עזה מוזכרת פעמיים בתורה וכעשרים פעמים בנביאים ובכתובים, תחילה כחלק מארצו של העם הכנעני ובהמשך כאדמת בני ישראל בגבולות ההבטחה: "זאת נחלת מטה בני יהודה למשפחותם… עזה בנותיה וחצריה" (יהושע, ט"ו); "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה" (שופטים, א'). על שלמה המלך כתוב "כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מלכים א, ה'), ועל חזקיהו המלך: "הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה" (מלכים ב, ח'). גם רש"י במסכת שבת (דף קמה ע"ב) אומר ש"מדבר עזה… היא ארץ ישראל".
1946 במוצאי יום הכיפורים תש"ז, אוקטובר 1946, הקימה הסוכנות היהודית בן לילה 11 נקודות התיישבות בנגב, אחת מהן כפר־דרום שליד דיר־אל־בלח. נתן אלתרמן כתב לכבודן כעבור ימים אחדים:
"באדמת היהודים באשר רק תביט
גם בתוך אזורים אסורים בתכלית
גם בשטח ציה וביצות ועבטיט
מחכה ליומה הנקודה היהודית"
לפי ההסכמים שנחתמו בתום מלחמת העולם הראשונה, עזה על סביבותיה נכללת בגבולות ארץ ישראל המנדטורית. החלטת האו"ם מ־1947 שיבצה אותה בתוך המדינה הערבית, כמובלעת צרה אשר הקצה הצפוני שלה הוא אשדוד והדרומי באזור קציעות. את הביטוי "רצועת עזה" טבע כנראה עורך מעריב עזריאל קרליבך כשבועיים אחרי הכרזת המדינה, ולאחר שרבים מערביי יפו, אשדוד ואשקלון מצאו שם מקלט. קרליבך קונן אז על "תוכנית משונה" לסימון גבולות שבמסגרתה הרצועה תימסר למצרים (1.6.1948). שיר שנכתב בחודש יולי 1948 לאור פנסי ג'יפ צבאי. המחבר: אורי אבנרי, לוחם יחידת הסיור שועלי שמשון:
"מעזה ועד גת
שוב נטוש זה הקרב
לחירות ישראל"
1949
דיווח בניו־יורק טיימס, תחילת יוני 1949. בסופו של דבר עזה נשארה בידי מצרים, אשר החילה ברצועה ממשל צבאי בלי לספח אותה:
"חוגים יודעי דבר מוסרים כי ממשלת ישראל הציעה להרשות את שיבתם של 230 אלף פליטים ערביים לבתיהם בישראל תמורת מסירת רצועת עזה לידי ישראל"
1956
זמן קצר לאחר הסכמי שביתת הנשק שסימנו את גבולות הקו הירוק, נעשתה רצועת עזה מרחב של פעילות חבלנית עוינת נגד ישראל, בחסות מצרים. ב־24 במרץ 1955 יצאו משם מחבלים למתקפה על חתונה ביישוב פטיש, ומדריכה חקלאית צעירה נרצחה. שר הביטחון דוד בן־גוריון כתב למחרת ביומנו:
"שמעתי על ההתקפה בפטיש ומיד יצאתי בפייפר לת"א. הזמנתי את משה (הרמטכ"ל משה דיין – ח"ס) שהיה אז בתל־אביב, והצעתי לגרש המצרים מרצועת עזה. משה התנגד לכך בכל תוקף".
בשלהי אוקטובר 1956 הורתה ממשלת בן־גוריון לצה"ל לכבוש את רצועת עזה ואת רוב חלקי סיני. דף קרבי מטעם מפקד חטיבת יפתח, אהרון דורון, הפיח רוח לחימה בפקודיו:
"הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה. עזה – אבר חי מגופה של מדינת ישראל, שנקרע ממנה. אגרוף שלוח אל מול המדינה, בסיס לשליחי מצרים המרצחים. מרכז הפדאיון, איום מתמיד לביטחוננו".
ימים אחדים אחר כך פרסם המח"ט דף קרבי נוסף:
"חיילי החטיבה! אזור עזה, זה הכיס שהפולש המצרי אחז בו, ושימש כלוח קפיצה למסע השמד נגדנו – בידינו. שוב אין המקום אזור אויב, רצועת עזה חלק ממדינת ישראל. עתה רואים אנו את עזה, חאן יונס ותושביהן – חלק אורגני של המדינה. על שכמנו תוטל המשימה לצרף את האזור לארץ למען כלכלתה וביטחונה".
"הנה מול הר סיני / הסנה, הסנה בוער. / והוא לוהב בשיר / בפי גדודי בנים, / ושערי העיר / ביד השמשונים" (מתוך "לא אגדה רעיי", המנון מבצע קדש שכתבו יחיאל מוהר ומשה וילנסקי).
בהנחיית הרמטכ"ל דיין הוקמה בזריזות היאחזות נח"ל בדרום רצועת עזה. סגן מפקד הנח"ל, משה גת, סיכם את הדיון לקראת העלייה לקרקע: "מגמת ההיאחזות ברפיח היא ליצור את העובדה שקיים יישוב יהודי ברצועה"
לחץ בינלאומי כבד טרף את תוכניות הסיפוח והבינוי. עד תחילת מרץ 57' נסוג צה"ל מכל מרחבי סיני וגם מרצועת עזה.
בן־גוריון שיגר מכתב התנצלות למשתתפי כנס חירום של יישובי הדרום:
"חברים יקרים, ידעתי שאני חייב לבוא אליכם ולהסביר לכם במיוחד למה יעצתי לממשלה למסור עכשיו רצועת עזה לכוח או"ם, כי לא נעלמו ממני החששות, ואולי גם החרדות, שדבר זה יעורר בליבכם. זה ארבעה חודשים – הפעם הראשונה אחרי ייסוד יישוביכם בדרום – יכולתם לצאת בשלווה לשדות לעבודה, ולישון במנוחה בלילות על מיטתכם. ואין אתם בטוחים, וגם אני איני בטוח, כי שלווה זו נתונה לכם גם עכשיו. (…) תאמינו לי כי בעריכת מסע סיני ובמאבק המדיני של ארבעה החודשים האחרונים, תפסה דאגה זו לביטחון יישובי הדרום מקום לא קטן בכל מעשיי ומחשבותיי. ודעתי הייתה – והנה גם עכשיו – שאנו צריכים להסתכן בסנקציות למען ביטחון יישובים אלה. אולם שתי התרחשויות חדשות שבאו רק בשבועיים האחרונים של המאבק הביאו למפנה חדש, ובסופו של דבר ראיתי לחובתי המוסרית והמצפונית לייעץ לממשלה הדבר הבלתי פופולארי ביותר בזמן הזה: להסכים לפינוי מפרץ שלמה ורצועת עזה"
1957
יו"ר תנועת החירות, מנחם בגין, תקף קשות את החלטת בן־גוריון לסגת מעזה, ודיבר על הרצועה כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית. בנאום מול המוני מפגינים בכיכר מוגרבי בתל־אביב, ביום שבו בן־גוריון התנצל בפני תושבי הדרום, אמר בגין בין השאר:
"ליבי, ליבי עליכם, אחיותיי ואחיי בנגב. באשמתו ובפקודתו של ראש מפא"י המבולבל, שר הנסיגה וההפקרה, יישפך דמכם כמים. לא יהיה עוד ביטחון ליישוביכם"
ובמודעות בעיתונים מטעם תנועת החירות נכתב: "ממשלת בן־גוריון נכנעה. עזה תהיה בסיס למרצחים וחבלנים שיפעלו בחסות האו"ם. דמנו יישפך בעיר, בכפר, במושבה ועל אם הדרך".
לא רק בגין ותנועתו התנגדו לנסיגה מעזה, גם מפלגות השמאל הציוני התנגדו לה. יגאל אלון הכריז בדצמבר 1956:
"עזה היא ישראלית לא פחות מיפו. הבה נהיה נכונים להגן על הרצועה כדרך שהיינו מגינים על באר־שבע, אילו חלילה ירצו ליטול אותה מאיתנו".
1967
ביוני 1967 ישראל שבה לעזה "לאחר קרב מר וממושך", כלשון אלבום הניצחון הרשמי של צה"ל. חברי קיבוץ נחל־עוז פרסמו מודעת ברכה בעיתון:
"לצבא הגנה לישראל, לכל אלה שלקחו חלק בכיבוש עזה, שלוחה תודה וברכה". בנק לאומי מיהר לפתוח מחדש את סניפו בעיר, שנחנך עוד ב־1914: "המפתח היה מוכן. עשר שנים שמרנו עליו למזכרת. עתה פתחנו שוב את סניף עזה בבניין המנהל האזרחי, רחוב אל ג'לאא" (דבר, 6.7.1967).
שבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים קרא דוד בן־גוריון לסגת תמורת שלום אמת מיהודה ושומרון (למעט ירושלים וחברון), אך לא לוותר על עזה. בהודעה אישית ששיגר למערכות העיתונים הציע ראש הממשלה לשעבר ש"רצועת עזה תישאר במדינת ישראל" (7.7.1967).
שלוש שנים אחרי המלחמה הכריז אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון: "היאחזות הנח"ל בכפר־דרום דרושה מבחינה ביטחונית וגם כדי לגמול את ערביי רצועת עזה מן האשליה שאנו עתידים לצאת משם"
ומפקד הנח"ל אל"מ אשר דר אמר בטקס העלייה לקרקע של היאחזות נח"ל נצרים: "בעלייה לקרקע באזור זה מקיים הנח"ל מצווה של חזרה לשטחים שניטשו במלחמת העצמאות ובמבצע קדש" (6 בנובמבר 1972).
1972החלטה שקיבלה ממשלת גולדה מאיר ב־31 באוקטובר 72' קבעה: "גבול בטוח בין ישראל למצרים מחייב שינויים בגבול הבין־לאומי לשעבר, לרבות, כמובן מאליו, השארת רצועת עזה בתחומי ישראל"
ממשלת גולדה הגתה תוכניות פיתוח ברצועת עזה, ואלה זכו לתמיכה מכל אגפי הקואליציה. "אומנם אין החלטה רשמית של ממשלת ישראל בקשר לסיפוחה של רצועת עזה, אך למעשה, כל המפלגות בדעה שהרצועה צריכה להיות חלק של מדינת ישראל", חיווה דעתו שר התיירות משה קול, איש מפלגת הליברלים העצמאיים, בדיון על הקמת יישובים עבריים בין עזה לרפיח. אולם כבר ב־1971 צצו ההתנגדויות הראשונות. בחוגי מפ"ם והשומר הצעיר הובע חשש כבד מפני הבעיה הדמוגרפית והבעיה המוסרית הכרוכות בהמשך החזקת הרצועה.
ב־8 במרץ 1972 השתתפו כ־300 איש ואישה בכנס ראשון מסוגו נגד ההתנחלות ברצועת עזה, שהתקיים בקיבוץ ניר־עוז. "הרוח החיה בכנס", כך לפי עיתון על המשמר (10.3.72), היה חבר המשק עודד ליפשיץ – היום אחד החטופים המוחזקים בידי חמאס. הכנס עורר סערה, וליפשיץ בתגובה פרסם בעיתון "דבר" מאמר שבו הסביר כי הוא וחבריו חוששים מאפשרות נישולם של מאות אלפי תושבים ערבים לצורך ביסוס ההתיישבות העברית. המאמר נחתם כך:
"כל אדם שאינו היסטרי ושנאתו למפ"ם וליישובי הספר בגבול הרצועה אינה מעבירה אותו על דעתו, חייב לענות בכנות על השאלה מה יהיה גורלה של רצועת עזה. ועוד לפני שהוא משיב מוטב שיאמר: רגע, חושבים!" (27.3.1972).
הוויכוח הקדמון על עתיד הרצועה התלהט דווקא בתוך השמאל הציוני, בינו לבין עצמו. הגיאוגרף והפובליציסט עזריה אלון, חבר קיבוץ בית־השיטה, שלל בתוקף את רעיונות הנסיגה:
"אפילו נכונה ההנחה כי עזה היא גידול ממאיר, עדיין אין משתחררים ממנה על ידי ניתוח המסלק אותה אל מחוץ לגוף. היא נותרת גידול ממאיר, וסכנתה מבחוץ גדולה יותר. (…) היא בעיה שמוכרחים לפתור אותה, ויש לה רק פתרון אחד: הכללתה בארץ ישראל. (…) פתרון ההסתלקות מרצועת עזה איננו פתרון יותר הומני, אלא פתרון יותר מרושע, גם כלפי עצמנו וגם כלפי הערבים. בעוד כך וכך שנים נצטרך לשוב ולכבוש את הרצועה, ולשפוך דם של יהודים ושל ערבים. אם נחזיר אותה היום, יהיה הכיבוש הבא – אשר לא אנחנו נהיה יוזמיו, אבל ניאלץ להיקלע אליו – קשה ואכזרי יותר".
1977 ב־10 בפברואר 1977 (ט"ו בשבט תשל"ז), בעיצומה של מערכת בחירות, התייצב ראש הממשלה יצחק רבין בטקס האזרוח של היישוב נצר־חזני בגוש קטיף.
רבין קבע את המזוזה בפתח ביתה של משפחת יפת והכריז: "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה".
תשע שנים אחר כך, בהיותו שר הביטחון בממשלת האחדות פרס־שמיר, שב רבין לנצר־חזני והצהיר:
"האזור הזה (גוש קטיף) חייב להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. האמנתי כך לפני תשע שנים, כאשר השתתפתי בחנוכת הבית הראשון בנצר־חזני כראש ממשלה, ואני מאמין כיום כי לאזור הזה, במיוחד בגוש קטיף, יש עתיד התיישבותי, כלכלי וחברתי ותפקיד ביטחוני" (על המשמר, 27.3.86).
מנחם בגין, ראש האופוזיציה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, עקב בדאגה אחר התגברות הקולות הקוראים להסתלקות ישראל מעזה. במאמר בעיתונות התייחס בגין לטיעון הדמוגרפי:
"חשבונם פשוט – נוותר גם על עזה, ויהיו לנו פחות 370 אלף ערבים, נישאר עם 540 אלף ואז נשמור על האופי היהודי וכו'. המתמטיקאים האלה אינם מוסרים לעמם דין וחשבון לאיזו סכנת נפשות הם דוחפים את עמנו. המוציאים את עזה מתחום ריבונותנו, משחקים באש" (מעריב, 18.6.1976).
בגין עצמו, כראש ממשלת ישראל, עקר קרוב לעשרים יישובים צעירים במסגרת הסכם קמפ־דיוויד, אך שלל בתוקף הצעות למסירת עזה למצרים. הוא הבטיח שתקדים העקירה שנקבע בימית לא ישוחזר בגוש קטיף: "אין שמץ של חשש לפינוי יישובים ביהודה ושומרון, רצועת עזה והגולן" (הצופה, 28.9.81).
מדור ביקורת התקשורת בגיליון מספר 1 של "נקודה", עיתון היישובים ביש"ע, דיווח בשבוע האחרון של שנות השבעים: "ביום ד', 12.12.79, שודרה במהדורת מבט בטלוויזיה הצעתו של חבר הכנסת אברהם כץ־עוז (מערך) להחזרת רצועת עזה לידי המצרים ופינוי ההתיישבות ממנה. הטלוויזיה שידרה מאוחר יותר תגובות שונות לידיעה, אך את תגובת אנשי היישובים החיים ברצועה סירבה לשדר".
1990בעשור שלאחר מכן, וביתר שאת אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השתלט רעיון ההסתלקות מעזה על המערך בראשותו של שמעון פרס, הוגה רעיון "עזה תחילה". תשדיר תעמולה ארוך שהוקרן במערכת הבחירות של 1988 הוקדש להטפה ברוח זו. שני תתי־אלופים במיל' – ח"כ בנימין בן־אליעזר, ששימש בעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ויוסף קסטל, שהיה מושל רצועת עזה – נשלחו למשימת צילום באחד מהמחנות ברצועה. קול של מואזין התנגן ברקע, והקריין אמר: "גבול רצועת עזה, 660 אלף תושבים, צפיפות אוכלוסין הגדולה בעולם, עוני משווע, אבטלה, פצצת זמן דמוגרפית. הליכוד טוען שרצועת עזה היא חלק בלתי נפרד מישראל. איך זה עומד מול צורכי הביטחון שלנו?". ויוסף קסטל השיב: "מה מפחידים אותנו? כל הרצועה הזאת, כולה, מהי? עשרה קילומטר רוחב, שלושים קילומטר אורך. אתה, עם עמדה של גדוד תותחים אחד באמצע, מכסה את כל הרצועה".
ח"כ חיים רמון היה אחד הדוברים הבולטים של רעיון היציאה המיידית מעזה. בשנת 87' הוא אמר מעל דוכן הכנסת: "באחד הסיורים של ועדת החוץ והביטחון ביקרנו ברצועת עזה. שאלתי כמה קצינים שחיים שם הרבה זמן: מה הפתרון? אחד מהם אמר: אין לי פתרון, אלא קו מז'ינו מסביב לרצועה. אני מתכוון לגידור מוחלט של הרצועה, להינתקות ממנה, כי אין פתרון".
"אנחנו יכולים להקיף אותה מארבעה צדדים. אם יקרה, חס וחלילה, פיגוע משם, נגיב בחומרה כמו שאנחנו מגיבים בלבנון" (רמון, דברי הכנסת, 16.12.92).
"צריך לומר לראש הממשלה עובדה חוקית פשוטה וידועה: עזה איננה חלק ממדינת ישראל. לא איבדנו כלום בנוציראת ובשאטי, ולא נמצא שם כלום. מסוכן הרבה יותר, אדוני שר הביטחון, להיות בתוך ג'באליה מאשר להיות מחוץ לגבול מול ג'באליה" (ח"כ דדי צוקר מסיעת מרצ, בדיון בכנסת בעקבות לינץ' בחייל צה"ל במחנה אל־בורג', 26.9.1990).
1994
מהפך 92' אפשר לממשלת העבודה בראשות רבין להגשים את התחייבותה לבוחר בעניין עזה. באביב 1994, זמן לא רב לאחר חתימת הסכם אוסלו א', נסוג צה"ל מערי הרצועה והתכנס לאזורי ההתיישבות היהודית בה.
"גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת", פתח שר החוץ פרס את נאומו בישיבת כנסת סוערת עם תחילת הנסיגה בשנת 94'. "העם נושם לרווחה כשהוא רואה את חיילי צבא הגנה לישראל מפנים את רצועת עזה ושוב לא יצטרכו להתעמת עם ילדים פלסטינים, במציאות היסטורית שאיש לא יכול לעצור אותה. חבר הכנסת בנימין נתניהו אמר שאנחנו עושים שלום של הוזים. עדיף שלום של הוזים על פני מילוליזם של עיוורים"
ראש הממשלה יצחק רבין, בנאומו שלו באותו דיון, היה שותף לתחושה החגיגית של פרס: "אני רואה בסיפוק רב את יציאת חיילי צה"ל מחוצות עזה, ג'באליה, שאטי, מחנות הפליטים נוסיראת ובוריג', דיר־אל־בלח, חאן־יונס, רפיח. אין להם מה לעשות, ואין לאף אחד רשות לסכן את חייהם כדי להיות שם. לאף אחד"
לעומת פרס ורבין, ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר נשא נאום קודר בדיון ההוא בכנסת: "חברי הכנסת, אנחנו מאמינים שיום יבוא ועם ישראל החכם והנבון יתעורר מתרדמת הסכלות שנפלה עליו, וישים לאל את המדיניות הנואלת והמסוכנת של השמאל. קשה לדעת מה יהיה הקנס שנצטרך לשלם עבור השגיאות הנוראות הנעשות כיום על ידי ממשלה הפועלת נגד האינטרסים החיוניים של עמה וארצה. נקווה שנעמוד בקנסות האלה ונצליח להחזיר את המדינה לדרך המלך של התקדמות, ביטחון ושלום".
ח"כ פיני בדש מסיעת הימין צומת הציע, כמה חודשים קודם לכן, לבחון שוב את היגיון הנסיגה מעזה:
"יש לא מעט חברי כנסת, בעיקר מהשמאל, הטומנים ראשיהם בחול ואינם מוכנים לראות את הסכנות החמורות הטמונות במסירת עזה וסביבתה לאש"ף. אף אחד מהם אינו מוכן לדבר על מחיר הטעות. הנשק העצום הנאגר היום בעזה הוא אחד ממחסני הנשק המסוכנים ביותר עבורנו. ממאגר זה יסבלו אשקלון, נחל־עוז והסביבה, ואנו, לדאבוננו הרב, נצטרך לעמוד שוב על בימת הכנסת ולהגיד בפעם המי־יודע־כמה: אמרנו לכם" (דברי הכנסת, 26.1.1994).
"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. וכולי וכולי וכולי. כל הדיבורים. הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום" (יצחק רבין, יולי 1995).
"כשהרשות הפלשתינית חזרה לעזה, לחמאס לא היו אפילו עשרים כלי נשק ולפת"ח לא היו אפילו מאה כלי נשק. אבל אבו־עמאר (יאסר ערפאת), רחמי אללה עליו, הרעיף על כולם כלי נשק ושלח את המומחים שלנו לייצר רקטות וכלי נשק עבור כל מי שרוצה להילחם. אחד מאנשינו, גנרל עבד אלמועטי סבעאוי, מת מות קדושים כשהכין עבורם רקטה והיא התפוצצה" (נציג אש"ף בלבנון עבאס זכי, בריאיון לרשת הטלוויזיה ANB TV, בתאריך 17.7.2008).
2001לאחר עלותו לשלטון המשיך אריאל שרון לשלול את הרעיון של פינוי גוש קטיף. כך למשל בריאיון הראשון שהעניק כראש ממשלה:
האם במסגרת הסכם אי־לוחמה תהיה מוכן לפנות יישובים?
שרון: "לא. בשום פנים ואופן לא".
גם לא יישובים מבודדים כמו נצרים?
"לא. בשום מחיר. בשביל מה צריך לפנות את נצרים? על מה?"
האם מבחינתך יש להתנחלויות מבודדות ברצועת עזה ערך ביטחוני?
"קודם כול, יש להן חשיבות ציונית. אומרים לי: למה לא תפנה את כפר־דרום. אבל כפר־דרום הוא יישוב שהוקם עוד ב־1946, והוא החזיק מעמד ועיכב את הצבא המצרי במשך כמה ימים קריטיים ב־1948, למרות שכל המתחם שלו היה מאה מטרים על מאה מטרים. אז בשביל מה צריך לפנות אותו? אני לא רואה כל סיבה לפנות. אבל אם אתה שואל על נצרים, לנצרים יש חשיבות אסטרטגית. היא נבנתה כחלק מתפישה שיש ליצור חיץ בין חאן־יונס לעזה, ושיש לאפשר לנו גישה מהקו הירוק עד לחוף הים. נצרים תאפשר לנו בעתיד לוודא שבנמל של עזה אין פורקים כלי מלחמה כבדים. הרי אין זה מקרי שנמל עזה מוקם לידה. לכן, יש לנצרים חשיבות ביטחונית עצומה. היא חיונית" .
כעבור שנה, באיגרת לתושבי נצרים לרגל חגיגות שלושים שנה להקמת היישוב, כתב שרון: "אנשי נצרים הם כלפיד לפני המחנה (…) אני בטוח ומאמין כי נחוג עמכם ועם בני בניכם, חגיגות רבות ונוספות המעידות על עצמאותנו וצדקת דרכו של עם ישראל (18.7.2002).
אבל נצרים לא זכתה לחגוג אפילו את יום ההולדת הארבעים. שרון עצמו עקר אותה. היא נפלה קורבן למיזמי שלום רומנטיים ולהסתה פוליטית ותקשורתית. אחרי שחייל צה"ל נפל סמוך ליישוב, וחברו הנסער שלח יד בנפשו, פרסמו עורכי ידיעות אחרונות על פני עמוד שלם כתב אישום מאת יצחק פרנקנטל נגד נצרים (24.10.2000):
"למה בעיניכם שווה נצרים, חור ארור ומקולל שעלה בחללים רבים עד היום, הבאת ילדים אל מזבח המולך? למה אינכם מבינים שדרככם מובילה לטבח ילדינו? אני מטיל את מלוא האחריות על שפיכות הדמים הנוראה רק עליכם, תושבי נצרים. בטוחני שהקב"ה יידע כיצד לגמול לכם כיאה וכראוי. כיום אתם משמשים מלאך המוות לילדינו. כיום אתם שליחיו של השטן האומר לאדם כי מותר האדמה מהאדם. אנא, התעוררו, פן נקבור עוד ילדים"
בריאיון שערכו אלכס פישמן וסימה קדמון עם ארבעה ראשי שב"כ לשעבר, אמר יעקב פרי:
"אני מאמין שאם מדינת ישראל הייתה קמה מחר בבוקר – לטעמי כבר לפני שלוש שנים – והייתה יוצאת מרצועת עזה ומגוש קטיף, ובאמת ובתמים מתחילה לפרק התנחלויות בלתי חוקיות, אני נוטה להאמין, מתוך הכרה רבת שנים של בני שיחנו העתידיים, שהפלשתינים היו מגיעים לשולחן הדיונים" (ידיעות אחרונות, 14.11.2003).
פישמן וקדמון שאלו את אברהם שלום אם הוא מסכים עם פרי. "כן, הוא אומר, במאה אחוז. גם גילון ואיילון מסכימים איתו".
2004בכנס הרצליה שהתקיים בסתיו 2003 הכריז שרון על תוכנית ההתנתקות, בלי להיכנס לפרטים. אחרי כשלושה חודשים, בפברואר 2004, הוא בחר דווקא בכתב "הארץ" יואל מרקוס כדי לגולל באמצעותו את פרטי התוכנית:
"נתתי הנחיה לתכנן פינוי של 17 יישובים ברצועת עזה. בדעתי לבצע פינוי – סליחה, העתקה – של יישובים שגורמים לנו בעיות ושל מקומות שבהסדר קבע לא נחזיק אותם ממילא, למשל יישובי עזה"
רעיון הנסיגה החד־צדדית קנה לו אחיזה כעת גם בליכוד, ובפרט בקרב בכירי המפלגה. כדי לגבור על המתנגדים, הודיע שרון כי ייערך משאל בקרב מתפקדי הליכוד, והם שיחליטו אם התוכנית אכן תצא אל הפועל.
באביב 2004 שר הביטחון שאול מופז השיב על שאלות גולשים באתר ynet לקראת משאל מתפקדי הליכוד: "ההיערכות של כוחות הביטחון ובכללם צה"ל, השב"כ והמודיעין, סביב רצועת עזה, תהיה באופן בו ישראל תשלוט במרחב האווירי, הימי ובמעטפת על בסיס הגדר החובקת את רצועת עזה. בהתאם לתוכנית לאיסוף מודיעין, נוכל להפעיל את כל האמצעים שעומדים לרשותנו. אם יהיה צורך להיכנס נקודתית לאתרים בעייתיים מהם נשקפת סכנה לאזרחי ישראל, נהיה חופשיים לעשות זאת. אני צופה שמפלס הטרור ירד"
אריאל שרון, ערב פתיחת הקלפיות במשאל על ההתנתקות, מאי 2004: "אם תוכנית ההתנתקות לא תעבור, זה יהיה ניצחון גדול של ערפאת וחמאס"
2005 למרות תבוסתו במשאל המפלגתי, שרון המשיך לקדם את תוכנית ההתנתקות. נלווה לכך לחץ כבד מהשמאל, אשר כינס ב־15 במאי 2004 עצרת ענק בתל־אביב. שמעון פרס הכריז בה: "שמונים אחוז מעמנו רוצה שלום, אחוז אחד מנסה לחסום את זה. לא ניתן להם. באנו לומר הערב: האחוז האחד והיחיד הזה לא ישלח אותנו בחזרה אל המלחמות, אל נתיב הדמים. אנו זקוקים לממשלה שתבטא את רצון העם ותפעל למען עתידו. כן להילחם בטרור ולהכות בו, אך כן לפנות את רצועת עזה וציר פילדלפי. אפילו שרון יודע שיש פתרון לציר פילדלפי, פתרון מצרי־ישראלי־פלסטיני שיעזור להפוך את האזור המסוכן לאזור תעשייה בסיוע וליווי אמריקני".
מאמר המערכת של עיתון הארץ קבע למחרת: "יש לאמץ את דגם הנסיגה החד צדדית מלבנון, שהוכיחה עד כה, כי אפשר לבסס את הביטחון על אמצעים אחרים".
"לנוכחות הצבאית שלנו ברצועה אין שום משמעות, אם מדברים על ביטחון מדינת ישראל, או על הגנת אשקלון ושדרות מפני טילים. מה הצבא כן עושה שם? שומר על המתנחלים. מגן על נצרים, על כפר־דרום, על ציר כיסופים" (תא"ל במיל' שמואל צוקר, ידיעות אחרונות, 14.5.2004).
"האיום הכי משמעותי של מתנגדי ההתנתקות שהושמע ערב המשאל, הוא שאם ניסוג באופן חד־צדדי זה יהיה רוח גבית לטרור. כמה עוד יכול הטרור להתגבר ביחס למה שכבר יש שם? לא מספיק מה שיש?" (השר אהוד אולמרט בריאיון לידיעות אחרונות, 14.5.2004).
"אומרים לי כי ההתנתקות תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ, ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל ברפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעמוד על שלו. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת. כוחנו עמנו להגן על הארץ הזאת ולפגוע אנושות באויב המבקש את נפשנו" (נאום אריאל שרון לקראת ההצבעה בכנסת על תוכנית ההתנתקות, 25.10.2004).
האלוף במיל' פרופ' יצחק בן־ישראל, כתב בידיעות אחרונות (8.6.2005): "פינוי גוש קטיף לא יפגע ביכולתנו האמיתית להילחם בטרור".
"אתה שואל אותי האם ההתנתקות טובה לביטחון? היא טובה מאוד לביטחון. זה טוב ליהודים. בפירוש, כן. ב־2004 ביקש ממני ראש השב"כ לגבש את עמדת השירות לגבי ההתנתקות. ניסינו אז לרדת לעומק התהליך, לחזות מה יהיה, ולבסוף התגבש קונצנזוס שההתנתקות טובה ליהודים. אני לא מכיר עמדה של השב"כ המתנגדת להתנתקות. זה פשוט לא יעלה על הדעת. לבוא ולהגיד שההתנתקות תייצר מצב גרוע יותר מזה של היום? זו כפירה בעיקר. ההתנתקות תפחית את היקף הטרור. בהיעדר יישובים ברצועה – מטרות התקיפה שלו כבר לא תהיינה זמינות" (סגן ראש השב"כ עופר דקל בריאיון פרישה לידיעות אחרונות, 12.6.2005).
"המדינה טוענת כי תוכנית ההתנתקות תשפר את המצב הביטחוני. זאת משום שהחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית יפחת; משום שהסיכון לחיילי צה"ל יקטן ומשום שהסיכון לאוכלוסייה האזרחית בשטח המפונה יקטן ביותר. כן מדגישה המדינה כי הפינוי ישפר את מרקם החיים של התושבים הפלסטינים ויפחית את רצונם לפגוע באוכלוסייה ישראלית" (מתוך פסיקת בג"ץ בעתירות נגד ההתנתקות, יוני 2005).
"היציאה של צה"ל מעזה היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני, ולו רק משום שאשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות המצויות בידי הפלשתינים כיום. (…) הנסיגה החד־צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכול בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור. (…) באופן אבסורדי תהיה הרשות הפלשתינית, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יהיו חמאס והג'יהאד האסלאמי מוגנים" (מתוך חוות דעת של אלוף במיל' יעקב עמידרור, שצורפה לעתירות נגד ההתנתקות, יוני 2005).
"הבעיה עם הפלסטינים היא שהם לא מתכוונים לעצור על הקו הירוק; הם רוצים להגיע לקו הכחול. התודעה הפלשתינית מונחית על ידי הכוחות הקיצוניים ביותר. (…) מבחינתם אנחנו ניאו־צלבנים. כמו שהצלבנים גורשו בהדרגה, כך יגורשו הישראלים; תחילה מלבנון, עכשיו מעזה, בהמשך מיהודה ושומרון, ולבסוף תבוא כמובן המשימה העיקרית – פלשתין" (שר האוצר בנימין נתניהו בריאיון למקור ראשון, 13.5.2005. קודם לכן הביע נתניהו תמיכה בתוכנית התנתקות, ואף הצביע בעדה בכנסת, אך חודשים אחדים לפני יישומה חזר בו).
"אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר־דרום. אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות. (…) תוכנית ההתנתקות החד־צדדית, עליה הודעתי לפני כשנתיים, היא התשובה הישראלית למציאות הזאת. התוכנית הזו טובה לישראל בכל תרחיש עתידי. אנו מצמצמים את החיכוך היומיומי ואת קורבנותיו משני הצדדים. צה"ל ייערך מחדש בגבולות הגנה, מאחורי גדר הביטחון. אלה שימשיכו להילחם בנו יפגשו בצה"ל ובזרועות הביטחון במלוא עוצמתם" (ראש הממשלה שרון בנאום לאומה ערב תחילת העקירה של תושבי גוש קטיף מבתיהם, 15.8.2005).
"פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה אינו רק מאבק על שאלת עתיד השטחים. ביסודו, זה הקרב הגדול הראשון בשאלת הדת והמדינה. זה שלושים שנה ויותר שחזונם של המתנחלים רומס, כמו במגפיים גסים, את חלומי שלי ואת חלומם של חבריי. (…) מתוך ענן עכור של מליצות ושל יבבות מבליחים אלינו לרגעים, בעצם הימים האלה, פניה החזקים והשקטים והיפים של מדינת ישראל שלנו: פני צעירים וצעירות במדים שבחרו, למרות הלחץ והאלימות, למרות הקללות ולמרות חיבוקי השווא והסחיטות הרגשיות, לקום ולהגן בגופם על החלום להיות כאן עם חופשי, לא לשלוט בפלשתינאים ולא להישלט בידי הרבנים (…) הנערה־חיילת הצעירה שגרונה חנוק מדמעות, כולה בקושי בת 19, וכבר היא נושאת על כתפיה את מלוא כובד התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו. לא בעזה הפלשתינית כי אם בארצנו. בתוקף ובאומץ לב חרישי, אבל גם באיפוק, בתבונה ובחמלה, מגינה עכשיו החיילת הזאת על הגבול החיוני לנו ביותר: הגבול שבין מותר לאסור. זה הגבול אשר בלעדיו אין חופש ואין חברה ואין חיים ואין כלום מלבד קנאות מתלהמת, קיצונית משיחית־היסטרית וחורבן גמור" (עמוס עוז בעיצומו של מבצע עקירת גוש קטיף, ידיעות אחרונות, 21.8.2005).
"אתמול, עשר דקות לפני השעה 7 בערב, זה נגמר. שמש אדומה גלשה מערבה, מחשבת לשקוע בפעם האחרונה מעל דגל כחול־לבן ברצועת עזה. ההמנון נוגן, הדגל קופל והטקס תם. יחד איתו, הסתיימה גם תקופה. ישראל חוזרת לעצמה, מכירה במגבלותיה, מעצבת לעצמה את חייה. בשעות הלילה עשו לוחמי אוגדת עזה את דרכם בחזרה הביתה. שגיאה היסטורית מהדהדת, יהירה ורוויית דם מסתיימת באיחור של 38 שנה. אין זמן טוב יותר להשתמש ב'מוטב מאוחר, מאשר אף פעם'" (בן כספית, מעריב, 12.9.2005).
"הכוהנים לפני חורבן בית המקדש מסרו את המפתחות לריבונו של עולם. גם אנחנו מוסרים את המפתחות של גוש קטיף לריבונו של עולם. אנחנו בטוחים שריבונו של עולם ישמור לנו את הארץ הזאת ואת הגוש הנפלא הזה. אין שום ספק שהאויבים הטמאים לא יצליחו לחיות כאן. בעזרת השם עוד נשוב לכאן במהרה" (דברי פרדה של הרב גבריאל קדוש ביישוב גני־טל, י"ב במנחם־אב תשס"ה, 17.8.2005, שלוש אחר הצהריים).
