אובדן של ילד, שמכה באותה משפחה בפעם השנייה, דומה במשהו ללידת ילד שני – אומרים שרה ואליעזר רוזנפלד מכוכב־השחר. הם מנסים למצוא דימוי מוכר כדי להטעים משהו מעוצמת השכול הכפול, עבור כל מי שלא נגע במרירות החריפה הזו בעצמו. לדייק את הדומה והנבדל בחוויה משנת־חיים שלכאורה חוזרת על עצמה, אבל למעשה פורמת ורוקמת עולם ומלואו מחדש. ככה זה כשילד שני נולד, ככה זה כאשר שכול שני הולם בך. חשבת שאתה מכיר כבר את החיים, ומכיר כבר את המוות. אבל הוא חדש, והוא אחר.
"ההארד־דיסק אצלך במוח מזהה את המצב. שוב, כמו בלידה", אומרת שרה. "בפעם הראשונה אין לך מושג כמה זה כואב ומה עומד לקרות. בפעם השנייה הגוף כבר יודע, והידע הזה נותן כוח. השכל מכיר, מזהה את מה שיבוא. והנפש, היא הִפנימה שאתה שורד דבר כזה. כשלקחו ממני את הבן הבכור היפה והמדהים שלי, הייתי בטוחה שאין סיכוי שאפשר לנשום במצב הזה. היה ברור לי שאי אפשר להמשיך לחיות. בפעם השנייה הגוף ידע שאני יכולה להמשיך. שילדתי אחרי האסון הקודם עוד שני ילדים. שאכלתי, ששתיתי, שנשמתי. שהתחלתי לקרוא שוב ספרים אחרי שלוש שנים, שאפילו בסרטים אני מצליחה לצפות.
"ומצד שני, יש דברים שהם הרבה־הרבה יותר כואבים בפעם השנייה. כי הלב כבר שבור. כשמגיעה מכה כזו והולמת בפצע שלא הגליד – כי מאובדן ילד, הלב אף פעם לא מחלים – זה כואב פי כמה. גם האימה והטלטלה שאתה עובר כשלוקחים לך ילד שני, חזקות פי כמה".
יצחקי, בכור בניהם של בני הזוג רוזנפלד, סיים קורס טיס בהצטיינות. בחול המועד פסח של שנת 2002 קיבל כמה ימי חופשה מהצבא, ויצא לטיול ג'יפים. הוא היה אז בן 22. כשחצה את נחל צאלים, הג'יפ נסחף בזרם. רק לאחר חיפושים ממושכים נמצאה גופתו. 13 שנים אחר כך שב אחיו מלאכי, סטודנט מחונן בן 25, ממשחק כדורסל במסגרת הליגה האזורית. מחבלים פתחו באש על המכונית שבה נסע עם חבריו, ומלאכי נפצע באורח אנוש. לאחר כיממה נקבע מותו.
תמונותיהם של שני הבנים ניצבות כאן ממוסגרות על שידת העץ. מבחוץ חודרים אל סלון הבית קולות צהלת ילדים. אלו נכדי השכנים, שמשתכשכים בבריכת השחייה בחצר. צחוקם מספק תפאורה קולית הולמת למילים של בני הזוג רוזנפלד, שמספרים כי בחרו לדבוק בחיים.
לאליעזר, מוזיקאי, יש תזמורת חסידית המנגנת בחתונות. שרה היא עובדת סוציאלית, ממייסדות "גוונים" – המרכז למשפחה ולהתפתחות הילד במועצה האזורית מטה בנימין. תשעה ילדים נולדו להם לאורך השנים. אחרי יצחקי הגיעו שלוש בנות – הדס, אירית וטל. ואז שלושה בנים – מלאכי, מאיר ומעוז. לאחר מותו של יצחקי נולדו למשפחה שני בנים נוספים, אביה ואלישי. מעוז נישא זה עתה, והריאיון נערך בעיצומם ימי שבע הברכות. בשבועות האחרונים, עם התרחבות המשפחה, ישנו שני הנכדים הגדולים בחדר שהיה של יצחקי ואז של מלאכי. במשך שלוש שנים עמד החדר הזה ריק, "ועכשיו הם כבר מעיזים".
אחרי שמאבדים שני בנים, יש בכלל פניות רגשית לשבת עם אחד הילדים האחרים ולומר לו, נניח – "תכין שיעורי בית, זה חשוב"?
אליעזר: "זה מצריך החלטה, אבל כן".
שרה: "דברים משתנים גם בגלל הגיל. ילדתי לפני שהייתי בת 20, וילדתי אחרי גיל 40, ואני אמא שונה. השנים עושות גם טוב, לא רק קמטים. אבל כן – אחרי יצחקי פחדתי, גם בתור מטפלת משפחתית, שהפניוֹת הטריוויאליות אליי בדברים של יומיום ייראו לי שוליות ולא חשובות. אבל אז גיליתי שהחיים בנויים מאוסף של רגעים קטנים, וכל רגע הוא חשוב. ושיש לנו גם מחויבות הורית. במה שקשור לילדים שלנו, אנחנו לא שמטנו שום דבר – לא בצד של המשמעת, וגם לא בצד של הכיף. לא אמרנו 'מה זה משנה עכשיו' או 'אין לנו כוח'. המחויבות שלנו היא לתת לקטנים את מה שהגדולים קיבלו, ואפילו בצורה טובה יותר, כי אנחנו מנוסים יותר".
אליעזר: "אני לא אתן יד למחשבה בסגנון 'מה זה משנה אם הוא ילבש סוודר או לא, אם יֵדע לרכוב על אופניים, אם ידע לשחות, הרי בין כה וכה כל מה שהשקענו יָרַד לטמיון'. כי לכאורה זה באמת מייאש. אתה רואה פעמיים איך כל המגדל שבנית, כל העוצמה, כל הנתינה – בום, הכול התרסק ונפל. אבל לא, זה לא נכון. כל זה היה בשבילם, ונתן גם לנו הרבה. וזו עבודה, לדעת כל הזמן שאסור ליפול בזה".
לחלוק את משא הזיכרון
אחרי מותו של יצחקי, מספרת שרה, ליוותה גם אותה תחושה עזה של החמצה. "אמרתי לקב"ה: בראת אדם מדהים כל כך, אוהב, מוכשר, נעים – לא חבל לך שכל זה נעלם? אחרי מלאכי, שהיה מיוחד במינו, זה התעצם אפילו יותר. אבל אז התחדדה בי ההבנה שמה שהם בנו בי כאמא, לא נעלם. אני בעלת חוב כלפיהם. העובדה שהם היו צעירים כל כך מוכשרים, גורמת לי להיות שרה שיושבת פה היום ויודעת על עצמה דברים שעוזרים לה לחיות. זה בנה בי את האמונה שאני אמא טובה.
"בתחילת קורס הטיס יצחקי היה צריך לכתוב את קורות החיים שלו. בדרך כלל הבחורים כותבים חצי עמוד, אבל הוא מילא ארבעה עמודים וחצי. אחרי מותו קיבלנו את תיק החניך וקראנו. הוא כתב על הכול, גם על היישוב, והכניס לשם משפט אלמותי: 'אני אוהב ונאהב בבית, וזה המקום שאני הכי אוהב להיות בו'. כשילד שלך כותב דבר כזה – מצד אחד כל כך חבל לך שהוא לא פה, ומצד שני זה משאיר משהו לילדים האחרים שלנו ולכל מי ששומע את זה. אם אני זכיתי לקבל לידיים נשמה כזו, לגדל ילד שיכתוב כך, כנראה יש בי משהו טוב.
"ומלאכי – המבנה האישיותי שלו, ההישגים שלו וגם נסיבות מותו, גורמים לו להמשיך ולהיכנס ללבבות של אנשים. אני ממש מרגישה שהוא פועל את פעולתו ותכונותיו גם אחרי מותו. הוא היה בחור חכם, יפה תואר, גבה קומה, שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. אוהבים לאהוב אותו, ובזכות זה קורים דברים. גם עכשיו יש לו נוכחות מרשימה, ואני מרגישה שהוא נוצר ונועד גם בשביל כל מה שקורה כשהוא כבר איננו".
יש הבדל בין האבל על יצחקי, שמותו נדמה כסתמי ומיותר, לאבל על מלאכי, שנהרג בידי האויב?
"בשני המקרים אני מנהלת דיאלוג רק מול הקב"ה. לא כועסת, אבל מבקשת התגלות ותשובות, והוא נותן את זה קצת. המחבל הוא בכלל לא פונקציה בשבילי. אחרי יצחקי דיברו על 'מוות סתמי', אבל אני אמרתי שלא. שמבחינתי, אם הקב"ה רוצה את הבן שלי, עדיף שהוא בכבודו ובעצמו ירד וייקח אותו. באיתני הטבע, במים, במקום שהוא אחד היפים בארץ. ולא חלילה ביד אדם, ביד שונאים. זה חיזק אותי כל הזמן.
"במקרה של מלאכי היו רוצחים שפלים. רצו שנבוא לבית המשפט הצבאי, ולא הסכמתי. לא רציתי לראות את המחבלים, כדי שדמות הפרצוף שלהם לא תגנוב לי שום תאי זיכרון. גם על תמונותיהם בעיתון לא הסתכלתי. אבל פעם אחת התובע אמר שזה חשוב, אז באתי. נשאתי נאום ותרגמו אותו לערבית. לא הסתכלתי עליהם. ברור שהם רוצחים שפלים, אבל אני לא מבזבזת אנרגיה על נקמה. יש הורים שכולים שזו המשמעות שהם מוצאים אחרי האובדן, להילחם. וזה בסדר גמור. לכל אחד יש תפקיד בעולם. צריך להילחם את המלחמה הזו, אבל אני באופן אישי לא מצליחה. אני אומרת שהקב"ה לקח לי אותו בדרך הזו, כי גם היא מניעה את מה שקורה היום, את כל המפעלים החשובים שנעשים לזכרו. אין לי כלות משני הבנים האלה. אין לי נכדים. כשזה קרה עם יצחקי, אמרתי לאליעזר – בדיעבד יותר טוב שאין לנו כאב לב של יתומים פה. מצד שני, כשאדם הולך מפה בלי ילדים, המחויבות של המשפחה להנציח ולהשאיר משהו מגודלו וקסמו בעולם הזה, היא גדולה יותר.
"התראיינתי פעם לאברי גלעד, והוא אמר משהו על 'מורשתו של מלאכי'. אמרתי – טוב, בסופו של דבר הוא לא היה בגין ולא רבין ולא הרב קוק. בסך הכול בחור בן 25. אבל מורשתו של מלאכי הייתה יצירת חיבורים".
אליעזר: "הוא רצה לחבר בין כוכב־השחר לתל־אביב. זה היה לו טבעי. הוא כיבד וכיבדו אותו. החברים שלו מכל המקומות נמצאים איתנו עדיין בקשר".
לזכרו של מלאכי נוסד פרויקט "חיבורים", שמתקיים מדי שנה במסגרת אירועי לילה לבן בתל־אביב. "בשנה הראשונה אהוד בנאי הופיע, ודיברו אילנה דיין וארי שביט. היה מדהים. בשנה השנייה השתתפו שי פירון, דליה רבין ולהקת נאג' חמאדי (המורכבת מאנשי תקשורת מוכרים – הכ"ח). זו נהייתה מסורת".
גם ליגת הכדורסל האזורית נקראה על שמו של מלאכי, וספר תורה ייכתב לזכרו, אבל ההנצחה המשמעותית שעליה עמלים הוריו בימים אלה היא מבצע מורכב הרבה יותר. "קצת מביך אותי לבקש עבור עצמנו, עבור הנחמה שלנו. אבל מי שאחראי על פרויקט מימון ההמונים אמר לי שנכתבות שם תגובות מדהימות", מספרת שרה על המיזם שיצא לדרך – איסוף כספים למען מבנה הישיבה הגבוהה בכוכב־השחר. "זה לא בדיוק בשבילנו, ולא מיועד לסלון שלנו", מוסיף אליעזר. "זה עבור משהו גדול שכבר קיים ביישוב. לפני כעשור הגיעה לכאן ישיבה גבוהה, שהתחילה עם הרב אמנון ברדח והרב אוהד קרקובר. הם מקבלים אנשים מצוינים שלומדים כאן הרבה שנים, ואז יוצאים להנהגה במרחב הציבורי הישראלי. בהתחלה הישיבה והיישוב לא היו מחוברים זה לזה, אבל היה ברור ששני הצדדים רוצים לחזק את הקשר. יש המון זוגות צעירים שבאו לגור פה בעקבות הישיבה, והם מלמדים בבית הספר, בתלמוד תורה, מעבירים שיעורים. הרב קרקובר עצמו הפך להיות רב היישוב. בתקופה שסביב הפיגוע הוא היה מאוד זמין לנו. היה איתנו בכל הרגעים הקשים, פיזית וגם רוחנית. היה איתנו בשלב התפילות והתקווה, וגם אחרי כן – בהחלטה על תרומת איברים, ואיפה לקבור. לאחר השבעה הוא הזמין אותי ללמוד איתו חברותא. שעה בשבוע אנחנו לומדים לעומק, ואני גם משתף אותו בתחושות שלי. אני חושב שזו הפריה הדדית".
לפני כשנה החליטו בכוכב־השחר להפוך את אזור הקרוואנים שבו שכנה הישיבה לשכונה חדשה. "יוקם שם גם מבנה לבית המדרש, שהיישוב נותן לו את הבסיס הכספי", אומר אליעזר. "הרב שאל מה דעתי על הרעיון שבית המדרש החדש ייקרא על שם הבנים שלנו. זה ריגש אותי מאוד. בעיניי זו זכות לקרוא על שמם מקום חי, שהאברכים שלומדים וצומחים בו משלבים תורה וציונות ומקרינים אור פה ביישוב. כל דקה של לימוד בישיבה תהיה עילוי לנשמתם. שאלתי את הרב: אתה בטוח? הרי יכול לבוא תורם גדול שירצה שהמבנה ייקרא על שמו. הרב ענה שזה מוחלט ולא יהיה שום שינוי".
שרה: "קיימות הרבה הנצחות, אבל אני מרגישה שלבניין של לימוד תורה יש אופק גדול מאוד. כל עוד נשמה באפי, אדע שיש מי שזוכר את שני הבנים. כי האחים שלהם אמנם יזכרו אותם, אבל האחיינים – אני כבר לא יודעת. אחיו של אליעזר נהרג לפני ארבעים שנה, ואני רואה שהילדים שלנו כבר לא מצליחים להגיע לאזכרות. בשבילם זה 'דוד יצחק' שהם שמעו עליו, לא דמות מוחשית. אבל אם יהיה בית מדרש על שם יצחקי ומלאכי, משהו יישאר אחרינו. כל האנשים שנפער להם בור גדול בלב מחפשים משמעות, ומבחינתי זה נותן משמעות".
זה עוזר כשמישהו שאינו מהמשפחה בא ומציע לסייע בהנצחה? עול שימור הזיכרון שעל הכתפיים שלכם נעשה קל יותר?
שרה: "בהחלט. אנחנו עושים הרבה בעצמנו, אבל בכל פעם שיש רעיון שמגיע מבחוץ, כמו למשל צעדה שיזמו שני חברים של מלאכי יחד עם המתנ"ס, אני נפעמת ונרגשת. הנחמה שבזה מדהימה. כי זה אומר שאנחנו לא לבד בזיכרון. שיש סביבנו אנשים שעולמם לא חרב עליהם באותה המידה, אבל הם מוכנים לתת כתף ולהיות איתנו באופן מעשי במסע השכול וההנצחה הזה".
מהיר יותר ממחשבון
יצחקי רוזנפלד נקרא בשמו של אותו דוד יצחק, שנפל במהלך שירותו הצבאי. "על שם אחי יש גמ"ח הלוואות, ולזכרו של יצחקי החלטתי להקים גמ"ח ספרי לימוד", מספר אליעזר. "גם בית הספר ביישוב קרוי על שמו, 'אהבת יצחק'. כל שנה בשלושת השבועות, כשאין חתונות ואני לא מנגן, אני עוסק בפרויקט הספרים. אני משאיל להורי התלמידים בשקלים בודדים, וזה סיפוק עצום, לדעת שאני חוסך להם כסף רב. אחד הדברים שנעלמים לך בשכול זו השמחה; התיקייה הזו נמחקת, כמו עוד הרבה תיקיות. ואחת הדרכים המרכזיות ללמוד מחדש איך לשמוח ולאהוב את החיים, היא להתעסק בטוב לב.
"אנשים שעוסקים בנתינה הם אנשים שמחים יותר. הם אוהבים את הבריות ואוהבים את עצמם. לכל מי ששרוי בדיכאון או בשכול, אני אומר לתת לאחרים. בעיניי זה חלק מהעניין של ההנצחה. אתה נותן מכספך או מזמנך או מכישרונותיך, והנתינה הזו מחזירה אותך לחיים. אתה מרגיש יותר טוב, ישן יותר טוב, מסוגל לעבוד יותר טוב. בעבודה שלי אני צריך לשמח אנשים – להגיע למקום הפוך מזה שאני נמצא בו. גם כשקשה לי בכלל לצאת מהבית, שלא לדבר על לשמח. יש הרבה הורים שכולים שלא יוצאים, ולשמחות הם בטח לא הולכים, מקסימום מגיעים לרגע, נכווים וחוזרים. אתה צריך לעבור את המכשולים האלו, להתמודד עם הכוויות, לעמוד במקומות הכי קשים ולתת שמחה לאחרים.
"אחרי יצחקי, התווכחנו קצת בשאלה האם אי פעם נחזור להיות כמו שהיינו לפני אותו פסח. אני אמרתי שכן. שרה כל הזמן אמרה שלא, שהניסיון שלי באובדן אח הוא לא כמו לאבד בן. שאין סיכוי. ובכל זאת זה קרה, ואחרי מלאכי שוב. לנסות להתנחם בפעם השלישית על היקר לך מכול, זה הכי לא הגיוני, הכי הזוי. המוח אפילו לא יכול לתפוס שאפשר להתנחם מאובדנים כאלו. אבל כנראה אם אתה מאמין במשהו, הקב"ה עוזר לך להיות מי שהיית".
גם לשרה הייתה היכרות מוקדמת עם מוות במשפחה: בגיל צעיר היא התייתמה מאמה. "כמו דלתות אוטומטיות, שאם אתה לא עומד מספיק קרוב אליהן הן לא נפתחות – ככה גם בשכול", היא אומרת. "כשאתה עומד מרחוק, הדלת לא נפתחת. אתה צריך להחליט שאתה רוצה להתקרב, רוצה לגעת בחיים, רוצה להיעזר באנשים. ואז זה נפתח".
יש מחשבות כמו "לאן הבנים היו מגיעים אילו היו כאן"?
"כל הזמן. שניהם היו בגדר הבטחה גדולה, ושניהם עמדו בפני מסלול מסודר. יצחקי היה אמור להיכנס לשירות קבע, וכל המפקדים שלו אמרו שהציפייה הייתה שהוא עוד יתקדם. הוא היה כוכב במדד הסוציומטרי, וטייס טוב מאוד".
אליעזר: "היום יצחקי היה צריך להיות מפקד טייסת. אנחנו חווים את השלבים שהוא היה אמור לעבור, כי אנחנו קשורים לטייסת, נמצאים שם כל שנה. אני ממש רואה – עכשיו הבן שלי היה עובר לכאן, ועכשיו מגיע לתפקיד הזה".
שרה: "יש ילדים שאתה יותר דואג להם – מתי יתאפסו, מתי יסיימו עם הטיול אחרי הצבא, מתי יתחילו ללמוד, האם יצליחו. ויש כאלו שהמסלול שלהם פשוט ברור. ככה גם מלאכי. הוא למד באוניברסיטה העברית בתוכנית פכ"מ – פילוסופיה, כלכלה, מדעי המדינה. היה בחור מוכשר מאוד, שכלית ורגשית. לקראת סוף התואר, הרבה חבָרות מחזרות אחרי בוגרי פכ"מ. הייתה חברה אחת שמלאכי מאוד התלהב ממנה, וניסה להתקבל. זה היה תהליך ארוך של מיונים. הוא סיפר שיש שם 300 מועמדים, עם ניסיון ורזומה. תמיד אמרתי לו להתלבש יפה לראיונות, והוא היה שולח לי תמונה שלו לפני שנכנס לחדר. אחרי שעבר עוד ועוד שלבים, נשארו רק שלושה מועמדים. ביום חמישי האחרון, ארבעה ימים לפני הרצח, הוא קיבל טלפון – התקבלת. מלאכי אמנם לא הספיק לעבוד בחברה הזו יום אחד, ובכל זאת הם הזמינו אותנו להיפגש איתם, כי הם כל כך הפנימו את דמותו מהראיונות". בביקור ניתן להורים מגן זכוכית שעליו נחרת: "גם אם לזמן קצר מדי, מלאכי נכנס לליבנו והשאיר חותם".
"מלאכי היה נדיר, גאון במספרים", ממשיכה שרה. "בגיל שלוש הוא עשה גימטריות. כשאליעזר ישב עם הבת הגדולה יותר, שהייתה בת חמש, ולימד אותה לקרוא – מלאכי ישב בצד וקלט שכל אות היא מספר. כשגדל הוא היה כופל מספרים של שלוש ספרות זה בזה, מהר יותר מכל מחשבון. היה אומר 'אמא, אני לא יודע להסביר, זה ממש קל לי'. הוא לא שכח שום פרט שקרא, מנתוני אוכלוסין ועד סטטיסטיקות של משחקי כדורסל. זכר גם את מספרי תעודות הזהות של החברים בפכ"מ שרצו שיבדוק עבורם ציונים, ומיד כשראה את הציון, הודיע להם מה ההשפעה על הממוצע שלהם ברמה של עשיריות האחוז".
אליעזר: "כשמלאכי למד לפסיכומטרי, ברוב הסימולציות הוא סיים ראשון וקיבל 800. הוא הצטער מאוד כשהמבחן היה מאחוריו. כל כך נהנה ללמוד אליו".
הבגדים נשארו נקיים
בני הזוג רוזנפלד מעבירים כיום הרצאות על אודות סיפור חייהם, בשילוב קטעי נגינה של אליעזר. לדבריהם, הם כמעט לא מצליחים לעמוד בביקוש. לפני חודשים אחדים שרה אף פרשה מניהול מרכז "גוונים", כדי להתמקד בהנצחת בניה. "אהבתי מאוד את העבודה בגוונים, אבל היא דרשה שעות רבות, ולאט־לאט ראיתי שהשיחות שאליעזר ואני מעבירים בכל הארץ מצריכות גם הן יותר זמן".
זו לא חשיפה עמוקה מאוד?
"זו בהחלט חשיפה, יפה שאת מבינה. אבל זה לא משהו שתכננו. בהתחלה הרגשתי נבוכה, הייתי מתווכחת עם אליעזר, אומרת לו שאני לא רוצה להעביר שיחות. הוא היה עונה – אבל אנשים כל כך מבקשים, כל כך רוצים לשמוע. לאט־לאט אני רואה את הכוח שמגיע משם.
"נסעתי פעם לארה"ב, כי ביקשו שאבוא לאיזה דינר שבו אספו כספים להקמת מרכז רפואי בשער בנימין. חזרתי משם במוצאי שבת בטיסה ארוכה, מעייפת, לבדי. לא נרדמתי, ופתאום ירד לי האסימון. אמרתי לעצמי: שרה, את כזו כפוית טובה. את כמו האיש בבדיחה שאומר לקב"ה 'אני חייב חנייה מהר, תסדר לי חנייה קרובה', ואז הוא מוצא חנייה ואומר 'כבר הסתדרתי לבד, לא צריך'. כך גם עם השיחות. הן מוציאות אותנו מהבית, משאירות אותנו הרבה ביחד. אף פעם לא עבדנו יחד לפני כן. אנחנו גם פוגשים אנשים טובים שמחבקים אותנו ומקשיבים לנו ושומעים את השמות של מלאכי ויצחקי, ואני מרגישה שכל אחד מהם נשאר עם משהו מהבנים שלנו בלב. אמרתי לעצמי – יצא לך כזה דבר בלי שביקשת, אז תגידי תודה. תפסיקי לקטר כל הזמן שזה מביך ושזו חשיפה ושלא נעים. היום אני כבר רואה את המתנה בזה".
אם דיברת על מרכז רפואי בשער בנימין – מקום כזה היה יכול להציל את חייו של מלאכי?
"יכול להיות שאותו לא, אבל חד־משמעית זה היה מציל את חייהם של אחרים שנהרגו. לא מעט אזרחים וחיילים נפצעים באזור, וכשמסיעים אותם לטיפול, לוקח המון זמן לעבור את פקק התנועה של אזור כיכר אדם־חיזמה. זה מסכן חיים. למלאכי לקח 45 דקות ארוכות להגיע לבית החולים".
אליעזר: "עוד לא בדקנו לעומק את כל הסוגיה הרפואית במקרה שלו, ולא ישבנו לשיחה בנושא עם ד"ר עופר מרין (מנהל יחידת הטראומה בבית החולים שערי צדק, לשם הובא מלאכי הפצוע – הכ"ח). לדעתי זה אולי כן היה עוזר למלאכי, כי הצליחו להחיות לו את הלב, והלב שלו עבד יום שלם. יכול להיות ש־45 הדקות שעברו שיבשו לו את מערכת הקרישה, ואם הוא היה מגיע תוך 20 דקות, היו מצילים אותו".
שרה חולקת עליו: "ד"ר מרין אמר שפציעה כזו, רק אם היא מתרחשת על שולחן הניתוחים בבית החולים, עוד אפשר לעשות משהו. הפגיעה הייתה בעורק ראשי, במיקום שחוסם עורקים לא היה מסייע לו. גם לקח זמן להבין מה קורה, כי מלאכי דימם פנימה. נעלי הספורט שלו והבגדים היו נקיים לגמרי. עוד לא מצאנו את עוז הרוח לבוא ולדבר עם הרופא מעבר לכך. אני גם אדם פטליסטי, ואני חושבת שכשמגיע זמנו של אדם אז מגיע זמנו. ויחד עם זאת, אנחנו מצווים על ההשתדלות.
"יש לי מדף שלם של ספרים על נשמות. מהרב סולובייצ'יק ועד פסיכיאטרים וספרים שכתבו מלומדים הודים, כל ספר שאיכשהו נוגע בעולמות עליונים. זה התחיל אחרי יצחקי. אמרתי אז לעצמי – אם הבן שלי היה נוסע לדרום אמריקה, הייתי פותחת מפות, מסתכלת באינטרנט, איפה זה פרו, איפה צ'ילה. אז גם עכשיו אני מנסה להבין. ומכל מה שקראתי, יש לי תיאוריה בראש שאומרת שנשמות בוחרות את המסלול שהן אמורות לעבור פה".
מלאכי נרצח ביוני 2015, חודש תמוז. בשבת המשפחתית האחרונה, מספרת שרה, הוא ארגן חגיגה גדולה לכבוד יום הנישואין של הוריו, שהיה עוד בסיוון. "זה אפילו לא היה מספר עגול של שנות נישואין, לא הבנתי מה נפל עליו. הוא הכין תוכנייה ושירונים ומתנות וטיול ביום שישי וחידונים לנכדים, איך סבא פגש את סבתא. הכול ברמה מעוררת השראה. באותו יום נישואין הוא נתן לי כמתנה ספר שנקרא 'הוכחה לגן עדן'. זה היה הספר האחרון שקראתי לפני. הכותב שם מספר איך כשהיה שרוי במוות מוחי, אחותו ישבה לידו ודיברה כל הזמן, וזה מה ששכנע אותו לחזור. כמה ימים אחר כך, כשאנחנו ישבנו ליד המיטה של מלאכי הפצוע, חשבתי שאולי בגלל זה הוא קנה לי את הספר. ודיברתי. עד שהגיע השלב שבו הרגשתי שאני צריכה לשחרר אותו.
"בשבעה של מלאכי, בכל פעם שאמרו לי 'המקום ינחם אתכם', עצרתי שנייה ואמרתי למקום, לקב"ה: 'אתה שומע? אחרי יצחקי המשפחה והחברים ניחמו אותנו, אבל עכשיו זה רק אתה. אני באמת לא יודעת מה תעשה, אתה צריך להיות מאוד יצירתי. היית יצירתי במכה שנתת, ותהיה יצירתי גם בנחמה'".
