ארבעה אקדחים וטנק מושבת: כך שיבש תא"ל אורן את תוכניות המחבלים

"לא חשבתי אז על כלום, החיים לא עברו לפניי. הייתה ברורה לי רק המשימה: להציל את האזרחים. לאבטח היקפית. הייתי בלא מעט קרבות במשך השנים. בלבנון, בעזה. זה לא היה דומה. פה פתאום מצאתי את עצמי מנהל הכול לבד. אני חצי אזרח, אפילו בלי נשק צה"לי, ומצד שני אני מכוון באותו זמן מסוקים וכוחות. לא דומה לשום סיטואציה שחוויתי, לא בעוצמות וגם לא במקום האישי של הדברים", אומר תא"ל אורן.

בלב התופת שהתפרצה בשמחת תורה, בין כביש זרוע גופות, טנק נטול אנשי צוות ועוד שוחת עפר לא גבוהה, אורן הקים "מגנן" מציל חיים. הוא פיקד שם על כוח שלהגדיר אותו מאולתר יהיה כמעט מחמאה. חבר אנשים שנקלעו לאירוע, חמושים בנשק מינימלי ובציוד שאספו בדרכים־לא־דרכים. ממש כמו קטע מסרט פעולה שהמבקרים יגדירו כמופרך.

בבוקר אותה שבת יצא אורן במהירות מביתו בקיבוץ סעד אל מה שהייתה אמורה להיות נסיעה קצרה לבסיס רעים, שם הוא משרת במילואים כמנהל הלחימה של אוגדת עזה – התפקיד המשמעותי בהיררכיה אחרי מפקד האוגדה. רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כשמאחוריו קרב בלתי נתפס, הוא הצליח להיכנס סוף־סוף למפקדה החליפית שפעלה באורים. כשהגיע לחמ"ל שם, הוא עמד והחזיק את הדלת. במשך שלושים שניות הרשה לעצמו לעצור כדי לנשום. לשאוף ולנשוף את המאורעות שכעת הוא מדבר עליהם לראשונה. ואז, מיד, הדלת נפתחה אל אתגרי הימים והלילות הבאים.

אנחנו נפגשים בבסיס הקבע של אוגדת עזה,  לכאן הצליח להגיע אחרי שהמקום טוהר ממחבלים. בקילומטרים הקרובים לבסיס צריך לדעת את הדרך; וייז לא עובד כאן עכשיו. את הפנייה אל הבסיס מהכביש הראשי, הסגור בימים אלו לנסיעת אזרחים, מעטרים דגלי ישראל טריים שנזקי שמש ורוח טרם נצרבו בהם.

אבק, ובומים. בשני אלו משופע האזור בימים אלו. כבר ברגע החנייה, לא רחוק מהש"ג, מרעיד את האוויר קול פיצוץ אימתני. אבל אף אחד פה לא מעפעף, כך שגם לאורחת לא נעים לעשות דרמות. אחרי שהות של כשעתיים בבסיס, סוד ההתעלמות ברור. קולות הנפץ הפכו כאן לחלק מהשגרה, ממש כמו ארגזי הקרטון העולים על גדותיהם מעומס חטיפים שתרמו אזרחים.

ואם יש א' ו־ב', אבק ובומים, יש גם ג', גבורה. והרבה. כמעט לכל חייל שפוגשים בשביל יש סיפור מפיל לסת מהשבת ההיא, אז חדרו מחבלי חמאס אל תוככי הבסיס הצה"לי. הוא לא נכבש בידי חורשי הרעה מעזה – מקפידים לתקן כאן את מי שטועה בלשונו. המחבלים אומנם הצליחו להיכנס, אבל כוחותינו, בתושייה ובאומץ, נלחמו בהם והביסו אותם.

והנה אולם הספורט. כאן התבצרו המחבלים, לכאן ירה מסוק הקרב. ערמות זכוכית שבורה ממלאות את הכניסה לאולם, וחור כעור קרוע בתקרתו הגבוהה, חושף מוטות ברזל מעוקמים. יש עוד פינות בבסיס שמלקקות עדיין את פצעי ההרס. במשרדים שהפכו למקום מסתור עבור נמלטים מהמסיבה, חדר השירותים לא פעיל. בקיר אחר חסרות כמה אותיות מהכתובת שהייתה קבועה עליו: "המטרה – הגנה על יישובי העוטף".

תא"ל אורן (51), נשוי למרי ואב לשבעה, משרת באוגדה כאיש מילואים. בעבר היה בכיר במשרד ראש הממשלה. כיום הוא חבר בתנועת "הביטחוניסטים". שניים מילדיו משרתים איתו פה בבסיס: ד', חוקרת מודיעין, השתחררה לפני חודש ומיד מצאה עצמה בשירות מילואים אינטנסיבי; י' הוא איש קבע, גם כן במודיעין. אבל לפני שישה שבועות הוא מצא עצמו נלחם לצד אביו, כתף אל כתף.

בוא נתחיל מההתחלה. שבת, שש וחצי בבוקר, מטח רקטות יוצא דופן.

אורן: "האמת היא שזה מתחיל כבר ביום שישי. ישבתי פה מתשע בבוקר עד שלוש בצהריים עם מפקד האוגדה ועברנו על תוכנית האימונים. לא דיברנו על שום עניין מבצעי, שום כוננות מיוחדת. ולמחרת בבוקר, בבית, שמעתי את המטח. מיד אמרתי לאשתי ולילדים – זאת הפשיטה. תרדו למטה, לממ"ד".

"יצאנו מהמכונית והתחלתי לצעוק לאזרחים שהם צריכים לעזוב את כלי הרכב ולרוץ לכיוון השדות. אמרתי 'חושיאל מזרחה'" – משתמש אורן בשמו המבצעי של הציר. "שאלו אותי 'מה?', ואמרתי: לכיוון נתיבות, רוצו. והאנשים מבוהלים. אמרו – רגע, יש לי משהו באוטו שאני צריך לקחת. רגע, אולי אנסה בכל זאת לעקוף עם הרכב. צעקתי עליהם: עזבו הכול, רוצו"

מהי "הפשיטה"? נשמע שהיא כבר הייתה אצלך בתודעה.

"זה חלק מתרחיש הייחוס שהתכוננו והתאמנו אליו. פשיטה בהפתעה, בלי מודיעין מקדים, כמו שאכן קרה – אבל בסדרי גודל אחרים לגמרי. לא הכרתי שום תרחיש דומה למה שקרה בפועל, מבחינת מספר התוקפים. והמאסה עשתה פה את הכול. האלפים. בנקודת הזמן ההיא עוד לא הבנתי שהיו פשיטות בכל האזור ברמה כזו. במשך כל היום חשבתי שמדובר בחדירה לכמה מקומות. לא שיערתי את ההיקף".

פשיטות יש, סיוע אין

מיד בהישמע קול הנפץ של הרקטות, אורן לבש מדים. הוא אמר לבנו י', שהתארח אצלם עם אשתו ובתו התינוקת, ללבוש מדים ולהצטרף אליו. הבן השיב שאין לו מדים, ונשאר בחולצת חג. "שנינו לקחנו אקדחים", משחזר אורן. "אמרתי לבני המשפחה הנשארים – תאטמו את הבית, תסתגרו. יצאנו, ובדרך לחנייה אני שומע כבר את ירי המקלעים. נכנסנו לאוטו, ואחרי שיצאנו מהשער התקשרתי לרבש"ץ של סעד ואמרתי לו לסגור את השערים. כשעברנו את עלומים הרגשתי שיורים עלינו צרורות. הרכב לא נפגע, אבל הכדורים שרקו סביבנו, ואני אומר לעצמי – מה, הם הגיעו כבר עד לפה?

"לקראת בארי הבן שלי צועק: 'אבא, מחבלים בשער'. אנחנו רואים חוליית מחבלים בש"ג של היישוב, והם יורים לעברנו צרורות. שוב כדורים שורקים לידנו, ואני נותן גז ומצליח להתחמק".

הם הגיעו לכביש הסמוך למתחם מסיבת הטבע. "ראיתי הצטברות גדולה של כלי רכב על הכביש. עצרתי בצד ואמרתי לבן שלי שאנחנו לא נוסעים לאוגדה: המשימה שלנו היא כאן, להציל את האזרחים. היו שם מאות בני אדם. חלקם במכוניות, אחרים יושבים לצד הכביש בנוהל התגוננות מרקטות. רבים מהם היו בהלם. תוך כדי כך אני שומע צרורות מכיוון 'המיוערת', האזור שבו התקיימה המסיבה.

"יצאנו מהמכונית והתחלתי לצעוק לאזרחים שהם צריכים לעזוב את כלי הרכב ולרוץ לכיוון השדות. אמרתי 'חושיאל מזרחה'" – משתמש אורן בשמו המבצעי של הציר. האזרחים שהיו שם לא הכירו כמובן את המונח. "שאלו אותי 'מה?', ואמרתי: לכיוון נתיבות, לשם. רוצו, רוצו, רוצו. והאנשים מבוהלים. אמרו – רגע, יש לי משהו באוטו שאני צריך לקחת. רגע, אולי אנסה בכל זאת לעקוף עם הרכב. צעקתי עליהם: עזבו הכול, רוצו".

הסרטון שמראה המונים נמלטים בשדה חרוש תלמים, צולם ברגעים ההם. "התחלנו לשמוע צרורות ירי בעצימות גבוהה. שני שוטרים אמיצים, מיכאל ואורון, הצטרפו אליי ואל הבן שלי. מתברר שהם אבטחו את המסיבה. ארבעתנו היינו עם אקדחים בלבד". המפקד למוד הקרבות שבו כבר נכנס לפעולה. "אמרתי לשוטרים להתקדם מצד שמאל של הכביש, אני והבן שלי מצד ימין, וכך ננסה לאתר את האויב. זיהינו חוליות שירדו מהמיוערת לכביש. הם התחילו לירות לעברנו, עוצמות אש מטורפות. אחר כך ראיתי שהם מתקרבים על טנדרים ופורקים מהם, כדי להיכנס ללחימה רגלית מולנו. הם כבר היו במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, כשמכוניות מפרידות בינינו. אמרתי לחברים – בואו נשמור על אש מולם, נעכב אותם. תוך כדי כך התקשרתי לאוגדה, לקצין המבצעים. אמרתי לו שירו עליי בעלומים ובבארי, שיש ירי במרחב המסיבה, וביקשתי שישלחו כוח". התשובה של הקמב"ץ הייתה שיש פשיטות בכל מקום. כוחות לסיוע, לעומת זאת, אין כל כך.

"התחילו להגיע לכיווננו המון אזרחים שכבר נפגעו", ממשיך אורן. "נפלו לידנו לא מעט פצועות ופצועים. היו גם שמתו. לא יכולים לעשות הרבה עם אקדחים מול המחבלים, ניסינו לעכב אותם".

והצלחתם?

"כן, במידה מסוימת. הקפדתי לשמור רצף אש כדי שיבינו שיש פה התנגדות. כל פעם אחד מארבעתנו נתן כדור. ואני כבר רואה את המחבלים מסתכלים עלינו".

המרחק הצטמצם לכדי חמש־שש מכוניות. "הם עברו וביצעו וידוא הריגה לאנשים שעוד היו בכלי הרכב. זיהיתי גם נצנוץ של סכין. לצערי, עם כוח האש שהיה לנו, לא יכולנו לעצור אותם. באיזשהו שלב ירו עלינו אר־פי־ג'י. ניסיתי לשחזר את הזמנים מההגעה שלנו לכביש ועד לנקודת הזמן הזו, והבנתי שמדובר על כשעה. לצד מסע הרצח שהתחולל שם, מאות אזרחים רצו בינתיים לנתיבות".

אתה יודע אם הצליחו להגיע?

"כן, הצליחו. שלחו לי סרטונים".

"אני בטלפון עם המסק"ר"

מצבם של הארבעה לא היה מזהיר, בלשון המעטה. המחבלים הלכו והתקרבו. הירי כבר לא הצליח לבלום אותם. "בשלב הזה הורדתי את הדרגות מהכתפיים והכנסתי לכיס, שלא ייהנו מההישג של פגיעה בקצין בכיר. גם אמרתי שמע ישראל".

אבל כמו בסיפורי אגדות, רכב קטן הופיע פתאום מאחוריהם, דרומית לצבר המכוניות שחסמו את הכביש. הנהג, אזרח שלראשו כובע של כוחות חירום, סובב את המכונית על הכביש וצעק לעבר הארבעה – "תיכנסו עכשיו". "אמרנו שאנחנו בקרב עם המחבלים, והוא שוב צעק: אין לכם סיכוי, תיכנסו עכשיו. השוטרים נכנסו, הבן שלי נכנס, אני עוד עם הירי. ואז הבן שלי נתן איזו צעקה שאיפסה אותי, 'אבא, בוא עכשיו'".

אורן קפץ לתוך המכונית. "זה היה רכב קטן, אני עם חצי גוף בחוץ, הדלת חצי פתוחה. נסענו כמה מאות מטרים עד שהגענו לאזור נוסף שבו עמדו כלי רכב על הכביש. אמרתי – נהיה פה בינתיים, אולי יגיעו כוחות".

בעוד הם מתמקמים, לפתע הגיח טנק והתקדם לעברם. "הוא נסע כמו בסרטים, עלה על המכוניות, מעך אותן. התקשרתי לקצין המבצעים של האוגדה, אמרתי שיש פה טנק, וביקשתי שיעלה מולו ויכווין אותו למיוערת, לעבר המחבלים". התשובה שקיבל הייתה: אין לנו מושג מי הטנק, הכוחות לא מנוטרים. "בינתיים הטנק דרס כמה מהמחבלים. הם ירו עליו טיל נ"ט, והוא המשיך לנסוע בציר מקביל לכביש, עד שנעצר".

בטנק שהגיע היה רק נהג, חסר הכרה. לאורן יש רקע כטנקיסט, והוא אף פיקד על חטיבת שריון, אבל לא הייתה לו אפשרות להשתמש ברכב הברזל. "הטנק היה פגוע, וגם אי אפשר לתפעל דבר כזה לבד. החלטתי להוריד ממנו את מקלע המפקד. טיפסתי, וזה היה קצת יותר מאתגר משזכרתי. בגלל הזווית שבה הוא עמד, לא בגלל הגיל. יודעת מה, אולי בעצם גם בגלל הגיל. פתחתי את הפינים, שחררתי את המקלע ולקחתי שני ברוסים (תיבות תחמושת – הכ"ח). ירדתי למטה והודעתי לבן שלי ולשני השוטרים שאנחנו עושים כאן מִגְנָן על הכביש. נקלוט אזרחים ופצועים, נטפל בהם ונחכה לכוחות צה"ל שיגיעו".

"בשיא היינו שם יותר משבעים איש. מדי פעם הגיעו כלי רכב, ולא ידעתי אם הם של מחבלים או לא. יריתי לידם עד שעצרו, וצעקתי לכיוונם להזדהות. היו כמה דוברי ערבית, אמרתי לשוטרים לבדוק להם תעודות זהות. אם הם ישראלים, שיבואו. שלושה־ארבעה היו עזתים, לא חמושים. אזקנו אותם ושמנו בצד השני של הכביש"

"מגנן" בשפה הצבאית הוא מוצב מאולתר, לא יותר משטח מוקף סוללות עפר. אורן ניסה למצות את האמצעים הדלים שעמדו לרשותו כדי שהמגנן ימלא את תפקידו – לספק הגנה לשוהים בו. "אזרחים ואזרחיות שעוד נמלטו מהמסיבה, ראו את הטנק ורצו לכיווננו. הם היו מבוהלים, ורבים מהם גם פצועים. אמרתי לשוטרים שאני אתמקם מלפנים עם המקלע, לכיוון המסיבה, הם יאבטחו מכיוון הכביש. ניסיתי לתפעל את המקלע, וגיליתי שהוא תקוע. שמתי מתחתיו ברוס, כדי שתהיה הגבהה מהקרקע והתרמילים יוכלו לצאת. זה הצליח. אני יורה, ובין לבין מרים טלפון לחמ"ל באוגדה ושולח מיקום שלנו בוואטסאפ".

כמה אזרחים התקבצו אליכם?

"בשיא היינו שם יותר משבעים. מדי פעם הגיעו כלי רכב, ולא ידעתי אם הם של מחבלים או לא. יריתי לידם עד שעצרו, וצעקתי לכיוונם להזדהות. אם ראינו שאלה אזרחים – אמרנו להם 'בואו'. היו כמה דוברי ערבית, אמרתי לשוטרים לבדוק להם תעודות זהות. אם הם ישראלים, שיבואו. שלושה־ארבעה היו עזתים, לא חמושים. אזקנו אותם ושמנו בצד השני של הכביש, שיהיו שם בינתיים.

"רכב משטרה הגיע אלינו. היה שם שוטר שהחזיק נשק ארוך, אמרתי לו שהוא מאבטח מהפינה. ובינתיים הפצועים מבקשים חסמי עורקים, ואני אומר שאין כלום, שישתמשו בבגדים. מתישהו הגיע רכב 'דויד' צבאי, וביקשתי שיפנו אישה אחת שהייתה פצועה קשה. הם לקחו אותה, נסעו, והקשר איתם ניתק. הבנתי שהציר עוד לא פנוי ממחבלים, וכרגע אין טעם לנסות לפנות".

השעות חולפות, השמש קופחת מעליהם, ואין מים. "אמרתי לאזרחים – תפרצו את כל המכוניות לידנו, תראו אם יש מים בתאי המטען. הם באמת מצאו לא מעט בקבוקים. חילקנו מים לפצועים, לאזרחים האחרים ואז לנו. בחור אחד, שנקרא לו שחר, בא ואמר לי שבשירות הצבאי הוא היה נגביסט (מפעיל מקלע קל מסוג נגב – הכ"ח). אמרתי לו שזה לא נגב, אבל שיהיה לידי".

אורן ביקש שיחפשו רימונים בטנק, אבל חבריו למגנן לא מצאו כאלה. שאל אם יש שם משקפת, והפעם קיבל את מבוקשו. "אמרתי לשחר שייקח את המשקפת. המיוערת הייתה רחוקה מאיתנו, היה קשה לזהות מי מחבלים ומי אזרחים, אבל הוא זיהה ואמר לי, ואני יריתי. פתאום שמעתי צעקות שיש מחבלים מאחורה. הסתובבתי אליהם עם המקלע, תוך שאני מפנה אזרחים מקו הירי".

מדי פעם הגיעו עוד כוחות תועים אל המגנן של אורן. לעיתים הם נשארו לסייע, לעיתים המשיכו הלאה. "בשלב מסוים הגיע כוח של 'מצדה'" – יחידה מיוחדת של שירות בתי הסוהר – "אבל התברר שהם הולכים למקום אחר שבו הם נדרשים. אמרתי לעצמי, טוב, זה מה יש. כנראה יש סיטואציה של התקפות רבות, וכל אחד נלחם היכן שהוא נמצא. אנחנו פה, ומה שנוכל לעשות, נעשה.

"ביקשתי מהאוגדה לשלוח מסוק קרב, אם יש. אחרי כשעה מתקשר אליי קצין ואומר: 'אני בטלפון עם המסק"ר, תכווין אותי'. זה היה מרגש מאוד. אמרתי שאנחנו ליד הטנק. הוא ראה אותנו, הבין איפה המחבלים, אבל לא הצליח לראות אותם. הם ראו מסק"ר ולא יצאו מאזור הצמחייה שבו הסתתרו. ובכל זאת, זה נתן לנו לפחות חצי שעת חיים שבה הם לא התקרבו. אחרי שלושים דקות ללא זיהוי, הטייס אמר לי שהוא ממשיך למשימות אחרות".

המגנן שוב נותר לנפשו. "הירי מתחדש, גם של מקלעים. יש כדורים ששורקים לידנו, מכוונים ישירות אלינו. זיהיתי חוליה יוצאת מהמיוערת ומתפצלת. שניים־שלושה מחבלים, לבושים בווסטים, דילגו בין השיחים במקביל לכביש, והתקדמו לכיווננו".

כשהמחבלים המדלגים הגיעו למרחק של כשלושים מטרים, אורן ירה לעברם במקלע והם נפלו. "אמרתי לשוטרים שילכו בזהירות ובחיפוי להביא מהמחבלים נשק ארוך, קלצ'ניקובים. הם התקרבו לאט־לאט. לקחו מאחד, על השני חשדו שיש חגורת נפץ. צעקתי שיעזבו. עכשיו היה לנו גם קלאץ', וככה אנחנו מחזיקים עוד זמן. שוב ירו עלינו אר־פי־ג'י. ליד הטנק עמד רכב מסחרי לבן, והטיל פגע בו".

בשעת צהריים הגיע ג'יפ צבאי. "אמרתי שיקראו להם אליי. הם שאלו מי זה שקורא להם, והאזרחים ענו – הוא המפקד". אורן נזכר שהדרגות מוחבאות בכיסו, והחזיר אותן לכתפיים. "זה היה יאיר אטיאס, מפקד גדוד שקד של גבעתי. הוא נסע עם שני דוידים למיוערת, נלחם שם, חזר אחרי שעה ואמר שחיסלו 15 מחבלים. ואז הוא נסע, המשיך למשימות שלו. והאש לא הפסיקה. כנראה היו שם עשרות מחבלים.

"הגיע כוח ימ"ס (יחידת המסתערבים של משמר הגבול – הכ"ח). ביקשתי מהמפקד שלהם שישאיר אצלנו לוחם אחד עם נשק ארוך. הוא סירב, ואני התעצבנתי קצת. אמרתי לו: סע לשלום, אנחנו נסתדר. כעבור זמן אטיאס חזר. אנחנו בינתיים סך הכול מיוצבים עם הפצועים, והאזרחים לא בהיסטריה, יחסית. כשיש ירי שומעים צעקות 'שמע ישראל', אבל מעבר לזה רגועים בדרך כלל. מה שכן, לכל אורך הזמן הזה הגיעו אזרחים וביקשו 'החבר שלי שם, החברה שלי שם, תשלחו מישהו פנימה'. ואני אומר להם שזה רק אנחנו, אין מי לשלוח".

כעבור זמן הם זכו לתגבורת בלתי צפויה: קבוצת מילואימניקים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. "'היינו באזור אחר, לקחנו את הנשק של המחבלים', הם סיפרו. ואני מחלק להם משימות. פתאום מגיע גם איזה לוחם קומנדו מהיחידה הרב־ממדית, מספר שהמפקד שלו נהרג, והוא הגיע איכשהו לפה, ראה אותנו והצטרף.

"הסוללה בטלפון שלי התרוקנה, וזה היה מכשיר הקשר שבאמצעותו אני מנהל את כל השיח עם האוגדה והכוחות. ביקשתי שימצאו לי במכוניות מטען של גלקסי, ובאמת הלכו ומצאו".

אתה יודע בשלב זה מה קורה עם המשפחה שלך בסעד?

"ידעתי שאשתי נצורה עם הילדים. היא חשבה שאני והבן בבסיס האוגדה. כששאלה בהודעה מה איתנו, כתבתי שהכול בסדר, ושיתפללו. רק אחרי שבועיים־שלושה, כשנפגשנו, סיפרתי לה על מה שקרה".

מרחץ דמים על הכביש

במשך שעות ניהל צוות המגנן לחימה עיקשת. "בסביבות שתיים ומשהו המצב נעשה רגוע יותר בציר האחורי. אמרתי שנמצא כלי רכב שיש בהם מפתח ונחלץ את הפצועים. השוטרים התחילו להעמיס פצועים על מכוניות, ובהמשך הוציאו את שאר האזרחים. אני בינתיים על המא"ג בחיפוי. עוד זמן חלף, ומהאוגדה אמרו שרוצים לשלוח כוח כדי לנסות להשמיש את הטנק".

לקראת שלוש וחצי אחר הצהריים הגיע כוח צבאי. האזרחים פונו, וכעת גם אורן, בנו ושני השוטרים הבינו שאפשר לעזוב את המקום. "העברתי את המקל ללוחמים, ואיחלתי להם בהצלחה. עלינו על טנדר משטרתי עם האזוקים העזתים, והתפנינו".

כשהמחבלים המדלגים הגיעו למרחק של כשלושים מטרים, אורן ירה לעברם במקלע והם נפלו. "אמרתי לשוטרים שילכו בזהירות להביא מהמחבלים נשק ארוך, קלצ'ניקובים. הם התקרבו לאט־לאט. לקחו מאחד, על השני חשדו שיש חגורת נפץ. צעקתי שיעזבו. שוב ירו עלינו אר־פי־ג'י. ליד הטנק עמד רכב מסחרי לבן, והטיל פגע בו"

רק אז הוא שם לב שהידיים שלו מלאות כוויות וחתכים שנגרמו כששלף כדורים שנתקעו במקלע. "נסענו לאורים, כי הבנתי שרעים סגור בגלל ההתקפות. כל הדרך לשם ראינו אופנועי אויב ורכבי טויוטה מנוטרלים. היו גם כמויות של רכבים שלנו שעמדו פגועים. הגעתי למפקדה החליפית באורים, ואז היו ארבעה ימים של ניהול לחימה מטורף. כאוגדה היו לנו קרבות בלימה ו'היפוך קערה' נגד מחבלים שהסתובבו ביישובים ובמרחב הפתוח עד יום רביעי־חמישי. המשימה הייתה להבין איפה המחבלים, להפעיל אש, להכניס יחידות מיוחדות, לפנות פצועים. האוגדה עבדה בצורה מעוררת הערכה. אתגרים מטורפים, עומסים אדירים, אבל עבדנו. לא שאלתי על מה שהיה, כדי שזה לא יסיט אותי מהמשימות".

בדרך כלל הוא צורך לא מעט אקטואליה, אך מאז תחילת הלחימה ועד לפני כשבוע הוא לא נכנס לאף אתר חדשות. גם לא קרא דבר. "עולמי היה צר כעולם האוגדה. ידעתי שכל מה שיסיט אותי מהמיקוד, זה לא הזמן שלו".

עד כה אורן לא התראיין על אירועי אותו יום, וגם לבני משפחתו הוא לא סיפר כמעט דבר. אבל עכשיו, כשהתיאורים יוצאים מפיו, גם הרגש צף פתאום. אפילו קצה של דמעות. "כשניהלנו קרבות פנים אל פנים וחשבתי שאנחנו 'הולכים', לא היה אכפת לי מעצמי", הוא מספר. "אבל הבן שלי הוא אב לתינוקת. צעקתי לו כל הזמן שיכניס את הראש".

רצית שישמור על עצמו.

"כן. וואו, זה קשה. רציתי שיזכה להמשיך להיות עם המשפחה שלו".

י', בנו של אורן, מספר לנו בשיחת טלפון עד כמה היו קרובים למוות באותן שעות של התבצרות מול המחבלים. "שלוש־ארבע פעמים כבר אמרתי 'שמע ישראל'. ברכב, כששמענו אותם מתקרבים. כשירו עלינו אר־פי־ג'י. הייתי במרחק של כחמישה מטרים מהטנק כשירו עליו, ולא קרה לי כלום. המחבלים יכלו לבוא אלינו מכל כך הרבה כיוונים. ראיתי אחר כך סרטון משם – עשרות מחבלים על ארבעה־חמישה טנדרים עמוסים כל טוב. נורו עלינו מאות כדורים, ענפים נפלו מהעץ שהיה מולנו. אין מה להגיד, הייתה עלינו שמירה גדולה מאוד. הקב"ה התהלך איתנו במחנה.

"ראינו גם מחזות לא פשוטים. מרחץ דמים על הכביש. ואלו דרכים וצמתים שלקחתי בהם אוטובוסים במשך עשר שנים. האזור שבו גדלתי הפך לשדה קרב. מאז עוד לא חזרתי למקום הזה. אני מאמין שאגיע מתישהו ואסגור מעגל".

היה איזה רגע שבו אמרת לעצמך – אבא שלי גיבור אבל לא נורמלי, צריכים לעוף מכאן?

"האמת שלא. הוא אמר שאנחנו החמושים היחידים, ואנחנו נהיה 'חומת הבלימה', ננסה להעסיק את המחבלים כמה שאפשר. קיבלתי את זה לחלוטין, כי זה או אנחנו, או עוד הרבה אזרחים הרוגים. לדעתי זה מה שמתבקש מכל אחד שיש לו נשק.

"אני חושב על היום ההוא לא מעט. זה לא פשוט, אבל אני נזכר בעיקר בקור הרוח שהיה לנו שם, ולדעתי עד עכשיו אנחנו משמרים אותו. ראיתי אנשים מתפרקים ואני יכול להבין את התחושה, אני לא אחד שבדרך כלל מתמודד עם דברים כאלה, אבל הקב"ה נתן לי שם מתנה של קור רוח. מהאכזריות של האויב לא הופתעתי. הוא אכזר, ואנחנו נילחם בו עד חורמה. אנחנו בכיוון הנכון, שרק נזכה לניצחון מוחץ".

לא רוצים התרעננות

אורן הספיק כבר לשוב למקום האירוע, ומצא אותו זרוע תרמילים וציוד של האזרחים. הפעם היו איתו נציגי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שלבקשתם שחזר את ההתרחשות. "אז הבנתי שזה חשוב גם עבורי, להוציא את זה. לאשתי סיפרתי רק קצת, כשהגעתי לגיחה קצרה לים המלח, לפגוש את המשפחה".

הוא גדל בנתיבות, שם מתגורר עדיין אביו. לקיבוץ סעד עברה המשפחה לפני כעשור, אחרי שנות נדודים בעקבות תפקידיו הצבאיים של אורן. בגלל תפקידו הנוכחי, הוא הבין עד מהרה את גודל הנס שאירע לקיבוצו. "יש לי מפות של סעד שנמצאו אצל המחבלים, כולל מבנים מסוימים שהם סימנו כדי להגיע אליהם". כיתת הכוננות, בסיוע של טנק מבחוץ, מנעה מהמחבלים לחדור ליישוב.

"באחד הלילות סיימתי פה את העבודה בשתיים־שלוש, ואחרי שבמשך למעלה משבועיים לא הייתי בבית, החלטתי לנסוע לשם. ובקיבוץ אין חשמל. חושך, כל התושבים פונו. אני עם כדור בקנה, נכנס לבית ומתחיל לגשש, מחפש איזה גפרור. ופתאום אני מבין שהזיזו כאן ספות ורהיטים כדי להתבצר".

להיותך תושב האזור יש ערך מוסף במילוי התפקיד הצבאי?

"כן. אני מביא איתי את מה שהאזרחים חושבים, את המשמעויות. באותו לילה למשל מיששתי את דרכי בבית, ובאחת הפינות הרגשתי שקית חמה. סליחה על התיאור, אבל הבנתי שהיה בה אוכל שנשאר כשהם נסעו, ועכשיו היא מלאה רימות. זרקתי את השקית החוצה, לפח, ולמחרת אמרתי באוגדה שאנשים השאירו אוכל בבתים, אין חשמל כבר שבועיים, וצריך שחיילים יעברו וירוקנו את המקררים.

"ההיכרות שלי עם המקום באה כמובן לידי ביטוי גם ברמה של תיאומים נדרשים לעבודות חקלאיות – מה שלא תמיד ברור לאנשי צבא, שחושבים בצורה אחרת. הגישה של האוגדה היא לאפשר כל מה שצריך למען המאמץ ההתיישבותי".

בשבוע שעבר הוא נסע גם לחפש את הרכב שלו, שננטש בכביש ב־7 באוקטובר. "הייתי צריך אישור מיוחד. שלחו אותי לחניון בתקומה, שזה מחזה מטורף בפני עצמו. יש שם כמעט 900 רכבים שרופים, מרוסקים. אני נוסע לאורך השורה, מגיע לאיזה שברולט דומה לשלי. לא חשבתי שזה הרכב. הכול מעוך, שבור. אני ממשיך הלאה, ואז רואה מהצד השני את לוחית הרישוי. הסתכלתי מקרוב, ראיתי בפנים את הז'קט של אשתי, את משקפי השמש שלה ושלי. זה היה רגע לא פשוט. מכה בך ההבנה מה יכול היה לקרות. לא נגעתי בכלום, לא לקחתי משם שום חפץ. אמרתי שיישאר ככה. מה שהיה היה".

בתו ד', שמשרתת כאמור בבסיס רעים, מצטרפת לשיחה. עד כה, היא אומרת, ידעה רק רסיסי שמועות על מה שעברו אביה ואחיה. בבית דווקא לא דאגו במיוחד באותו יום: "אבא כתב לנו שהם בסדר, וסמכנו עליו".

יצא לכם מאז להיות כל המשפחה יחד בשבת?

"ממש לא".

אני שואלת את אורן אם מישהו מהאזרחים שהציל יצר איתו קשר. "אחרי שהגעתי לבסיס הזמני של האוגדה, שהיתי במשך ימים רצופים בחמ"ל", הוא מספר. "אחרי שבוע וחצי, קרוב לחצות הלילה, יצאתי להכין קפה והטלפון צלצל. מהצד השני אני שומע: 'אורן, זה שחר'. מי? 'הבחור שהיה לידך בהגנה'". הדמעות שוב מתגנבות לעיניו כשהוא משחזר את השיחה. "הוא אמר שאין לו חיים מאז אותו יום. שהוא לוקח כדורים. לא מצליח לישון, לא מצליח לחיות. אמרתי לו שיהיה חזק. שידע שעזר לי להילחם, עזר מאוד, ויש לו חלק גדול בהצלה של הרבה אזרחים. ניסיתי לחזק אותו. אמרתי שבעזרת השם נסיים את המלחמה וניפגש. כאב לי עליו, על מה שעברו כל החבר'ה שהיו שם, שרק באו לרקוד. ואני שמעתי את קולות הטבח, ראיתי אותם נפגעים".

י', הבן: "אבא אמר שאנחנו החמושים היחידים, ואנחנו נהיה 'חומת הבלימה', ננסה להעסיק את המחבלים כמה שאפשר. קיבלתי את זה לחלוטין, כי זה או אנחנו, או עוד הרבה אזרחים הרוגים. "אני חושב על היום ההוא לא מעט. זה לא פשוט, אבל אני נזכר בעיקר בקור הרוח שהיה לנו שם, ולדעתי עד עכשיו אנחנו משמרים אותו"

להערכתך, עד מתי תהיה במילואים?

"עד סוף המלחמה. לאוגדת עזה יש משימה ארוכה מאוד. היא הקצה שיושב ומגן על האזרחים גם ביום שאחרי, יהיה אשר יהיה. הכוחות הסדירים לא יוכלו לאחוז את המשימה לבדם, לפחות לא בשלבים הראשונים. אני מתאר לעצמי שכלל אנשי המילואים של האוגדה ימשיכו לחזק אותה, עד שנוכל להחזיר אותם לחיי השגרה שלהם. הגיעו אלינו הרבה אנשים ששירתו פה בעבר, ועכשיו באו להתנדב. עם ישראל במיטבו". ואכן, השבילים ומשטחי הדשא במחנה זרועים קצינים בכירים, ותיקים. "מחנה רעים היה מסומן אצל המחבלים כאחת המשימות האיכותיות", מספר אורן. "יש כאן כלי רכב ומשרדים שספגו מכה. לא הגענו לפה במוצאי שבת כי קודם היו צריכים לוודא שלא נשארו מחבלים במקום. הסיפור שלנו וגם של הבסיס, של כל השבת הזו, הוא של אנשים שחתרו למגע – אזרחים, לוחמים ושוטרים שנלחמו במחבלים. וזה הסיפור המדהים של עם ישראל. כל מי שיכול היה לאחוז בנשק, נלחם בארורים האלה. עם ישראל חי, באמת. עם כל הקושי".

זה חשוב מאוד, אבל אמרת שהסיפור מתחיל בישיבה שקיימתם בשישי בבוקר. ובישיבה ההיא לא דמיינתם את מה שעמד להתרחש.

"אני לא עושה הנחות – לא לעצמי, לא לצבא ולא למדינה. האירוע הזה הוא כישלון אסטרטגי ואסון לאומי. הוא קרה, נלמד אותו, נתחקר אותו. אני ברמה האישית אעשה הכול, בכל הרמות, כדי ללמוד מהדבר הזה. היה כישלון אדיר, אבל מפה צריך ללכת קדימה, לתקומה. שמחר לא יהיה חמאס. שנדע להחזיר את ההתיישבות לאזור, לחזק אותה, להכפיל אותה. זה המסר לאויבינו. אנחנו נחזור ונתחזק, והם ישלמו מחיר כבד.

"אנחנו באוגדה ערים לביקורת ולחוסר האמון, שנשמעים בצדק לגמרי. אבל אנחנו אחים למציאות, ונחזור לפעול יחד – צבא והתיישבות. החיבור של האוגדה להתיישבות הוא מדהים, אפילו ברמת תיקון המים, החשמל והתשתיות. זו פעילות אינטנסיבית שנעשית כבר מהשבוע הראשון, אחרי שהמרחב טוהר והחזרנו לידינו את השליטה. המאמץ האזרחי הוא אחת המשימות המרכזיות שאנחנו מבצעים יום ולילה – ולא כמליצה, יש באמת עבודות שנעשות רק בלילה.

"אני חושב שאחת מנקודות החוזק של צה"ל היא יכולת ההתאוששות, וכאן האוגדה הייתה אחראית לנושא הזה. ממוצאי שבת הובלנו מהפך. השמדת האויב שחדר למדינת ישראל, טיהור המרחב כולל הפעלת אש לתוך הרצועה, אלפי מחבלים שחוסלו בשטחנו ובשטחם עוד לפני התמרון הקרקעי. אני מסתובב ביישובים ומדבר עם החיילים, ורואה שאנשים מבינים את המשימה ומסורים לה".

ד': "לכל מי שהיה פה באותה שבת, נתנו אפשרות לצאת להתרעננות בבית. אף אחד לא יצא".

אורן: "אני יודע שהיו גם אזרחים שלא הצלחנו להציל. פצועים שראיתי בין המכוניות, ולא הצלחתי להגיע אליהם. נפגעים ששכבו בצידי הדרך. אני זוכר בדיוק איפה ראיתי אותם. האירוע היה מורכב וקשה, ועם זאת בחושך הזה היו הרבה נקודות אור".

חולם על זה?

"בארבעת הימים הראשונים לא ישנתי, כי לא היה זמן. ביום רביעי ניסיתי לישון במשרד בישיבה ולא הצלחתי. קפצתי מכל דבר, הגוף היה מתוח מאוד. דריכות פיזית, לא פחד, אבל כך הגוף נתן את אותותיו. עכשיו אני ישן סביר, כשאני ישן.

"כאדם מאמין אני יודע שהייתה לנו הזכות להגיע למקום הנכון בזמן הנכון כדי להציל אנשים. במשך דקות ארוכות עמדנו שם לבד, אמרנו להם לברוח ולאיזה כיוון, אחרת הם עוד היו נשארים שם על הכביש. זו זכות ענקית. זה משלים לי את התמונה השחורה של מי שכן נהרגו ונפצעו.

"בן של חבר טוב שלי נהרג במסיבה. אמרתי לאבא שלו שאני מצטער שלא הצלחתי להציל אותו, והוא אמר – 'תמשיכו להילחם, עם ישראל חי'. זה המסר של מי שנשאר, של מי שנמצא. צה"ל נלחם שדברים כאלו לא יחזרו. טוב, די, זהו. דיברתי הרבה", הוא אומר. נשנק מהאבק. או אולי מעוד דמעה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il