הבית // בית פרטי בן שתי קומות, בשכונת הבנים הממשיכים במושב. הוא בנוי על שטח של חצי דונם עם עצי פרי והרבה ירוק, וכולל חמישה חדרים ויחידת דיור מושכרת. “הבית שלנו משקף אותנו באופן מוחלט. הוא ייצוג פיזי של מי שאנחנו והאופי שלנו כמשפחה. התכנון שלו נמשך לא מעט שנים והייתה בו חשיבה על כל פרט".
ירוק // הבית נבנה בבנייה מודרנית ירוקה שמתחשבת באקלים ומאפשרת חיסכון באנרגיה, תוך שימוש בחומרים טבעיים. הריצוף הוא ריצוף אבן טבעי, ובחדרים נעשה שימוש בעץ טבעי. “היה לנו חשוב שיהיה שימוש בחומרים בצורתם המקורית ולא בחיקוי. בנוסף אין לנו תריסים בבית בכלל והוא משופע בחלונות כדי שהחוץ והפנים יתמזגו יחד. אנחנו אוהבים שהטבע והאור נכנסים הביתה".
בוקר טוב // צבי יוצא למשק בשעה שש. הילדים מתעוררים סביב שבע, ואוכלים ארוחת בוקר הכוללת דייסה, שייק ירוק או טוסטים. “ארוחת הבוקר שלהם תמיד תלווה בפירות. בעבר התזונה שלנו הייתה יותר מדוקדקת, היום קצת פחות מקפידים". ההורים מסתפקים בבוקר בכוס קפה.
האדמה // בשנים האחרונות הגיע צבי להבנה, “שבעצם הייתה לי כל חיי – אבל עשיתי מעשה רק כשהתקרבתי לגיל ארבעים, שעל אף שיש לי את היכולת לעבוד כמהנדס מול מחשב, אני מעדיף להיות חקלאי. אני צריך להיות בחוץ. בשטח. להרגיש את האדמה".
"כשהתגייסתי ליחידה לא הרגשתי בצבא, הרגשתי בבית. עד היום זה היה סוג של בית שני עבורי"
העגבניות // במשק שהקים, צבי בחר לגדל עגבניות שרי. “גידול של שרי דורש הקפדה יתרה ומצריך להיות פדנט, כי בעגבניות יש לא מעט מחלות. אם לא מקפידים שהכול יהיה נקי ומצוחצח זה עשוי לפגוע בתוצרת".
מילואים // צבי הקים את המשק במו ידיו. “כשהחממות היו עדיין בבנייה, הייתי ישן בשטח כדי שלא יגנבו את הברזלים. התחלנו עם שלושה דונם ולפני חצי שנה הכפלנו את השטח". עכשיו כשהוא מגויס למילואים והתאילנדים עזבו, יש מחסור בידיים קוטפות שמתמלא בעזרת מתנדבים מכל הארץ. במקביל מאיה ואבא של צבי לקחו פיקוד על המשק בזמן שהוא נעדר. “בכל אפטר, אני מנסה לצמצם את הפערים. להיות בעל עסק עצמאי שמגויס למילואים לתקופה ארוכה, זה לא פשוט".
משפטים // מאיה גדלה באורנית. כשהייתה בת 15, המשפחה עברה לניו־יורק בעקבות שליחות של אביה מטעם הסוכנות. היא הבכורה משלושה אחים. כשחזרו לארץ היא התגייסה לקש"ח, חטיבת קשרי החוץ שעומדת בקשר עם נספחים וצבאות זרים. לאחר שהשלימה תואר ראשון ושני במשפטים, עבדה בכמה מהמשרדים הגדולים בתחום ומזה כארבע שנים היא עובדת במשרד "ארנון, תדמור-לוי". מאיה מתמחה בליטיגציה בינלאומית ומייצגת לקוחות ישראלים וזרים בהליכים משפטיים מורכבים.
הדרכת הורים // כמקצוע נוסף, למדה מאיה הדרכת הורים ועבדה בתחום תקופה קצרה. “היום כבר אין לי פנאי לזה עם העבודה, המשק והילדים, אבל זה תחום שמאוד קרוב לליבי".
שייטת // צבי גדל במשפחה בת שישה אחים. אחיו הגדול יוחנן נהרג באסון השייטת בלבנון ב־97’. “עשור אחרי שיוחנן נהרג רציתי להתגייס ליחידה שלו. ההורים שלי היו צריכים לחתום על טופס שהם מאשרים לי להתגייס לשם. בצעד מדהים הם אכן חתמו ואמרו שהמוות שלו לא יכול להשפיע על הבחירות שלי. כשהתגייסתי ליחידה לא הרגשתי בצבא. זה היה סוג של בית מאז שיוחנן נהרג, ועד היום זה סוג של בית שני עבורי. העובדה שהתגייסתי לאותה יחידה כמוהו היא חלק מההנצחה של יוחנן".
גוש קטיף // “גדלתי בגוש קטיף, בנצר־חזני. ההורים שלי עלו מארצות הברית ורצו להפריח את השממה ולהגן על מדינת ישראל, אז הם בחרו לגור דווקא שם. אבא שלי היה חייל מארינס לשעבר שהשתתף במלחמת וייטנאם. כשעלו לארץ הוא עבד כחקלאי וגידל עגבניות ומלפפונים. אני בחיים לא אשכח את הטעם של עגבנייה מגוש קטיף שזה עתה נקטפה".
ים // “גדלנו בגוש קטיף צמוד לים והייתי שם כל הזמן. זה היה החוף הכי מדהים בארץ, בגיל תשע כבר היה לי גלשן. הים תמיד היה חלק ממני".
צלילוֹת // כבר כשהילדים היו ממש קטנים, בגיל שלושה חודשים בערך, צבי לקח אותם לצלול. לא משנה אם מדובר בחורף, קיץ, סתיו או אביב, חשוב לו שהם יהיו מחוברים לים לפחות כמוהו.
עזה // “אני זוכר תקופות שבהן ההורים שלי היו הולכים לערוך קניות בעזה, לפני האינתיפאדה הראשונה. אני חושב שהם ועוד רבים לא העלו על דעתם שיבוא יום והם יפונו מבתיהם".
הגירוש // “אחרי הגירוש, ההורים שלי הסתובבו כמו נוודים במשך שבע שנים. אבא שלי חיפש את עצמו מבחינת תעסוקתית, כי לא היו לו אדמות ולא הייתה לו אפשרות לחזור להיות חקלאי. רק שנים אחר כך הם בנו את בית הקבע שלהם בנצר־חזני המחודש, אבל אבא שלי כבר היה מבוגר מכדי לחזור לעבוד בחקלאות ולהחזיק משק עצמאי".
עצמונה // צבי למד במחזור הראשון בישיבה התיכונית בסוסיא ובמכינה בעצמונה. “אבל תמיד הייתי בעיקר בחוץ. שותל ערוגות, מבלה בים או מטייל במדבר". אחרי השירות בשייטת הוא למד הנדסת מכונות, עבד כמה שנים כמהנדס, עד שהחליט על הסבה מקצועית והקים את משק הילברג.
היכרות // “שנינו היינו אחרי פרידות וסבתא שלי הייתה מאוד מודאגת מזה שאין לי בן זוג, אז היא פנתה לבן דוד שלי שהוא יוצא שייטת, וביקשה ממנו להכיר לי חבר שלו. בגלל שצבי ואני מגיעים שנינו מרקע דתי, בן דוד שלי והמפקד של צבי שהם החברים הכי טובים, חשבו שזה מספיק כדי להכיר בינינו. יצאנו לבליינד דייט ואחרי שנה וחצי התחתנו".
מצוינות // “החיים שלנו כרוכים ביחידה באופן בלתי נפרד. החל מההיכרות ועד לחברות הקרובה מאוד עם החברים שלו מהצוות, וכמובן המפגשים בימי זיכרון וסביב האזכרה של יוחנן. השייטת היא חלק בלתי נפרד מאיתנו וזה בא לידי ביטוי גם בערכים של הבית. שאיפה למצוינות, אמינות".
קשת // יואב לומד בבית ספר קשת על שם אורי אורבך במזכרת־בתיה. “שלחנו אותו דווקא לשם למרות המרחק, כי לדעתנו זה החינוך המדויק ביותר עבורו ועבורנו. מדובר על בית ספר שיש בו גם דתיים וגם חילונים, והוא משלב ילדים עם צרכים מיוחדים. הגישה של בית הספר אומרת שכל ילד עומד בפני עצמו, ולכן לכל ילד יש צרכים מיוחדים לו".
נסיעות // “בית הספר תואם את הערכים שלנו מבחינה דתית וגם מבחינת שוויון מגדרי, ערכי קיימות וכמובן ברמתו הפדגוגית. אנחנו מאמינים שהמערכת צריכה להתאים את עצמה לילד ולא להפך. נכון שההחלטה הזו מצריכה מאיתנו לא מעט נסיעות. אנחנו לוקחים אותו בבוקר ומחזירים בצהריים ומקפיצים לחברים אחר הצהריים. אנחנו מוכנים להשקיע בשביל החינוך של הילדים".
השבט // הסבים והסבתות משני הצדדים גרים במרחק קרוב “ומאוד מעורבים בחיינו. כך גם דודים, בני דודים, שכנים טובים וחברים מהקהילה. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בתוך שבט".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
