חמאס בנה מסגדים – ישראל סיפקה מימון: תולדות יחסי המדינה וארגון הטרור

כשמיכה קובי ראה את התמונות הקשות מהיישובים בעוטף עזה, הוא הזדעזע אך לא באמת הופתע. את האכזריות חסרת הגבולות של מרצחי חמאס הוא פגש מקרוב כבר לפני כ־35 שנה. כאיש שב"כ הוא הגיע אז אל הרכב ששימש את אנשי הארגון כדי לחטוף את החייל אבי סספורטס – "ומה שראיתי שם בספסל האחורי היה מעורר פלצות", הוא מספר. "אני בכוונה מתאר לך את זה, כי כבר אז הכרנו את חמאס כארגון רצחני וזוועתי. לימים הייתי הראשון לטעון שהם זהים באג'נדה שלהם לארגון דאעש ואף משתפים איתו פעולה".

קו ישיר מחבר בין הפיגוע ההוא, שהביא את חמאס לתודעת הציבור הישראלי, ובין הטבח שהתחולל ב־7 באוקטובר 2023 בנגב המערבי. קו של אכזריות בלתי אנושית, וגם של שימוש בחטיפות כנשק אסטרטגי. שלושה חודשים אחרי סספורטס, במאי 89', נחטף ונרצח גם החייל אילן סעדון בפעולה בעלת סממנים דומים. ב־94' חטפו המחבלים את נחשון וקסמן, ב־2006 נחטף החייל גלעד שליט, וב־2014, בזמן מבצע צוק איתן, נחטפו גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. חמאס גם מחזיק באזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. בשנים האחרונות התאמנו המחבלים בגלוי על מבצע לחטיפת אזרחים ישראלים רבים ככל האפשר, ככל הנראה גם ניסו ליישם זאת ב־2014 – ולבסוף, בשמחת תורה תשפ"ד הצליחו לבצע את זממם. נכון לעת כתיבת שורות אלו, מספר החטופים המוחזקים בעזה עומד על כ־240, בהם נשים, תינוקות, ילדים וקשישים.

ובכל זאת, במשך עשרות השנים של פעילותו, היו תקופות שבהן האמינו גורמים צבאיים ומדיניים כי חל שינוי בדי־אן־איי של חמאס. הארגון הפך לריבון בעזה, הקים מוסדות שלטון וחלש על גורלם של מיליוני פלסטינים. מפעם לפעם השמיעו בכיריו התבטאויות שאפשר היה לפרשן כפרגמטיות, ולראות בהן סממן למטמורפוזה שעובר חמאס – מארגון טרור לגוף מדיני. ואז, בכל פעם מחדש, התגלו הפנים האלימות שלו ושנאתו הבלתי מתפשרת למדינת ישראל.  האם חמאס באמת נעשה פרגמטי בנקודת זמן מסוימת ואז השתנה שוב או שמא הכול היה חלק מלוחמה פסיכולוגית וממערך הונאה מתוחכם? נדמה שמאז הקמתו של הארגון, מערכת הביטחון הישראלית מספרת לעצמה כי הצליחה ללמוד אותו באמת – אבל חמאס מפתיע בכל פעם מחדש, וישראל משלמת מחיר כבד כשהיא טועה בהערכת כוונותיו ויכולותיו.

קובי, שהיה ראש יחידת החקירות בשב"כ, מספר כי הוא ואנשיו נכנסו כמה פעמים לעזה כדי לעצור את ראשי חמאס, אך אלה שוחררו שוב ושוב מהכלא, ומיד צברו עוד כוח ושבו לסורם. "ידענו מה האג'נדה שלהם – להתחיל בג'יהאד, להרוג ולהשפיל כמה שיותר יהודים, כשהמטרה הסופית היא השמדתה של ישראל. הם אמרו לי את זה בחקירות בלי להתבייש, אבל כל הקברניטים של מדינת ישראל – רבין, שרון, ברק, אולמרט ונתניהו – נהגו בטיפשות ואיוולת, וטעו בגישה שלהם כלפי הארגון. כולם התעלמו מכך שלא מדובר במלחמה אידיאולוגית על שטחים, אלא במלחמת דת".

"חמאס נמצא בנקודה מעניינת מבחינת המיקום שלו בעולם של האסלאם הקיצוני, ולכן הוא מפתיע לפעמים", מסביר תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. "הוא נחשב, לא בהכרח בצדק, לרציונלי יחסית. זאת משום שהוא היה ונשאר חלק מהאחים המוסלמים, בניגוד לתנועות שפרשו מהם והקצינו עוד יותר, דוגמת אל־קאעידה. בתוך המארג של גופי האחים המוסלמים יש לו מקום מיוחד: בעוד לרובם יש תיאוריות שמצדדות בהימנעות מפיגועים במקומות שבהם המוסלמים חיים כמיעוט, חמאס כארגון שמתמודד ישירות עם היהודים והציונים אינו נדרש למתינות הזאת. למרות זאת, כאמור, במשך שנים הוא נתפס בעיני מערכת הביטחון הישראלית כגורם הרציונלי יותר".

העדויות על כוונת חמאס לעלות קומה בפעילות הטרור שלו היו שם כל הזמן. ב־2014 התקבלה התרעה כי אנשי חמאס עומדים לפלוש לישראל בהמוניהם דרך מנהרות ולטבוח ביישובים ובקיבוצים. המועד שנקבע לפעולה: ראש השנה תשע"ה. הידיעות דיברו על "200 מחבלים שיעברו בכל אחת מעשרות המנהרות, ויצאו לעבר שישה יישובים בנגב המערבי". דו"ח מבקר המדינה שנכתב לאחר מבצע צוק איתן קבע כי ישראל לא נערכה כראוי לאיום המנהרות. ב־2016 העביר שר הביטחון אביגדור ליברמן מסמך שבו התריע מפני מתקפת פתע של מחבלים רבים על היישובים. על פי המסמך הזה, שעיקריו פורסמו בעיתון ידיעות אחרונות בשבוע שעבר, עלה כי ישראל חייבת להנחית מכת מנע על חמאס, אחרת תשלם מחיר כבד.

"בסיס הבעיה הוא שאנחנו תמיד מסרבים לחשוב במונחים של פלסטיני שמקדש את המוות", אומר עדי כרמי, אף הוא בכיר לשעבר בשב"כ. "אנו מנסים להסתכל על המצב דרך העיניים שלנו, כאנשים חפצי חיים, דמוקרטים וליברלים. בנקודות שונות לאורך הזמן חשבתי שחמאס עושה שיקולים של עלות־תועלת, אבל לא חשבתי לרגע שהוא שינה את פניו. לא שצפיתי את מה שקרה עכשיו, אבל אנחנו יצאנו בשנת 2014 למבצע צוק איתן כי ידענו שזה מה שחמאס עומד לעשות: לשלוח מאות מחבלים שיפרצו ליישובים וירצחו אזרחים. האם יכולנו לחשוב שרק בגלל מכשול קרקעי שהקמנו, חמאס יגנוז את התוכניות האלה?"

חמאס בונה מסגדים, ישראל מספקת לו מימון

1973-1989

כדי להבין את מניעיו של חמאס ואת מידת רצחנותו ושפלותו, צריך לחזור אל גלגולו המוקדם, כשעוד נקרא "המוג'מע האסלאמי". הייתה זו קבוצה שהוקמה ב־1973 ברצועת עזה על ידי אחמד יאסין, כחלק בלתי נפרד מהאחים המוסלמים. בראשיתו נתפס הארגון כגוף חברתי ודתי בעיקרו, וישראל ראתה בו קונטרה אפשרית לפת"ח והכשירה את פעילותו.

"המנהל האזרחי הישראלי וגורמים ממשלתיים הכירו במוג'מע ונתנו לו כסף לבנות מסגדים", מספר קובי. "בחלוף הזמן המסגדים האלה הפכו למקום מפגש סודי של מחבלים לצורך אימונים, ולימים הצטרפו אליהם גם מדריכים איראנים. חמאס, באמצעות ארגוני ההתרמה שלו, קיבל סכומים אדירים מערביי ישראל, וגם מיהודים יפי נפש, שתרמו כביכול לפעילות חברתית".

העיוורון, מספר קובי, לא פסח על הארגון שבו שירת. "אמרתי בדיונים בשב"כ כבר בשנת 83' שהארגון הזה נראה אומנם קיקיוני, אבל הוא עתיד לצמוח לממדי ענק. אמרתי גם שמלחמת הדת כבר החלה, אבל אף אחד לא הקשיב. הסברה הייתה שזה גוף אזרחי, ומוטב שיהיה במסגדים ולא יעשה פיגועים. בפועל הם הצליחו להסתיר מאיתנו לחלוטין את הפעילות הצבאית".

קובי מספר על סוכן מצטיין של שב"כ שפעל בעזה בראשית שנות השמונים – עד שהתגלה כי הוא למעשה חבר בהתארגנות המסוכנת. "הוא אמר לי: 'בגדתי בכם. גויסתי למוג'מע האסלאמי על ידי אחמד יאסין. התפקיד שלי הוא להשיג נשק ולגייס פעילים לצורך קיום מצוות הג'יהאד, שאת המועד שלה יקבע יאסין בבוא הזמן'. הוא נתן לי רשימה של כ־25 חברים בארגון, ובהם אסמאעיל הניה, מחמוד א־זהאר ועבד אל עזיז א־רנתיסי. ידענו שהם אנשי המוג'מע, אבל לא ידענו כלום על פעילות סודית שלהם ועל אגירת נשק. עצרנו את כל ה־25, ובראשם יאסין, ומצאנו את כלי הנשק".

וכשהתרעתם על מסוכנותו של הארגון, מה אמרו לכם?

"הצבא הישראלי והמדינאים היו עסוקים באותם ימים במלחמת לבנון הראשונה, והסיפור של המוג'מע האסלאמי ירד לעדיפות נמוכה מאוד. אנחנו החוקרים אכלנו את עצמנו".

העצורים נידונו לעונשי מאסר כבדים, אך שוחררו כבר בשנת 1985 במסגרת עסקת ג'יבריל, אז הוציאה ישראל מהכלא יותר מאלף אסירים ביטחוניים תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי בלבנון. עם צאתם לחופשי, חזרו המחבלים מיד לעשייה הרצחנית, ורבים מהם היו ממובילי האינתיפאדה הראשונה.

"עם פרוץ האינתיפאדה, חמאס זיהה שצעירים בפת"ח כבר לא מדברים על כינון מדינה 'במקום ישראל', אלא 'לצד ישראל'", מתאר יוחנן צורף, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "מבחינת יאסין ואנשיו, זה דבר שלא ניתן להעלות על הדעת. יש חוקרים פלסטינים שטוענים שחמאס הכריז על קיומו רק משום שפירש כך את הכיוון שפת"ח דוהר אליו".

חמאס מקים תשתיות טרור, ישראל מאמינה שפת"ח יכול לטפל בו 

1989-2000

הפעולה הבולטת הראשונה של חמאס – והראשונה מחוץ לרצועת עזה – הייתה כאמור חטיפתו ורציחתו של אבי סספורטס, כשחיכה לטרמפ בצומת הודיה. אחר כך נחטף בצומת מסמיה החייל אילן סעדון, ונרצח גם הוא. השב"כ התקשה בתחילה לגלות מי היה אחראי לפיגועים הללו. כמה חשודים נעצרו, ואחד מהם, שנחשב אגוז קשה לפיצוח, הודה לבסוף כי הוא פיקד על שתי החטיפות. בחקירתו סיפר כי גויס על ידי יאסין וקיבל ממנו הוראה לחטוף חיילים ולרצוח אותם, כדי שחמאס ינהל משא ומתן לשחרור אסירים פלסטינים תמורת גופותיהם.

קובי: "מיד ביקשתי מאחד החוקרים שיביא לי מדים ונעליים צבאיות במידה של העציר הזה. אמרתי לו: 'אנחנו עומדים להלביש אותך במדי צה"ל, כי אתה יוצא איתי בג'יפ צבאי. ניסע לכל המשלשים שלכם (מקומות הטמנה של חפצים בשטח – מ"פ), אני רוצה את הרובים של סעדון ושל סספורטס, ואת כל הניירת שניהלתם סביב הפעולות שלכם'. הלכנו לתשעה משלשים כאלה. בראשון מצאתי את המסמכים של סעדון. כששאלתי איפה הרובה, המחבל אמר: 'נתנו לחוליה אחרת בגבול מצרים'.

"במשלש אחר היה הציוד של סספורטס, כולל הרובה. היה שם גם בלוק נייר ובו טיוטות של מכתב לצלב האדום ולממשלת ישראל. הם כתבו: 'חטפנו את החייל אילן סעדון ואנחנו רוצים לנהל משא ומתן על כל השבויים שלנו שנמצאים אצלכם'. הם כתבו את זה כאילו סעדון עוד בחיים, אף שכבר ידעו שהוא מת. אותו מחבל סיפק תיאורי זוועה של הרצח. הוא גם סיפר שהארגון שלו נקרא חמאס, ושהם אחראים לעוד כמה פיגועים ולרצח משתפי פעולה עם ישראל".

בספטמבר 89' הוחלט בישראל להוציא את חמאס אל מחוץ לחוק. קובי ואנשיו ביקשו לעצור את יאסין, אך בתחילה לא קיבלו אישור לעשות זאת. "ברגע שהשם שלו עלה, הייתה התנגדות בשב"כ. רק לאחר כמה ימים הוסרה ההתנגדות, בעקבות דיונים שנערכו", כך מתנסח קובי בעדינות. לדבריו, הוא מחה על העובדה שהאיש האחראי לפיגועים נוראיים כל כך, מוסיף להתהלך חופשי. "הסיבות לאי מעצרו, נאמר זאת כך, לא היו מקצועיות. היו סיבות אחרות".

חקירתו של יאסין, אגב, העלתה מידע מעניין על ארגון שנוסד שנה קודם לכן, אל־קאעידה. "יאסין היה מקורב לעבדאללה יוסף עזאם, מייסד הארגון. הוא סיפר שבכוונת אל־קאעידה לפוצץ את מגדלי התאומים בניו־יורק וסיפק חומר מדויק מאוד, אבל לא נקב במועד. בסוף אותה שנה זומנתי למוסד לתת הרצאה לאנשי סי־איי־אי, ואמרתי מה ששמעתי מיאסין. ארבע שנים אחר כך אל־קאעידה אכן ניסה להפיל את התאומים על ידי משאית תופת, אך הפיצוץ לא היה חזק מספיק". ב־2001, כידוע, הצליח הארגון במזימתו.

הפיגועים הקשים הבאים של חמאס התרחשו בתקופת הדיונים על הסכמי אוסלו. בדצמבר 92' נחטף שוטר מג"ב נסים טולדנו, וחוטפיו דרשו תמורתו את שחרורו של יאסין מהכלא הישראלי. כעבור 48 שעות נמצאת גופתו הכפותה של טולדנו בצומת מעלה־אדומים. "חיות הטרף בכלל לא התכוונו להידבר איתנו", אמר אז ראש הממשלה יצחק רבין.

במאמר בעיתון חדשות מתח אלכס פישמן ביקורת על נכונותה של הממשלה לשאת ולתת עם החוטפים. "הם הכריזו עלינו מלחמה טוטאלית, והתשובה צריכה להיות מלחמה טוטאלית", כתב. במאמר נוסף ניתח פישמן: "רצח נסים טולדנו תפס את הצבא בהפתעה. שנתיים הם רצים אחרי מבוקשים, ולפי המתמטיקה, הם כבר היו צריכים להיגמר. העניין הוא שבדרך למבוקשים, שכחו בצבא את השטח, ועל השטח השתלט חמאס". לפי פישמן, חמאס ניצל פרצה שנבעה מחוסר שיתוף פעולה מספק בין צה"ל, גופי המודיעין והמנהל האזרחי. "הצבא, מסיבות תקציביות, החליט לצמצם את נוכחותו בשטח ולהתמקד ביחידות מיוחדות העוסקות בעיקר במבוקשים. היכולת המודיעינית השתפרה, הרשימות בספר החמאס התארכו, אבל הצבא עצר פחות אנשים. שיחות השלום מורידות את הלחץ, בתי המשפט מקבלים הוראה להקל בענישה".

בעקבות רצח טולדנו החליטה ממשלת רבין על צעד יוצא דופן: גירוש חשאי ומיידי של 415 מחבלים ללבנון. העצורים כבר ישבו באוטובוסים בגבול הצפון, אך בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ עוכב גירושם מהארץ, וממשלת לבנון נערכה בינתיים והודיעה שתמנע את כניסתם לשטחה. בלחץ אמריקני צומצם זמן ה"הגליה" משנתיים לשנה אחת בלבד, והמגורשים התמקמו בשטח הפקר מצפון לרצועת הביטחון. בישראל קיוו עדיין כי הצעד הזה יגרום להרתעת חמאס ויבלום את גל הטרור, אך התוצאה בפועל הייתה הפוכה. "זה היה מבצע ראווה", אומר קובי. "במקום לחקור אותם כמו שצריך ולהכניס אותם לכלא לשנים ארוכות, הם התאמנו בלבנון ויצרו קשר עם חיזבאללה".

באוקטובר 94' שוב הצליח חמאס לחטוף חייל – סמל נחשון וקסמן, לוחם בחטיבת גולני. הארגון הציב אולטימטום ודרש לשחרר מהכלא הישראלי מאתיים מאנשיו, בהם השייח' יאסין. סיירת מטכ"ל יצאה למבצע חילוץ, אך המחבלים רצחו את וקסמן, ובפעולה נהרג גם סרן ניר פורז. קובי מספר על פנייה תמוהה שקיבל כשווקסמן הוחזק בשבי – פנייה שממחישה לדעתו עד כמה ישראל לא הכירה את הארגון ואת דפוסי החשיבה שלו. "התקשרו אליי שאביא את יאסין, כדי שיתראיין ויקרא להם לבטל את האולטימטום. באותה תקופה שלטתי ביאסין שליטה מלאה, אך עוד לפני שפניתי אליו, הוא בעצמו אמר לי: 'רק אל תגידו לי להופיע ברדיו שלכם. כי אם אני אפנה אליהם, הם יבינו שמאלצים אותי לעשות זאת, ויהרגו את השבוי'".

לאורך רוב תקופת המשא ומתן עם הפלסטינים וחתימת הסכמי אוסלו, ישראל האמינה כי הגורמים "המתונים" בצד השני יגברו על הגופים הקיצוניים יותר. את הנאיביות הישראלית נוכח התעצמות חמאס ניתן ליירט גם מהפרוטוקולים של ישיבות הממשלה. באחד הדיונים על הסכמי אוסלו אמר רבין לשרים כי הוא רואה בעזה "Test Case" ליכולת של אש"ף להתמודד עם חמאס: "יש סגירה על עזה מכל הכיוונים, איש לא יכול להיכנס ולצאת בלי הסכמה שלנו (…) פוטנציאל החיכוך ביו"ש הוא עצום. בעזה הוא קיים, אבל בקנה מידה קטן יותר". רבין כזכור גם אמר במרץ 94' כי הרשות הפלסטינית תילחם בחמאס טוב יותר מכפי שעושה זאת ישראל – "בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה".

חמאס בינתיים השיק פעולות טרור מסוג שכמעט לא נראה קודם לכן בתחומי ישראל: פיגועי התאבדות. באפריל 93' התפוצצה מכונית תופת בצומת מחולה, כשהמחבל יושב בתוכה. מהפיצוץ נהרג פלסטיני נוסף, ושמונה חיילים נפצעו. היו שטענו כי המחבל התכוון להתרחק מהרכב לפני הפיצוץ, ורק בגלל "תאונת עבודה" נהרג בעצמו. כך או כך, בשלוש השנים שלאחר מכאן נרצחו יותר ממאה ישראלים בפיגועי התאבדות, שרובם הוצאו לפועל בידי חמאס. גם לאחר שישראל חיסלה את יחיא עיאש, "המהנדס" של חמאס, הטרור לא פסק.

בחורף 96' ידעו ערי ישראל רצף של פיגועי התאבדות קטלניים, ובהם הפיגוע מול דיזנגוף סנטר בערב פורים שבו נרצחו 13 בני אדם, רובם ילדים. בעקבות גל הטרור הזה הפעילה הממשלה בראשות שמעון פרס לחץ כבד על הרשות הפלסטינית, עד שזו ניאותה לפעול נגד חמאס והג'יהאד האסלאמי ועצרה רבים מאנשיהם. "באותה נקודת זמן חמאס הגיע למסקנה שהוא אינו יכול לעמוד בלחץ הכבד הזה", אומר צורף. "הם כינסו מסיבת עיתונאים והודיעו על מה שניתן לפרש כהרמת ידיים מצידם. זה היה רגע נדיר מאוד, הוכחה שהרשות יכולה לעשות את זה".

בתקופה שלאחר מכן חלה ירידה במספר הפיגועים, אך הם לא נעלמו מהנוף הישראלי. בעקבות פיגוע התאבדות כפול בשוק מחנה־יהודה בירושלים הורה נתניהו למוסד לחסל את ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, ששהה באותה עת בירדן. התוכנית הייתה להשתמש ברעל קטלני כדי לבצע התנקשות שקטה, שלא ניתן יהיה להוכיח שישראל עומדת מאחוריה. אך המבצע הסתבך, סוכני המוסד נעצרו בידי משטרת ירדן, וכדי להשיב אותם ארצה נאלצה ישראל לא רק לתת את תרופת הנגד שתציל את חייו של משעל, אלא גם לשחרר את אחמד יאסין ואסירים נוספים.

"ראש השב"כ דאז, עמי אילון, התקשר אליי ואמר שהמלך חוסיין לוחץ חזק על נתניהו ומאיים להרוג את אנשי המוסד, אם יאסין ואסירים אחרים לא ישוחררו", נזכר קובי. "אמרתי לו שלהערכתי הירדנים לא ירצחו את הסוכנים הישראלים, כי הם צריכים אותנו, ושלא כדאי לשחרר את יאסין, כי אז כבר לא נעמוד מול ארגון חמאס: במקומו תהיה מדינת חמאס, שבראשה הטרוריסטים הכי אכזרים עלי אדמות. אבל יאסין שוחרר, ובאותו יום הוא התחיל לעבוד כמו שד ולגייס אלפי אנשים לארגונו".

חמאס צור כוח, ישראל מפחדת מביקורת

2000-2006

מאבקו של השב"כ מול חמאס הפך מורכב יותר בעקבות "בג"ץ העינויים" – פסק דין שניתן ב־99' ואסר על שירותי הביטחון להשתמש בכמה משיטות החקירה שהיו נהוגות עד אז. היה זה שיאו של תהליך פיקוח על עבודת שב"כ. "הידיים שלנו נקשרו", מתאר קובי. "לא יכולנו להמשיך לחקור בתנאים שהיו דרושים, לדעתנו. בכירי חמאס נידונו לעונשי מאסר ממושכים, אבל חלק מהמחבלים העצורים הלכו לעסקאות טיעון. זו הייתה בריחה מהמציאות ובגידה בחוקרים, והדבר פגע ביכולת איסוף המודיעין שלנו".

ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה, ועמה סבב נוסף של פיגועי התאבדות. צורף: "כשפרצה האינתיפאדה, ערפאת הורה לשחרר מבתי הכלא ברשות את כל מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי. האמירה שלו הייתה שהארגונים יכולים לעשות מה שהם רוצים – והם יצאו מדעתם והתירו כל רסן. נראה שזו נקודת המפנה שממנה ואילך התחיל תהליך התעצמות בחמאס. הם שינו פאזה והתחילו לדבר על עצמם במונחים של כוח, ועל הצורך להתאמן ולהתמקצע".

קופרווסר, שעמד בראש חטיבת המחקר באמ"ן בשנים 2001–2006, מודה כי לא אחת כשלה מערכת הביטחון בניסיונה לחזות את צעדי חמאס ולהיערך בהתאם. "אני חושב שהופתענו ברמה האסטרטגית־אופרטיבית כי לא הבנו לאילו ממדים של יכולות הוא יגיע. בשלבים הראשונים חשבנו שחמאס עושה עוד פיגועים בסדר גודל שכביכול התרגלנו אליו, אבל הארגון עלה קומה שוב ושוב. היה לו תהליך למידה איכותי מאוד. בכל פעם שהם היו צריכים לוותר על איזושהי דרך פעולה, הם הפתיעו את מערכת הביטחון עם פעולה אחרת, ולא תמיד זיהינו אותה מראש".

הפיגוע הקטלני ביותר אירע בערב פסח 2002, כשמחבל פוצץ את עצמו במלון פארק בנתניה ורצח שלושים ישראלים. בעקבות זאת יצאה ישראל למבצע חומת מגן, שרשם הישגים ניכרים במיגור הטרור ביו"ש, אך נמנעה מלהרחיב את המבצע גם לרצועת עזה. כמה חודשים לאחר מכן, כשהגיעו התרעות על כוונת חמאס להוציא לפועל פיגוע מז'ורי ויוצא דופן, הוחלט לחסל את סלאח שחאדה, בכיר בזרוע הצבאית של הארגון. ביולי 2002 הוטלה פצצה במשקל טון על ביתו של שחאדה, וכתוצאה מהפיצוץ נהרגו מלבד יעד החיסול עוד 15 בני אדם, בהם ילדים. "כל מיני יפי נפש שאלו אז למה זרקו על שחאדה פצצה כזו", אומר קובי בכעס. "זו הייתה החלטה מוצדקת, כי הוא תכנן פיגוע ענק שיכול היה להרוג אלפי ישראלים".

הביקורת על פעולת הסיכול גרמה לזהירות יתר בפעם הבאה. בספטמבר 2003 נקרתה בפני מערכת הביטחון הזדמנות פז לחסל בדירה אחת את צמרת חמאס – מוחמד דף, אחמד יאסין, אסמאעיל הניה ועבד רנתיסי גם יחד. "זו הייתה ההזדמנות בה' הידיעה", אומר עדי כרמי, "אבל החליטו להוריד פצצה של 250 קילו בלבד. המבוקשים לא היו בקומה העליונה אלא בקומה למטה, וכך פספסנו את כולם". יאסין ורנתיסי חוסלו לבסוף בזה אחר זה במרץ־אפריל 2004; דף והניה ממשיכים להנהיג את חמאס עד היום.

האם אפשר היה לצפות כבר בשנים ההן, נוכח פיגועי התופת מבית חמאס, שהארגון יהפוך לסכנה של ממש עבור מדינת ישראל? אלוף במיל' אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן בשנים ההן. אומר שהתשובה קשורה לשורשים העמוקים של האחים המוסלמים. "מוחמד ניסה לכבוש את מכה ואת מדינה, ונחל בתחילה כישלון חרוץ", אומר זאבי־פרקש. "הוא נסוג מתוך הבנה שהוא חלש, אך בשנת 624, לאחר שהתחזק, הוא חזר וכבש את שתי הערים. 'קרב בדר' שמוחמד ניהל הוא אחת ההונאות הגדולות. וזה לא עזב אותי לרגע: אסור לשכוח את זרמי העומק של חמאס. בין השנים 2003 ל־2006 הוא מבין שהוא חלש, ומרגיש באותה נקודת זמן שהוא לא יכול לעשות הרבה.

"עם זאת, אני לא חושב שאפשר היה לצפות באותן שנים שחמאס יעשה מה שעשה עכשיו. הם לא היו מסוגלים באותו שלב להביא אלפי פעילים שלהם לעוטף עזה, עם תוכניות להגיע לערים מרכזיות בדרום הארץ. האמנתי שברגע שיהיה לחמאס מספיק כוח, הוא יחפש הזדמנות לעשות את זה. לרגע לא פקפקתי בכך. אבל כשאתה מתמודד ביומיום עם כל האיומים, בסופו של דבר אתה שואל את עצמך: האם עכשיו האויב עושה משהו או לא?"

בנקודות מסוימות לאורך השנים העלו מנהיגי חמאס הצעות להפסקה זמנית של הלחימה. פעם קראו לזה הודנה, פעם תהדייה. בחלק מהמקרים נרשמה ירידה במספר הפיגועים, אבל כעבור זמן לא רב הטרור התחדש והתגוון. כרמי: "הודנה היא הפסקת אש שמטרתה אינה הגעה להסדרה או הסכם שלום, אלא התעצמות ומציאת העיתוי הנוח לתקוף. אף מנהיג ישראלי לא יכול להשתמש במונח הזה, כי בכך הוא אומר לחמאס: קח הפסקה, תתארגן ואז תחזור ותשחט אותי. אני חושב שחמאס מעולם לא הורתע, בגלל תפיסת העולם הטוטאלית שלו. הוא פשוט בחר את הנתיב המתאים לו על מנת להגיע למה שקרה בשבעה באוקטובר".

חמאס מקים מדינה משלו, ישראל משוכנעת שהוא מתמתן 

2006-2014

היציאה החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה באוגוסט 2005 סיפקה לחמאס מובלעת שבה אין דריסת רגל יומיומית לצה"ל ולשב"כ. "ההתנתקות הייתה טעות אסטרטגית, כי לא יצאנו משם באיזושהי הסדרה", אומר כרמי. "לא בנינו מנגנונים שיאפשרו להם ניהול של הדבר הזה. איבדנו אחיזה מוחלטת, הפסדנו את יכולת הסיכול, ומיד התחילה רכבת של רקטות ואמצעי חבלה שהגיעו לעזה מאיראן דרך סודן וסיני. אנשי חמאס שלטו בגבול, עשו כל מה שרצו, הקימו מעבדות חבלה באין מפריע והתחילו לייצר מטענים, קסאמים וכל מיני אמצעים שלא היו להם קודם. למעשה אפשרנו לארגון להתעצם לממדים מפלצתיים".

השלב הבא הגיע בעקבות הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית, שהתקיימו ב־25 בינואר 2006. חמאס, שנתפס כקונטרה לסיאוב שפשה בפת"ח, זכה ברוב סוחף. "ערב הבחירות, ההערכה בחטיבת המחקר של אמ"ן גרסה שאבו־מאזן והפת"ח ינצחו", מספר סא"ל במיל' אהוד חאייק, ששירת באמ"ן בין השנים 2000 ו־2015 והיה קצין במערך המבצעים המיוחדים. "לעומת זאת הערביסטים, בעיקר ביחידת הפעלת הסוכנים, אמרו שאין ספק שחמאס מנצח, ובגדול".

לא במקרה הערביסטים היו אלה שצדקו, מסביר חאייק. "לחטיבת המחקר יש חוסר בצד של התמקדות בתרבות ובשפה, והיא גם מנותקת מהלך הרוח והשטח. אבל היא זו שאמורה לגבש עמדה מחקרית ולהציגה לדרג המדיני, וגם אם יחידת הפעלת הסוכנים חושבת אחרת, איש לא באמת שואל אותה לדעתה".

הכשל המערכתי הזה, סבור חאייק, קיים באגף המודיעין של צה"ל גם היום. "אמ"ן שאני מכיר – ואני בספק אם הוא עבר טלטלה דרמטית בשבע השנים מאז שפרשתי – זה אמ"ן שאין בו כמעט ערביסטים. יש אנשים שעשו מתישהו תואר ראשון באסלאם, אבל הם לא ערביסטים. אני מתכוון לאנשים שדוברים את השפה הערבית על בורייה או לפחות יודעים לקרוא אותה, מבינים את התרבות הערבית ועסוקים בה. אנשים שמבינים את ההוויה של מי שהם חוקרים ואמורים לתת עליו חוות דעת. קיימים איים של זה, אבל בגדול, אמ"ן לא שם. המשמעות של זה דרמטית, כי אם אתה לא מבין מי עומד מולך ואיך הוא חושב, אתה משליך את עצמך על אירוע בבואך לנתח אותו, וזו טעות".

ארבעה ימים לאחר הבחירות ברשות הפלסטינית אמר שר הביטחון דאז שאול מופז כי "בשלב זה חמאס משדר מדיניות של אחריות, ובטווח הקצר ההערכה היא שינסה לרסן את הטרור". לצד זאת דיבר מופז על הצורך במדיניות נחרצת מול הארגון: "עליהם לבטל את האמנה שלהם ולהתפרק מנשקם, ואז נעמוד מול מציאות ברורה יותר", כך צוטט בעיתון "הארץ". ראש האופוזיציה בנימין נתניהו אמר בעקבות הבחירות כי "היום נפל דבר. לנגד עינינו קמה מדינת חמאסטן – גרורה של איראן. וכל זה קורה במרחק 1,000 מטרים מאיתנו. מרחק נגיעה משדה התעופה לוד, מירושלים ומערי השפלה".

בספרו "להכיר את חמאס" חשף העיתונאי שלומי אלדר כי באפריל 2006 פנה חאלד משעל אל ישראל דרך גורם זר, וביקש לדעת האם תהיה מוכנה להגיע להסדרה עם ארגונו, בעקבות ניצחונו בבחירות דמוקרטיות. ראש השב"כ דאז יובל דיסקין קיבל את המסרים הללו, והחל לבחון את מידת הרצינות שמאחוריהם. בתחילת יוני של אותה שנה אף פרסם חמאס מסמך עקרונות שכותרתו "דו־קיום בשלום". "הייתה זו הפעם הראשונה שבה ויתרו נציגי חמאס, ולו בכותרת, על נוסחת התהדייה, הפסקת האש המסורתית, ועשו צעד גדול לכיוון 'שלום' ו'קץ הסכסוך המזוין'", כותב אלדר בספרו.

אלא שבדיוק אז, ב־25 ביוני 2006, חדרו מחבלי חמאס למוצב כרם־שלום, רצחו חיילים וחטפו את גלעד שליט. משעל טען כי לא ידע על כוונתו של אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, להוציא לפועל את הפיגוע. "משעל הנבוך הציע לאולמרט לשחרר את שליט תמורת פחות ממאה אסירים, אם ישראל רק תסכים לדון עם חמאס על 'דו־קיום בשלום'. תשובתו של אולמרט הייתה הפצצת עזה", כותב אלדר.

שאלנו את אלדר אם הוא סבור שחמאס גילה באותה נקודת זמן פרגמטיות אמיתית וישראל החמיצה את השעה, ובכלל – כיצד יש להתייחס כיום, בראי אירועי 7 באוקטובר, להתבטאויות פרגמטיות של ראשי חמאס בעבר. "משעל חיפש אז להגיע לאיזושהי הסדרה", אומר אלדר. "היו כל מיני ניסיונות של חמאס להסדרות, להודנה ל־25 שנה. ההצעה ב־2006 נועדה לכישלון כי הוא לא ידע שבאותו שבוע מוציאים פיגוע חטיפה, כך שבכל מקרה זה לא היה יוצא אל הפועל. אבל כן היו התלבטויות וניסיונות של חמאס לאורך השנים. זה התחיל ב־1994 – אז הניה שוחח איתי בביתו במחנה הפליטים שאטי – וגם אחר כך היו כמה וכמה ניסיונות. נדמה לי שהאחרון שבהם היה ב־2006, כשהניה שוב הזמין אותי לבית שלו, לתת לי את הריאיון הראשון אחרי ניצחונו בבחירות".

בדיעבד, אתה לא סבור שהמטרה הייתה להוליך שולל את ישראל, ולהסתיר את התוכניות האמיתיות של חמאס?

"אני לא חושב כך. לדעתי חמאס עשה ניסיונות כאלה גם כשהוא היה במצב של חולשה או בתחושה שהתנועה עומדת להיכחד, כפי שהיה אחרי החיסול של יאסין ורנתיסי. הכיוון הרצחני הצליח להפתיע את כולנו, אבל יש לזה שני גורמים: הראשון הוא השחרור של יחיא סנוואר, שהשתלט על חמאס ולקח את הארגון בדרך שלו, והשני הוא שטיפת המוח שעבר הדור הצעיר משנת 2007 ועד היום".

נישא על כנפי הצלחתו בבחירות, השתלט חמאס ביוני 2007 על עזה וסילק ממוסדות השלטון שם את אנשי פת"ח. מאז ועד היום מתקיימות משני עבריה של מדינת ישראל שתי ישויות פלסטיניות – זו ביהודה ושומרון וזו ברצועה. למרות ההשתלטות האלימה, היו לא מעט שהעריכו כי חמאס יתמתן, לאחר שלקח על עצמו את האחריות לחיי היומיום של תושבי עזה. סימה שיין, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד וכיום ראש תוכנית איראן ב־INSS, מסבירה: "כאשר חמאס השתלט על הרצועה, שהיא מיני־מדינה, חשבנו שהוא יעבור שינוי הדרגתי. יש הבדל בין גורמים שולטים לגורמים רדיקליים שאינם שולטים. מצד אחד זו הייתה טעות אנושית מאוד, כי גם תנועת פת"ח השתמשה בטרור הרבה שנים, והשתנתה. לכן היה היגיון רב בחשיבה כזו. מצד שני, הייתה פה התעלמות מההיבטים הפונדמנטליסטיים של חמאס, ששונים מהחילוניות של פת"ח. אני חושבת שבתוך תהליך ההקצנה של חמאס היה גם רצון למשול בזירה הפלסטינית כולה. מבחינתם, ההתנגדות לכיבוש ולישראל הייתה גם אמצעי פוליטי, שיאפשר להם להשתלט בהמשך על אש"ף".

ירי בלתי פוסק של רקטות מהרצועה לעבר שדרות, אשקלון ויישובי העוטף, הוביל למבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008 – ינואר 2009). חמאס ספג מכה קשה, אך לאחר מכן הציג מופז – הפעם כח"כ באופוזיציה – תוכנית מדינית שקוראת "לדבר עם חמאס אם ישנה התנהלותו", ובוחנת את הפיכתו של הארגון ל"בן שיח לגיטימי". התנאי לכך היה קבלת הדרישות שגיבש הקוורטט הבינלאומי לענייני המזרח התיכון – הפסקת הטרור והכרה במדינת ישראל ובהסכמים שנחתמו עמה. בכיר חמאס מושיר אל־מסרי נתן רוח גבית למופז, כשקרא בעקבות התוכנית הזו להידברות עם ישראל.

בשנת 2011 הגיעה ישראל לעסקת שבויים עם חמאס. תמורת החייל גלעד שליט שוחררו מהכלא הישראלי 1,027 אסירים ובהם יחיא סנוואר. מאות מהמחבלים המשוחררים גורשו לעזה, ולא הורשו לשוב לבתיהם ביהודה ושומרון. "העסקה ההיא הייתה אם כל חטאת", אומר אבי יששכרוף, עיתונאי ויוצר הסדרה "פאודה". "ישראל פעלה מתוך הנחה שאם נזרוק אותם לעזה – יהיה בסדר. אני הייתי מאלה שאמרו שאסור לנו לעשות את זה. במבט לאחור אפשר להבין שאנחנו בנינו להם אימפריה".

חמאס חופר מנהרות, ישראל מקווה שהוא למד לקח 

2014-2017

מבצע צוק איתן (2014) יצא אומנם לדרך בעקבות ירי רקטות מעזה, אך מטרתו הייתה להשמיד איום נוסף, מסוכן לא פחות: "מנהרות התקיפה" שחמאס כרה לתוך שטח ישראל כדי לחדור למוצבים וליישובים. כוח נוח'בה, אותו כוח עילית של חמאס שהוביל את הטבח בשמחה תורה, אכן ביצע פעולות כאלה באותם ימים. באחת מהן יצאו 13 מחבלים מפתח מנהרה, וכשהגיעו עד פאתי שדרות, נתקלו בכוח צה"ל. בקרב שהתחולל במקום נהרג סא"ל דולב קידר, מפקד גדוד גפן של בה"ד 1. בפיקוד דרום אמרו מאוחר יותר כי הכוח בפיקודו של קידר, שעוטר לאחר מותו בצל"ש אלוף, מנע פיגוע גדול בקיבוץ ניר־עם ובשדרות. במנהרה אחרת שנחשפה באותם ימים נמצאו אופנועים שהיו אמורים לשמש את המחבלים.

"הם אולי נמנעו בדוחק מ־11 בספטמבר של מדינתם", הסביר כתב־העת האמריקני "ואניטי פייר" ב־21 באוקטובר, זמן קצר לאחר סיומו של המבצע. "…מתקפת פתע שבה עשרות אנשי חמאס חמושים בכבדות היו אמורים לצאת מיותר מתריסר מנהרות חוצות גבול, ולהרוג כמה שיותר ישראלים". "חמאס ודאעש הם ענפים מאותו עץ מורעל", קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנאומו באו"ם בתום המבצע.

חרף כל אלה, גם בזמן מבצע צוק איתן נתפס חמאס בעיני מומחים ישראלים כפרטנר אפשרי. כך למשל פרופ' שאול משעל, חוקר בעל שם עולמי ומחבר הספר "זמן חמאס, אלימות ופשרה". בריאיון שפורסם באתר גלובס ב־2 באוגוסט 2014 אמר פרופ' משעל: "בניגוד למה שאומרים אחרים, חשוב לי לומר שחמאס תאב חיים. הוא לא מחפש את המוות. הוא מוכן להקריב אנשים כדי לקדם את היעד, אבל הוא רוצה להיות חלק מהעולם. הם נלחמים בעולם ובנו כדי להיות למעשה חלק ממנו. חמאס רוצה להיות מדינה ככל העמים וליהנות ממה שניתן ליהנות על מנת להיטיב עם האוכלוסייה או עם הקהילה שלו. זה ארגון שבסופו של דבר הוא קהילתי ולא פונדמנטליסטי כמו ארגונים אחרים, שמחפשים רק את הדרך להקריב את עצמם על מנת להרוג כמה שיותר כופרים".

גם לאחר צוק איתן המשיך חמאס בתוכניתו. חופר מנהרות עזתי שעצר שב"כ באוגוסט 2015 העיד בפה מלא: "ממשיכים לחפור, סללנו כביש סמוך לגבול הרצועה, למתקפת פתע". ועם זאת, לדברי צורף, באותה תקופה נאלץ חמאס לחשב מסלול מחדש. "בעזה התעורר זעם ציבורי על ההרס הרב שנגרם מדי סבב לחימה. בחמאס חששו שהתמיכה בארגון תיחלש, והחלו לעשות חשבון נפש".

וכך, במאי 2017 פרסם חמאס את מה שהוא כינה "מצע מדיני חדש". "שינוי אג'נדה", בישר אז עיתון הארץ. על פי המסמך, חמאס "יקבל את עיקרון הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' מבלי להכיר במדינת ישראל, יכריז על עצמאותו מתנועת האחים המוסלמים ויגדיר את המאבק בישראל כמאבק בכיבוש ולא ביהודים. בנוסף, צפוי המצע להכיר במאבק עממי לא אלים בכיבוש ככלי לגיטימי לצד המאבק המזוין".

"במסמך הזה, שנכתב בהובלת חאלד משעל, יש הגדרה מחדש של הסכסוך", טוען צורף. "משעל הציג אותו במסיבת עיתונאים שהתקיימה בדוחא ונמשכה כשלוש שעות. כל צמרת חמאס נתנה לו גיבוי".

אבו־מאזן דחה את המסמך של חמאס, וכך עשתה גם ממשלת ישראל. לדעת צורף, הייתה זו שגיאה. "ישראל לא רואה שום דבר שהיא צריכה לראות. תמיד זה שקר, תמיד זה בוגדנות, תמיד אין בזה כלום. אני לא אומר שהם שינו את עמדתם כלפי ישראל, אבל זה היה נייר שמפגין פרגמטיזם, ואני חושב שהיו צריכים לפחות לקיים על זה דיונים משמעותיים יותר".

חמאס המשיך לפזר אמירות מתונות, אך לא כולם האמינו בטוהר כוונותיו. יחיא סנוואר, שבפברואר 2017 נבחר ליו"ר הארגון בעזה, התראיין ב־4 באוקטובר 2018 לעיתונאית האיטלקייה פרנצ'סקה בורי, והריאיון פורסם הן בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" והן ב"ידיעות אחרונות". "עכשיו אני רואה הזדמנות אמיתית לשינוי", הכריז סנוואר. "אני לא אומר שלא אלחם יותר. אני אומר שאני לא רוצה עוד מלחמות".

"אני התווכחתי על זה עם פרנצ'סקה", נזכר קופרווסר. "אמרתי לה: את מנוצלת כדי להעביר מסר מזויף. לא השתנה שום דבר בחמאס, וגם לא ישתנה. הוא עדיין אותו ארגון רצחני שרוצה לחסל את מדינת ישראל, רק שיש נסיבות שמחייבות אותו לדבר בצורה מסוימת. כגורם שמשויך לאחים המוסלמים, אין לו בעיה לשים על עצמו בעת הצורך איזה בגד אזרחי, מתון יותר לכאורה, אבל הוא לא משנה באמת את מדיניותו".

"סנוואר מכונה הקצב מחאן־יונס", אומר קובי. "הוא ואנשיו רצחו פלסטינים שרובם המוחץ בכלל לא היו משתפי פעולה. הוא נכנס לחנות של מוכר וידאו בעזה, שאל 'למה צילמת בחורה עם שמלה פתוחה?', וערף לו את הראש. במקרה אחר הוא פנה לאיש חמאס שאחיו היה בפת"ח, והורה לו לרצוח את האח. הוא הכניס את איש הפת"ח לבור בעודו בחיים, וכיסה אותו בחול עד שנפח נשמתו.

"כשקראתי את הריאיון עמו, אמרתי שסנוואר מנסה לסנוור את כולנו. אני חקרתי את סנוואר, והוא היה אומר לי תוך כדי חקירה: אותך אני אהרוג ראשון. הוא ידע עברית מצוין. הוא אמר לי גם: אני רוצה להשמיד את ישראל ולמות, רוצה לראות איך הורגים יהודים".

חמאס מתכונן למתקפה הגדולה, ישראל מאמינה בטכנולוגיות הגנה 

2018-2023

במקביל לאמירות שוחרות השלום שהשמיע מנהיג הארגון, המעשים בשטח סיפרו סיפור אחר לגמרי. "האימונים של כוחות נוח'בה ברצועת עזה, שמתפרסמים בכלי התקשורת וברשתות החברתיות בערבית, לא משאירים ספק", כך אמרו גורמים במערכת הביטחון, על פי דיווח באתר וואלה ב־2017. "חמאס יעביר במערכה הבאה את הלחימה לשטח הישראלי, וינסה לחדור ליישובים לביצוע מסע הרג. את המהלך הראשון הוא ינסה לבצע בהפתעה גמורה. צה"ל, המשטרה וכיתות הכוננות מתאמנים וערוכים לכך שלא יהיה מודיעין. (…) בשנה האחרונה הידקו בצה"ל ובמשטרה את שיתוף הפעולה המבצעי באמצעי קשר מוצפנים כדי לשפר את התגובה המהירה בשטח. מאות שוטרים חמושים ייקחו חלק במשימת סגירת הצירים כדי לשבש ולסכל את כוונות המחבלים שינסו לחדור לעומק. לשם כך הוקמו כוחות כוננות 24/7 במרחב הנגב המערבי כמענה לאירועי קיצון".

התוכנית של חמאס הייתה אם כן ידועה, צה"ל אפילו נערך לתת לה מענה, ובכל זאת ברגע האמת כל קווי ההגנה קרסו. אחד הגורמים לכך היה דפוס פעולה חדש שאימץ  חמאס החל משנת 2018: תהלוכות רבות־משתתפים לעבר הגדר. בהדרגה נעשו הצעדות האלה אלימות יותר, וכללו ניסיונות פריצה המוניים לשטח ישראל. "חמאס עבד עלינו", טוען כרמי. "הם הרגילו אותנו לכך שהם מגיעים לגדר ומתגרים בנו. ההפגנות נועדו להרדים אותנו. ואז אנחנו בנינו אסטרטגיה של מגננה, תחת הנחת העבודה שאין להם יכולת לחצות את הגבול, כי יש לנו מיגון תת־קרקעי וטכנולוגיות. להבנתי, צמצמנו את הכוח האג"מי במרחב. כל התפיסות שאני הכרתי מהתקופות שלי כמפקד פלוגה בלבנון ובקווים ובבט"ש, כגון כוננות עם שחר, נשחקו".

חאייק: "הידיעה שחמאס עלול לנסות לכבוש יישובים בדרום – שזה הדהוד של משהו שהם למדו מהצפון – בהחלט הייתה קיימת. בפועל, לא נערכו לזה כמו שצריך. אני חושב שאמרנו לעצמנו שבנינו מכשול משמעותי, עם גדר חכמה, והם לא יוכלו לפרוץ אותו בכמויות. בהקשר הזה נפלנו בטעות שנחשבת קלאסית בלימודי המלחמה: אין מכשול אחד שעומד לאורך זמן, והאויב לא לומד לעבור אותו לבסוף". בשנת 2020 הצליחו פת"ח וחמאס להגיע להסכמות ביניהם, ונדמה היה שנסללה הדרך לבחירות לרשות המחוקקת ולנשיאות הרשות הפלסטינית, לראשונה אחרי עשור וחצי. "חמאס היה רציני מאוד בעניין הזה, והוא האמין שינצח בפער ניכר", אומר צורף. "מיד לאחר שאבו־מאזן ביטל את הבחירות, החלו האירועים שהביאו למבצע 'שומר החומות'. להערכתי, לולא ביטול הבחירות, העימות ההוא לא היה מתרחש. משם ואילך נסתם הגולל על הניסיונות של חמאס להגיע לאיזשהו דו־קיום עם פת"ח, והוא החל לחפש דרך לזעזע את העולם".

"גם ברמה האופרטיבית וגם ברמה האסטרטגית אנחנו טועים שוב ושוב", מחדד קופרווסר. "טעינו ב־2021 (ערב מבצע שומר החומות – מ"פ), כשהם איימו לירות רקטות על ירושלים. לא הבנו שהם באמת הולכים לעשות את זה. חמאס איים, ואנחנו חיכינו לרגע האחרון, ולא סיכלנו את הירי".

במבצע שומר החומות הפעיל צה"ל תרגיל הונאה: כוחות צבא גדולים החלו לנוע, במטרה ליצור רושם של תקיפה קרקעית נרחבת. במטכ"ל האמינו שהתמרון הזה יגרום לפעילי חמאס לרדת בהמוניהם ל"מטרו" התת־קרקעי, ואז אפשר יהיה למוטט את המנהרות על ראשיהם בהפצצה מן האוויר. התרגיל הצליח באופן חלקי בלבד, ומספר המחבלים שנהרגו בהפצצה לא היה גדול.

ככל הנראה, לאחר שומר החומות החליטו בחמאס להעמיד פנים שהארגון "מורתע", להמעיט בשיגור רקטות לעבר ישראל – ולקדם במקביל את תוכנית הפלישה והטבח. זאבי־פרקש: "מכל החומר המודיעיני שאני מכיר, כולל חומר שלל שהצטבר, עולה שהמתקפה של אוקטובר 23' היא לא פעולה שהם חשבו עליה רק בשנה האחרונה. הרצון שלהם לבצע אותה גבר השנה, כי הם זיהו הזדמנות – אולי ראו פחות כוחות סביב עזה – אבל התוכנית עצמה, לפי כל הסימנים, החלה להיווצר סביב קיץ 2021".

חמאס תרגל לעיני ישראל, ולא במחשכים, רבות מהטכניקות שיישם ב־7 באוקטובר. בשלהי שנת 21' הופצו ברשת הטלגרם סרטונים המתעדים את אימון "מגן ירושלים", ובהם ניתן לראות בבירור הכנות לקראת פלישה לבסיסי צה"ל, חטיפת חיילים ולוחמה בשטח בנוי. ועם זאת בישראל האמינו שהמחבלים לא מסוגלים לחצות את הגדר, והאימונים הם לצורכי ראווה בלבד. "הייתה לממשלת ישראל כוונה ברורה להחליש את האלטרנטיבה, כלומר את הרשות הפלסטינית, כדי שאף אחד לא יבוא ויתבע מאיתנו ללכת חלילה לתהליך מדיני", אומר אבי יששכרוף. "המחשבה הייתה שחמאס בעזה זו האופציה הכי פחות רעה. מתוך גישה ילדותית, תמימה, טיפשית ומסוכנת גם יחד, אפשרנו הכנסה של 1.4 מיליארדי שקלים בשנה מקטר דרך ידיים ישראליות לתוך רצועת עזה – כסף שהגיע לחמאס, או אפשר לו להשקיע בזרוע הצבאית שלו את כספי המיסים שהוא גובה.

"במהלך השנים האחרונות הסתכלתי בתדהמה על המדיניות של ממשלת ישראל, שאפשרה למפלצת הזו לגדול מתוך הנחה ש'חמאס חזק עדיף לנו'. זו מדיניות מוצהרת של ראש הממשלה. חשבנו שאפשר לרכוב על נמר. בהצלחה".

ביוני 22', זמן לא רב לאחר השלמת "המכשול" סביב עזה, הציג צה"ל תפיסת ביטחון שכללה תרחישים דומים מאוד לזה שאכן התממש באוקטובר 23'. ושוב, ישראל שמה מבטחה בטכנולוגיה. "בפיקוד הדרום לא פוסלים אפשרות (…) שמחבלי חמאס ינסו לחצות את מרחב הגבול עם 'בקאי', מצנח ממונע גלגלי, ובנוסף פשיטה של עשרות מחבלים שיתנפלו על הגדר", נכתב באתר וואלה ב־16 ביוני 23'. "שפע הסנסורים והאפליקציות החכמות של אוגדת עזה מאפשרים להתריע אם לוחמי צה"ל מצויים בפני איום או חדירה של מחבלים. לפי הערכת גורמי צבא, האפליקציה בסלולר המוצפן של צה"ל תצמצם באופן קיצוני את מרחב הטעויות של מפקדים וחיילים שנכנסו לאזור לפני שהוסר האיום סמוך לגבול. בפיקוד הדרום מכנים זאת 'בידוד מרחב דיגיטלי'".

"אני חושב שהתאהבנו בטכנולוגיה", אומר חאייק. "למדינות מערביות יש נטייה כזו, בעיקר בכל מה שקשור באיסוף מודיעין. סיפרנו לעצמנו שהיתרון הטכנולוגי המודיעיני שלנו גדול מספיק על מנת שנדע מה באמת קורה שם, גם אם מגיעות ידיעות אחרות. לזה מצטרף יתרון טכנולוגי מבצעי, בדמות המכשול, ה'רואה יורה' ובלוני התצפית. אך היתרון הזה הלך ונשחק, כי חלק מהאמצעים נחשפו ואחרים חוו תקלות". על פי כתבה שפורסמה לאחרונה בניו־יורק טיימס, הכשל היה גדול עוד יותר: המודיעין הישראלי הפסיק לפני זמן לא רב להאזין למכשירי קשר של חמאס.

"אנסה לענות על זה בזהירות. אני לא יודע אם הופסקו ההאזנות, אבל לא יפתיע אותי אם יתברר שאמרנו לעצמנו – יש לנו מספיק מקורות טכנולוגיים, מבחינה טכנולוגית אנחנו יושבים עליהם לא רע, ולכן חמאס בעזה 'מכוסה'. אם לא מהרשת הזו, אז מהרשת ההיא. אני לא יודע מה הייתה תמונת האיסוף בשנה האחרונה, אבל לפי מה שפורסם, היו עוד יכולות ישראליות שחסרו. אם אני מבין נכון, מערך בלוני התצפית נפגע כמה חודשים לפני המתקפה. גם פה, הסיפור שסיפרנו לעצמנו היה – יש לנו אחיזה טכנולוגית חזקה מאוד בשטח, ולכן נדע מראש מה עומד לקרות", מוסיף חאייק.

הערכת אמ"ן השנתית שהוגשה בקיץ 23' דיברה דווקא על אפשרות של מלחמה עם חיזבאללה בצפון. "עזה תמיד נתפסה כאיום בסדר גודל שלישוני", מסביר חאייק. "כלומר, עלינו להתעסק קודם כול עם איראן וחיזבאללה, וחמאס מגיע רק אחר כך בסדר העדיפויות. די מובן למה, זה לא מנותק מהמציאות. אבל אני חושב שהחמצנו כאן משהו עמוק.

"לדעתי הפער המודיעיני נובע גם מחוסר הבנה של היכולת האיראנית לתפעל את חמאס. ידענו שלאיראן יש אינטרס לייצר התלקחות בגלל ההתקרבות בין ישראל לסעודיה, וחשבנו שהפרוקסי המיידי שלהם זה חיזבאללה. בדיעבד התברר שהפרוקסי המיידי זה חמאס. כשחושבים על זה, די ברור למה – הרבה יותר קל להקריב את חמאס על מזבח האינטרס האיראני מאשר להקריב את חיזבאללה. מבחינת האיראנים, הארגון של נסראללה הוא בעל ברית חשוב בהרבה".

האם האופציה של מיטוט חמאס הייתה על השולחן לאורך השנים שקדמו למתקפת הפתע? "יורם כהן (ראש השב"כ לשעבר – מ"פ) הגדיל לעשות לפני כמה שנים, כשהמליץ לנתניהו לצאת למתקפה יזומה על חמאס", מספר כרמי. "אבל תמיד דוחים הצעות כאלה, כי אתה לא רוצה להיות התוקף. אתה יודע שבמקרה כזה לא תקבל לגיטימציה בינלאומית, אלא אם כן ידוע לך בוודאות על משהו שעומד לקרות, כמו שהיה בצוק איתן".

זאבי־פרקש: "אם אתה רוצה להגן על עצמך ביומיום, יש צורך במדיניות של הממשלה, שתקבע איך לא נותנים לדברים האלה להגיע למסה קריטית. עליך 'לכסח את הדשא', ולא להירתע מכך שלפעמים זה יביא לימי קרב, ואפילו לשבועות קרב. מדינת ישראל, בגודלה הגיאוגרפי ועם תפיסת ההתיישבות בגבול, לא יכולה להרשות לעצמה שמאה־מאתיים מטר או אפילו קילומטר־שניים מגבולה ישבו כוחות צבא".

אבל ראה לאן מדיניות כיסוח הדשא הביאה אותנו לבסוף.

"אז אולי לא כיסחנו מספיק. אני אומר את זה ביושר, לא כיסחנו מספיק".

בנייר עמדה שפרסם קופרווסר ארבעה חודשים לפני התממשות התרחישים הגרועים ביותר, הוא תקף את מדיניות כיסוח הדשא והציג אותה ככזו ש"מאפשרת לחמאס להתחזק ומשאירה את אוכלוסיית ישראל תחת איום מתמיד. (…) השגת ניצחון אמיתי מחייבת את ישראל לבחון מחדש את אופן הפעולה שלה בעזה. ישראל חייבת לקחת יוזמה ולשלול מחמאס את היכולת לייצר ולפתח נשק חדש, גם בהיעדר פרובוקציה של חמאס. זה חייב להיעשות בקנה מידה גדול ולא בצורה המצומצמת המאפיינת את הפעילות כיום, שהיא חסרת תועלת".

"חשבנו שאנחנו יודעים להביא את חמאס בדיוק לממדים הנכונים מבחינתנו – חלש מספיק כדי להיות מורתע, וחזק מספיק כדי לטפל באיומים האחרים שישראל מתמודדת מולם מתוך הרצועה", אומר לנו קופרווסר. "באיזשהו שלב איבדנו את היכולת לעקוב באמת ולדעת עד כמה הוא חזק, עד כמה הוא מורתע, ועד כמה הוא שולט בארגונים אחרים. בנוסף, יש חשש שקיים תמיד – נניח שנמוטט את חמאס, מה נעשה עם עזה?"

"מנהיגי חמאס עשו הכול כדי להגיע לפעולה הזו, ויש להם סבלנות ברזל", אומר קובי. "הם מאמינים שמדינת ישראל תושמד בסופו של דבר. אולי זה יקרה בעוד שנה, ואם זה ייקח עוד חמישים או מאה שנה, גם טוב. 'אנחנו נעשה את כל ההכנות להשמדת ישראל', זה מה שהם אמרו לי מהיום הראשון. מה שראינו עכשיו יכול לחזור על עצמו אם לא נשנה את דרכנו. אנחנו צריכים להגיד: זהו זה, אין יותר יפי נפש. לא יקרה ששופטת תיתן הנחיות לצה"ל, או ששופט יתערב בנוהל שכן. גם הפרקליטות גרמה נזק אדיר לאורך כל השנים.

"חמאס ידע שלכבוש את מדינת ישראל יהיה קשה, אבל הוא החליט להתחיל, ולעשות את זה הכי משפיל שרק אפשר, כדי לפגוע בנו עד עמקי נשמתנו. לצערי, הם הצליחו. ידעתי שזה הולך לקרות יום אחד, לא ידעתי שזה הולך להיות כל כך נורא".

השבוע אמרו בכירי חמאס לניו־יורק טיימס: "המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולא לשפר את המצב שם. הערנו את העולם משנתו העמוקה והראינו שהנושא הפלסטיני חייב להישאר על השולחן".