בוקר טוב// בבקרים של חיים רגילים, הם היו קמים בשעה שש כדי לארגן את הילדים למסגרות ולהכין להם ארוחת בוקר וצהרים שייקחו איתם. ליעלה ואביגיל יש צליאק, והן צריכות אוכל ללא גלוטן. אחר כך, היו מקפיצים לאוטובוס או מסיעים לאולפנה בשדרות.
בוקר בינתיים// זהר נמצאת עם הילדים בקיבוץ אלמוג, מארגנות את הילדים בבוקר, מכינה אוכל. לאחרונה החלו לתפעל שם מסגרות לילדים, אז גם באלמוג קמים כדי להתארגן לגן ולהסעות. לאחר מכן זהר מתעסקת עם הרבה ארגונים טכניים של טיפול בתקלות בחדר, כביסות, אוכל. “הרגשה של הישרדות“. אורי נמצא מספר ימים בשבוע במושב שובה, כדי להמשיך לקיים את העסק ולארוג טליתות.
בית בינתיים// החדר בכפר הנופש אלמוג הוא קטן. חדר אחד שכולל מיטה זוגית, ספה שנפתחת למיטה בלילה ונסגרת ביום כדי שיהיה מקום, שירותים ומקלחת. בחדר לא היו ארונות או מדפים לאחסון, “אז תוך כדי תנועה קיבלנו ואלתרנו מדפים ומגירות לאחסון של הבגדים, הציוד והאוכל“. יש מרפסת קטנה עם פרטיות בצד האחורי.
גלות// “אנחנו חשים שאנחנו נמצאים בגלות. החדר הקטן הזה לא באמת מתאים לשהות של משפחה ובטח לא לאורך זמן. חסרים לנו דברים בסיסיים למגורים ארוכי טווח. אנחנו מחכים כבר ליום שנחזור ליישוב שלנו ואין ספק שנחזור. אנחנו מבינים שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר, וזה החלק שלנו. להיות בגלות. כל אחד מחזיק חלק וביחד כולנו מחזיקים את המצב“.
שבת// לזהר קשה במיוחד שאין לה כרגע אפשרות לבשל למשפחה. “בימים רגילים, בבית, אני מבשלת ואופה בלי סוף, וכאן אין מקום לבשל. זה גם לא ממש מקום להעביר בו שבתות, אז בשבתות אנחנו לרוב נוסעים להתארח אצל משפחה או חברים. בא לי שבת שקטה בבית שלי, אבל אין מציאות כזו“.
בומים// “אנחנו מתים לחזור הביתה אבל יש מחוץ לבית שלנו תחושה של מלחמה. אורי חוזר לשם במשך השבוע ומספר שיש כל הזמן בומים שמרעידים את הבית. אי אפשר לקחת ילדים למקום כזה“.
קהילה// “בכפר הנופש אנחנו נמצאים כל הזמן באינטראקציה עם אנשים. אין כמעט זמן להיות לבד. אין תחושה של בית. היתרון הוא שיש לנו קהילה מדהימה. העובדה שכולנו אחד עם השני – מקלה".
צפת// זהר גדלה בקיבוץ הדתי משואות־יצחק, ולמדה באולפנת ערד. בצבא שירתה בחברה להגנת הטבע כמורה חיילת. לאחר הצבא למדה הוראת מחול ונסעה לטיול בדרום אמריקה ואז לכמעט שנה בהודו. “במהלך הטיול עברתי תהליך של התרחקות מהדת, בגיל 26 הכרתי את אורי ויחד איתו חזרתי אל היהדות. לאחר החתונה גרנו בצפת שם נולדה לנו יעלה, הבכורה“.
שובה// אחרי כמה שנים בצפת הם חיפשו מקום קרוב יותר להורים בדרום, בו יוכלו לבנות את ביתם. לפני כ־13 שנה הגיעו לשובה. מושב שהוקם בשנות ה־50 על ידי עולים מטריפולי, שעסקו ברובם בחקלאות. הם הגיעו כחלק מקבוצה בת 20 משפחות שקנו שטח ב’הרחבה’ ובנו את ביתם במושב. “זו הייתה קבוצה של משפחות שאת רובן לא הכרנו, אליה התקבצו אנשים שחיפשו לחיות באורח חיים דתי עם חיבור פנימי לעבודת השם. חיבור לאדמה ואקולוגיה. גרנו במושב בקרוואן ותוך כדי בנינו את הבית שלנו. בקומה השנייה נמצא העסק לאריגת טליתות“, העונה לשם “טליסמן“.
אנתרופודוסי// בשנים הראשונות זהר עבדה כגננת בגן שהקימו במושב ברוח מעיינות רבי חייא (אנתרופוסופי־דתי, או “אנתרופודוסי“). בשנים האחרונות עזבה את העבודה כגננת והחלה לעבוד בעסק המשפחתי של הטליתות.
חזרה בתשובה// אורי גדל בקיבוץ גבעת־חיים איחוד. “כנער הייתי בחיפוש אחרי משמעות יותר עמוקה לחיים. יחד עם חברים קראנו ספרי רוחניות וחיפשנו משהו שלא ידענו איך לקרוא לו. בצבא התגייסתי לקורס טייס ולאחר מכן להנדסה קרבית. במהלך השירות הצבאי אחי הגדול חזר בתשובה ופתח לי דלת לעולם היהדות שלא היה מוכר לי כלל. לאחר הצבא יצאתי לטיול בהודו ואירופה, וכשחזרתי לארץ בגיל 24 בערך, עברתי לגור בראש־פינה שם התחלתי בתהליך של חזרה בתשובה. לאחר מכן עליתי לגור בצפת שם התגוררתי במשך כחמש שנים. התחלתי לעבוד כאורג טליתות בגלריה בצפת, והייתי חלק מבית מדרש מעיינות לבעלי תשובה“.
סרטן// באותה תקופה הוא פגש את זהר, “והתחלנו את חיינו כמשפחה בצפת. לאחר מספר שנים עברנו למושב שובה שם בנינו את ביתנו ואת בית המלאכה. לפני כשבע שנים חליתי במחלת הסרטן, ולאחר תקופה לא קלה של טיפולים אינטנסיביים אני ברוך השם בריא“.
המלחמה// בשמחת־תורה הם היו בבית, במושב השוכן כחמישה קילומטרים מהגבול עם עזה. הם התעוררו בשש וחצי למשמע אזעקות ‘צבע אדום’ ונכנסו לממ“ד. “בשלב מסוים התחילו גם להישמע יריות. הבנו שיש משהו יוצא דופן אבל לקח לנו זמן להבין שזה חריג מאוד“. מתישהו זהר יצאה החוצה וראתה שכנים מפטרלים עם כלי־רכב במושב. הם אמרו לה שיש חדירות מחבלים בכל הגזרה ואורי יצא לעזור במה שצריך.
בית חולים שדה// המשפחה נשארה להמתין בממ“ד. בשעות הצהריים של שבת הקימו בצומת של המושב עמדת טיפול רפואית מאולתרת, והתחילו להגיע אליה פצועים, אזרחים וחיילים. אורי יצא לשם יחד עם הגברים של המושב כדי לעזור, לחלק מים ואוכל.
נדודים// במוצאי שבת הם התחילו לארוז, ובראשון בבוקר יצאו מהבית לכיוון דרום, מכיוון שהיו התרעות על מחבלים בשטח, בדרך צפונה. “יצאנו מהבית מבלי לדעת לאן, ובדרך הצלחנו למצוא דירת אירוח באילת שמישהו נתן לנו. שם התחלנו את מסע הנדודים בו אנחנו נמצאים עד היום“.
פרנסה// “העסק שלנו נקרא טליסמן והקמנו אותו לפני כמעט חמש עשרה שנה. זהו בית מלאכה לאריגה של טליתות בעבודת יד ולב, חיבור של קדושה ויופי. הטלית היא אחד הסמלים הכי מזוהים עם היהדות
והתפילה, ואנחנו רוצים לתת לאנשים את האפשרות למצוא את החיבור האישי והפנימי שלהם על ידי עיצוב של טלית שמבטא את היצירתיות והלב. ניתן לבחור דוגמאות, צבעים ורקמות לטלית שיתנו לכל אחד את החיבור הפרטי שלו לתפילה. כשעברנו מצפת החלטנו לבנות בבית קומה שניה עבור העסק, והיום יש לנו שני נולי אריגה ידניים עליהם אנחנו מכינים את הטליתות“. אורי הוא האורג והאומן, וזהר אחראית על ארגון וסדר, על המיתוג ועל כל מה שקשור לשיווק.
נולים// בחתונות הביתיות, הבוטיקיות, של תקופת הקורונה, הטליתות שלהם הפכו למעין טרנד בקרב חתנים. “אנחנו אורגים על נולי אריגה מסורתיים טליתות בעיצובים מיוחדים, גם קלאסיים וגם צבעוניים, ללקוחות בארץ ובעולם, אם כי בעיקר מארצות הברית. חוץ מטליתות יש גם תיקי טלית ותפילין, כיפות, כיסוי לחלות, מעילים לספר תורה ועוד“.
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
