יום שישי, ערב שמחת תורה, קמה משפחת ארליכמן מהשבעה הלא רשמית שישבה בחול המועד סוכות על בנם יונתן בן ה־8, שנפטר באופן פתאומי מדום לב. בתוך פחות מ־24 שעות עברה המשפחה, האב עירא, רופא בכיר בטיפול נמרץ ילודים, האם יעל, פסיכותרפיסטית מומחית בטראומה ובחוסן אישי וארגוני, ושלוש הבנות, מאבל אישי אל זה הלאומי. "כל המחשבות על המשך הדרך המקצועית שלי, החזרה לשגרה, התנפצו אל תוך האסון האיום", אומרת ד"ר יעל ארליכמן. "אני חושבת שאפילו לא עברתי תהליך של שאילת שאלות לגבי המשך הדרך. הדרך בחרה בי ואני הלכתי בה".
מאז היא שם, בתוך הטראומה הקולקטיבית, מחזיקה עמוק בפנים את הכאב הפרטי. משתמשת בכלים המקצועיים שרכשה כל חייה, כדי לפעול ולסייע במידת האפשר. היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות, את התואר השני שלה עשתה בטיפול באומנויות והנחיית קבוצות ולימודי פסיכותרפיה ממוקדת טראומה, ואת התואר השלישי בפילוסופיה במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. "מסלול שמשלב בין נפש לרוח, בין הבנה בנפש האדם לבין הקיום האנושי וחיפוש משמעות ופשר".
ובסופו של דבר, הנפש שלך נמשכה לעסוק בטראומה. למה?
"במהלך השנים, היו לי מפגשים קרובים עם טראומה. המפגשים האלו הובילו אותי לשנים של התמחות וטיפול במי שעולמם חרב עליהם, בהפרעות התנהגות והפרעות פסיכיאטריות, התערבות במשבר, טיפול בפגיעות מיניות, נוער בסיכון, הלם קרב ונפגעי טרור". עכשיו הכלים שלה רלוונטיים מתמיד. "אני רואה איך הכלים המקצועיים של טיפול בטראומה וחיזוק החוסן האישי והקהילתי, הופכים קריטיים עבור כל כך הרבה אנשים, קהילות וארגונים".
מתוך האתגרים האישיים שפקדו אותה כולל התמודדות בריאותית לא קלה, ויחד עם הידע שרכשה, היא מאמינה שגם מתוך טראומה, סבל וכאב אפשר לגדול. "כשמצליחים לצמוח ממשברים, גם ברמת הפרט וגם ברמה רחבה יותר, יש בכך עניין משנה מציאות. אנחנו מצליחים לקחת את העשייה שלנו למקום חיובי, לחזק את החוליות הפחות חזקות. אנשים שמתמודדים עם טראומה נלחמים על החיים שלהם לא פחות מאדם שנלחם בגבורה בפציעה. כולנו מתמודדים עם קשיים, עם אתגרים. אופן ההתמודדות, השאלה מה עושים עם זה, היא משהו שאני מאוד מחוברת אליו".
יונתן, הבן היחיד לצד שלוש אחיות, היה ילד שכולו לב. רגיש ובעל עומק כשל אדם מבוגר, מעידה אמו, "ויחד עם זאת מלא שמחת חיים. עם צחוק מתגלגל, ילד של חברים וכדורגל", היא עדיין מדברת עליו בלשון הווה, כאילו עוד דקה יכנס בדלת. "ילד מאוד אהוב, גם על ידי מבוגרים, גם על ידי ילדים. הוא נגע בכולם. כולם אוהבים ומכירים אותו". למרות גילו הצעיר, יונתן הצליח להשאיר חותם בלב הסובבים אותו. "הוא תמיד ידע לראות את האחר, ידע מה הלב של האחר מבקש, הוא קרא אותי עוד לפני שקראתי את עצמי. זה היה מדהים. יש לו את היכולת לנחם ולתמוך, היה לו אור בעיניים, ילד מלא באהבה ובנתינה. זה נשמע מוזר לדבר ככה על ילד שהוא רק בן שמונה וחצי, אבל הוא באמת היה מיוחד".
"יונתן תמיד ידע לראות את האחר, ידע מה הלב של האחר מבקש, הוא קרא אותי עוד לפני שקראתי את עצמי. היה לו אור בעיניים, ילד מלא באהבה ובנתינה. זה נשמע מוזר לדבר ככה על ילד שהוא רק בן שמונה וחצי, אבל הוא באמת היה מיוחד"
בערב יום כיפור, קם יונתן מוקדם והלך לסליחות. לאחריהן, התלונן שהוא לא חש בטוב. "הייתי בטוחה שהוא פשוט עייף כי קם מוקדם. בהמשך אמר שהוא חלש. בדקתי לו חום, בדקתי את הגרון, אבל הכול היה נראה תקין". לקראת הצהרים עירא חזר מעבודתו בבית החולים, ובבית התקיימו הכנות אחרונות לקראת יום כיפור. כשיעל נכנסה לחדר הרחצה, היא מצאה את יונתן מחוסר הכרה. זעקת השבר שלה באותו רגע, תהדהד בבית עוד ימים אחר כך. בתוך שניות כל אחד מההורים לקח פיקוד בתחום שלו. עירא החל בהחייאה, יעל ביקשה מאורי להביא את תיק העזרה הראשונה שלו מהרכב, והזעיקה את אחייניתה לסיוע. מעלמה ביקשה לצאת עם רוני מהבית, כדי שלא תחזינה במחזה הקשה. מהר מאוד הגיעו גם השכנים וצוות רפואה מקומי של גוש־אדומים, "וכולם התחילו להילחם על יונתן. הייתה כאן עבודת צוות מופתית". כעבור 14 דקות הדופק חזר, וכשהוא בהנשמה מלאה, בליווי אביו, הוסע באמבולנס לבית החולים הדסה.
אתם רופא ומומחית לטראומה. מה אתם אומרים אחד לשני באותם רגעים? בפנים, אתם מבינים מה קורה?
"אנחנו מבינים שהרע מכל קרה, ומתרכזים בלעשות מה שאנחנו יכולים. אנחנו לא מדברים, אלא רק מסתכלים אחד לשני בעיניים. כל אחד מטפל בתחום שהוא אחראי עליו".
יעל נותרה בבית שנראה כמו אחרי קרב, עם רצפה מוכנה לשטיפה של ערב חג וציוד רפואי מפוזר, עם סירים על הגז לקראת סעודה מפסקת. "אני מתבוננת במה שקורה ואני מבינה שיש לי ילד אחד שנמצא עכשיו בין חיים ומוות בבית החולים, ויש לי עוד שלוש בנות חיות שנמצאות פה וצריכות אותי". היא ביקשה מהאנשים שהתקבצו אל הבית לעזוב ולהשאיר אותן לבד. הן ישבו יחד בסלון מחובקות ובוכות. "הסברתי להן לאט שמצאתי את יונתן ללא הכרה, שהוא כנראה הרגיש לא טוב והתמוטט, שטיפלנו בו פה בבית ועכשיו אבא נסע אתו לבית חולים והוא יקבל את הטיפול הכי טוב שאפשר. אמרתי שאנחנו נתפלל ביחד, ולא נעזוב אחת את השנייה. חזרתי על זה פעמיים והן שאלו שאלות. היה לי חשוב להסביר להן מה קרה ולתת את הרצף של הסיפור". יחד הן אספו כוחות, שטפו את הרצפה, התקלחו ולבשו בגדי חג. לאכול לא היו מסוגלות. את התפילה במניין בבית הכנסת, המירו במניין אינטימי שהורכב מחברים קרובים שהתאספו אל תוך סלון הבית.
"התפילות היו תפילות כמו שלא חוויתי מעולם. תפילות מהולות בבכי, עם שליחי ציבור שנחנקים. הרגשתי שהיה משהו ברגע הזה בו התפילה נכנסה פנימה אל הבית, שנתן לנו איזה עוגן להיאחז בו. התפילה הייתה בשירה, משהו שבאמת מגיע מבפנים, ורציתי שהדבר הזה ימשיך אתנו הלאה אל הימים שיבואו בבית החולים", ובאמת בהמשך אותו שבוע התפילות המשיכו ללוות אותם. תפילה מתוך לבבות שבורים, תפילות שהפכו למנגינות. הם ניגנו גם בבית וגם ליד מיטתו של יונתן. שירים עצובים ושמחים, שירים של קודש וחול. "מודה אני" של מאיר אריאל שניגנו ושרו יחד ביום חתונתם, לצד "המלאך הגואל אותי" שיונתן אהב.
"זו הייתה נגינה שנתנה לנו כוח להיות עם יונתן, נגינה מתוך כוחות חיים, נגינה שמחברת אותנו אחד עם השני". הנגינה והשירה ליוו אותם עד הפרידה הסופית. עד חדר הניתוח שבו נלקחו האיברים של יונתן לתרומה. חמישה ימים לאחר דום הלב שעבר, קברה אותו משפחתו.
"עירא לא יכול היה להפסיק לחשוב מה היה הטעם להחזיר את יונתן לחיים, אם בסוף הגענו אל נקודת הסיום שאין ממנה דרך חזרה. ואז הבנו, שבזכות זה אנחנו יכולים לתרום את האברים ולהציל חמישה אנשים. זו הייתה המתנה והתשובה הכי טובה עבורנו"
"במהלך השבוע, כשהבנו שאין דרך חזרה, עירא לא יכול היה להפסיק לחשוב מה היה הטעם להחזיר את יונתן לחיים אם לבסוף הגענו אל נקודת הסיום שאין ממנה דרך חזרה. ואז הבנו, שבזכות זה, אנחנו יכולים לתרום את האברים ולהציל חמישה אנשים. זו הייתה המתנה והתשובה הכי טובה עבורנו, בתוך הרבה שאלות גדולות וקשות שנשארו פתוחות ואני לא יודעת אם אי פעם יסגרו. בנוסף, זכינו להיפרד. להיות עטופים ומחובקים על ידי המשפחה האהובה שלנו, הקהילה המופלאה שלנו, ומקומות העבודה שלנו שהם קהילה ובית עבורנו". מכיוון שיונתן נפטר בערב חג ראשון של סוכות, החג למעשה ביטל את השבעה. במקום זה, פתחה משפחת ארליכמן את סוכתה לבני משפחה ומבקרים. "זו הייתה סוג של שבעה בלי שבעה. הקמנו עוד סוכה לנוער והם הגיעו לכאן ולא הפסיקו לנגן ולשיר".
ובכל האירוע הזה את אימא, אשת מקצוע או גם וגם?
"פעלתי על אוטומט. כל הדברים שעסקתי בהם כל החיים, הם פשוט היו חלק ממני. הייתי לגמרי אימא, אבל אימא שמצליחה עדיין להיות באירוע. לתת לבנות תפקידים, לעשות את השיחות המרות".
ארגז כלים של מנהיגים
היא בת 41, השלישית מבין ארבע אחיות, גדלה בפתח־תקווה. אמה היא דור שני לשואה, מורה להיסטוריה ומרצה ביד ושם, כך שזיכרון השואה היה משמעותי בביתם. אביה היה מהנדס בתעשייה הצבאית ונפטר לפני שבע שנים. היא גדלה בבית מסורתי־דתי כהגדרתה, אבל עשתה מסלול קלאסי של צעירה דתית. למדה באולפנית והדריכה בבני עקיבא. כבר בתור נערה, היא מתארת, קראה את ניטשה וויקטור פרנקל. אחרי התיכון התנדבה בכפר נוער ומשם המשיכה לצה"ל כמפקדת ומדריכה במערך המודיעין של חיל האוויר. אחרי השירות למדה במדרשה והמשיכה ללימודים בבר אילן. חברים משותפים הכירו בינה לבין עירא. הם נישאו ועברו להתגורר בבאר־שבע בעקבות לימודי הרפואה שלו. כיום עירא עובד בבתי החולים הדסה הר הצופים ועין כרם. בהמשך עברו לנופי־פרת, יישוב מעורב דתי־חילוני הצופה אל הנוף עוצר הנשימה של מדבר יהודה.
אנחנו נפגשות בבית היפה והמרווח שלהם ביישוב. עם השנים נולדו להם ארבעה ילדים – אורי (16), עלמה (14), יונתן שהיה בן שמונה וחצי, ורוני (6). אחרי שנים של עיסוק בטיפול בטראומה ובכלל בטיפול, עברה ארליכמן לפעול בתחומים חברתיים וחינוכיים. היא הייתה שותפה בהקמה וייסוד בית הספר לחינוך מיוחד ׳נירים׳, והקמת מרכז החוסן ׳גוונים׳ בבנימין לטיפול במשפחה. כיהנה כמנהלת שותפויות ב׳קרן לידידות' וחברת הוועד המנהל במדרשה למנהיגות חברתית ב'עין פרת'. "העשייה החברתית האינטנסיבית הוציאה אותי מעולם הטיפול בטראומה אל המרחב הציבורי. תהליכים אישיים הפכו לתהליכים מול קבוצות, ארגונים ומערכות". בשנים האחרונות היא עובדת בארגון מעוז, כמנהלת תכניות ופיתוח מקצועי ומובילת תחום החוסן בארגון. "אני מלווה מנהיגים, ארגונים ומוסדות, באמצעות הקניית ידע, תפיסה וכלים להתערבות במצבי משבר וחירום ברמת הפרט וברמת המערכת. חוסן הוא חלק מארגז הכלים של מנהיגים וככל שנצליח לחזק את החוסן במעגלי ההשפעה השונים, נעמוד יציבים יותר כפרטים וכמדינה מול משברים".
בשנים האחרונות היא מתמודדת עם אתגרים בריאותיים לא פשוטים, ולפני שנה וחצי עברה להתנייד בכיסא גלגלים. "אני חושבת שהדבר הראשון שאמרתי לילדים שלי, היה שאיזה מזל זה שיש לנו אחד את השני. שנוכל לעבור את זה ביחד ושהבית הזה יישאר תמיד שמח ומלא בחברים, לא משנה מה. הרגשתי שאני צריכה את הכוח מהם והם צריכים את הכוח ממני. לא הייתי בוחרת באתגר הזה בשום צורה, אבל זה גיבש אותם להיות חבורה מאוחדת, אמיצה ושמחה. חבורה שיודעת לעשות כיף, אבל גם להיות מחוברת לעצמה, ואני חושבת שהדבר הזה היה לנו לעוגן בהרבה מצבים. כמו למשל בתקופת הקורונה בה עירא ואני עבדנו 24/7. ברור שהיו קשיים אבל היה בית שהתנהל, היה סדר יום ויוזמות. זה הוציא מכולם גם דברים מאוד טובים".
ומעבר לילדים, איך את כאשה צעירה מתמודדת עם המציאות הפיזית הזו?
"אני מאמינה שאני הולכת לחזור ולעמוד על הרגליים ואני עובדת על זה קשה. המעבר לכיסא ואובדן העצמאות היה לא פשוט. היה לי גם קשה ללמוד לקבל עזרה. למדתי מזה הרבה, קיבלתי עוד זווית על העולם ועל אנשים שמתמודדים עם זה חיים שלמים.
"כתוב 'ובחרת בחיים'", היא אומרת. "מה, יש מישהו שלא יבחר בחיים ויעדיף את המוות? אבל בעיניי המשמעות העמוקה של הבחירה בחיים, היא בחירה מתוך אחריות, בחירה בין טוב ורע. הסיפור הוא לא רק הבחנה בין רע וטוב במציאות, אלא גם אחריות אנושית לבחור בטוב. שאלתי השבוע את הבנות הגדולות שלי, מה היה הרגע הכי קשה להן בחודש האחרון. שתיהן השיבו שזה היה בזעקת השבר כשמצאנו את יונתן מחוסר הכרה. הצעקה הזו שפילחה את החלל לא יוצאת להן מהראש. וחשבתי מה קורה לנו כשהרע מכל קורה, כשכל ההגנות מתפוגגות. ההבנה הייתה שגם בתוך השבר צריך למצוא את הכוחות, במאמצים עילאיים, גם אם אני כרגע מרוסק. היכולת להמשיך לבחור ולעשות טוב, לעשות מעשים של אחריות וחסד, לעשות בעצמנו ולעודד אחרים. יש זמנים שצריך לקום ולהנהיג, הנהגה שרואה את טובת הכלל ומובילה באחריות את השיקום והשגשוג.
"החברה הישראלית היא רקמה אנושית אחת דקה. רקמה של שייכות, של תקווה, של כאב. כל אחד מאתנו הוא רקמה עדינה עד כאב. הכאב הלאומי הזה ידרוש מאתנו למצוא את הדרך לרפא את הגוף הקולקטיבי שלנו. וזה לא משנה אם עברנו טראומה באופן ישיר או עקיף, כולנו צריכים הכרה בכאב שלנו. ולכל אחד מאיתנו יש את הכוח לצמוח מהכאב ולהקל על הכאב של האחר ואף לרפא אותו".
חשוב לה להוסיף, כי "ארנסט בלוך, המכונה 'הפילוסוף של התקווה' אמר ש'תקווה היא אופטימיות עם צְּעִיף של אֵבֶל'. תקווה היא לא אופטימיות נאיבית או אמונה שיהיה בסדר. להיפך, זו בחירה מודעת מתוך חוסר ודאות, ואמונה שלצד הָאֵבֶל והסבל בעולם אפשר גם לתקן ולשנות. מדינה שלמה עטופה באבל, על אהובים שלא יחזרו, על חלומות שלא יתגשמו, על פצועים בגוף ובנפש. והתקווה, מגיעה ממקום עמוק בנפש שלנו. תקווה היא היכולת לפעול, להיאבק, לתקן, להאיר את החשכה".
"אל השביעי באוקטובר הגיעה מדינת ישראל באחת התקופות היותר מורכבות שלה, עם משבר אמון קשה בין האזרחים לבין עצמם ובין האזרחים למוסדות המדינה. משבר שהעצים ונסדק עוד יותר, ואנחנו נצטרך להתמודד אתו ולשקם אותו במשך שנים. הטבע האנושי קצת דומה לטבע שבחוץ. אל מול כוחות של הרס, יש כוחות של בנייה. גם יער שרוף יודע לצמוח מחדש. אנחנו מאוד נבהלים אל מול ההרס הזה, אבל השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם זה, ואיך אנחנו מצליחים לייצר איזושהי נוכחות של אדמה יציבה למרות כל מה שקורה".
מהם השלבים במשבר אל מול אסון כזה?
"השלב הראשון הוא שלב האזעקה, שלב התגובה לאסון שקרה. בשלב הזה אנחנו מנסים להבין מה אנחנו צריכים לשנות בתפיסה שלנו. ביומיים הראשונים אחרי שמחת תורה היו תחושות של הלם, כאוס, פחד, אכזבה וכעס, ומיד בהמשך השבוע ראינו גם אדרנלין והירתמות ואפשר להגיד שגם התרוממות רוח. השלב השני הוא השלב שבו עוברים לשגרת מלחמה, 'מעבר מספרינט למרתון', בשלב הזה אנחנו מתחילים להרגיש התפכחות והתמודדות עם המציאות הקשה. יש סימנים של שחיקה, התרופפות ואף התפוררות של תחושת שייכות, עלייה של כעסים וקונפליקטים, טריגרים, ירידה ברמת המוטיבציה, דיכאון וחרדה, קבוצות סיכון חדשות לאור המצב. השלב השלישי הוא שלב ההתאוששות והשיקום, שלב של בנייה מחדש והסתגלות, הזדמנות לעשייה והמשך שיקום לקראת היום שאחרי".
אפשר לומר שמדינה שלמה נכנסה לטראומה.
"טראומה קולקטיבית פוגעת במרקם הבסיסי של החברה. מלבד הסכנה הפיזית, טראומה קולקטיבית היא גם משבר של משמעות. זו תופעה בה אירועים טראומטיים משפיעים לא רק על יחידים שנפגעו מהם ישירות, אלא גם על קבוצות רחבות יותר, כמו קהילות, קבוצות, חברה או תרבות. הטראומה מערערת הנחות יסוד, מערערת את תחושת הביטחון הבסיסית וגם יש תחושה של נטישה וחוסר אמון במי שהיה אמור להגן עליי וסמכתי עליו. זהו תהליך מתמשך של ניסיון התמודדות עם מצב דחק המשפיע על התפקוד ועל הערכים של החברה".
להתארגן בתוך הכאוס
בעקבות אירועים טראומטיים, לאנשים יש את הכוחות להסתגל ולחזור לחיים, היא אומרת, אולם, יהיו גם מי שיפתחו פוסט־טראומה. "הטראומה נצרבת בגוף, בתאים ובזיכרון שלנו, ולכן לעתים יש קושי בוויסות רגשי וגופני, ויש גם תחושה של תקיעות. יכולות להופיע מחשבות חוזרות, פלאשבקים, דריכות, קשיי שינה, בחילות, התקפי חרדה, חוסר ערך עצמי ודיכאון. כאבים גופניים, תחושות של בושה ואשמה. הפגיעה יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה תחומי חיים כשתחושת הביטחון והאיזון האישי מופר, זה בא לידי ביטוי בתפקוד בעבודה או במשפחה, או במערכות יחסים".
ואיך אפשר לצמוח מפוסט טראומה?
"החוקרים לב־וייזר ואמיר מגדירים צמיחה פוסט טראומטית כיכולת לבנות מחדש את המשמעות בחיים, האמון והתקווה, ההתקשרות, והזהות של העצמי. היכולת לשלב בין פירוק והרס, לחיבור לחיים של עשייה ויצירה. לאפשר תנועה בין שהייה בכאב וערעור, לצמיחה ומציאת כוחות בריאים וחיוביים.
"המטרה בתקופה הזאת היא למצוא עוגנים ולחזק את תחושת השייכות והתמיכה הבינאישית, כיוון שגם לאחר שיסתיימו האירועים הטראומטיים הם חוזרים לתודעה וממשיכים לפגוע ביכולת שלנו להיות נוכחים בתוך החיים של עצמנו. הבריאות הנפשית שלנו תלויה במעגלי התמיכה שלנו. טראומה נפשית מכרסמת בדיוק בדבר הזה".
איך אנחנו יכולים לסייע לאנשים בסביבתנו?
"העיקרון המרכזי הוא החזרת שליטה עצמית והתמצאות. סיוע מקצועי זה חשוב, אבל מעטפת התמיכה חשובה לא פחות. מעטפת שמושתת על שותפות, אהבה וקשר אנושי קרוב. בשלב הראשון חשוב לנרמל את התחושות, לתת לגיטימציה ולהסביר שאלו תגובות אופייניות, תוך שימוש בהסברים פסיכו־חינוכיים שמסבירים על מה קורה לנו במצבי לחץ, ודגש על דרכי התמודדות ויעילות. מצד אחד להכיר בגודל הזוועה, אבל גם לאסוף ולמקד, להתחיל בצעדים ראשונים להתארגן בתוך הכאוס שהוא גם במציאות וגם בגוף ובנפש. בשלב השני אפשר לנסות להתמודד באמצעות משאבים זמינים ופשוטים, כמו להיפגש עם חברים, לעבוד בגינה, יציאה לטבע, אמנות, כתיבה, יצירה, מוזיקה, עשייה והתנדבות". לדבריה צריך לטפל גם ברגשות השליליים הצפים. "במסגרת השנים טיפלתי בהרבה נפגעי פוסט טראומה, ואחד הדברים שמשפיעים על הסבל הנפשי ומגבירים את הסימפטומים, זו הפרשנות והמשמעות שאנחנו נותנים לחוויה הטראומתית. תחושות שליליות כמו כעס, אשמה ובושה, פוגעות בביטחון האישי, ומגבירות חרדה, דיכאון ופוסט טראומה. כדי לווסת את התחושות השליליות, צריך למסגר מחדש ולנסות להמיר אותם לתחושות של התמודדות. בנוסף, כדי לשמור על המערכת החיסונית שלנו, צריך גם לשמור על עצמנו מחשיפה מוגברת לחדשות, תמונות וסרטונים שמחלישים ופוגעים בנו".
אל מול התחושה של רבים מאתנו כי מדובר בחמישה שבועות שהם מקשה אחת ארוכה, ארליכמן ממליצה לבנות רצף אירועים. "צריך ליצור כאן התחלה אמצע וסוף, ניתן להיעזר בשאלות קונקרטיות וממוקדות. המהות של קרקוע – היא הנוכחות שלנו והיכולת להיות. הנטייה שלנו היא לקרוס שוב ושוב לשעות המסויטות. מטרתנו להחזיר את תחושת רצף הזמן והאוריינטציה ולחבר לכוחות".
מה עוד ניתן לעשות?
"אחת התרופות הכי יעילות למשבר היא ראיית האחר ונתינה. כולנו ביחד בזה, כולנו גם תומכים וגם נתמכים, מהווים משענת לאחרים וגם צריכים אחרים כדי להישען עליהם. חשוב להעניק למי שחווה משבר – תחושת בטחון ותקווה, מתוך אימוץ גישה סמכותית ואמירה ברורה שנעבור את זה ביחד".
ונדמה שאחת התרופות החשובות להתמודד עם מצבים כאלו, היא פיתוח חוסן. לדברי ארליכמן חוסן היא לא תכונה שנולדים אתה, אלא מיומנות שמפתחים ומשכללים. "יש 4 מעגלים של חוסן. חוסן אישי, קהילתי, ארגוני־מערכתי ולאומי. ההגדרה של חוסן היא היכולת הרב־ממדית להשתמש בכוחות הקיימים, להסתגל לשינויים, ולהמשיך לתפקד, להתאושש ולקדם פעולות. היכולת הרב ממדית הזאת יכולה להיות של הפרט, של המשפחה, של עסק, יחידה צבאית, מערכת או מדינה". לדבריה, "חוסן, בשונה מעמידות, לא נמדד במסת שריר, אלא דווקא ביכולת להרפות. כל דבר נשבר בסוף, תלוי כמה לחץ מפעילים עליו. אבל חוסן הוא לא עמידות, הוא גמישות. חוסן הוא היכולת להתאושש מהנפילה ולקום בחזרה על הרגליים. ויותר מזה, יש מחקרים שמראים כי יש אנשים וארגונים שדווקא בעקבות משבר גדול, הצליחו להמציא את עצמם מחדש מתוך הפוסט טראומה שלהם, ויצאו מחוזקים מהמשבר. התפקיד של מנהיגים אל מול ההרס הוא לבנות חוסן, לייצר נוכחות של אדמה יציבה למרות רעידת האדמה שחווינו".
מהו תפקידו של מנהיג בזמן הזה? אם זה הורה, מנהל בית ספר, או ראש רשות?
"אחד התפקידים המידיים והחשובים הוא להחזיר לאנשים את תחושת הרציפות והתפקוד, כי מקרים של טראומה קוטעים את תחושת הרציפות. היכולת להתארגן ולארגן, להניע אנשים לפעולה למרות ולצד הקושי. להוביל תכניות אופרטיביות, לחבר ולרתום, להסתגל ולהתמודד עם כל הקשיים שבדרך. ישנם כמה עוגנים נוספים חשובים בתהליך הזה. הראשון הוא הסולידריות והערבות ההדדית. הסולידריות יוצרת דבק בין פרטים ובין קבוצות, והיא מהווה מנוע חברתי עוצמתי, שבונה אמון ולכידות חברתית ומגביר את החוסן. הנושא השני הוא אמון. הגענו למערכה הקשה הזאת חלוקים ושסועים מבפנים, ועל התשתית הזו, הגיעה שבר נוסף שמלווה בטראומה ופגיעה במערכת האמונות אודות עצמנו ואודות העולם. השיקום וההתמודדות צריכים להתחיל מהמעגלים הכי קרובים לרחוקים, ולהחזיר את תחושת הביטחון והאמון. אמון זה לא דבר פאסיבי. אנחנו מחליטים לתת אמון. אבל בשביל זה צריך לעבוד קשה ולהיות נוכחים בשטח כמה שאפשר, להיות קשובים, מתואמים, ולהיות ממוקדים בעשייה, להיות ממוקדים בשיקום הקהילות, שיקום הביטחון, לפעול לצמיחה ושגשוג.
"לצד העשייה, גם למילים יש כוח לעצב את המציאות, מילים יכולות לבנות אמון ומילים יכולות גם להרוס ולפלג. חשוב מאוד לנסות להחזיר דברים שאיבדנו, ולדאוג אחד לשני, אבל כדי שהאירוע הזה לא יהיה רק טראומה אלא גם אירוע היסטורי מכונן, צריך לחזק אותנו מבפנים ולהפוך אותו ליצירת חוזה מחודש בין הקבוצות השונות ובין האזרחים למוסדות המדינה ולהנהגה".
"הכאב הלאומי ידרוש מאתנו למצוא דרך לרפא את הגוף הקולקטיבי שלנו. זה לא משנה אם עברנו טראומה באופן ישיר או עקיף, כולנו צריכים הכרה בכאב. אחת התרופות הכי יעילות היא ראיית האחר ונתינה. כולנו ביחד בזה, כולנו גם תומכים וגם נתמכים, מהווים משענת וגם צריכים להישען".
ומעל הכל לדבריה, חשובה המשמעות. "זו תשתית הכרחית בחיים של כולנו. ארווין יאלום קרא לה 'המוטיבציה האנושית הבסיסית שלנו'. 'משמעות' היא האופן שבו אנחנו חושבים, תופסים את עצמנו, ומפרשים את מה שקורה לנו; והיא גם האופן שבו אנחנו מארגנים ומבינים את הסיפור שלנו. במצבי טראומה הסיפור לא מחזיק והמציאות קורסת לתוכו, וכשהסיפור נפרם ומתערער, אנחנו מנסים לגבש אותו ולספר אותו מחדש. מה שמגדיר אותנו זה לא האירועים שפוקדים אותנו, אלא איך אנחנו מגיבים אליהם. צריך להבין שלוקח זמן למצוא משמעות, זה מסע בפני עצמו. מי שממהר לשלוף ממה שזמין לו את המשמעות, כמו לחפש אשמים או לעשות חשבון נפש, מפספס את האירוע.
"כשדברים מתפרקים, אנחנו מחפשים להיאחז במוכר, להיאחז בקרש הצלה, מחפשים תשובות כדי להתמודד עם החרדה, מחפשים קרקע יציבה, וכשאין קרקע יציבה, מציאת המשמעות נמצאת בדרך, ביכולת לבנות עתיד משותף, ולחזק קשרים ולמצוא קשרים חדשים".
אהבה מאפשרת לשרוד
השיחה עם ארליכמן אינה קלה. קשה שלא להתפעם מתעצומות הנפש שלה, מהחוזק שלה, וגם משביבי האופטימיות שהיא מכניסה לשיחה. בתקופות קשות בחייה, היא מספרת שהיא נזכרת בציטוט מתוך יומנה של אתי הילסום, יהודייה־הולנדית שנספתה בשואה. "היומן שלה פורסם שנים לאחר מותה, והוא מתאר מסע נפשי אנושי ורוחני שמכיל בתוכו שיחות עם א־לוהים, תובנות עמוקות על החיים, אהבת אדם והתמודדות אל מול הזוועות שראתה ועברה. היא כותבת בו 'השמיים שבתוכי רחבים וגדולים, כמו השמיים שמעלי, אני מאמינה בא־לוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעזה לומר את שני הדברים האלה בלי בושה'. בעיניי המשפט הזה משלב בין מבט מפוכח לבין היכולת שלנו גם במצבים הכי קשים עדיין לנסות להאמין ולקוות שגם בתוך האפלה יש נקודת אור. אהבה מאפשרת לנו לשרוד בעולם של מלחמה, לצד מלחמת הקיום, יש לנו גם מלחמה על החיים עצמם, על הדברים הקטנים מהם עשויים החיים – כמו צחוק של ילדים, קפה עם חברים, נתינה לאחרים, וגם על האתגרים המורכבים יותר שכרוכים בשיקום שיימשך שנים בתחומים כמו ביטחון, כלכלה וחינוך, שיקום שלאחריו נהיה טובים יותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
