חגי הוברמן: "בפרעות תרפ"ט הערבים צעקו ואיימו לשחוט את היהודים. הקהילה התכנסה בבית המלון היהודי, ובני משפחת א־שוואה, מנכבדי עזה, הגיעו לשם כדי להגן עליה. הם עמדו בפתח המלון ולא נתנו לאף אחד להיכנס. גם לאחר שהבריטים העלו את היהודים לרכבת, בני א־שוואה עלו איתם ושמרו עליהם"
הוברמן, שחקר את סיפורם של היהודים שחיו בעזה לאורך השנים, חבר לפני כשנה לכמה חוקרים, פעילי התיישבות, אישי תקשורת ופוליטיקאים, שחולקים רעיונות ומידע בקבוצת הוואטסאפ "הקשר העברי לעזה ולגוש קטיף". אז, ב־2022, התמונות של חיילי צה"ל מניפים את דגל ישראל בחוף דוגית או משמיעים "שמע ישראל" במערכת הגברה במסגד בלב הרצועה נראו דמיוניות, אבל תמונות ועדויות אחרות שמחברות בין חבל הארץ הזה ובין יהודים וישראלים לא חסרו.
מייסד הקבוצה הוא בנימין שפרן – מורה, פעיל התיישבות ומקור בלתי נדלה של מידע ותיעוד הנוגע לעברה של עזה. "זה התחיל ממיזם שקשור להיסטוריה היהודית של כפר עטרות בצפון ירושלים, וכולל איסוף חומר למוזיאון שיקום שם", מספר שפרן. "לפני כשנה שאלתי את הרב דוב ליאור אם כדאי להשקיע גם בסיפורה העברי של רצועת עזה, והוא עודד אותי לעשות זאת. הרב ואשתו אמרו לי לקחת קבוצה של אנשי מעשה ואנשי רוח, ובעזרתם לחבר את הציבור לתודעה של הסיפור היהודי באזור הזה".
חבר פעיל נוסף בקבוצה הוא שלמה וסרטיל, המייסד והמנהל של מוזיאון גוש קטיף. לפני ההתנתקות התגורר וסרטיל בגני־טל שבחבל קטיף, וכיום הוא יו"ר המזכירות של היישוב בגלגולו הנוכחי, בשפלה. "אנחנו מתחילים את ההיסטוריה של עזה לא מגוש קטיף אלא הרבה קודם, מיצחק אבינו", מסביר לנו וסרטיל. "כפי שקראנו לאחרונה בפרשת השבוע, יצחק מגיע לנחל גרר ושם מתגלגל הסיפור שלו עם הבארות. יצחק אבינו לא יצא מהארץ – זו המעלה שלו על פני האבות האחרים – אבל הוא היה בנחל גרר, שנמצא ברצועה, מה שמעיד שעזה היא בתוך ארץ ישראל. אנחנו במוזיאון גוש קטיף מספרים גם על ההיסטוריה היהודית הקדומה של עזה, ופועלים לחבר את עם ישראל למורשת הזאת לקראת החזרה שלנו לעזה".
זו התוכנית?
"תראה, בגני־טל של היום אני גר בבית מעץ, כדי שיראו שזה משהו זמני. אנחנו לא רוצים להיות קבועים, אלה מגורים רק לעכשיו, עד שנחזור".
כנסייה על חורבות בית כנסת
בתי הכנסת העתיקים שבהם התעניין אותו קצין, לא שימשו כמובן את מתיישבי גוש קטיף; שרידיהם קרובים יותר לעיר הפלסטינית, אך בעצם נוכחותם הם מספקים עדות אילמת לקשר בין העם היהודי למקום. "בעזה היו שני בתי כנסת קדומים", אומר הוברמן. "אחד מהם עמד במרכז העיר, ושימש את הקהילה שגרה שם. השני, הקדום יותר, היה על חוף הים. המתפללים שלו היו הסוחרים היהודים הרבים שהגיעו לנמל או גרו בקרבתו".
רצפת הפסיפס של בית הכנסת הקדום, שנתגלתה סמוך למזח של נמל עזה, מציגה בעלי חיים אקזוטיים עטורים מדליונים. פסיפס שנמצא בחלק אחר של אותו מבנה, במה שהיה הכניסה לאולם המרכזי, מתאר מלך שפורט בנבל ומקסים את חיות הפרא. לצידו, באותיות עבריות, מופיע השם "דויד". ברצפה יש גם כתובת ביוונית: "אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". לעזה הייתה ספירת שנים משלה, שהחלה בשנת 61 לפני הספירה, בימי הנציב גאביניוס, ומכאן שהרצפה הונחה בסביבות שנת 508 לספירה הנוצרית המקובלת. בית הכנסת חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית.
"כשגרנו בגני־טל, בכל ראש חודש היינו מקיימים תפילה על הפסיפס שנשאר בחוף הים", מספר וסרטיל. "זהו למעשה בית הכנסת הקדום הגדול ביותר שנחשף עד היום בארץ ישראל. המייסדים שלו היו יהודים עשירים מאוד שישבו בנמל ועסקו במסחר. הם גם סייעו ליהודים בירושלים; דרך עזה בירושלים נקראה כך כמחוות הוקרה של יהודי העיר העניים ליהודי עזה העשירים". לימים הועבר הפסיפס למוזיאון רוקפלר, ומשם למוזיאון "השומרוני הטוב".
בית הכנסת האחר, שגם בו התגלו יצירות פסיפס, שכן באזור המכונה עד היום בפי הערבים "חארת' אל־יהוד" – שכונת היהודים. בנקודה הגבוהה ביותר בשכונה ניצבת כיום כנסייה השייכת לקהילה היוונית־קתולית הזעירה של עזה, ובה, באופן חריג, מתפללים לכיוון ירושלים. הסיבה לכך היא שמבנה הכנסייה מבוסס על שרידי בית הכנסת שפעל כאן מהמאה ה־15 עד המאה ה־19. זה היה בית הכנסת המרכזי של יהודי עזה, ובמקום הזה אף התרחש מאורע היסטורי שהשפיע רבות על העולם היהודי כולו: בליל חג השבועות של שנת תכ"ה (1665) התכנסו כאן יהודי עזה, והמקובל נתן העזתי הכריז קבל עם ועדה כי שבתי צבי הוא "מושיען של ישראל, משיח א־לוהי יעקב". הציבור השיב בקריאה "חי מלכנו שבתי לעולם". מכאן ואילך עלתה במהירות קרנו של משיח השקר, וקהילות יהודיות רבות קיבלו אותו כמנהיגן.
שלמה וסרטיל: "בכל ראש חודש היינו מקיימים תפילה על הפסיפס שנשאר בחוף הים. זהו למעשה בית הכנסת הקדום הגדול ביותר שנחשף עד היום בארץ ישראל. המייסדים שלו היו יהודים עשירים מאוד שישבו בנמל ועסקו במסחר. הם גם סייעו ליהודים בירושלים"
יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון", ביקר בעזה בשנת תרמ"ג (1883) ותיאר לאחר מכן בעיתונו את שראו עיניו. "עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' והכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים'". כיום מוצב העמוד הזה בבית העלמין הישן של ראשון־לציון, מעל קברו של צבי הירשפלד, מאנשי העלייה הראשונה. על שבר שיש אחר שהתגלה בחצר הכנסייה לפני כמה עשורים מופיעה הכתובת: "לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לא־ל על המקום הקדוש".
"עד שנות השמונים של המאה ה־20 אפשר היה לראות על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה את הכתובת 'חנניה בר יעקב' ביוונית ובעברית", מספר הוברמן. "מעל המילים הייתה חקוקה מנורה, עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר. ממצא ארכיאולוגי חשוב זה, שנתגלה בשנת 1870, הושחת בידי ערבים לאומנים זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה. הנשיא יצחק בן־צבי, שחקר רבות את ההיסטוריה היהודית של הארץ ובתוך כך גם את זו של עזה, העלה את ההשערה שגם שם עמד בית כנסת יהודי קדום, מהתקופה הרומית או הביזנטית. חוקר בתי הכנסת צבי אילן משער ש'חנניה בר יעקב' הוא מי שתרם את בית הכנסת".
ענבים על החולות
ההתיישבות היהודית בעזה נוסדה ככל הנראה בתקופת החשמונאים, והתקיימה מאז לסירוגין. "בימי בית שני ומעט אחר כך", אומר הוברמן, "עזה הייתה עוינת ליישוב היהודי בארץ ישראל, עד כדי כך שהיא הוגדרה בהלכה 'עיר נוכרית' ומצוות התלויות בארץ לא חלו עליה. אולם במאה השלישית והרביעית לספירה הנוצרית – תקופת המשנה והתלמוד – צמחה בעזה קהילה יהודית גדולה, ובמעמדה ההלכתי של העיר חל מהפך".
בתחילת המאה ה־6 הוקם כאמור בית הכנסת בחוף עזה. הוא נבנה בעיר הנמל "עזה ים" שנוסדה על ידי נוצרים, וגם יהודים עברו להתגורר בה. בשנת 673 החריבו הכובשים הערבים יישובים רבים בארץ ישראל, וכן את ההתיישבות בעזה. ובכל זאת, עדויות מהמאה שלאחר מכן מלמדות כי בעזה יש קהילה יהודית משגשגת, שהיא גם מרכז תורני. כך היה עד המאה ה־11, אז כבשו הצלבנים את עזה והיא התרוקנה כליל מיהודיה. במאה ה־13, התקופה הממלוכית, שוב חיה בעזה קהילה יהודית עשירה ותוססת, שחבריה עסקו בחקלאות ובייצור יין. מאתיים שנה מאוחר יותר הצטרפו אליה גם רבים ממגורשי ספרד.
עדות מפורטת ומרשימה על היישוב היהודי בעזה במאה ה־15 מספק משולם מוולטורה, סוחר יהודי שהפליג מנמל נאפולי לביקור בארץ ישראל. יעדיו העיקריים היו חברון וירושלים, אך תחילה הגיע לעזה ושהה בה במשך שבוע, עד שהתארגנה שיירה למחוזות חפצו. בספר "מסע משולם מוולטורא בארץ ישראל", שראה אור מאות שנים אחר כך דרך מוסד ביאליק, מתאר הסוחר את העיר שאל חופה נחת:
"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה ופירותיה משובחים מאוד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. והיא מקפת ד' מילין, ואין לה חומות, והיא סמוכה לים כמו ו' מילין, ובבקעה היא יושבת, ויש בה עם רב כחול אשר על שפת הים. וכמו ס' (שישים) בעלי בתים יהודים. (…) ובראש הייודיקה (תל) הבית מדלילה והיה דר בתוכה שמשון הגיבור. וסמוך לשם מעט, כמו שמינית מיל, (…) ראיתי החצר הגדול אשר הפיל בחוזקו ובתוקפו. והבתים ההם עדיין חרבות ושממות".
שלמה וסרטיל: " בגני־טל של היום אני גר בבית מעץ, כדי שיראו שזה משהו זמני. תמיד צחקו עליי כשאמרתי שעוד נשוב. אפילו אשתי הייתה אומרת 'אני לא באה איתך'. בשבועות האחרונים, כשראינו את החיילים נכנסים לעזה, היא אמרה לי 'אם המקום יהיה נקי ממחבלים, אני באה'. היום זה נראה לאנשים הגיוני יותר"
על יהודי העיר מספר משולם: "יש להם בית כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים וכבר התחילו לעשות היין חדש וכיבדו אותי ביותר (…) והיהודים יושבים ברום הארץ, ירומם ה'".
כמה שנים אחריו הגיע לארץ רבי עובדיה מברטנורא, מחבר הפירוש המפורסם למשנה. גם הוא שהה בעזה ימים אחדים לפני שהמשיך לירושלים, כדי לחזק הקהילה היהודית בעיר הקודש. באיגרת ששלח לאביו מתוארות חוויותיו: "ראיתי בעזה הבית אשר הפיל שמשון על הפלשתים, כפי מה שסיפרו לי היושבים בארץ מן היהודים. ובעזה היום כשבעים בעלי בתים רבנים, ושני בעלי בתים שומרונים, ולא ראיתי שם קראים. ישבנו בעזה ארבעה ימים ושם היום רב אשכנזי נקרא ר' משה מפראגה, אשר ברח מירושלים והביאנו אל ביתו בעל כורחי, והייתי עמו כל הימים אשר ישבתי בעזה. וביום השבת באו כל זקני הקהל והפרושים לסעוד עמנו, והביאו אשישי ענבים ופירות כמנהגם, ושתינו שבעה או שמונה כוסות קודם אכילה, והיינו שמחים".
כרמים גדלו בעזה? אני שואל את הוברמן. זה מתאים יותר לתיאורים מהשומרון או מחברון, לא? "בעזה אפשר לגדל ענבים", הוא משיב נחרצות. "גרתי תקופה קצרה בנצרים, והיה לנו כרם. למרבה ההפתעה מתברר שענבים גדלים היטב בחולות".
"הענבים שצמחו בגוש היו נהדרים", מוסיף וסרטיל. "היו מגדלים אותם על החול ממש, בלי להדלות אותם לגובה".
ספרי שו"ת מראשית המאה ה־16 מספקים עדויות לחוסנה ולעושרה של הקהילה בעזה באותם ימים. קשר רציף נשמר בין יהודי העיר לרדב"ז (רבי דוד אבן זמרא), שהיה באתה תקופה במצרים וענה על שאלותיהם. בתחילת המאה ה־17 התמנה רבי ישראל נג'ארה, מתלמידי האר"י בצפת, לרבה של עזה. ב־1799 שוב גורשו משם היהודים, הפעם על ידי נפוליון, ורק כעבור 71 שנים חודשה ההתיישבות היהודית בעיר. מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה סבב נוסף של גירוש (1914) ושיקום (1919). היישוב היהודי החזיק מעמד הפעם עשר שנים בלבד, עד לפרעות תרפ"ט.
"בעזה חיו אז עשרות יהודים", אומר הוברמן. "הערבים הילכו עליהם אימים, צעקו ברחבי העיר 'אללהו אכבר' ואיימו לשחוט אותם. הקהילה התכנסה כולה בבית המלון היהודי, ובני משפחת א־שוואה, מנכבדי עזה, הגיעו לשם כדי להגן עליה. הם עמדו בפתח המלון ולא נתנו לאף אחד להיכנס. אחרי שעות ארוכות הבריטים באו לפנות את היהודים והעלו אותם לרכבת של קו אלכסנדריה־לוד, שעברה דרך עזה. בני א־שוואה עלו איתם לרכבת ושמרו עליהם, כשערבים עוד זורקים עליהם אבנים בדרך".
אחד מבני המשפחה, מוחמד א־שוואה, היה לימים ראש עיריית עזה. "ב־1972 הטרור ברצועה פרח", מספר הוברמן. "צה"ל רצה להשתלט על עזה מחדש, ויצאה הנחיה שאומרת שמי שמחביא מחבל בביתו – הורסים לו את הבית. אחד מבכירי אש"ף הסתתר במרתף של מוחמד א־שוואה, וכאשר הבין שצה"ל סוגר עליו, הוא התאבד. כמובן, הבית היה אמור להיהרס. משפחת אלקיים, שהייתה בין מפוני עזה בתרפ"ט, קיבלה אז טלפון ממוחמד א־שוואה: 'זוכרים איך אבא שלי הציל אתכם? עכשיו תעוררו את זה'. באותו ערב הובא במהדורת מבט הסיפור של ההצלה, ושר הביטחון משה דיין החליט לא להרוס את הבית. יש אומרים שדיין עצמו יזם את השיחה ההיא, כי משפחת א־שוואה הייתה מקורבת למלך ירדן, והוא לא רצה שתיפתח חזית עם הירדנים במקביל לפעילות בעזה".
פגישה בין המלך למוכתר
את עזה מגדיר הוברמן כ"שער של ארץ ישראל – שער רגלי, ימי וגם אווירי". ואכן, עם כיבוש העיר מידי הטורקים הכשירו הבריטים בפאתיה שדה תעופה קטן, שהתאים לכלי הטיס הקלים של אותם ימים. בשנת 1926 חל חידוש בעולם התעופה: יצרני מטוסים הצליחו להתגבר על מכשולים שונים שמנעו עד אז טיסות מעל הים התיכון. כעת החלו הבריטים להפעיל קו אווירי מלונדון להודו, או ליתר דיוק קו לונדון־קהיר־עזה־בגדד־בצרה־קראצ'י. המנחת בעזה, כך התברר, לא התאים למטוסים גדולים, והיה צורך להרחיבו. במכרז להקמת השדה המודרני זכתה לא אחרת מחברת הבנייה היהודית סולל־בונה. העיתון "דבר", בגיליון מיום 31 בדצמבר 1926, דיווח בהתרגשות על הטיסה הבינלאומית הראשונה שנחתה בעזה, ואף ציין כי האווירון הצטייד ב־34 פחי בנזין, לפני שהמשיך במעופו.
"תחנת האווירונים" בעזה הפכה לנמל תעופה בינלאומי. באוגוסט 1927 נחת שם פייסל מלך עיראק, שנחשב לפרטנר של התנועה הציונית ואף חתם על הסכם מדיני עם חיים ויצמן. בעיתוני אותם ימים סופר כי בין מקבלי פניו של המלך בבית הנתיבות היה גם "המוכתר היהודי של העיר עזה". התואר הזה ניתן לחכם נסים אלקיים, ממחדשי הישוב היהודי בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה.
שדה התעופה העזתי ירד מגדולתו בשנת 1937, אז נחנך בלוד שדה תעופה חדש שהפך לשער האווירי הראשי של ארץ ישראל. המנחת בעזה המשיך לתפקד, וחברת התעופה העברית הראשונה, "אווירון", ניהלה משא ומתן להטסת ערבים עשירים מעזה למכה, לקיום מצוות החאג'. מסיבות שונות לא יצאה התוכנית אל הפועל, אך החברה המשיכה לנצל את המסלול לאימון טייסים מתלמדים.
לאחר פרוץ מלחמת השחרור נפסקה כמובן הפעילות ה"ציונית" בשדה התעופה בעזה, למעט אירוע דרמטי אחד. מדינת ישראל רכשה באותם ימים כמה מטוסי "נורסמן" מעודפי חיל האוויר האמריקני, וטייסים מתנדבי חו"ל הטיסו אותם ארצה. שניים מהם, ויליאם מלפין ורוברט פיין, טעו בניווט: הם תכננו לנחות בשדה דב בתל־אביב, אלא שישראל הייתה תחת האפלה, וכשהטייסים ראו מסלול נחיתה הם חשבו כי זהו שדה התעופה המבוקש. עם צאתם מהמטוסים הם נדהמו למצוא סביבם ערבים חמושים, וניסו להימלט. פיין נתפס כעבור חמש שעות; מלפין הצליח להסתתר במשך יומיים בפרדס, בעוד קצינים מצרים קוראים לו ברמקולים להסגיר עצמו, ואש מקלעים ניתכת מכל עבר. חלוש מצמא ומרעב נשבה מלפין לבסוף בידי לוחמים ערבים לא סדירים, שהכו אותו והעבירו אותו לשבי המצרי. השניים שוחררו במסגרת חילופי שבויים במרץ 1949.
שניים מהטייסים המתנדבים שהטיסו ארצה את מטוסי ה"נורסמן" טעו בניווט ונחתו בעזה. הם נדהמו למצוא סביבם ערבים חמושים, וניסו להימלט. רוברט פיין נתפס כעבור חמש שעות; ויליאם מלפין הצליח להסתתר במשך יומיים בפרדס, עד שנשבה בידי לוחמים ערבים לא סדירים, שהכו אותו והעבירו אותו לשבי המצרי
אחרי מלחמת ששת הימים נעו שוב מטוסים ישראליים על מסלולי השדה. המקום קיבל את השם "מנחת קרני", על שם איש העסקים הישראלי יוסף קרני, שיזם את הקמתו של בית אריזה גדול בשולי העיר עזה. עיקר פרנסתם של ערביי הרצועה באותם ימים הגיע משטחים עצומים של פרדסים, ובית אריזה היה המפעל המתבקש ביותר לקידום הכלכלה שם. כשהגיעו היזמים לשדה התעופה, בקיץ 1968, הם מצאו על המסלולים מצבור ענק של פגזים שהשאירו המצרים. אמצעי הלחימה פונו, ובמקום נחנך מסלול תעופה משופץ. הפעילות במנחת הופסקה בשנת 1992, כאשר הוקם "מעבר קרני" לשינוע סחורות בין ישראל לרצועה. מסלול אחד במנחת הוסיף לפעול עד סוף עד שנות התשעים, ושימש לאימון טייסי מטוסים קלים של חיל האוויר הישראלי.
ההפך מתנצב"ה
אחד השלבים הכאובים של יישום תוכנית ההתנתקות היה הוצאת כל שרידי הנפטרים מבית העלמין בגוש קטיף, והעתקתם למקומות קבורה חלופיים. למרות זאת, גם היום יש קברי יהודים ברצועת עזה. הם נמצאים בין שכונת סג'עייה למחנה הפליטים ג'בליה, בשני בתי קברות צבאיים בריטיים מתקופת מלחמת העולם הראשונה. "לפי המסורת הבריטית, את חללי המלחמות לא מביאים הביתה, אלא קוברים אותם סמוך למקום שבו נפלו. בכל רחבי העולם פזורים בתי עלמין כאלה", מסביר הוברמן.
כאשר הדריך בעבר סיורים ברצועה, הוא איתר את קבריהם של עשרות חללים יהודים. "הסימן היה מגן דוד עם כתובת תנצב"ה", הוא אומר ומראה תמונות של כמה מצבות כאלה. "שים לב שבתמונה הזו הכתובת הפוכה; כנראה הבריטי שהכין את המצבה קיבל פתק, קרא אותו הפוך והעתיק בלי להבין". הוברמן הצליח להתחקות אחר סיפוריהם של כמה מהנופלים היהודים: "הבחנתי בין השאר במצבתו של חייל יהודי בן 21 מלונדון, שלמרות גילו הצעיר כבר הספיק להינשא ויצא להילחם כנגד אויבי ארצו. הוא נהרג ביום הצהרת בלפור. בספר החללים מופיעים הפרטים הבאים: רובאי מגזינר מוריס, הגדוד הלונדוני. נפל ב־2.12.1917, בעלה של רוזלין מ' ניואינגטון, נולד בלונדון".
בבתי הקברות הבריטיים ברצועה טמונים גם 255 חללים ממלחמת העולם השנייה. מכיוון שבאזור הזה לא היו קרבות באותן שנים, ניתן להניח שברוב המקרים סיבת המוות הייתה תאונה או מחלה. על אחת המצבות הנושאות מגן דוד חקוק שמו של סג"מ מרקס, משושלת מייסדי רשת "מרקס אנד ספנסר". מעניינת במיוחד מצבתו של החייל מרדכי ריבלין מירושלים – היחידה שעליה כתובת בשפה העברית. "בן חמוד'ק ונאמן. נולד, נלחם ונפל בארצו", נאמר שם. ריבלין נהרג בשנת 1943, חמש שנים לפני קום המדינה, אך משפחתו עמדה על כך שייכתב כי מקום הנפילה היה "בארצו".
גם לבית החולים שיפא, שנודע בשבועות האחרונים כמוקד פעילות של מחבלי חמאס, יש זווית יהודית־ישראלית. בית החולים נוסד ב־1946, ופעל בהתחלה במבנה של הצבא הבריטי. לאחר כיבוש עזה במלחמת ששת הימים, הדיחו הרשויות הישראליות את ההנהלה המצרית־פלסטינית של המוסד, ועל חברת מע"צ הוטלה המשימה להפוך את שיפא לבית חולים גדול ומתקדם. בשנת 1972 נחנך לצד שיפא גם בית חולים למחלות עיניים, שבו עבדו רופאים ישראלים ופלסטינים יחד. ולא זו בלבד: בשנות השמונים, במסגרת סבב נוסף של שיפוצים והרחבה, התווספה לבית החולים קומה תת־קרקעית מבטון. גם הפעם היה זה פרויקט של מע"צ הישראלית, ששכרה את האדריכלים גרשון צפור ובנימין אידלסון לתכנן את העבודות. זה המקום שעל פי ההערכות הפך למבצרם של מחבלי חמאס, כאשר החולים והרופאים בקומות העליונות משמשים להם מגן אנושי.
"אז שיגידו שאנחנו הזויים"
בקבוצה שבה משתתפים שפרן, וסרטיל והוברמן, זורמות כל העת עוד ועוד פיסות מידע על ההיסטוריה של עזה – איורים, תצלומים עתיקים, עדויות ותגליות. "חשוב להכיר את תולדותיה של ארץ ישראל כולה", אומר הוברמן. "לא סתם אמר יגאל אלון שעם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. מאז שהחלה שיבת ציון, תקומת העם היהודי מבוססת על העבר. כך למשל חידשו בכל מקום את השמות העבריים הקדומים. גם הנוכחות היהודית בחבל עזה היא חלק מהסיפור שלנו. לאורך כל הדורות יהודים שאפו לחיות בעזה, והתיישבו בה שוב ושוב".
כשהם מדברים על קהילות גוש קטיף שגלו ממקומן, הם מוסיפים "בינתיים", או "עד שנחזור". בעיני חלק גדול מהציבור הישראלי, אני מציין, הקמה מחדש של ההתיישבות ברצועה נחשבת לשאיפה הזויה. "כשהרצל כתב את אלטנוילנד, הוא נתן את הספר לאחד החברים שלו לקרוא", מספר הוברמן בתשובה. "החבר קרא והתחיל לבכות. הרצל שאל 'זה כל כך מרגש?', והתשובה הייתה: 'לא, אני בוכה כי נראה שאתה משתגע. מדינה יהודית תקום בארץ ישראל? רק אדם חולה חושב ככה'. אז שיגידו שאנחנו הזויים".
בדיונים ביניהם עולה גם השאלה אם הם עצמם יבואו לגור ביישובי גוש קטיף, אם וכאשר אלה יקומו מהריסותיהם. שפרן אומר שייתכן, הוברמן מסופק, ואילו לווסרטיל ברור שהתשובה מבחינתו חיובית. "תמיד צחקו עליי כשאמרתי שעוד נשוב. אפילו אשתי הייתה אומרת 'אני לא באה איתך'. בשבועות האחרונים, כשראינו את החיילים נכנסים לעזה, היא אמרה לי 'אם המקום יהיה נקי ממחבלים, אני באה'. היום זה נראה לאנשים הגיוני יותר.
"חנן פורת אמר לי אחרי הגירוש: 'חשבו אותי להזוי כשאמרתי שנחזור לגוש עציון. אתם תחזרו מהר יותר מאיתנו'. הם חזרו אחרי 19 שנה, אצלנו עברו כבר קצת יותר מ־18. מי יודע? אולי עוד צעד אנחנו כבר חוזרים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
