קול אם עברייה

“והדלת של הבית כל הזמן הייתה פתוחה. לא הסכמתי שהיא תיסגר לרגע. מהטלוויזיה באו לעשות כתבה, הם ביקשו לראיין אותי, ואז הצלם אמר – נכנס יותר מדי אור, אני יכול לסגור את הדלת? וקפצתי כמו זאבה, לא סוגרים פה את הדלת. למה? על הדלת הזו לא דופקים. וזו הייתה פעם ראשונה שהייתי מסוגלת להגיד – מהפחד שידפקו על הדלת. אז אני יכולה להגיד, מהרגע שידעתי שיונתן פה בשדה, פתחתי את הדלת, וסגרתי אותה כשהוא חזר"

(מתוך ההצגה "אמהות שלוש")

שלושה כיסאות על הבמה, ודלת אחת שזזה ממקום למקום. דלת שאיש לא רוצה לשמוע קול דפיקה עליה. זוהי התפאורה שמלווה את ההצגה "אמהות שלוש". בכל פעם מקבל אחד משלושת השחקנים את רשות הדיבור, ומשמיע במונולוג את דבריה של אם לחייל. מדי פעם קוטעת את הסיפור אזעקה, מזכירה לנו את המלחמה שבחוץ.

ההצגה הזו נולדה בקיץ 2014, עם פרוץ מבצע "צוק איתן". באמצע קורס שהנחה להב תימור, בימאי ומורה לתיאטרון, נשמע צלצול טלפון. אחת המשתתפות, צפרה רגב, ענתה ואז האזינה בשתיקה, רק פניה הלכו והלבינו: בנה בישר לה על גיוסו לחזית הבוערת בגבול רצועת עזה. תימור עצמו היה באותם ימים בכוננות לקראת הקפצה. התיק כבר היה מוכן בבית, לקראת צו 8 שבוודאי יגיע. בסופו של דבר הוא אכן גויס ונשלח לחברון, לא לדרום. וגם שם, צלצול הטלפון ההוא מהכיתה המשיך להדהד בראשו. "כל הזמן הזה חשבתי לעצמי – אני בחור צעיר, בלי מחויבות, בלי ילדים. אני הולך לקרב לבדי. אבל איך אמא מצליחה לשרוד את הימים האלו?"

מחשבות מהסוג הזה הובילו אותו ליצירת ההצגה "אמהות שלוש". לצורך הכתיבה, הוא מספר, קיים כעשרה ראיונות עם אמהות לחיילים שלחמו בצוק איתן. "חלק מהן החלו בשיחה, וכעבור דקות אחדות ביקשו להפסיק, כשראו שהן לא יכולות להתמודד עם המילים. זה היה עבורי גילוי גדול ומרגש – להבין שדווקא המילים שלהן, של נשים שהן כביכול רגילות, עשויות להיות כל כך עוצמתיות".

באופן מפתיע, את המונולוגים מבצעים כאמור שלושה שחקנים צעירים. על הבמה נוצר מיזוג לא צפוי בין קול וגוף גברי לטקסט אמהי, מה שממחיש בעוצמה את הקשר בין האם שנשארה בבית לבנה הלוחם בשדה הקרב. תימור מספר כי מטבע הדברים, אחרי שלב הכתיבה הוא חיפש שחקניות שיבצעו את הטקסטים, אך עד מהרה הרגיש שיהיה נכון יותר להשמיע את קולן של האמהות בדרך שונה לגמרי. "מדברים הרבה על החיילים שחוזרים מהמלחמה, או על האמהות השכולות", הוא אומר, "אבל אף אחד לא עוסק באמהות שהבנים שלהן שבו מהמלחמה בחיים. מה עבר ועובר עליהן? אפשר לומר שכל אם שבנה שירת בצה"ל, משהו בה השתנה. נוצר איזשהו מרכיב ישראלי מאוד, שכל אמא יכולה להתחבר אליו. חשבתי על זה והבנתי שככה הטקסט יעבור בצורה הכי טובה: כשהבן מדבר את האמא שמדברת על הבן".

אולי אלו המילים האחרונות

תימור (35) תכנן בעבר ללמוד עבודה סוציאלית "ולהציל את העולם", כדבריו, אך לבסוף החליט לפנות לכיוון היצירתי, ולמד בימוי בסמינר הקיבוצים. גם שניים משחקני ההצגה שלו למדו שם: יוני גרין (28), שמשחק במחזה "פילומנה" בהבימה; ושגיא טל (30), שעבר לתיאטרון מתחום החינוך, ומשחק כיום בהצגות "וונדי ופיטר" ו"המלט" בהבימה. את האנסמבל סוגר יחיעם ברקו (27), שנמצא באור הזרקורים מגיל צעיר, ובין השאר השתתף בסדרת הנוער המצליחה "החממה". על התנועה המשלימה באופן נפלא את הטקסט אחראית נועה זמיר, ועל המוזיקה יהונתן מגון. הרעיון לתפאורה המינימליסטית נוצר באופן מקרי. המחשבה המקורית הייתה לבנות סט של סלון, עם שולחן ומפה. באחת החזרות התגלתה בחדר דלת עץ נטולת ידית, והיוצרים הבינו שהיא יכולה לסמל דלת פנימית שכל אם פותחת.

כשאני שואלת את השחקנים אם לא היה להם מוזר להיכנס לתוך דמות נשית, טל משיב: "ההנחיה שקיבלנו מהבמאי לא הייתה מגדרית. בשום שלב לא עבדנו על אבות, אמהות או חיילים, אלא על כאב אנושי. כשלהב שלח לי את הטקסט, הייתי בדיוק בירח דבש בלונדון. קראתי את המונולוגים והייתי מרותק, הם תפסו אותי חזק. באיזשהו מקום הם דומים זה לזה, אבל אצל כל אחת יש צבע אחר, ולכל אחת הכאב האישי שלה".

גרין: "אני מרגיש שהתחברתי מאוד לאמא שאותה אני מדבר. אולי כי שיחקתי תפקידים נשיים בעבר, אולי כי יש בי צד נשי, ואולי כי אני מחובר מאוד לאמא שלי. בתהליך לקראת ההצגה עבדתי עם מניירות קצת יותר נשיות – החזקת הידיים והגוף, עדינות".

בזמן השירות הצבאי האישי שלכם, הייתם מודעים למה שעובר על אמא?
טל: "כנער בן 18 אתה לא חושב יותר מדי. אתה יודע מתי לשקר לאמא, אתה אומר לה 'היה לילה רגיל, לא עשינו כלום', כשבעצם חזרת ממבצע מעצרים. אבא לעומת זאת יודע בדיוק מה קורה בלילות חברון. אבל אתה לא מבין מה יש להפסיד, ולא מבין מה אמא חווה. יכולתי לסיים שיחה איתה ב'אני לא יכול לדבר' – בלי לחשוב על כך שמבחינת אמא שלי, אולי אלו המילים האחרונות שאני אומר לה".

גרין: "אני באופן אישי שירתי כמורה־חייל ולא כלוחם, אבל זו לא סיטואציה שקשה לדמיין במדינה הזאת. לכולנו יש אמהות שדאגו לנו, וכולנו הסתרנו מהן מידע כדי לא להלחיץ אותן. אני גדלתי בירושלים בתקופת הפיגועים, ואמא שלי פחדה כשהלכתי לבית ספר. כאן פשוט מתואר מצב קיצוני יותר של מלחמה, אבל אנחנו חיים את זה במדינה כל הזמן, כך שלא הייתי צריך לחפש מקורות השראה".

ההצגה השפיעה על הקשר עם האימהות שלכם?
טל: "אמא שלי היא קיבוצניקית אולד־סקול. היא מראה דאגה, אבל קשה לפתח על זה דיון. בעקבות ההצגה אני מבין יותר את הצד שלה. אני רואה למשל כמה היא דואגת לאחותי כשהיא בחו"ל, ואני מבין שבזמן מלחמה, הדאגה הזאת גדלה פי שניים. לקרוא לזה 'אמא פולנייה' תהיה קלישאה. אמא שלי באמת פולנייה, אבל זה ממש לא עניין עדתי. זו דאגה של אם שתמיד הרחיקה את הילד שלה מצרות, ועכשיו שולחת אותו לצרה הכי גדולה שיכולה להיות".

גרין: "אני כבר בגיל שבו יוצאים מהבית, אבל העבודה על ההצגה החזירה אותי לקשר עם אמא. כילד הייתי תלותי במאה אחוז, אמא החזיקה אותי על הידיים, ועם השנים אתה הולך ומתרחק. התקופה האחרונה עוררה בי געגועים, וללא ספק הקשר שלנו התחזק. אנחנו מדברים לעיתים קרובות יותר".

 

במקרה של יחיעם ברקו, הצבא היה חלק מחייהם של ההורים. כל אחד מהם שירת בצה"ל 25 שנה, והגיע לדרגת סגן־אלוף. ענת ברקו השתחררה מהצבא רק כשיחיעם היה בן 12, והיום היא דוקטור לקרימינולוגיה וחברת כנסת מטעם הליכוד. האב ראובן, דוקטור למזרחנות, משמש היום כיועץ לענייני ערבים במשטרת מחוז ירושלים, בדרגת ניצב־משנה. "ההורים שלי שמחו לשמוע ממני על ההצגה, ובקרוב יגיעו לראות אותה", אומר ברקו. "הם חיו את הצבא כל היום, ויחד עם זאת, הצבא מבחינתם אף פעם לא היה ביג דיל. אפילו כשהתגייסתי הייתה להם התלבטות אם להגיע לבקו"ם". גרין צוחק: "הוא תמיד היה חייל בשבילם, מגיל אפס".

ברקו משמיע מעל הבמה את קולה של צפרה רגב, גרין מעביר את סיפורה של ענת טריווקס, וטל מגיש את המונולוג של עינת חיימי. העבודה על ההצגה, מספר תימור, נעשתה תוך דיאלוג מתמיד עם שלושתן. "הן ראו את הטקסט מראש, ולאורך הדרך קיבלתי את אישורן לכל דבר. ובכל זאת, עד שהן לא ראו את ההצגה, הן לא באמת עיכלו שחייהן עולים על הבמה. כל אחת מהן הגיבה לזה אחרת. עבור אם אחת זו הייתה חוויה של שחזור, אחרת רק רצתה להיות כבר אחרי, והשלישית סיפרה לי שבגלל ההצגה היא לא קמה מהמיטה במשך שבוע. הפתיע אותי לגלות עד כמה החוויה חיה בתוכן, ארבע שנים אחרי צוק איתן".

גרין: "אחת האמהות שמעה בסוף את מחיאות הכפיים, ולא יכלה לשאת את זה – איך מוחאים כפיים לחיים שלה".

טל: "לעינת היה קשה מאוד לראות את ההצגה. היא הרגישה חשופה, אבל גם הבינה שיש בזה ערך. היא לא מתחרטת ולא חוזרת בה מהדברים שאמרה, אבל לא פשוט לראות את הכאבים שלך בחוץ".

הילד של כולן

"וכל ערב כשאתה הולך לישון, אתה שואל את עצמך עם איזו פיג'מה. זה משהו אינטימי, אבל אין לי בעיה לספר לך אותו. יש לי כותונת לילה של אמא שלי שהיא מתה. ואני אומרת לאחותי – מה אני הולכת לישון עם זה? מה אם יבואו לקרוא לי באמצע הלילה? אני אקום עם זה? כל הזמן יש לך תסריטים בראש"

את ההצגה ראיתי בצהרי יום שישי ב"צוותא". יום לפני כן כבר הרגשתי מועקה נוכח הידיעה שעל הבמה מולי יעלו ענייני מלחמה ושכול, נושאים כואבים שלא עוזבים לרגע את סדר היום הציבורי הישראלי. "ברגע שיש לך קול שמבקש להתפרץ, אתה מוכרח להוציא אותו החוצה", אומר תימור על הבחירה שלו לעסוק דווקא בסוגיות המורכבות האלה. "האמהות הללו הן כביכול רגילות. בניגוד לאמהות שכולות, לבנים שלהן לא קרה כלום. הן רק ב'פוטנציאל' שמשהו יקרה. ואת הקול שלהן צריך להשמיע. לאמהות יש צורך לדבר, ולאנשים יש צורך לשמוע על דברים מסובכים ומורכבים. יכול להיות שרק אחרי שההצגה עלתה, שאלנו את עצמנו איך היא תתקבל, וזו שאלה טובה. הרבה פעמים אני מקבל מהצופים תגובות כמו 'היה קשה, אבל טוב ששמעתי את זה'".

טל: "אמנות לא נעה רק בין דרמה לקומדיה. תפקידה הוא גם לאפשר ליושבים בקהל לחוות מנעד רחב של רגשות. הם לא היו רוצים לחוות אותן באמת על בשרם, אבל דרך ההצגה הם שותפים לתחושות של האם".

ואת קולם של האבות הדרתם כמעט לגמרי.
תימור: "יש בהצגה מתח מעניין סביב השאלה של מי הילד בתוך המציאות הזו, מי מחזיק אותו בחיים. לפעמים זה האב ולפעמים האם שאוחזת בו חזק. אבל אנחנו לא ניסינו כאן להביא את הקול של האב, האחות או החברה, אלא את הקול של האם".

גרין: "אני חושב שהאבות תופסים את הגישה של הבן – 'יהיה בסדר'. הם לא נכנסים לפרטים ולסרטים, אלא מנסים להרגיע ולהירגע בעצמם".

שלוש האמהות מדברות כולן על בן אחד, בשם יונתן. למה בעצם?
תימור: "גם כאן רצינו לתת את הפוקוס לאישה, לאמא. לא רצינו שיעקבו אחרי סיפור של שלושה בנים, אלא לשמוע את המלחמה של האם עצמה".

העובדה שמדובר בצוות קטן ובמעט מאוד אביזרי במה, מאפשרת לשחקנים לנדוד עם ההצגה ברחבי הארץ ולהעלות אותה בפני בתי ספר וקהילות שונות. "הגענו גם לשדרות", מספר ברקו. "היה מיוחד להופיע שם. כשביקשנו לכבות טלפונים, הזהרנו שצפויים קולות אזעקה כחלק מההצגה. האמת היא שחששנו איך הקהל שם, שסובל מרקטות וחי מציאות אחרת מזו שאנחנו חיים, יקבל חומרים כאלה. חשבנו שאולי זה יציף אצלו כל מיני פחדים, אבל כשסיימנו הזמינו אותנו להצגות נוספות".

בשבילן גיבורים עפים

"יונתן עכשיו בארה"ב. הוא מתקשר כל יום. אני מתה כל יום. 'אמא, אני אוהב אותך'. יונתן, שלא תחזור לארץ, קח את הזמן שלך. 'אני חוזר בנובמבר'. למה נובמבר? תישאר שנתיים. ואני אומרת, הילד רוצה להתחיל לחיות. ועוד משהו שהיה לי חשוב להגיד לך – אף פעם לא הייתה לי תחושה שהכול ארעי והכול שביר והכול יכול בחלקיק שנייה להיגמר. נעשיתי אישה עצובה. כל מערכות ההגנה ששמתי על עצמי, הכול התבקע והתפורר כמו החילזון, כמו חשופית"

המונולוג הזה שייך במקורו לצפרה רגב. "בקריאה הראשונה עשינו ישיבה, וניסיתי להבין את המשמעות", מספר ברקו. "אמא ששלחה את בנה להילחם ונתנה אותו למדינה – שזה דבר קשה בצורה בלתי רגילה – עכשיו כשהוא בטיול אחרי צבא, היא אומרת לו: תישאר שם. היא בעצם מרחיקה אותו עד קצה העולם, כדי שלא יקראו לו למילואים והוא יהיה שוב בסכנה. אבל היא לא מרחיקה אותו רק מהמדינה, אלא גם ממנה. וזה מחיר כבד מאוד".

טל: "אמא שלי, עם כל הקשיים שהיא חווה בעקבות השירות שלי, לא מסוגלת להגיד 'רד מהארץ'. המחשבה שהילדים שלה לא יהיו כאן, היא בלתי אפשרית מבחינתה".

גרין: "אני חושב שגם האמהות שהתראיינו ואמרו דברים כאלה, לא רוצות שזה באמת יקרה".

בתום ההצגה מקיימים השחקנים שיח עם הצופים, עונים לשאלות ושומעים את התגובות – שלא תמיד מביעות אמפתיה. "פעם מישהי מהקהל צעקה: 'אילו מין אמהות אלו? שילכו לטיפול'", נזכר תימור. וגרין מספר: "אחרי אחת ההצגות קמה אישה מהקהל ואמרה 'הן משוגעות, האמהות האלו. לא כולן ככה'. אני לא יודע אם רוב האמהות הן 'ככה', אבל אני חושב שאין אמא שלא חרדה לבן שלה".

הסדרה "בשבילה גיבורים עפים" העלתה לאחרונה לתודעה הציבורית את הלוחמים ששבו משדה הקרב, אך משהו מהם נשאר שם. לא מעטים מהחיילים והחיילים־לשעבר חווים פוסט־טראומה ונאבקים בה במשך שנים רבות. אני שואלת את תימור האם האמהות הזכירו בפניו התמודדות כזו. "המשותף לכולן הוא ההתבוננות על הבן כפגוע", אומר תימור. "ההבנה שהבן משתנה לך, יוצרת כאב חזק במיוחד. האם קולטת שזהו, הילד שלה כבר לא יהיה מה שהיה. משהו בתום שלו נפגע, הוא הולך עם כווייה, ואין לך שליטה על כך. זה נכון גם אם בעיני עצמו הוא לא נפגע כלל, והוא מרגיש בסדר גמור.

"אחת האמהות סיפרה שכשאמרה לבן שלה שהוא סובל מפוסט־טראומה וכדאי שילך לטיפול, הוא לא רצה לשמוע. כך נוצר ערבוב בין התחושות. אצל האם ממשיך לקנן הפחד שעוד רגע הכול מתפרק; ואילו הבן רק רוצה לשחרר, לנקות את האבק ולא להישאר 'שם' יותר. בעקבות היחס השונה לחוויה, נפער ביניהם מרחק. עבור האם זה מצב לא פשוט".

האם בשיחות איתן עלה הפחד ממצב שבו הבן מוגדר כנעדר?
"היה מעניין לגלות שיש סיטואציות שהן לא מסוגלות לדמיין. דברים שהתודעה שלהן, שגם ככה נמצאת במצב פָּריק, עדיין לא יכולה לראות. אחת האמהות סיפרה שכאשר הודיעו שהדר גולדין נחטף, זה היה מבחינתה קשה בדיוק כמו הרגע שבו הבן שלה נכנס לעזה, בתחילת המלחמה. ובכל זאת, כששאלתי האם היא מדמיינת שדבר כזה קורה לבן שלה, היא ענתה שבכלל לא. כנראה יש דברים שגם הנפש והפחד לא מסוגלים להתכונן אליהם".