שטח לא גדול, אבל מתפקע מסמליות. השלטים התמימים בפינות הרחוב, שבימים כתיקונם לא יעוררו יותר מדי תשומת לב, מנחיתים כעת על העוברים והשבים את כל מוראות שמחת תורה תשפ"ד. מזכירים את מושבת המרצחים, וגם את האזרחים שנפלו קורבן לזוועות שהן מעבר לכל דמיון. הנה עזה, וממש מולה – נחל עוז. פה באר־שבע, ואם נפנה נגיע לאשדוד. וכל זה קורה בכלל ביפו, על גבול תל־אביב.
בשעת צהריים מאוחרת, בעיצומו של השבוע החמישי ללחימה, השכונה שקטה מאוד. אריק הצלם ואני מחנים את הרכב ברחוב נחל־עוז, ליד מבנה קטן ששייך לחסידי ברסלב. אנחנו מבקשים לדבר עם היושבים במקום, בחור צעיר ואדם מבוגר יותר, אך הם מסרבים בחיוך שקט. כך עושים גם תושבים אחרים כשאנחנו שואלים אם נוכל להחליף איתם כמה מילים על הימים הקשים שחווה מדינת ישראל, וגם על מורכבות החיים בשכונה מעורבת. רובם מגיבים בחיוך מנומס, אך מבקשים לא להצטלם ולא להרחיב בדיבור.
הבניינים ברחוב נחל־עוז ישנים, בנייני רכבת. מזכירים את השכונות של פעם, שהיו מזוהות עם אחוות שכנים ופשטות. פה ושם מסתעפים מגרשי חנייה קטנים שסביבם בתי מגורים. באמצע הרחוב ניצבת מכולת שכונתית. הבעלים ערבי, ירדני לדבריו. מדי פעם צצים ילדים שיוצאים מהבית לשחק למטה, או אמהות צעירות ששבות עם פעוטות מהגנים. באחד המבואות שמצידי רחוב נחל־עוז אנחנו מגיעים לבית הכנסת המרכזי של השכונה, שמאכלס גם מכינה קדם־צבאית. מולו ציור קיר שמהדהד את חוף הים בעזה. יש כאן גם גרעין תורני, נאמר לנו, שחבריו מפוזרים כאן בשכונה.
כשממשיכים הלאה בנחל־עוז, מגיעים לרחובות הנושאים את שמות ערי הדרום. מקונוטציות של מראות הזוועה מהקיבוצים, אנחנו עוברים להדי ירי טילים. בתל אביב־יפו שקט בינתיים. האזעקות ישובו לכאן בשעה הקבועה, שמונה בערב, הרבה אחרי שנעזוב.
דגלים נגד פחדים
בפינת הרחובות באר־שבע וגר צדק אנחנו פוגשים שלושה תושבים שעומדים ומשוחחים ליד רכב מסחרי, עטור דגלי ישראל. בעל הרכב הוא עדל, בן 64, ושתי בנות שיחו הן אם ובתה – כוכי אבני (69) ונטלי יוסף (36). הם שמחים להצטלם, להפגין את השכנות הטובה ששוררת ביניהם, את הביטחון ששום אלימות לא תתפתח אצלם בשכונה.
עדל חי כאן כבר 45 שנה, כוכי יותר משישים. הוריה קנו את הבית שבו היא מתגוררת היום. ובעצם לא ממש היום, כי בצל מתקפות הטילים ובהיעדר מרחב מוגן, היא נאלצה לנדוד. "אפילו חדר מדרגות אין לנו כאן. יש מקלט ציבורי מרוחק, במקום שאין סביבו בכלל דיירים. אין לנו זמן לרוץ לשם. עברתי בינתיים אל בת אחרת שלי, שמתגוררת בדירת חדר וחצי, נטלי עברה עם שני הילדים שלה לחברה. בדיוק שאלתי את עדל מה הוא עושה באזעקות, והוא אמר שהוא לא דואג לעצמו אלא לילדים, לנכדים. אין לנו ממ"ד, אנחנו וא־לוהים יושבים מתחת לטילים".
עדל: "אנחנו מתפללים לא־לוהים אחד, והוא יעזור לכולם".
אין מתיחות בשכונה, הם מספרים. "הרוב הם טובים", אומרת נטלי ומתייחסת לתושבים הערבים. כוכי: "אנחנו כמו משפחה כאן, אחד שומר על השני. הפחד קיים, אבל לא תהיה אינתיפאדה כמו בפעם שעברה (בימי מבצע שומר החומות – א"כ). הפעם הם שקטים".
נטלי מסתייגת: "השאלה היא אם הם שקטים, או שהם מחכים לאיזה 'אוקיי' כדי לפעול".
"אני לא מאמין שיקרה דבר כזה", מגיב עדל. "תשמעי, עשו דבר שהוא אסור באסלאם. הם עשו את הטעות של החיים שלהם. אם היו לוקחים חיילים, אין בעיה חייל מול חייל. אבל אתם לוקחים ילדים?". כוכי מתחילה לפרט את מה שקרה ביישובי הדרום, ועדל עוצר אותה: "עזבי, אל תחזרי על התיאורים".
במסגדים אין קריאות לאלימות?
"לא, אין. אני אומר לך, במיוחד ביפו לא מדברים ככה. הפעם הם ראו שנעשו דברים שאסורים על פי הקוראן".
"והכול היה תוך צעקות 'אללה הוא אכבר'", מוסיפה נטלי. "הם רוצים להרוס. זה לא רק נגד יהודים, זה גם נגד ערביי ישראל. מספיק שערבי גר במדינה – בעיניהם הוא בוגד".
"כשאני תוהה לגבי גודש הדגלים על הרכב, עדל מסביר שהוא עובד עירייה ומסתובב גם בבני־ברק, "ושם כל הזמן מפחדים. אז אמרנו שנתלה כמה דגלים, שאנשים לא יפחדו".
מה צריכה להיות התגובה הישראלית?
נטלי: "אנחנו במצב שישראל לא יכולה לעצור ולא יכולה להבליג על מה שהיה. מצד שני יש שם חפים מפשע, שלא מאפשרים להם לברוח וגם לא נותנים להם אוכל".
אתם צמודים לחדשות?
כוכי: "לצערי כן".
נטלי מספרת שהיא צמודה לעדכונים בטלגרם מהיום הראשון, "כי לא מפרסמים בארץ את הכול, בטלוויזיה רק משדרים שעם ישראל חזק, אבל אני רוצה לדעת את כל האמת, לראות בתכלס מה קורה. ראיתי מהיום הראשון את כל הזוועות, וזה קשוח".
את מצליחה לישון בלילה?
"לא. רק מאחת עד חמש, ואז אני מתעוררת, בעיקר בגלל הילדים". ואגב הילדים – "לכי תסבירי לילדה שיש ערבים שהם כמו משפחה בשבילנו, ויש חמאסניקים וחיזבאללה, שהם האויב".
כוכי: "אנחנו לא רוצים להגיד לה 'ערבים', אנחנו אומרים 'חמאס'".
נטלי מספרת שהיא פעילה בהסברה באינסטגרם. "אני מנסה כל הזמן לשוחח עם מגיבים ולתת הסברים בצורה נאותה. הפידבקים שאני מקבלת מתומכי חמאס – מאירופה, מעיראק וגם מאיראן – הם קשים מאוד. האנשים האלה הם ראש בקיר. 'אנחנו חיים פה בשלום, למה להרוס?', אני אומרת להם".
עדל: "כל זמן שיש מלחמות ובלגן, הם מרוויחים מזה הרבה כסף. כשיש שלום, זה לא טוב להם. זה לא שייך לדת בכלל, הכול כסף".
הצד החיובי של האסון
אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב באר־שבע, בין בתים צמודי־קרקע קטנים. בקצה הרחוב, אדם מבוגר חבוש כיפה סרוגה נכנס לאחד הבתים. אנחנו מנסים לקרוא לו מעבר לשער, וכעבור זמן קצר יוצא אלינו בחור צעיר, מופתע מהמבקרים הלא צפויים ומהפרת השקט. אנחנו מבקשים לשוחח עם בני הבית, ומוזמנים לשבת איתם בחצר.
יעקב ושרה קדוש גרים כאן כבר ארבעים שנה. הוא עבד בעיריית תל־אביב, היא בסוכנות היהודית. היום שניהם פנסיונרים. מלבד הבן שמתגורר איתם, יש להם עוד שני ילדים בחולון. שרה מעדיפה להישאר בבית ולנוח, יעקב נשאר לשוחח איתנו.
איך עוברים עליהם הימים האלה? "כמו כולם", הוא אומר, ומונה את האחיינים המגויסים. אחד סגן־אלוף, הוא מציין. ממ"ד אין כאן: "אלה בתים ישנים, משנות החמישים". אז מה עושים? "הולכים לחדר הכי פנימי בבית, שמבחינת הבנתנו הוא הכי מוגן. אין לו חלונות ויש לו גג בטון, לא גג רעפים. תראי, אני באופן אישי לא מרגיש כל כך את המלחמה, כי אני לא אדם חרדתי. אבל אשתי, כל קול שהיא שומעת מקפיץ אותה".
כשאתה עובר מדי יום ברחובות כמו עזה ונחל־עוז, זה עושה לך משהו?
"מי שיש לו ביטחון בהשם, שום דבר לא מפריע לו ולא מעורר בו כל מיני הרגשות. גם אחרי השבת הקשה שהייתה, צריך להבין שככה החליט בורא עולם, וגם זה לטובה. זה לא אני אומר, זה כתוב בספרים. קשה מאוד לחשוב ככה על מה שקרה באותה שבת, אבל בסופו של דבר אנחנו נראה את הטובה. ואם מישהו צריך להיהרג במבצע בעזה, גם זה יקרה. אין לנו שליטה על הדברים האלה. צריך להסתכל על מה שקורה לטובה – שנמוטט, נהרוס את החמאס הזה, נמגר אותו. מי שמסתכל על זה ככה, חרד פחות".
איך היחסים עם הערבים בשכונה בימים אלה?
"לא שומעים אותם, הם שקטים מאוד".
בדרך כלל יש שכנות טובה?
"עם הקרובים אליי, השכנה מאחורה והשכן הנוצרי. אלה שאתה לא מכיר, אתה לא יודע ולא יכול לצפות".
אתה אופטימי?
"מאוד, כי זה קשור רק לביטחון בקב"ה. כל אחד צריך לדאוג לאל"ף־בי"ת שלו – א' זה אמונה וב' זה ביטחון. זה נותן את הפרופורציות הנכונות לכל מה שקורה בעולם. יש מה שהוחלט ונגזר, ואתה צריך רק להסתכל על חצי הכוס המלאה".
קורס מזורז בכיבוש
כשמתקדמים צפונה על רחוב עזה, מגיעים לאזור סואן יותר. אנחנו משוחחים עם מחמוד, בעל מכולת תושב השכונה. גם הוא מעיד שאין כאן מתיחות בין יהודים לערבים. "הכול רגיל. כולם פה תמיד סובלים, אבל ביפו אין בלגנים". האזעקות תפסו אותו כמה פעמים בשעות העבודה, וכשצריך הוא נכנס פנימה למכולת. מרחב מוגן אין לו, "אבל אני לא מפחד, אני מאלה שרצים לצלם את היירוטים", הוא מחייך. "מה שצריך לקרות יקרה. אם אני צריך למות, אני אמות".
על מתקפת הפתע של חמאס הוא אומר: "הייתי בהלם. נחשפתי לכל הסרטונים הראשונים שהופצו. תמיד יש מלחמה עם חמאס, אבל הפעם הם לקחו את זה יותר מדי קיצוני".
איך היית רוצה לראות את זה מסתיים?
"שיתנו לחיות יחד, שיהיה שקט וזהו. מה תעזור מלחמה למישהו?"
גם בסניף ארומה המקומי מורגשת תנועה ערה של לקוחות. אני יושבת לכוס קפה עם שמרית כהן (42), תושבת השכונה, וחברתה מיכל גביש (42), שבאה לבקר אותה. שתיהן עוסקות בטיפול רגשי, ומתחזקות הסכת משותף שבו הן מדברות על התקופה ועל דרכי התמודדות.
"יש איזו טלטלה רגשית שאי אפשר להתעלם ממנה", אומרת שמרית. "מבחינה רוחנית אנחנו מבינות שיש פה איזו קריאה, נקודת מפנה, אירוע שבא לספר לנו משהו. יש תחושה של רצון להתעוררות, לאחדות ולהבנה של הזהות היהודית". "שהיהדות היא לא רק דת, היא גם לאום", מוסיפה מיכל.
מישהו כתב שכל הסמלים היהודיים חוזרים עכשיו למקום הטבעי שלהם, כסמלים שהם לא רק דתיים.
שמרית: "אולי צריך להגדיר אותם מחדש נוכח הערבוב של כל החלקים שיש בינינו, לחשוב איך אנחנו מכילים את השונות במדינה הזו. יש איזו קריאה מעניינת לעדכון גרסה רציני".
אני מתחברת לאמירה שלך. אחרי שנה של קרע מטורף, חטפנו טלטלה ובתוך שנייה נשברו קונספציות ונפלו כל החומות שהעמדנו. אבל נדמה שאנחנו יודעים להתאחד רק בעקבות אירועים כואבים ומזעזעים.
מיכל: "יהיה באמת מעניין אם נוכל למצוא אצלנו את המשותף שהוא לא רק דרך הכאב".
שמרית: "זה זעזוע שבא להזכיר לנו מה חשוב באמת. היו כל מיני אסונות טבע בעולם לאחרונה, ופה הגיע האסון הנתעב הזה, והטבע של האדם רוצה להתערער ולהתעורר. כנראה זו הדרך שבה אנחנו יודעים לעבוד, לצערנו".
מיכל: "זה מראה כמה אנחנו קהים רגשית. היה לנו אסון מירון, הייתה הקורונה שבאה גם היא לעזור לנו להתכנס ולהבין מה שלומנו, אבל הזיכרון שלנו קצר ואנחנו מתקהים מהר מאוד. אני ממש מקווה שלא נצטרך גם את האסון הבא בשביל לטפל בעצמנו".
לאן נתרומם מכאן?
"צריך קודם כול להבין שאנחנו באותה סירה, ולשאול אם אני רוצה לקחת מהסירה, לעשות בה חורים, או שאני רוצה לשמור על הסירה, להבין את האחריות האישית שלי. אני אוהבת מאוד לראות למשל את מה שקורה בחברה החרדית. הרבה מדברים על כך שהחרדים לא רוצים להתגייס ורק רוצים לקחת תקציבים, אבל בפועל הם מראים: אנחנו רוצים לתת, אנחנו חלק ואנחנו מבינים את זה".
כמטפלות, אתן חושבות שהמדינה עומדת לסבול מפוסט־טראומה?
"השלב השיקומי עוד לפנינו", אומרת שמרית.
נצליח להתמודד עם זה?
"אני מאמינה שכן, כי היום, בניגוד לתקופת מלחמת יום הכיפורים למשל, יש התייחסות לפן הנפשי. זה אחד הדברים החשובים שעולים עכשיו בשיח – שיהיה טיפול, שתהיה הקשבה, שיהיה ריפוי. ההתייחסות לכך היא ענקית, וזו בשורה של ממש".
שבירת הקונספציות לא פסחה גם על מיכל. "בתור אדם סבלן וליברל, שאומר שיש מקום לכל קול, גם אם הוא שונה משלי – התפכחתי. לא הבנתי שאם יש קולות שרוצים להרוג אותי, אסור לאפשר להם להישמע. אם אתה לא שם גבול, הסובלנות לא תוכל להתקיים. אז התפכחתי מהמקום הזה של רצון לשלום עם מי שמצהיר שהוא לא רוצה.
"אפשר לומר שעברתי עכשיו קורס מזורז לגבי הכיבוש הזה שמדברים עליו. אנחנו באמת כובשים? מה זה בעצם אומר? הייתי רוצה שלום עם אנשים שיש לנו אינטרס משותף איתם, לא עם חמאס שרוצה להשמיד אותי. אני לא חושבת שכל הערבים הם אותו דבר, והייתי רוצה שזה לא ילך לכיוון של גזענות. מי שחפץ חיים ורוצה ליצור שיתוף פעולה – לא משנה לי מאיזה לאום הוא. אבל מי שרוצה מוות והרס, אנחנו צריכים להוקיע אותו".
והרשות הפלסטינית שמשלמת לרוצחים, ובראשה עומד מכחיש שואה?
"זה תלוי מאוד מי הם באמת. כי יש כל כך הרבה סיאוב והסתרות פנים, שאני לא יודעת מי עומד מולי".
שמרית: "יש לנו שכנים מוסלמים, ויש להם משפחה בעזה. אנחנו כל הזמן מתעניינים אחד בשני, שואלים 'איך אתם', ואני נדהמת מהבעת ההזדהות שלהם עם הצד הישראלי. השכן אפילו סיפר לי: 'אמרנו במשך שנים למשפחה בעזה – בואו לפה. לא רציתם? זה מה יש. תתמודדו'. מטורף לשמוע דבר כזה".
ממה אפשר לשאוב כוח בימים כאלה? אולי מההתגייסות של העם כולו למען המפונים והחיילים?
מיכל: "אני מתחזקת מזה שהעם מכיר ביכולות שלו, ומתחזקת גם כשאני מסתכלת על השליטים – כך אני קוראת להם, כי הנהגה אין לנו – ורואה את חולשתם. זה מעמיק את ההבנה שאי אפשר להמשיך ככה. את רואה חלם בהלם, משרדים מיותרים. הלוואי שתהיה פה ממשלה מקצועית.
"אני מרגישה שביבי הצליח כל כך בפוליטיקה כי יש בתוכנו תחושת קורבנות ואנחנו רוצים איזה 'משה' שיציל אותנו. אבל בתקופה הזו, אנשים פגשו את עצמם ואת העוצמה שלהם כשהממשלה עוד לא התעוררה לאירוע. מגיע לנו להתעורר מהאשליה שאנחנו צריכים מישהו שישלוט עלינו. רצינו את ההכפפה ואת הכוחנות הזו, אבל יש הבדל בין עוצמה פנימית לבין כוחנות".
אתן תומכות בקריאה להחליף את הממשלה כבר עכשיו, בזמן הלחימה?
שמרית: "אני בעד. זה לא עובד, ויכול להיות שאם יצמצמו את הממשלה ויעבירו את המושכות לאנשי מקצוע, למישהו שיכול לנהל את המערכה המלחמתית, זה יעבוד. המצב הנוכחי מציף את משבר האמון החריף בין העם לבין הממשלה, בין המדינה לבין העולם, וגם בינינו לבין עצמנו".
מיכל: "חשוב לי שנישאר כועסים. אני חוששת שכמו באסונות קודמים, אנחנו מתרגלים למצב, ובסוף לא נבוא חשבון עם מי שצריך. נכון, כולם אומרים – טעינו. כולנו נפלנו במיסקונספציה הזאת של עזה, ואף אחד לא דרש שניכנס לעזה ונמחק אותה, בטח לא השמאל. לא הייתה לזה לגיטימציה עד שבעה באוקטובר. כולנו התפכחנו, וגם אני לוקחת אחריות. אבל מעניין אותי מה קורה החל מאותו רגע – מה התפקוד שלכם? מה הטעם בכל משרדי הממשלה המבוזרים האלה, שלא יודעים לעבוד?"
אני בטוחה שבשש אחרי המלחמה יחזרו הוויכוחים הפוליטיים, אבל בינתיים הציבור הישראלי התנקה משיח ההאשמות בין המחנות, וזה עושה לי טוב. אתן חושבות שהטונים ישתנו שוב?
מיכל: "למה שנמשיך להאשים זה את זה אחר כך? זה כבר לא ימין ושמאל. אנחנו יכולים להיות מאוחדים, כי יש לנו מכנה משותף רחב. כולם רוצים מדינה טובה וחיונית ועובדת".
שמרית: "הממשלה רוצה שנמשיך להגדיר, שנמשיך לריב כדי שלא נסתכל עליה ונראה שהיא אשמה".
שמרית, איזו קונספציה נשברה לך?
"הקונספציה הגדולה נשברה לי עוד לפני כן. הייתי מצביעת מרצ, ובקורונה הבנתי שהם לא באמת בעד זכויות אדם. ואז לא ידעתי איפה אני ממקמת את עצמי במפה הפוליטית. אני אשת שלום, אבל אני גם בעד גבולות. יש קווים אדומים, מעשים בלתי נסלחים שמצריכים פתרון הרבה יותר חזק ופוגע. אני חושבת שצריך לערב כאן נקודות מבט נשיות שיביאו לפתרון לטווח ארוך".
ומה נשבר אצלי, הן שואלות. "אני חזרתי להאמין באהבה שלנו אחד כלפי השני", אני עונה.
"תמיד יש פה כוחניות"
לא רחוק מבית הקפה אנחנו פוגשים אב שמטייל עם בנו הקטן בעגלה. יניב טרנטו, 43, גר כאן כבר חמש שנים, ברחוב שיוצא מרחוב עזה. הוא לא צריך להביט בשלטי הרחובות כדי להתחבר לאקטואליה: בעבר התגורר במשך שנתיים בקיבוץ זיקים, אחד הקיבוצים שעליהם הסתערו מחבלי חמאס לפני כחודש. "עברתי לשם כי הייתי צריך הפסקה מתל־אביב", מסביר יניב. הוא עזב את העוטף לא בגלל המצב הביטחוני, אלא בגלל העבודה: הוא שף פרטי במקצועו, ולדבריו אין יותר מדי מסעדות טובות בסביבת אשקלון.
מה התחושות הבולטות מבחינתך בימים אלה? התרגשות מהאחדות בעם, או כעס על הדרג המדיני והביטחוני?
"אני מאושר מהאחדות, היא לא מובנת מאליה, אבל אני יותר כועס. יש גם אכזבה מההנהגה בכל חזית אפשרית. אכזבה מרמת הביטחון שקיבלנו בבית שלנו, כי זו מדינה קטנה וכל מקום הוא הבית שלנו. אני מרגיש פגוע בביטחון הבסיסי, וכעצמאי אני מרגיש פגוע כי הממשלה לא דואגת לי. יש כל כך הרבה מתנדבים מדהימים, אבל זה לא מה שאמור להיות. הכסף שאנחנו משלמים במיסים צריך לדאוג שהעבודה הזו תיעשה בתשלום. טוב הלב והעזרה בקטיף צריכים להיות ממומנים. המדינה לא התעוררה, ומי שמחזיק בהגה כרגע, לא עושה את זה בצורה טובה".
איך מרגישים את המלחמה כאן באזור?
"בתור תושב יפו, בשבועיים הראשונים עלו לי פחדים יותר מבימי שגרה. אנחנו גרים בתוך אוכלוסייה ערבית גדולה, ותמיד יש פה כוחניות. אתם תשמעו ברחוב 'רייסים', והרגע צרחתי על רוכב אופניים שנסע מאחוריי על המדרכה וצפצף לי בחוסר סבלנות. זו תרבות אחרת, אבל זו לא המהות. יש פה גם אוכלוסייה מדהימה, המרעישים פשוט בולטים יותר. אז היה קצת פחד שאלה ירימו את הראש, אבל דווקא עכשיו ההרגשה ממש טובה. בסופו של דבר העסקים פה לא רוצים את הדברים האלה".
כשאני מזכירה את המילה "התפכחות", יניב לא מרגיש שותף לה. "אני בן־אדם שראה את המדינה וראה לא מעט עולם, לא התפוצצה לי איזו בועה. אבל אני חושש שכשקורה משהו קיצוני מאוד, זה פתח למשהו קיצוני עוד יותר. הרף עלה עכשיו, ולכן יש פחד שהרף הבא יהיה גבוה יותר".
אז אולי צה"ל הגדול והחזק היה צריך ללמוד שיעור בענווה?
"כן, וגם מדינת ישראל והיהדות באופן כללי. זו מדינה שהגבולות שלה קשים מאוד. אני מגיע מבית ימני, הפכתי אחר כך לשמאלני שמאמין מאוד בשלום, אבל כבר הרבה זמן אני לא מאמין בו, לא חושב שזה אפשרי. לנצח נחיה על חרבנו. ויחד עם זאת, זה הפתרון הכי טוב שיכול להחזיק, גם אם לא יהיה שלום אמיתי. המצרים הרי לא אוהבים אותנו, אבל השלום איתם עובד. זה בוודאי עדיף על מלחמה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
