המולת ארגזים קידמה את פני הבאים למלון דיוויד שבחוף ים המלח בשמונה באוקטובר, יממה אחרי פרוץ המתקפה החייתית על יישובי מערב הנגב. בקומה שמתחת ללובי, במתחם שזכה מיד לכינוי "השוק", התרוצצו אינספור מתנדבים מכל רחבי הארץ, ממיינים בגדים ונעליים, חיתולים וצעצועים. מדי פעם הגיעו משפחות נוספות שחולצו מקיבוץ בארי. הן התמקמו בחדרים ואז ירדו לחדר האוכל או למשחקייה שבמתחם השוק. מטפלים מתחומים שונים נענו לקריאת הרשויות והגיעו למקום, ואחרי תדרוך קצר כבר ישבו עם הניצולים. ניכר היה על פני המפונים מי עדיין מגשש דרכו בחוויה האישית שלו, ומי כבר יודע את סדר הגודל של האבדות בקיבוץ ובאזור כולו, שהלחימה בו נמשכה גם באותן שעות.
ביום חמישי בערב, לאחר ירידת הכתבה לדפוס בעיתון, הודיע צה"ל על מציאת גופתה של יהודית וייס הי"ד, חולת סרטן שנחטפה לעזה ובהמשך נרצחה בידי מרצחי חמאס, אשר בני משפחתה מתראיינים בהמשך הכתבה
ביום השלושים לזוועות, מתחם השוק עדיין שוקק חיים, אולם התרומות מרוכזות כעת ב"חנות" צדדית. במתחם נפרד בקומת הלובי כבר פועל גן הילדים של הקיבוץ. אנשי הטיפול מקבלים את התושבים במתחם משלהם, ובכניסה למלון ממוקמת פינת זיכרון: עשרות נרות נשמה ותמונות החטופים והנעדרים מהקיבוץ. ביניהן ניצבת גם תמונתה של יהודית וייס, בת 65.
"בשש בבוקר אשתי העירה אותי ואמרה: יורים", מספר עומר, השלישי מחמשת ילדיהם של שמוליק ויהודית וייס. "אמרתי לה: אלה רעמים. אבל מהר מאוד הבנו שיש טילים, ונכנסנו לממ"ד עם שני הילדים. חשבנו – כמה דקות ויוצאים. אנחנו הרי רגילים, זה כבר 'הסבב' השני של הדר, והיא רק בת שנה. שעה וחצי אחר כך מודיעים באפליקציית ההתרעות של הקיבוץ שיש חשש לחדירת מחבלים. גם את זה אנחנו מכירים, בטח אלה שגרים כאן לפני שנבנתה הגדר. חשבנו שמן הסתם יש בסביבה ארבעה־חמישה מחבלים, ותכף יודיעו שאפשר לצאת".
עומר וייס: "רואים שהיה קרב בממ"ד. ריססו את הדלת מבחוץ עם קלצ'ניקוב, ויש תרמילים וקליעים של הנשק של אבא, יש כתם דם גדול, ולידו מצאתי דף בערבית שמסביר איך לומר משפטים מסוימים בעברית, איך להפעיל את הנשק, איפה גר מזכיר הקיבוץ. התיאוריה שלי היא שאבא חיסל מחבל, והדף נשמט לו מהיד"
"ההרעשה הייתה חזקה ואינטנסיבית מהרגיל", מספרת זמר, אשתו של עומר. "אמרתי לו שיצא מהר להשיג רכב ממלאי הרכבים של הקיבוץ, ונעוף מפה. בסבב הקודם כל הרכבים נתפסו ולא הצלחנו לצאת". עומר התכוון למלא את בקשתה ברגע שיודיעו שסכנת החדירה חלפה, אלא שאז נשמעו קולות ירי חריגים מכיוון גדר הקיבוץ. "אנחנו מכירים את כל הצלילים כאן. יודעים להבדיל בין ירי טנקים, מסוקים, כיפת ברזל, פצמ"רים – הכול. יודעים מתי זה שלנו ומתי לא", הוא מסביר. "ופתאום יש צליל לא מוכר שהולך ומתקרב. ואז אני שומע צעקה וצרור יריות, וזה כבר מתוך הקיבוץ. בצה"ל מלמדים אותך לא לירות סתם, אבל למחבלים לא הייתה בעיה כזו. אנחנו שומעים אותם מרססים בלי סוף, בצרורות. הבנתי שאנחנו בסרט אחר. נעלנו את הבית, בפעם הראשונה בחיים, וחסמנו את הכניסה בכמה חפצים. לקחתי לממ"ד בקבוק מים, שקית במבה וסכין קצבים, ומאותו רגע נשארנו שם".
בנם הבכור עמית, בן שנתיים, קדח מחום. "זה כנראה מה שהציל אותנו", אומרת זמר. "הוא היה מסטול ונתַנו לו כדורים כל שלוש שעות במקום כל חמש־שש, העיקר שיישן. הקטנה הייתה מחוברת להנקה".
"מרגע ששמענו קולות בערבית, הפסקנו לדבר", מתאר עומר. "היינו צריכים לשים את היד על הפה של הילדים, ממש כמו בשואה. וכמובן, לא לדבר בטלפון. התחלנו להתכתב בקבוצות. אחרי שעתיים־שלוש החשמל בשכונה שלנו נותק, והסוללה בנייד הלכה ואזלה. ראיתי שזמר לא עוזבת את הטלפון, ולא הבנתי למה היא מבזבזת סוללה".
זמר מצידה התעקשה לא לספר לו. "קבוצת האמהות הפכה למקור מידע. עוד ועוד נשים כותבות 'יורים אצלי בפרגולה', 'יש אצלי מחבלים על הגג'. ופתאום אמא אחת כותבת שבעלה נרצח, ואחרי רגע היא כותבת את שם הבת שלה ו'מתה'. ככה, בשתי מילים. וזו ההודעה האחרונה שלה לפני שהיא בעצמה נורתה בריאה. אני רואה את כל התופת, ומתחילה להבין שזה בכל מיני מקומות בקיבוץ. לא אמרתי לעומר, כי גם ככה הוא היה לחוץ. הכניסו לקבוצה את כיתת הכוננות ובהמשך גם את החיילים שהגיעו לבארי, ודרך קבוצת האמהות כיוונו למעשה את הלחימה והחילוץ".
מפת הפגיעות החלה להצטייר דרך אפליקציית ההתרעות של הקיבוץ, וכך גם עומר הבין את סדר הגודל של האירוע. "לא שאנחנו באמת מבינים עד היום", הוא מבהיר. "המחבלים נכנסו בהתחלה דרך השער, ואז דרך כמה חורים בגדר. הם באו עם שופלים, ולפחות לכמה קיבוצים הגיעו עם נגמ"שים שגנבו מהבסיסים. הם העמיסו עליהם חטופים, בין השאר. בכל מקום היו גם בוזזים על אופנועים וקלנועיות".
במקביל התעוררה קבוצת הוואטסאפ המשפחתית, כשיהודית ביקשה שכל אחד יכתוב מה מצבו. "אחותי הגדולה הגר, גרושה עם שני ילדים; אחי אסף עם ילד אחד; ודניאל אחי עם בת זוגו – כולם היו בשבת בבארי. רק אהד, בן 26, היה במקרה בתל־אביב. ההורים גרו בשכונת הכרם, המערבית ביותר בקיבוץ. ב־9:50 קיבלנו עדכון אחרון מההורים שהם בממ"ד, ושוב כולנו ענינו בזה אחר זה 'אנחנו בסדר'. אמא נראתה לאחרונה בוואטסאפ בשעה 10:17".
שלוש דקות קודם לכן, ב־10:14, כתבו בקבוצת האמהות: "יורים בבית של יהודית ושמוליק, שמוליק חמוש, שלחו כוחות". את ההודעה הזו זמר כבר לא הייתה מסוגלת להסתיר מעומר. "שלחנו עוד ועוד הודעות להורים, והם לא ענו", הוא מתאר. "אמרתי, חלאס, אני מתקשר. כלום. אף אחד מהם לא עונה. קיווינו לטוב, אבל כל התרחישים עברו בראש". כל התרחישים, למעט חטיפה לעזה. "לא ידענו מה קורה בשאר המקומות בדרום, ושיש חטיפות. ההורים של זמר גרים בתלמי־יוסף, אבל הם לא סיפרו כלום, רק שלחו חיזוקים וניסו להרגיע אותנו. שאלנו איפה הצבא, איפה הצבא – ואין תשובות. אמרו לנו 'בשער', אבל אצלנו כלום. אמרנו: זהו, מעכשיו מתעסקים בלהציל את עצמנו".
התכשיטים מחכים
שמוליק ויהודית נולדו שניהם בפתח־תקווה, אך הכירו בגרעין נח"ל שהתיישב בהיאחזות גלגל שבבקעת הירדן. הם נישאו וגרו בגלגל, ואחר כך עברו עם בכורתם הגר לקיבוץ ארז, שם נולד בנם אסף. "החלום של אבא היה להיות מוסכניק, וכשזה לא קרה בארז, הם עברו לבארי. מאז ועד לשבעה באוקטובר אבא היה מוסכניק בקיבוץ", מספר עומר.
הוא עצמו כבר נולד בבארי, וכך גם שני אחיו הקטנים. כל חמשת האחים נשארו לגור בקיבוץ כשבגרו. יהודית עבדה כגננת, אחר כך עשתה הסבה מקצועית ועד לפנסיה הספיקה להיות מנהלת כוח אדם ב"עמל ומעבר" ולנהל את תחום הרווחה בבארי ואז ברביבים. "גם בפנסיה היה לאמא יומן מלא. היא קודם כול הייתה סבתא במשרה מלאה לחמשת הנכדים, ובית פתוח לחיילים ולעובדי קיבוץ שלא גרים בו, שיהיה להם מקום לאכול סעודות שבת וחג. ההורים תמיד אימצו חיילים ועובדים. אנשים אומרים לי כל הזמן – איך זכית באמא כזו".
הקצינה סיפרה ששמוליק נרצח, ויהודית ככל הנראה נחטפה. "המידע נמסר על פי איכון טלפון – שזה לא אומר כלום, כי הם גנבו טלפונים, וגם הטלפון של אבא היה אצלם", מסביר עומר. "הסתכלתי על כל סרטון, לחפש אם רואים איזה חצי תלתל של אמא שלי או משהו, אבל לא מצאתי כלום. לא מצאו אותה בין הגופות, וזה נותן לנו תקווה, אבל זה לא מבטיח כלום"
"שלושה חודשים לפני האירועים גילו אצל יהודית סרטן השד", מספרת זמר. "כעבור חודשיים הוציאו לה את הגידול ומאז היא קיבלה כדורים. היא הייתה אמורה להתחיל הקרנות, אבל לא הספיקה. אנחנו מוטרדים מזה מאוד. היא לא מקבלת את הטיפול שהיא צריכה, והיא אחרי ניתוח, עם מערכת חיסונית מוחלשת".
"היא הייתה בשבילנו כמו אמא שנייה", מצטרפת לשיחה טנא, רעייתו של אסף. "תמיד דאגה לטפל בכל הנכדים, ולא היה דבר כזה, שאנחנו לא נוכל ללכת לעבודה. היא גם הייתה ממש קואוצ'רית שלנו". "את יום ההולדת האחרון שלי ביליתי איתה ביום כיף. היא באמת מיוחדת מאוד", משלימה זמר.
לאחר שלא הצליחו ליצור קשר עם ההורים, המשיכו האחים לעדכן זה את זה במצבם. עומר וזמר שמעו בינתיים איך המחבלים מנסים להיכנס לביתם. "מצלמת הכניסה של השכן קלטה את אחד מהמחבלים מנסה לפתוח אצלנו, מקלל בערבית, ואז מישהו קורא לו והוא הולך. במזל לא נכנסו אלינו".
כעבור שעות הגיעו המחלצים. "הראשון שיצא מהקיבוץ היה דניאל עם חברה שלו ואורחת שהייתה אצלם. מתברר שהמחלצים דפקו גם אצלנו על הדלת, אבל אנחנו לא העזנו לצאת, אז הם המשיכו הלאה. הילדים צעקו בממ"ד, היה קשה לשמוע מה אומרים בחוץ. לא יצאנו עד שדניאל התקשר ואמר שהוא עם המחלצים בכניסה שלנו. חייל אחד צעק לנו 'זה חן מגולני' והוציא אותנו ואת הילדים. לקחתי סיגריות ואת הנייד, וזמר לקחה נייד ושני מוצצים. וזהו, בפיג'מות".
פרק החילוץ תחת אש היה טראומטי והרואי בפני עצמו. תושבי השכונה רוכזו בחניון קטן צמוד לגדר. 15 חיילים הקיפו אותם בזמן שהתושבים עלו לג'יפ. "החוליה הלכה להביא עוד חברים, אבל הייתה היתקלות, והם חזרו כשהם סוחבים אלונקה ועליה אדם פצוע בבטן. הורידו אותנו מהר מהג'יפ, שמו אותו והטיסו אותו החוצה. שמעתי חייל אומר 'אנחנו לא יכולים להשאיר אותם כאן', ואז התחילה הצעידה". "ממש כמו צעדת המוות", אומרת זמר, וטנא מהנהנת.
בשש וחצי בערב הם החלו להתקדם לכיוון השער, עם הילדים על הידיים. "ראינו גופות של אזרחים וחיילים, אחד מהם ממש נלחם עד הנשימה האחרונה שלו", מתאר עומר.
"העלו אותנו על אוטובוסים, תוך כדי שנמשכות ההיתקלויות ואזעקות צבע אדום", מספרת זמר. "היינו שמונים־תשעים איש באוטובוס של חמישים, יושבים זה על זה. עברנו דרך יד־מרדכי ושדרות, ראינו הכול, גופות בכל מקום. התחלנו להבין שזה לא רק בארי. שאלנו לאן לוקחים אותנו, כי לבארי תמיד הייתה תוכנית פינוי סדורה למקרה של סבב לחימה בעזה. אבל אמרו לנו: 'אין לאן לקחת אתכם. שמים אתכם בתל־אביב – תסתדרו'. מיד כשירדנו בתל־אביב, תפסה אותנו אזעקה. נסענו לפתח־תקווה לדודה שלי, וכל הזמן ליווה אותנו המתח, מתי מחלצים את טנא ואסף, מתי מחלצים את הגר".
"אנחנו גרים בקומה שנייה", מספרת טנא. "בשש באו לחלץ אותנו. הצלחתי לארוז הרבה דברים וירדנו – אסף, אני וחושן בן השנה. הצטרפו אלינו השכנים מלמטה, ותוך כדי המתנה היו שתי נפילות. אנחנו משתטחים על הרצפה ורואים גם היתקלות עם מחבלים בצומת לידנו. אמרתי לחייל שאנחנו עולים חזרה, כי למטה פחות בטוח. הוא אמר שנעלה יחד עם השכנים, ובעוד חמש דקות יבואו להוציא אותנו. השארתי הכול למטה, גם את הטלפון. אפילו לא נעלנו את הדלת, כי חשבנו שעוד רגע יוצאים. הם חזרו רק אחרי שש שעות".
במהלך שש השעות הללו הגיעה לבית קבוצה של שמונה מחבלים חמושים. אחד השכנים, יחד עם לוחם שנמלט מהמסיבה ברעים ומיד עלה על מדים, הצליחו לחסל את כל השמונה. בחצות חזרו החיילים להוציא מהבית את שתי המשפחות. "היינו צריכים לדלג מעל הגופות של המחבלים כדי לרדת", משחזרת טנא. "היינו שם ארבעה מבוגרים עם חמישה ילדים. צעדנו לעבר הכניסה של הקיבוץ, וזה היה החלק הכי מפחיד בכל היום הזה. אומנם היינו מוקפים בחיילים, אבל הלכנו בחושך, משני צידי השביל יש שיחים, ואי אפשר לדעת מי מסתתר שם. היינו חשופים לגמרי. מחוץ לקיבוץ ראינו הרבה טנקים וכוחות, ולא הבנתי למה הם לא בפנים".
בימים שלאחר האסון נפגשו האחים במלון דיוויד שבים המלח, לשם הובאו רוב תושבי בארי ששרדו את התופת. גורל ההורים עדיין לא היה ידוע. "האחים של אמא קיבלו הודעה שהיא כנראה חטופה, אבל לנו לא אמרו כלום. עובר עוד יום ועוד יום, וכלום", מספר עומר. "שבוע אחרי האירוע התקשרה קצינה ואמרה שהיא רוצה להיפגש איתנו. מה עכשיו? עוד פעם פסיכולוגים ועובדים סוציאלים? יש לי כבר פסיכולוג פה ואני מדבר איתו. היא רוצה להגיד לי שאולי אמא חטופה? הדודים כבר אמרו. אמרתי לה שאני עוד לפני ארוחת ערב עם הילדים, ואם הם יכלו לחכות שבוע, הם יכולים לחכות עוד יום, אבוא מחר. סגרתי, היא התקשרה שוב, ואני העברתי את השיחה לזמר".
זמר שאלה היכן הקצינה מבקשת לפגוש אותם, ולפי המיקום כבר הבינה שמשהו קרה. "קוראים לזה פה 'חדר הדמים'", היא אומרת, "המקום שבו מודיעים למשפחות. אמרתי לעומר: הולכים. את הגר לא הצלחנו לתפוס, ואסף וטנא לא היו במלון".
הקצינה סיפרה להם ששמוליק נרצח, ויהודית ככל הנראה נחטפה. "המידע נמסר על פי איכון טלפון – שזה לא אומר כלום, כי הם גנבו טלפונים, וגם הטלפון של אבא היה אצלם", מסביר עומר. "הסתכלתי על כל סרטון, לחפש אם רואים איזה חצי תלתל של אמא שלי או משהו, אבל לא מצאתי כלום. לא מצאו אותה בין הגופות, וזה נותן לנו תקווה, אבל זה לא מבטיח כלום.
"עד עכשיו אין עדכון על אבא. אנחנו כבר חודש מתאבלות בלי לדעת אם הוא חי או מת, בלי לדעת כלום. השם שלו ברשימת החטופים, אבל אנחנו יודעות מה קרה בשבע בבוקר: בשלב הזה הם הרגו כל מי שרק יכלו"
"סבתא שלנו, בת 89, רצתה לזהות את הגופה של אבא ולא נתנו לה. הגופות חולצו תחת אש, כך שלא היה זמן לכתוב מאיפה כל אחת מהן נאספה. קשה מאוד לזהות כל כך הרבה גופות בו זמנית, חלקן של המחבלים או של אזרחים מעזה שבזזו בגדים של התושבים. הגופות גם לא טופלו, לא היו במקרר. הרבה נשרפו, ומזוהות רק לפי שיניים או די־אן־איי. כן, ייתכן שיהיו משפחות שלעולם לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהן. אצלנו יש לפחות זיהוי ודאי של אבא".
תושבי בארי יכלו לבחור אם לקבור את יקיריהם בקיבוץ רביבים בדרום או בבית העלמין ירקון, ליד פתח־תקווה, משם יועתק הקבר לקיבוץ, לכשיתאפשר. ילדיו של שמוליק ביקשו לקבור אותו במושב עולש בשרון, שם מתגוררים החברים הכי טובים של ההורים – "משפחה מבחירה", כלשונו של עומר. "חברים שפעם־פעמיים בשבוע מתראים, הולכים יחד להצגות. אצלם ישבנו שבעה, במקום שהיה הבית השני של ההורים".
ככל הנראה, שמוליק וייס נורה ליד הממ"ד. "אנחנו יודעים שהיה קרב בבית ההורים. ביקשתי תמונות מהבית, כי הרגשתי שמסתירים משהו, ואחרי שבוע גם נסעתי לשם בעצמי. הבית שרוף לחלוטין – המטבח, הסלון, אין זכר לשום דבר, חוץ מהממ"ד והחדרים הקרובים אליו. הם מפויחים, אבל איכשהו האש לא הגיעה אליהם. רואים שהיה קרב בממ"ד. ריססו את הדלת מבחוץ עם קלצ'ניקוב, ורואים שגם אבא ירה מבפנים. יש תרמילים וקליעים של הנשק שלו בכל אזור החדרים, זאת אומרת שהוא נלחם שם. יש כתם דם גדול, ולידו מצאתי דף בערבית שמסביר איך לומר משפטים מסוימים בעברית, איך להפעיל את הנשק, איפה גר מזכיר הקיבוץ ועוד ועוד. הם באו מוכנים היטב. הדף הזה היה ליד הממ"ד, והתיאוריה שלי היא שאבא חיסל מחבל, והדף נשמט לו מהיד. זיהיתי עוד כתם דם, נראה כאילו דרשו את הכספת ודרכונים. אנחנו יודעים שלקחו דרכונים ורוקנו כספות של אנשים.
"בשלב הטיהור הצבא הפך הכול, לוודא שהמחבלים לא מיקשו את הבית, כפי שעשו בכמה בתים אחרים. כשהגענו לשם לא מצאנו דרכונים וארנקים, לא מחשב ולא כספת, ולא את האקדח של אבא. לאמא היו המון תכשיטים, אבא אהב לקנות לה. לא מצאנו הכול, אבל יש חלק. חילצנו בגדים ותכשיטים, שכשהיא תחזור – והיא תחזור – נוכל לתת לה".
"חוטפים את אמא!"
בשעת ערב מתקיים במלון דיוויד טקס צנוע לציון מלאת חודש לאסון. זמן קצר לפני כן חוזרות לשם האחיות מיטל ומעין וייס (אין קשר משפחתי ליהודית ושמוליק וייס), שיצאו לשבוע התאווררות בתל־אביב. "אבא נעדר, אמא ואחותי נגה חטופות", מפרטת מיטל את מנת הכאב הפרטית שלהן.
בקול מדוד וכואב היא מתארת את קורות המשפחה. האם, שירי, הגיעה לבארי כילדה בת חמש. "אבא שלה נהרג בתאונת דרכים, ובן הזוג של סבתא בפרק ב' היה מבארי. גם הוא נפטר מזמן, אבל סבתא נשארה בקיבוץ. עכשיו גם היא פה עם כל המפונים". אביה של מיטל, אילן, נולד בחולון. הוא הגיע לבארי, פגש שם את שירי, התחתן איתה ונשאר לגור בקיבוץ. שם נולדו שלוש בנותיהם – מיטל (26), מעין (23) ונגה (18).
מעין וייס: "המחבלים הסתובבו בבית והעלו אותו באש. נגה כתבה שהיא כבר ממש לא מצליחה לנשום. ניסינו להגיד לה לרוץ לשכנים, והיא ענתה שכל השכונה שרופה ויש המון מחבלים בחוץ". ב־11:30 שלחה נגה את ההודעות האחרונות: "מחבל רואה אותי", ואז "מחבל מתקרב אליי"
מטח הטילים תפס את מיטל ומעין בדירותיהן, נגה הייתה בבית ההורים. "היא הקטנה במחזור, כך שהיא עוד לא התגייסה ועוד לא קיבלה דירה בקיבוץ", מסבירה מיטל. "התכתבנו באותו בוקר בקבוצה המשפחתית, ואמא הסבירה שאבא לא יכול לענות, והוא יגיב מאוחר יותר. הוא היה בצוות החירום של הקיבוץ, ובשבע ורבע בבוקר קראו לו לפתוח את הנשקייה, אחרי שנותק הקשר עם הרבש"ץ אריק קראוניק. עוד לא ידעו אז שאריק נהרג. השכן ראה את אבא יוצא מהבית, אבל לנשקייה הוא לא הגיע. היא נשארה סגורה כל הימים האלה. אותו לא מצאו".
שירי ובתה נגה נשארו בממ"ד. בעשר וחצי הן שמעו מחבלים נכנסים לבית. "נגה התחבאה מתחת למיטה בממ"ד, וכתבה לנו משם. ב־10:37 היא שלחה הודעה: 'חוטפים את אמא! חוטפים את אמא!'. המחבלים הסתובבו בבית והעלו אותו באש. דלת הממ"ד נשארה פתוחה, ובהמשך נגה כותבת שקשה לה לנשום. היה לנו כלב לבן קטן, הוא יצא מהממ"ד ונגה שמעה שמתעללים בו ויורים בו. את זה היא כתבה לחברות שלה, לא לנו. לקראת 11 וחצי היא כתבה שהיא כבר ממש לא מצליחה לנשום. עניתי לה שתצא מהחלון, אין מה לעשות. המחבלים עדיין היו בבית. ניסינו להגיד לה לרוץ לשכנים, ושאנחנו בינתיים נתקשר אליהם שיפתחו לה. היא ענתה שהיא לא יכולה לרוץ לשם: כל השכונה שרופה ויש המון מחבלים בחוץ. כתבתי לה להתחבא באיזה שיח ולהיות בשקט. לא יודעת מאיפה חשבתי על זה בכלל. ביקשתי שתשלח לי מיקום בזמן אמת בוואטסאפ".
ב־11:30 שלחה נגה את ההודעות האחרונות: "מחבל רואה אותי", ואז "מחבל מתקרב אליי". "לפי ה'מיקום בזמן אמת' ראינו את הטלפון מגיע לעזה. גם האיכון אישר את זה. לא ידעתי מה לחשוב – אם נגה עצמה בעזה, או שרק לקחו את הטלפון. מעין ואני נשארנו כל אחת בממ"ד שלה, מנסות להקפיץ כוחות. אצלי נפל החשמל, אז הסתפקנו בהודעות 'אני פה' מדי כמה דקות, לפחות שיהיה לי קשר עם מעין. חילצו אותנו ב־11 וחצי בלילה, ואת סבתא שלי רק למחרת בצהריים. המחבלים לא נכנסו אליה הביתה".
מיטל מתארת את אמה כאישה שקטה ומופנמת. "היא דואגת לנו, שומרת עלינו, אוהבת טיולים ותמיד מארגנת לנו טיולים משפחתיים. אבא חובב רכיבת אופניים, והיה מעורב מאוד בחיי הקיבוץ. לנגה היה חיבור מיוחד עם ילדים, היא אהבה מאוד לעבוד איתם, הדריכה את הנוער של הקיבוץ ובעיקר חיכתה לגיוס. אחרי האירועים גילינו שכל אחת מהחברות שלה אומרת על נגה ש'היא החברה הכי טובה שלי'".
כמו רבים אחרים בקיבוץ, גם למיטל קרובי משפחה נוספים שהתגוררו בבארי. כמו למשל הדוד גיל בויום, אח של שירי. כחבר בכיתת הכוננות, הוא היה מהראשונים שיצאו מהבית כדי להילחם במחבלים – וכמו רבים מחבריו, נרצח כבר בשעות הראשונות של הקרב. "בכל שישי־שבת הוא ואבא היו יוצאים לרכיבה על אופניים, אבל באותו יום אבא היה עייף וחזר לישון. כמו שאנחנו יודעים, גם אם הם היו יוצאים לרכוב, היו תופסים אותם בדרך. ענבר, הבן של גיל, ישן אצל חברה שלו בשבת ולא היה בקיבוץ. כששמע על החדירה לבארי הוא נסע לאשקלון, שם עבד כמאבטח. הוא לקח נשק, נסע לכיוון הקיבוץ, ונרצח בכביש ליד שדרות. אשתו של גיל ושלושה ילדים שלהם פה איתנו במלון".
מיטל ואחותה הגיעו למלון במוצאי שמחת תורה, בשלוש לפנות בוקר. "לקחתי איתי טלפון ומטען וזהו. על אמא ונגה הודיעו לנו אחרי שבוע. בתקשורת דיברו על חטופים שרוכזו בחדר האוכל במהלך הפרעות, ובהתחלה קיווינו שגם הן שם, אבל התברר שלא היה שום אירוע כזה. עד עכשיו אין עדכון על אבא. אנחנו כבר חודש מתאבלות בלי לדעת אם הוא חי או מת, בלי לדעת כלום. השם שלו ברשימת החטופים, אבל אנחנו יודעות מה קרה בשבע בבוקר: בשלב הזה הם הרגו כל מי שרק יכלו".
האחיות וייס לא צפו בשום סרטון שמתעד את האירועים הקשים, "ואני לא יודעת אם רואים שם את אמא ואת נגה. אנחנו משתדלות להישאר חזקות עד שהן יחזרו. בינתיים אנחנו מנסות לסדר להן אזרחות זרה. לאבא יש אזרחות הונגרית, אז ניסינו להוציא גם לנגה. אנחנו בשלבים של הוצאת אזרחות רומנית לאמא, כי אבא שלה משם. הרעיון הוא להפעיל את הדיפלומטיה של המדינות האלה, אולי ככה יצליחו להחזיר אותן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
