כפר של משפחת זיאדנה, השוכן מדרום לרהט, לא תמצאו סימנים חיצוניים המעידים על הדאגה העמוקה שאופפת את המקום מאז ה־7 באוקטובר. אין כאן שלטים הקוראים לשחרורם של ארבעת בני המשפחה המוחזקים בידי חמאס, ואין תמונות גדולות של החטופים. גם כשביקשנו את תמונותיהם, מארחינו הביאו כרזה קטנה שמראה את אב המשפחה יוסף ואת שני בניו בלאל וחמזה; תמונתה של הבת עיישה, שנחטפה גם היא לעזה, לא מופיעה שם מטעמי צניעות. בני המשפחה גם ממעטים לצאת מכאן לעצרות המתקיימות ברחבי הארץ, לפעולות הסברה שונות או לפגישות עם אישים בכירים. אבל אסור לטעות: הדבר לא מעיד חלילה על השלמה עם המצב, ואין רגע של שגרת חיים בכפר הזה מאז פרוץ המלחמה. כל המחשבות והשיחות של משפחת זיאדנה המורחבת עוסקות רק בחטופים. אלא שבחברה הבדואית בכלל ובמשפחת זיאדנה בפרט, דברים מתנהלים בצורה שונה. מותאמים לתרבות ולמסורת המקומית, שמתקיימת לצד החברה הישראלית, אך כמעט אינה משיקה לה.
"הבקשה שלנו היא שתהיה הפוגה במלחמה כדי שיחזירו את הילדים שלנו ואת כל המשפחות בשלום ובשלווה. העלינו את הבקשה הזאת בפני כל מיני גורמים. פנינו גם לקטאר, לאמירויות ולסעודיה, אבל הבנו שזה עניין מדיני שאנחנו לא יכולים לחתור אליו. אנחנו לא יודעים מה באמת מתנהל מאחורי הקלעים"
הצטרפנו למעגל הגברים שהתכנס ליד ה"שיג", מתחם האירוח. 21 אחים יש ליוסף זיאדנה, רבים מהם ישבו במעגל וגם דיברו, אבל רק עלי זיאדנה, אחד המבוגרים שבהם, הוא הדובר הרשמי שאת דבריו הורשיתי לצטט. המילים כאן נבררות בקפידה, משפטים מנוסחים בזהירות, מחשש שאמירות קשות כלפי חמאס יגרמו נזק לחטופים. "הבקשה שלנו היא שתהיה הפוגה במלחמה כדי שיחזירו את הילדים שלנו ואת כל המשפחות בשלום ובשלווה", אומר עלי. "העלינו את הבקשה הזאת בפני כל מיני גורמים. פנינו גם לקטאר, לאמירויות ולסעודיה, אבל הבנו שזה עניין מדיני שאנחנו לא יכולים לחתור אליו. אנחנו לא יודעים מה באמת מתנהל מאחורי הקלעים".
למאבק למען שחרור החטופים מתלווה גם החשש לשלומם ולבריאותם. יוסף זיאדנה הוא חולה סוכרת, ואחיו מספר שהמשפחה ניסתה ליצור קשר עם הצלב האדום כדי לדאוג שיקבל את התרופות הדרושות לו. כשאני שואל אם שחרורה של החיילת אורי מגידיש בשבוע שעבר עורר תקווה גם כאן בכפר, עלי משיב: "כל דבר טוב ששומעים, מעודד אותנו. גם כל ביקור של מישהו שנותן לנו מילה טובה, משפר את ההרגשה".
בשבעה באוקטובר, בשעה שתיים לפנות בוקר, יצא אחיו לעבודתו ברפת של קיבוץ חולית. כשעה של נסיעה מפרידה בין הכפר הבדואי ובין הקיבוץ שבפתחת שלום. יוסף (53), אב ל־19 ילדים משתי נשים, עשה את הדרך הזאת מדי יום במשך 17 שנה. בנו חמזה (22), אב לשניים, החל גם הוא לעבוד ברפת לפני כחמש שנים. הבן בלאל, בן 19, הצטרף אליהם לפני כשנה, ועיישה בת ה־17 נהגה לצאת איתם לחולית מדי שבת, כתגבורת ביום שבו יש פחות עובדים. באותו יום הגיע לעבודה בחולית גם סאלם, חתנו של יוסף, ואיתו ארבעת ילדיו הקטנים, בגיל 4 עד 15.
בשעת בוקר חדרו מחבלים לקיבוץ הקטן, שמונה 53 משפחות בלבד. הם עברו מבית לבית, רצחו 13 תושבים ושני עובדים זרים, ופצעו רבים אחרים. "לא הצלחנו ליצור קשר עם בני המשפחה שהיו שם", מספר עלי. "לאחר זמן קצר קיבלנו סרטון שבו רואים את בלאל וחמזה בידי חמאס".
המחבלים הובילו גם את סאלם וארבעת ילדיו לעבר הרצועה, אבל לאחר כמה מאות מטרים החליטו לשחרר אותם. הבוזזים שהגיעו למקום שדדו את כספו של סאלם ואת רכבו. חיילי צה"ל לקחו אותו ואת ילדיו לקיבוץ גבולות, ובערב נסע לשם עלי כדי לאסוף אותם. "יוסף ועיישה הוגדרו באותו שלב כנעדרים. כעבור עשרים יום הגיע אלינו נציג של צה"ל ובישר לנו באופן רשמי, על בסיס סרטון נוסף, שגם הם מוחזקים בעזה".
העדר הוחזר לבעליו
כאלפיים בדואים מאזור רהט עובדים ביישובים היהודיים בנגב המערבי, וכך גם רוב בני משפחת זיאדנה. "יש לנו נציגות כמעט בכל הרפתות של הקיבוצים באזור, ולא רק בעוטף", מספר עלי. "עכשיו לרובנו אין עבודה בגלל המלחמה. הפועלים מעזה שהועסקו בחקלאות לא באים, ולחלק גדול מהמקומות אי אפשר להגיע". לכמה מבני המשפחה יש עדרי צאן שמסתובבים באזור העוטף, בשטחי מרעה המוכרים על ידי הצבא. צה"ל הצליח לאחרונה להחזיר עדר אחד לבעליו.
לא מעט מבני הדור הצעיר של המשפחה עוסקים בתחומי הרפואה. לעלי יש בן שעובד כאח, אחד מבניו של מוסא זיאדנה הוא טכנאי רנטגן הנשוי לאחות, ויש גם בן דוד שהוסמך כרופא משפחה. בשבט המורחב יש גם רופאים בכירים, כמו ד"ר עאטף זיאדנה, מנהל היחידה לפוריות והפריה חוץ־גופית בבית החולים סורוקה.
"צריך לגעת במשפחות, ללמוד כמה ילדים יש להן, מה הצרכים. אם לאדם שנהרג היו כמה נשים, והיו לו מהן ילדים – עולה שאלה לגבי הקצבאות שתקבל המשפחה. יש גם בדואי שאשתו נהרגה, והוא נשאר עם תשעה ילדים, אבל המעמד שלו במדינה לא מוסדר. אלו סוגיות שצריך לתת להן מענה"
"יוסף הוא מהאחים הגדולים במשפחה", מספר עלי. "הוא מאנשי הכבוד, איש שלום שהיה מיישב סכסוכים בכפר. בעבר הוא עבד עשר שנים ברפת של קיבוץ בארי, אחר כך ברפת של שובל, ומאז שנת 2006 הוא בחולית".
הרפת של חולית שייכת במשותף גם לקיבוץ רעים. זו רפת בינונית, מאוכלסת בכ־700 פרות חולבות ועוד כ־300 עגלות גידול. יוסף זיאדנה היה אחראי על ההזנה, וילדיו עבדו ברפת בתחומים שונים. מלבדם היו שם עוד כעשרה עובדים, חלקם חברי הקיבוץ.
מי שקלט את יוסף לעבודה בחולית היה ראובן אשרניצקי, חבר קיבוץ רעים שניהל באותם ימים את הרפת. "הוא היה מבחינתי זכייה בפיס", מספר לנו אשרניצקי. "לא היה לי מענה טוב לניהול חלוקת האוכל לפרות, ואז מצאתי את יוסף, שכבר היה בעל ניסיון רב בתחום. הוא איש עבודה ישר, קפדן ואכפתי, ונוצר בינינו קשר אישי הרבה מעבר ליחסי עובד־מעביד. הוא אירח אותי ואת המשפחה שלי אצלו בבית, התארח אצלנו בשמחות, ושמרנו על קשר גם אחרי שסיימתי את תקופת העבודה שלי ברפת".
"יוסף והבנים שלו מאוד אחראים ולויאליים לרפת ולעבודה בה. תמיד ידעתי שגם אם אני לא נמצא שם, אני יכול להיות רגוע כי העבודה נעשית כמו שצריך", מספר דרור רמיאל, שמנהל את הרפת בעשור האחרון. בשמחת תורה הוא היה בביתו בקיבוץ עין־צורים, וכששמע על האירועים בעוטף עזה ניסה ליצור קשר עם יוסף, אבל לא הצליח. מאז שפרצה המלחמה, רמיאל נמצא בחולית בכל ימות השבוע ומנסה לשקם את עבודת הרפת בסיוע מתנדבים. "הפרות היו שלושה־ארבעה ימים ללא חליבה וללא אוכל. מצאנו כאן הרבה דיכאון. היו פרות שמתו, אחרות הגיעו למצב בריאותי לא טוב, וחלקן לא יחזרו לתת חלב".
רמיאל היה אמור לפרוש בקרוב מניהול הרפת, ולהחזיר את התפקיד לאשרניצקי. "כשדרור הודיע שהוא עוזב, יוסף היה אחד מאלו שהתקשרו אליי וביקשו שאחזור", מספר אשרניצקי. "נעניתי לבקשה, אבל לא לחזרה כזאת פיללתי". בינתיים הוא שוהה באילת יחד עם כל המפונים מקיבוץ רעים, אבל ברוב ימות השבוע הוא מגיע לחולית כדי לסייע בשיקום הרפת.
אנחנו מחזיקים את העורף
משפחת זיאדנה היא חלק משבט גדול – כ־8,000 איש המחולקים לכמה פלגים ומרוכזים בכמה מקומות. פלג אחד מתגורר בתוך רהט, אחר בפזורה שמצפון לעיר, ופלג שלישי, זה של יוסף ומשפחתו, שוכן בפזורה שמדרום לרהט, לא הרחק מקיבוץ משמר־הנגב. במתקפת חמאס בשמחת תורה נהרג אחד מבני השבט, עבד אלרחמן עאטף אלזיאדנה מרהט, צעיר בן 29 שעמד להינשא. הוא שהה באותו בוקר בחוף זיקים, ונורה למוות בידי מחבלי חמאס. בן אחר של השבט, הנושא גם הוא את השם יוסף זיאדנה, התפרסם במעשה הגבורה שלו: בבוקר 7 באוקטובר הוא נסע לתוך התופת של מסיבת הטבע ברעים, העלה למיניבוס שלו כ־30 מבלים שברחו מהמחבלים, וחילץ אותם מאזור הסכנה.
הפלג הדרומי של השבט, שהתיישב במקומו הנוכחי לפני למעלה מחמישים שנה, מונה כ־800 נפשות. "אין לנו כלום כאן חוץ ממקום לינה", מספר עלי. את השירותים השונים הם מקבלים או צורכים בעיר רהט, מרחק של כעשר דקות נסיעה בשביל שרק חלקו סלול. ארבעה מבני המשפחה מגויסים כעת בצו 8, ביניהם גם בנו של עלי, שמשרת באזור העוטף כנהג תובלה.
"איבדנו את מפקד תחנת המשטרה שלנו, ואני לא היססתי לעמוד ולהספיד אותו לצד בן־גביר, כי אין עכשיו ימין ואין שמאל. יש מפלגה אחת שנקראת מדינת ישראל. יש אולי קומץ קטן שחושב אחרת, ולא צריך להעצים אותו. כל שאר הבדואים מזדהים עם מדינת ישראל, ועובדה ששונאים אותנו עכשיו ברשתות הערביות"
במהלך השיחה שלנו במעגל הגברים, עולה פתאום מאחד ממכשירי הטלפון צליל ההתרעה של אפליקציית פיקוד העורף. "זה לא כאן", מרגיע אותי עלי. "בכלל, פה לא מקבלים התרעות ולא שומעים אזעקה, וגם אין לנו מקלטים. ביום הראשון למלחמה נפל פה טיל במרחק 200 מטרים מהכפר. לפני כמה ימים המדינה דאגה לנו למיגונית אחת, אבל זה לא מספיק אפילו לעשרה אחוזים מאיתנו. עשו הזמנה של מיגוניות נוספות מחו"ל, והן עדיין לא הגיעו. אם שומעים שמגיע טיל, אנחנו שוכבים על האדמה ושמים ידיים על הראש".
על פי תוכניות המדינה, כל פזורת זיאדנה שמדרום לרהט אמורה להתכנס לשכונה חדשה שתהיה חלק מהעיר. פרויקט הבנייה עבר שלבי תכנון ואישור כבר לפני כארבע שנים, אבל הביצוע מתעכב, בין השאר מכיוון שההסדרה אמורה להיעשות במקום שבו נמצאת הפזורה, ולשם כך נדרש פינוי מוקדם של תושבי הכפר. בני זיאדנה מצידם לא ששים להפוך לעירוניים; כמה מהם אומרים לי שהם מעדיפים להמשיך להתגורר ביישוב כפרי, התואם את אורח חייהם. "אנחנו לא מורים ולא פרופסורים, אנחנו אנשי חקלאות", אומר אחד האחים.
ההתנהלות בחמ"ל המקומי שהקימה משפחת זיאדנה למען החזרת חטופיה, שונה מאוד מזו של משפחות אחרות. "יש חמ"לים שעושים הפגנות ומפיצים תמונות ורצים ממקום למקום", אומר עלי. "אנחנו נשארים פה. מגיעים לכאן אנשים לחזק אותנו, כי אנחנו לא יכולים לעזוב את הבית. חשוב לנו להיות פה יחד עם האישה והילדים של יוסף".
יוסף ושלושת ילדיו אינם הבדואים־הישראלים היחידים המוחזקים בידי חמאס. גם פארחן אלקאדי (53), שומר ותיק בבית אריזה בקיבוץ מגן, נחטף לעזה. אלקאדי, אב ל־11 ילדים המתגורר בפזורה הסמוכה לרהט, היה במקום העבודה שלו כאשר מחבלי חמאס ניסו להשתלט על הקיבוץ, וכך נפל לידיהם. סאמר פואד אל־טלאלקה, רווק בן 24 מחורה, עבד באותו בוקר במדגרה בקיבוץ ניר־עם, ונחטף משם. מלבדם יש גם חייל בדואי משבט אלעטראש שמוגדר כנעדר. מתחילת המלחמה שכלה החברה הבדואית בישראל 21 מבניה ובנותיה – 19 אזרחים ושני חיילים. עשרות אחרים נפצעו, תשעה מהם באורח קשה. ברהט לבדה נמנו יותר מחמישים פצועים.
"דווקא המשבר הזה הוא הזדמנות להכיר ולחבק את המגזר הבדואי, שאיבד רבים מבניו. חשוב לי שיבואו לכאן. חלק מחברי הכנסת רצו שבני משפחת זיאדנה יצאו מפה וייפגשו איתם במתנ"ס של רהט, ואני התעקשתי שיבואו למקום הזה, לבית שלהם, כי לא מספיק מכירים אותם"
במתחם של משפחת זיאדנה אני פוגש גם את ואחיד אלהוזייל, תושב רהט. הוא סגן־אלוף במיל', שבמהלך שירותו בצה"ל פיקד בין השאר על גדוד הסיור הבדואי, ואף קיבל צל"ש לאחר שסיכל פיגוע תופת במעבר כרם־שלום בשנת 2008. בתפקידו האחרון בצבא היה סגן מפקד חטיבת פארן, ומאז שחרורו הוא בעיקר מרצה במסגרות שונות על החברה הבדואית. כבר ביום הראשון למלחמה הנוכחית הקים אלהוזייל, יחד עם רותם שוורץ־בורוביץ' מארגון הג'וינט, חמ"ל ייעודי לחברה הבדואית, שקיבל את השם "פורום נפגעים אזרחי". "חשוב לי לגעת באנשים כאן ולפגוש אותם", הוא אומר לי. "אני מגיע כמעט מדי יום, ובימים האחרים אני מדבר עם בני משפחת זיאדנה בטלפון ומברר מה הם צריכים. הפכתי כבר לבן בית כאן, אף שאני לא מהשבט שלהם".
מה עושה פורום הנפגעים האזרחי?
"השלב הראשון היה מיצוב ועדכון סטטוסים. ערכנו מיפוי של כל הנעדרים, אספנו נתונים מהשטח, חיפשנו אנשים בבתי החולים, וכשלא מצאנו – שלחנו בני משפחות לבדיקות די־אן־איי. השלב השני הוא לגעת במשפחות, ללמוד כמה ילדים יש להן, מה המצב הכלכלי ומה הצרכים. לחברה הבדואית יש צרכים ייחודיים. אם לאדם שנהרג היו כמה נשים, והיו לו מהן ילדים – זה מצב שדורש התייחסות, ועולה שאלה לגבי הקצבאות שתקבל המשפחה. יש גם בדואי שאשתו נהרגה, והוא נשאר עם תשעה ילדים, אבל המעמד שלו במדינה לא מוסדר. אלו סוגיות שצריך לתת להן מענה. כרגע כולם מחובקים על ידי המשפחה המורחבת שלהם, אבל צריך לחשוב גם על היום שאחרי, ואפילו מה יהיה איתם בעוד עשרים שנה. ילד שאביו נהרג, מי יפרנס אותו בעתיד? אני רואה אותנו כגוף שיפעל לטווח ארוך, ולא רק לתקופה הקרובה".
העובדה שיש כמה חמ"לים וארגונים שונים שמייצגים את החטופים, לא פוגעת במאבק לשחרורם?
"בעיניי החמ"ל המרכזי היחיד שצריך להיות הוא החמ"ל של המדינה, שבראשו עומד גל הירש. אנחנו חמ"ל־משנה שהוקם כי גל הירש לא יכול לתת לחברה הבדואית את המענה הייחודי הדרוש לה. אנחנו דואגים לנושא המיגוניות באזור, לייצוג המשפטי של המשפחות וגם לייצוג התקשורתי. מעסיקה אותי גם שאלת המקום שתקבל החברה הבדואית בהנצחה שתהיה למלחמה. יהיו לכך לא מעט השלכות על הזהות של החברה הזאת, ועל השאלה למי יתחברו הצעירים בתוכה".
אלהוזייל מדבר גם על התאמה תרבותית שצריכה להיעשות בהתנהלות מול משפחות החטופים הבדואים. "כמו שראית, הם לא מסתובבים ברחבי הארץ ולא יוצאים לצמתים, אלא פועלים בשקט ונותנים למדינה לעשות את העבודה. הם לא מאמינים שהפגנות ישפיעו. הפורום שלנו הקים אתר שמרכז את שמות ההרוגים כדי שיזכרו אותם, אבל אנחנו חושבים שזה לא זמן טוב לראיין את הילדים ואת הנשים של החטופים. לילדים זה עלול להזיק, והנשים לא מתראיינות כי זה לא מקובל תרבותית. כן חשוב לנו שיגיעו לכאן שרים וחברי כנסת".
הוא ער לכך שכל אירוע ביטחוני משמעותי מביא עמו החרפה במתח בין יהודים לערבים בארץ, ובכל זאת, אומר אלהוזייל, המציאות הפעם שונה, לפחות בנוגע לבדואים. "אני שומע גם קולות שאומרים לא לקבל אותם יותר לעבודה, אבל כשחמאס יצא למתקפה, הוא לא הבחין בין יהודי לערבי. ראינו את זה בסרטונים. יהודים לחמו לצד בדואים בחזית, וכעת הבדואים נלחמים לצד היהודים בעורף – כרפתנים, כחקלאים וכרופאים. מי שמחזיק עכשיו את העורף ואת הכלכלה אלו גם הבדואים. אני מבין שיש כעס, אבל דווקא בזמנים כאלה צריכים לפתוח את הלב, להקשיב ולייצר תהליך נכון של בנייה. החברה הבדואית נמצאת היום במקום אחר, יש לה הרוגים, חטופים ופצועים, ואם יחבקו אותה זה יכול לייצר שינוי עמוק במדינת ישראל".
לא להיפגש במתנ"ס
אחד משותפיו הבכירים של אלהוזייל בהובלת החמ"ל ובעבודה מול המשפחות הוא סגן־ניצב יניב שלמה. לפני כשנה וחצי הושאל שלמה ממשטרת ישראל כדי לכהן כממונה על נושא החברה הבדואית במשרד לשוויון חברתי. בתפקידו הקודם הוא עבד עם מפקד מחוז דרום כיועץ לענייני ערבים, ויש לו היכרות מעמיקה עם האוכלוסייה הבדואית לגווניה. "דווקא המשבר הזה הוא הזדמנות להכיר ולחבק את המגזר הבדואי, שאיבד רבים מבניו", אומר שלמה. "היו פה גיבורים אמיתיים, כמו למשל עאמר אבו־סבילה מהיישוב אבו־תלול. הוא היה בשדרות וניסה למלט מהעיר את אודיה סוויסה ושתי בנותיה, לאחר שאבי המשפחה נרצח. לבסוף המחבלים רצחו גם את עאמר ואת אודיה. יש שותפות גורל בינינו ובין הבדואים במלחמה הזאת".
גם שלמה מגיע לעיתים קרובות לבקר את משפחת זיאדנה. עלי ואחיו כבר מכנים אותו יניב זיאדנה. מלבד סיוע מול משרדי הממשלה, הוא פועל להביא אח"מים ואנשי תקשורת לביקור אצל משפחות החטופים. "חשוב לי שיבואו לכאן. חלק מחברי הכנסת רצו שבני משפחת זיאדנה יצאו מפה וייפגשו איתם במתנ"ס של רהט, ואני התעקשתי שיבואו למקום הזה, לבית שלהם, כי לא מספיק מכירים אותם".
השר עמיחי שיקלי, שמשרדו ממונה על החברה הבדואית, כבר ביקר אצל משפחת זיאדנה. מלבדו הגיעו לכאן עד כה בעיקר חברי כנסת ערבים, אבל בדיוק בזמן הביקור שלנו בכפר מגיע ח"כ אליהו ברוכי מסיעת יהדות התורה, ולאחר מכן גם שר הפנים משה ארבל, מלווה בראש עיריית רהט, עטא אבו־מדיעם. ראש העיר מספר לארבל שמשפחת זיאדנה היא משפחה אצילית, "עם אפס אחוזי אבטלה", ומדבר על שותפות הגורל שיצרה המלחמה הנוכחית: "איבדנו את מפקד תחנת המשטרה שלנו, ואני לא היססתי לעמוד ולהספיד אותו לצד בן־גביר, כי אין עכשיו ימין ואין שמאל. יש מפלגה אחת שנקראת מדינת ישראל. יש אולי קומץ קטן שחושב אחרת, ולא צריך להעצים אותו. כל שאר הבדואים מזדהים עם מדינת ישראל, ועובדה ששונאים אותנו עכשיו ברשתות הערביות. הבדואים נאמנים למדינה ורוצים את המדינה, והיום יותר מתמיד. אנחנו לא גונבים את הנגב, אלא שומרים עליו. יש פה משאב אנושי שכדאי לנצל אותו גם בשיקום הקיבוצים".
השר ארבל מספר כי הוא נפגש עם נציגי דתות שונות ומבקש מהם להפעיל לחץ על אנשי הצלב האדום שיבקרו את החטופים ויראו את מצבם. "אנחנו נמצאים במציאות קשה מאוד", אומר ארבל. "המאבק עכשיו הוא לא בין יהודים לערבים, אלא בין בני אור לבני חושך. לשסף גרון, לאנוס – זה לא דבר שכתוב בקוראן. חמאס התנהג בצורה דאעשית. הוא אויב של כל העולם הנאור, ואנחנו ביחד, יהודים וערבים, צריכים לשלב ידיים וכוחות כדי לנצח אותו. כי אם חס ושלום זה לא יקרה, האיום יתפשט לאירופה ולמקומות נוספים.
"היה לי חשוב להגיע לפה כדי להגיד שזה מאבק משותף. באתי לחבק אתכם וגם לקבל מכם כוח. אני גם יודע שרבים מהרופאים הראשונים שקיבלו את הפצועים בסורוקה בתחילת המלחמה, היו בדואים. אני רואה חשיבות במנהיגות המקומית שלכם, שמשמיעה קול ברור בדרישה להחזרה מלאה של החטופים. חייבים לנצח את הרוע ואת החושך. זה קשה, מורכב ולא פשוט, אבל ביחד ננצח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
