סיפור ההיכרות של החבורה הספציפית הזו עם חבקה החל ימים אחדים לפני ראש השנה תשפ"ג. הארבעה – אפרים יוסף, עמנואל חרשתי, דב זולדן ומוסי להב – הגיעו אז למפגש עם שריונרים בצפון רמת הגולן, כדי להנחיל את מורשת הקרב של מלחמת יום כיפור. מיד כשהגיעו לשם ניגש אליהם קצין מחויך והציג את עצמו: סלמאן חבקה, מפקד גדוד 53 של חטיבת השריון 188. בשעות שלאחר מכן הוא אירח אותם בגזרה שהם עצמם לחמו בה לפני חמישה עשורים, כטנקיסטים באותו הגדוד. החברים אף חצו את גדר המערכת אל שטח המובלעת, שם קיבלו סקירה של השטח הישראלי והרמה הסורית, בחנו את הטנקים החדשים והעבירו שיחת מורשת קרב לחיילים ולקצינים של הגדוד כיום. המפגש המרתק תואר בכתבה במוסף זה ב־7 באוקטובר 2022.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 היה סא"ל חבקה בביתו ביאנוח־ג'ת. חצי מחיילי הגדוד שהו גם הם בבתיהם בחופשת חג, והחצי האחר היה בתעסוקה באזור חברון. בשעה שבע העיר את חבקה צלצול הטלפון: מהצד השני של הקו סיפר לו סגנו על מטחים כבדים של רקטות שנורו מעזה לשטח ישראל. עשרים דקות לאחר מכן הגיעה הודעה ממפקד החטיבה: "המצב בדרום חמור מאוד, אנחנו צריכים אתכם". באותן דקות הלך והתברר היקף המתקפה של חמאס על יישובי הדרום. כוחות צה"ל בגזרה לא הצליחו לעמוד בפני אלפי המחבלים שפרצו לשטח ישראל, וגם כוחות העתודה שהוקפצו לא יכלו להגיע לכל המוקדים.
חבקה נפרד לשלום מאשתו ערין ומבנו עימאד בן השנתיים, והחל לנסוע דרומה. בדרך הורה למפקדים ולחיילים של גדוד 53 להגיע לבסיס צאלים, שם המתינו הטנקים שלהם. בעשר בבוקר הוא נכנס לבסיס, החל לדאוג לזיווד הטנקים בתחמושת וציוד, ובתוך שעה וחצי הכלים היו מוכנים. בינתיים הגיעו עדכונים על הנעשה בגזרת עזה, לא הרחק משם, וחבקה הבין שאין טעם לחכות למובילים. הוא פקד על החיילים להיכנס לטנקים ולהתחיל בנסיעה צפונה. את הכוח הוא חילק לצוותים קטנים, שכל אחד מהם כלל צמד טנקים. צוות אחד כזה נשלח לכפר־עזה, השני לנחל־עוז. מאחר שהדיווחים מהשטח תיארו קרבות קשים במיוחד שמתחוללים בקיבוץ בארי, החליט חבקה לנסוע לשם במהירות יחד עם הצמד האחרון.
המראות שפגש בבארי היו מזוויעים. בתים מפויחים, כלי רכב שרופים בכל מקום, אינספור גופות פזורות ואנדרלמוסיה גדולה, שנוצלה על ידי מחבלי חמאס כדי להמשיך במסע הרצח. אבל ההגעה של חבקה וחייליו למקום, והפגז הראשון שנורה מהטנקים שלהם, היוו נקודת מפנה בקרבות ברחבי הקיבוץ. התגובה המהירה של חבקה וחתירתו למגע הצילו את חייהם של ישראלים רבים מספור.
מוסי להב: "מג"ד שנהרג זה לא דבר של מה בכך: זאת המורשת של צה"ל, שמפקדים רצים קדימה ומובילים. כמו שאנחנו מקיימים מפגשים ומספרים על הקצינים של החטיבה שנפלו במלחמת יום כיפור, כך אני בטוח שיהיו פה מפגשים של הגדוד שלו לאורך שנים, וזה משהו שילווה אותם ואתכם"
בשלושת הימים שלאחר מכן המשיך מג"ד 53 לנוע באזור ולחסל מחבלים. רק כשבצה"ל הכריזו על טיהור המרחב מאויב, הסכים חבקה לרדת מעמדת המפקד בטנק, לחלוץ את נעליו ולנוח. כעבור שלושה שבועות, באחת הפשיטות של כוחות צה"ל בתוך שטח הרצועה, עלה מולו ברשת הקשר מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני, סא"ל תומר גרינברג, וביקש סיוע בלחימה מול מחבלים בג'באליה. "בקורס פו"ם אני כל הזמן חילצתי אותך, עכשיו אתה באת לעזור לי", אמר גרינברג לחברו הוותיק, במה שהתברר כשיחה האחרונה של חבקה. ב־2 בנובמבר 2023 הוא נפל בקרב בצפון הרצועה.
ההודעה על מותו הכתה בתדהמה את חבריו ומכריו הרבים, בצבא ומחוצה לו. כל מי שפגש את הקצין הצעיר מיאנוח־ג'ת האמין שמצפה לו קריירה צבאית ארוכה ועטורת הישגים. בין הכואבים את נפילתו היו גם ארבעת הלוחמים הוותיקים של גדוד 53. השיחה ההיא על גבול ישראל־סוריה לא הייתה מבחינתם מפגש חד־פעמי, אלא ראשיתו של קשר אמיץ עם הקצין הצעיר, שנתן להם את מספר הטלפון שלו וביקש שישתמשו בו.
"לקראת ראש השנה הוא התקשר אליי והציע לי להיות האורח שלו בגדוד", מספר עמנואל חרשתי. "'יש לי מיטה פנויה בלשכה', הוא אמר, אבל אשתי לא הרשתה לי ללכת, אז התקשרתי להתנצל. יומיים לפני שהם נכנסו לעזה דיברתי איתו בפעם האחרונה. חשבתי שהוא לא יוכל לענות, ובכל זאת התקשרתי – והוא ענה. הייתי מבסוט. דיברנו ודיברנו, אמרתי לו: 'שמע, אני מכיר אותך, ברור לי שאתה תהיה ראשון, אבל יש לי בקשה ממך – שמור על עצמך בשבילך ובשבילנו'. הוא אמר לי, 'חרשתי, אל תדאג, יהיה בסדר'. אחר כך לא שמעתי ממנו, וכשהוא נהרג הייתי בשוק. מאז בכל בוקר כשאני קם, אני רואה את סלמאן בעיניים שלי. ואני מקווה שזה לא יעבור לי".
כמו יוסי בן־חנן
7,000 תושבים, כולם בני העדה הדרוזית, מתגוררים ביאנוח־ג'ת. בין שני הכפרים המרכיבים את המועצה המקומית נמצא מצפה סייף, על שם סייף ביסאן, בן המקום ששירת ביחידת אגוז ונפל בדרום רצועת עזה ב־2008.
החבורה מגיעה לבית בשעת צהריים ונכנסת פנימה, מהוססת קמעה. לארבעת ותיקי גדוד 53 הצטרף גם אביגדור שפיצר, שבמלחמת יום כיפור שירת כטנקיסט בגדוד אחר של אותה חטיבה – גדוד 74. בני משפחת חבקה מקבלים את פניהם, סקרנים לשמוע את המכנה המשותף בין המבקרים עצמם ובינם לבין המנוח. הנשים יושבות בסלון הבית בקומה הראשונה, ואנחנו עולים לקומה השנייה יחד עם הגברים.
עימאד, אביו של סלמאן, מספר לנו על הבן. סלמאן התגורר לא הרחק מכאן, בשכונת החיילים המשוחררים. הוא נולד ב־1990, אחד מששת ילדי משפחת חבקה. עד כיתה ח' למד במוסדות החינוך ביאנוח ואז עבר לבית הספר לקציני ים בעכו. "בבית הוא קיבל את הערכים הדרוזיים האותנטיים, ובקציני ים הוא קיבל את המנהיגות ואת הערכים המצופים מחייל. הוא בלט שם, הצטיין ותמיד עזר לכולם. הם היו באים אליו עם המחברות והספרים, והוא היה מסביר להם את החומר. כבר אז שמענו כמה החברים מהכיתה אוהבים אותו, והקשר איתם נשמר גם אחר כך".
אחרי התיכון המשיך סלמאן למכינה הקדם־צבאית "כרם אל" בדליית־אל־כרמל, שם למד במחזור הראשון. ב־2009 התגייס לשריון, יצא לקורס מט"קים והתקדם במהירות מתפקיד לתפקיד. בין לבין הספיק להשלים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן. לפני שנים אחדות מונה במפתיע לסגן מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני, ובהמשך קיבל את דרגות הסא"ל ומונה למפקד גדוד השריון 53.
חבריו מהצבא העידו כי סלמאן היה ידוע ביחס האנושי שלו לפקודיו. "הוא היה אדם דואג ואכפתי, שמדבר עם כולם בגובה העיניים ולא מתוך הדרגה שלו", מספר עימאד לנוכחים. "הוא אהב לעזור ולתמוך והיה בקשר טוב עם כל חייל שלו, בלי יוצא מן הכלל".
בן הדוד סלמאן סייף מספר לנו על מקרה טרגי שאירע בכפר: אישה צעירה נספתה בשרפה שפרצה באחד הבתים, "ומי עמד לצד המשפחה שלה? סלמאן. גם אם לא היה לו זמן פנוי, הוא ליווה אותם, אסף ציוד, גייס תרומות ועשה הכול כדי לחזק. אביה של אותה צעירה הגיע לכאן לנחם אותנו, ואז סיפר לנו על כל הדברים שסלמאן עשה.
עמנואל חרשתי: "להיות מג"ד טנקים ברמת הגולן זאת אחריות כבדה. ניגשתי אל סלמאן וחיבקתי אותו, אף שלא הכרנו. 'אתה מבין איזה תפקיד יש לך?', אמרתי לו, והוא ענה: 'כן, והתפקיד הזה ממולא באחריות רבה'. מאותו רגע הרגשתי מחובר לסלמאן כאילו אנחנו מכירים כבר ארבעים שנה"
"בחתונות הוא היה מוביל, הרקדן הכי פעיל והכי טוב. הייתי צוחק שאם החיילים שלו יראו את המג"ד משתולל ככה, מה הם יגידו? אבל זו שמחת החיים שהייתה לו. כל הצעירים בכפר אהבו והעריצו אותו. לפני כמה זמן הוא עשה פה אספה לכל ההורים של החיילים שלו, וכולם אמרו שהם מרגישים בטוחים כשהם רואים מי המג"ד, ויודעים שהילדים שלהם בידיים טובות. גם בבית הוא היה בעל אוהב ודואג ואב למופת".
בני המשפחה מספרים כי בכל פעם הם מופתעים מחדש לגלות כמה אנשים הכירו את סלמאן במעגלים שונים. גם הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי הגיע לכאן לנחם, וכשאחד מבני המשפחה רצה לספר לו על סלמאן, כוכבי אמר מיד: "אתה מספר לי עליו? אני הכרתי אותו אישית, ראיתי אותו בפעילות בגבול סוריה".
"הוא ידע להתאים את עצמו ולדבר עם כל אחד בגובה העיניים – מהבכירים ביותר ועד הפשוטים ביותר", ממשיך סלמאן סייף. "עם ישראל הגיע אלינו בהמוניו, גם מהדרום ומיישובי העוטף. שמענו המון סיפורים על דברים שהוא עשה ולא ידענו עליהם. למשל, לפני הכניסה לעזה הוא התקשר לכל הנשים של משרתי הקבע בגדוד, והרגיע אותן. מחמם את הלב לשמוע את זה".
הוא הצליח לשוחח איתכם בזמן הלחימה?
עימאד: "מ־7 באוקטובר דיברנו בעיקר בהודעות, אבל בשבת האחרונה לפני שהוא נכנס לעזה הייתה לנו שיחת טלפון אחת. אמרתי לו: 'אתה חזק, עשית היסטוריה והבאת כבוד לעדה'. אשתו, אמא שלו, שניים מהאחים ועוד כמה בחורים מהכפר נסעו במוצאי שבת עד אופקים והכינו ארוחת ערב כשרה לכל הגדוד, כדי להרים את המורל. למחרת הוא שלח הודעה לאשתי: 'אני נכנס, תשמרי על עצמך, על ערין ועל עימאד הקטן'. שלחתי לו הודעה, אבל הוא כבר לא ענה לי. ביקשתי ממנו שישמור גם על עצמו ולא רק על החיילים שלו, כי הם צריכים את המפקד שלהם איתם".
כעת הגיע תורם של האורחים לספר על ההיכרות שלהם עם מג"ד 53. אפרים יוסף, סוכן נסיעות תושב עפולה, מספר כי חבקה יזם את הפנייה אליו כדי שיבוא להרצות לחיילים על הקרבות של 73'. "פגשתי אותו והוא נכנס לי לנשמה וללב. כשהזמנתי את החבר'ה האחרים לסיור, אמרתי להם שהמג"ד הזה נועד לגדולות. אתה רואה את ההתנהגות שלו כמפקד שמוביל, מנהיג, נותן דוגמה אישית ומנחיל ערכים. זה מה שלדעתי גרם לחיילים שלו להעריץ אותו. הם היו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים".
החברים נזכרים במי שהיה מפקד הגדוד חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, יוסי בן־חנן, ומצביעים על קווי דמיון בינו ובין חבקה. "יוסי היה אז המג"ד מספר אחת בצה"ל, וסלמאן הזכיר לנו אותו – במחשבה מחוץ למסגרת, בדאגה שכל מה שקשור לצד המקצועי יהיה מתוקתק, ובטיפול בכל צורך אישי של החיילים. אמרנו שהוא עוד יהיה הרמטכ"ל".
יוסף מספר עוד כי מיד כששמע על הקרב בבארי, הוא פנה אל חבקה וביקש להתגייס לגדוד. המג"ד סירב בנימוס אך אמר: "כל בוגרי מלחמת יום כיפור, אתם המודל שלי".
"כשנודע שהוא נהרג, הבנות שלי בכו איתי בבית, כי סיפרתי עליו המון. עוד הרבה שנים ידברו עליו בצבא, הוא יהיה המודל של כולם, אני בטוח בזה".
להחזיק את ה"למה"
בסרטון שצולם ימים אחדים לפני מותו, וזכה בשבועות האחרונים לתפוצה נרחבת ברשתות החברתיות, אומר סלמאן למצלמה: "אני שולח לכם את החיזוקים שלי ומצפה מכם, עם ישראל, להיות מאוחדים, חסונים ומלוכדים, כי רק ביחד נדע לנצח. כי כוחנו באחדותנו, אין לנו ברירה אחרת". "הוא דיבר כל הזמן על אחדות", אומר יוסף. "הלוואי שישמעו לו, כי זה מה שמגיע לסלמאן – שעם ישראל יהיה מאוחד וינצח".
עמנואל חרשתי מיהוד, בעל עסק למיזוג אוויר, תופס את מושכות השיחה. "בסדיר הייתי טען־קשר. היה לנו אחלה מפקד, אבל הוא היה קצת איטי, אז אני בעצמי הייתי גם חצי מפקד – כל הזמן עם הראש מחוץ לטנק, מחלק מטרות לתותחן שלנו. ברוך השם עברנו את המלחמה בשלום. 49 שנה אחר כך, אפרים יוסף מתקשר ומבקש ממני לבוא איתו לרמת הגולן, וכך אני פוגש לראשונה את מג"ד 53 – ילד יפהפה עם חיוך ועיניים טובות.
סלמאן סייף, בן הדוד, מספר על אישה צעירה שנספתה בשרפה בכפר, "ומי עמד לצד המשפחה שלה? סלמאן. הוא ליווה אותם, אסף ציוד, גייס תרומות ועשה הכול כדי לחזק. גם בחתונות הוא היה מוביל, הרקדן הכי פעיל והכי טוב. הייתי צוחק שאם החיילים שלו יראו את המג"ד משתולל ככה, מה הם יגידו? אבל זו שמחת החיים שהייתה לו"
"כבוגר מלחמת יום כיפור אני מבין מה זה להיות מפקד גדוד טנקים ברמת הגולן. זאת אחריות כבדה שדורשת כתפיים רחבות. ניגשתי אל סלמאן וחיבקתי אותו, אף שלא הכרנו. 'אתה מבין איזה תפקיד יש לך?', אמרתי לו, והוא ענה: 'כן, והתפקיד הזה ממולא באחריות רבה'. אני אדם רגשן מאוד, מתחבר מהר לאנשים. מאותו רגע הרגשתי מחובר לסלמאן כאילו אנחנו מכירים כבר ארבעים שנה, כאילו הוא הבן שלי. עליתי לדבר מול החיילים כשהוא עומד לידי ומחבק אותי מהצד", נזכר חרשתי בדמעות.
הוא משחזר את מה שאמר באותו מפגש: "לא משנה כמה מופרע הייתי – עדיין הייתי טנקיסט שחבל על הזמן. הכרתי כל בורג בטנק, כל טיפול וכל תיקון. כולנו ידענו ולמדנו הכול, וזה מה שהציל אותנו במלחמה. אני מקווה שלא תזדקקו לזה, אבל מחרתיים אלה יכולים להיות אתם שתעמדו במצב שהיינו בו. אם תנצחו או לא – זה תלוי רק בטנקאות ובמשמעת שלכם'. סלמאן אהב מאוד את הדברים שאמרתי, ומאז נשמר קשר בינינו".
מוסי להב, היום תושב רחובות, התגייס לגדוד 53 רק לאחר המלחמה, אך הוא משתתף בקביעות בסיורים ובמפגשים של ותיקי הגדוד, וכך גם הכיר את חבקה. "בפעמים המעטות שזכיתי לפגוש אותו, הוא נכנס לי ללב. הייתה לו יכולת בלתי רגילה לרכוש אמון של אנשים, להתאים את עצמו לכל אדם, לדבר עם כל אחד בשפה שלו, והכול עם חיוך נצחי על הפנים. כבר בשיחה ההיא בצפון הרמה היה לי ברור שאני רואה מולי מישהו מיוחד, שיגיע רחוק מאוד בצבא. חבל לי שלא הספקנו להכיר אותו יותר.
"מג"ד שנהרג זה לא דבר של מה בכך: זאת המורשת של צה"ל, שמפקדים רצים קדימה ומובילים. כמו שאנחנו מקיימים מפגשים ומספרים על הקצינים של החטיבה שנפלו במלחמת יום כיפור, כך אני בטוח שיהיו פה מפגשים של הגדוד שלו לאורך שנים, וזה משהו שילווה אותם ואתכם".
חודשיים לפני שנכנס לתפקיד סמג"ד 13, התראיין חבקה לגלי צה"ל וביקש לתת טיפ לחיילים ולמפקדים הצעירים: "שיחזיקו ב'למה' שלהם. למה הם עושים, למה הם לוחמים, למה הם קצינים. ה'למה' שלנו התערער מאוד בשנים האחרונות. הוא צריך להיות חזק. צריך לזכור מה זו המדינה הזאת ולמה אנחנו נלחמים". באותה הזדמנות סיפר סלמאן כי השתתף במשלחת של צה"ל לאוקראינה, והמסע הזה חיזק אצלו "את הזהות הישראלית, והמהות והחשיבות של ההגנה על הגבולות. חשוב לעשות הכול מתוך שליחות, בהבנה שאין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו. ככה אנחנו נגדל כצבא חזק וכחברה מוצלחת. אנחנו חיים בהרבה מעגלים – האישי, הסביבתי והמעגל הגדול של כל ישראל. אם לא נהיה ביחד, לא נדע לנהל אותו. צריך להשאיר את הסטיגמות ואת חוסר החיבור בצד, ולעשות את המעגל הישראלי להכי טוב בעולם".
דב זולדן מבקש להתחבר לנקודה הזאת באישיותו של חבקה, כאדם שיודע היטב עבור מה הוא נלחם. "הוא הכיר את הסיפורים ממלחמת יום כיפור כי ישב וקרא את הספר 'על בלימה', שמתאר את מה שקרה לחטיבה 188 במלחמה. במפגש הוא הראה לנו כל נקודה בצד הסורי והסביר מה הוא עושה כאן. בהמשך הוא נתן לכל אחד ואחד מאיתנו את מספר הטלפון שלו ואמר שהוא יעזור בכל דבר, גם באמצע הלילה. ראיתי אדם נחוש, אדם שתוכו כברו, אחד שאומר בדיוק את מה שהוא חושב".
לקראת סיום, יוסף מוציא מכיסו את הטלפון הנייד ומבקש להשמיע משהו לעימאד. זו הקלטה של תפילת השכבה: "המרחם על כל בריותיו הוא יחוס ויחמול וירחם על נפש רוח ונשמה של המרוחם שנפטר בשם טוב מן העולם – סלמאן חבקה. רוח השם תניחנו בגן עדן".
שקט משתרר בחדר. האורחים קמים לאיטם ויוצאים אל האוויר הקר שבחוץ. אני מציין באוזני בני המשפחה שאותם לוחמים ותיקים מדברים על נפילתו של סלמאן כאובדן של דמות קרובה, למרות פער הגילים. מהנא, גיסו של סלמאן, מהנהן בהסכמה. "כל אחד שמגיע לכאן מרגש אותנו מחדש", הוא אומר בשקט, "אבל החבורה הזאת ריגשה אותנו במיוחד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
