכים שלנו, אגב, התגלו כמעודכנים למדי בתרבות הישראלית: הם אמנם שרו "אל המעיין", אבל לא ויתרו גם על "טודו בום".

האדום נגמר במפתיע כשהגענו לאיפראן, עיירת הנופש של המלך, השוכנת במרחב של יערות ירוקים. זה היה סופו של המדבר. משם המשכנו לפאס, העיר השנייה בגודלה במרוקו. פאס נחשבת אדוקה יותר מערים אחרות, ולכן גם לא לגמרי בטוחה ליהודים. ב"בית הרמב"ם", מעין בית חב"ד מקומי, הגישו לנו ארוחת סלטים, קוסקוס ובשר, לצד המנה הטעימה ביותר שאכלנו במרוקו: פסטייה – עלי פילו ממולאים בעוף קצוץ עם המון בצל מקורמל וצימוקים. חלום של ממש.

במלאח העירוני שוכן בית הכנסת איבן־דנאן, שגם אותו הקימו מגורשי ספרד. מתחתיו, בתוך גומחה, מקווה טהרה יפהפה שמימיו עדיין מתמלאים, אף שלא נותרה קהילה יהודית בעיר. בדרך לבית הכנסת קנינו שקית אפרסקים גדולים ויפים: בשבתות בישראל היו ההורים נזכרים בערגה בפירות ובירקות המיוחדים במדינת הולדתם, ומספרים שאלה היו "הכי גדולים בעולם". מתברר שהם צדקו.

מהמלון בפאס יצאנו לביקור במפעל העורות המפורסם בעיר. התיירים שמגיעים למקום צופים ממרפסת גבוהה על המפעל, שכולו בורות־בורות: הפועלים מעבדים בתוכם את העורות, לפני שיצבעו אותם. אחי ביקש במרוקאית מנהג המונית להגיע כמה שיותר קרוב למפעל, והנהג הבין את הבקשה כפשוטה, ועצר בכניסת הפועלים במקום למעלה, בכניסת התיירים. בתוך שניות תקף אותנו ריח נוראי של נבלות וחומרים כימיים. מצאנו את עצמנו דורכים בין בורות העיבוד, בתוך זוהמה שלא יכולנו להתכונן לעוצמתה. אחותי החלה לבכות, בעוד אחי מוביל אותנו במעלה המפעל לתוך חנות המבקרים, ומשם במהירות החוצה. בדרך דחפו העובדים לתוך ידינו נענע טרייה, כדי שנוכל לנסות ולצמצם במעט את הצחנה הנוראית שדבקה בנו. כשהגענו למתחם התיירים, הסתפקנו בשתי תמונות ממרפסת התצפית, ומיד יצאנו לאוויר הפתוח.

את הטיול סיימנו בעיר אל־ג'דידה ("החדשה") שלחופי האוקיינוס האטלנטי. במלון מפואר בעל חדר אוכל כשר פגשנו את דודי מאיר ביטון, שמדריך טיולים במרוקו וליווה אותנו בהכנת המסע שלנו. כמנהג המקומיים הוא פתח את ארוחת הבוקר שלו בשני ספינג' וכוס תה, בעוד אנחנו שבענו רק מלהסתכל.

אחרי מסעות כאלה נזכרים בשיאים ובהנאות, אבל גם במשברים ובמריבות. למרבה ההפתעה, למרות האינטנסיביות לא חווינו רגעי מחלוקת. איך שני מהגרים צעירים, בני 14 ו־21, שעזבו מאחוריהם עושר ומעמד, שפה וארץ, הצליחו לייסד משפחה מגובשת כל כך במדינה צעירה ובעיירת פריפריה מרוחקת? נראה שכמו במרוקו, שם נבנים הבתים סביב חצר פנימית, כך הוריי עשו הכול כדי ליצור בית מרכזי שבו מתכנסים כולם מכל רחבי הארץ, בשבתות ובחגים. הימים הספורים שבהם נשמנו וחשנו את ארץ מולדתם, הולידו בנו הערכה עמוקה למסע שעברו הורינו, כשאספו ממרוקו את הדברים הטובים שלמדו, ובנו למעננו בית במדינת ישראל.