צופיה אריה: "החלטנו לקיים חודש ארגון בצורה שונה, ולייצר יתרון מהפיזור – כל אחד יפיץ אור במקום שבו הוא נמצא עכשיו. הכנתי לחניכים ערכות לפעילות, שכרתי רכב ונסעתי אל כל אחד מהם כדי להביא ערכה – דגל ישראל לתלייה במקום מרכזי, משימות של 'תעביר את זה הלאה', סוכריות ומדבקות שהדפסנו לזכר חייל שנפל"
כל הארבע, בנות שירות לאומי, היו בסניפים שלהן בשמחת תורה. כך מצאו עצמן לפתע בחזית של מלחמה, הרחק מהמשפחה. הדס נדב (18), תושבת גן־יבנה, סיימה לפני חודשים ספורים את לימודיה באולפנת אבן־שמואל, ונכנסה לתפקיד רכזת הסניף של בני עקיבא בשדרות. בשמחת תורה אירח הסניף כמאה תלמידים מהישיבה התיכונית בסוסיא, ואלה ישנו בסניף של תנועת אריאל. נדב מספרת כי הגיעה לדירתה רק בארבע וחצי לפנות בוקר. "החניכים הסתובבו ברחובות עד שעה מאוחרת מאוד. התכנון היה לקיים תפילה חגיגית בסניף בשעה שבע בבוקר, ובשמונה לצאת לרקוד בבתי כנסת בעיר. קמנו לקול האזעקות, ואני הייתי לחוצה מאוד בגלל הבחורים מישיבת סוסיא, שהגיעו לשמוח איתנו ולא מכירים מציאות של ירי טילים. הרגשתי שיש לי אחריות עליהם, ומיהרתי לסניף אריאל לומר להם שלא יצאו לתפילה. בדרך חזרה השכנה צעקה עליי שאכנס מהר לדירה, כי יש מחבלים בעיר".
נדב התקשרה למשטרה ולגורמים בעירייה, וביקשה שידאגו ללוות את הנערים האורחים למקום מוגן. "ראינו מהחלון את ההפגזות ואת המטוסים, וגם כוחות צבא ומשטרה ברחובות. טנדר לבן ובו מחבלים עבר מתחת לדירה שלנו, אבל רק במוצאי שבת התחלנו להבין מה באמת קרה". היא ובנות השירות האחרות נשארו בדירה יממה נוספת, עד שתושבי העיר החלו להתפנות. בינתיים נודע כי סגן שילה כהן, בוגר הסניף, נפל בקרבות בקיבוצי העוטף, וכי במתקפת המחבלים על העיר נרצחו אבותיהם של שניים מהחניכים ואחות של חניכה. בשבועות שחלפו מאז, נדב מתגוררת בדירה בירושלים ועוברת בין המלונות בבירה, שם משוכנים כ־8,000 מתושבי שדרות.
"כמעט ביקשנו מהמחבלים הסברים"
למאור מלמד (20), תושבת סנסנה שבדרום הר חברון, זו השנה השנייה בתפקיד הקומונרית של סניף בני עקיבא בקיבוץ סעד. המחבלים ניסו לחדור גם לקיבוץ הזה בשמחת תורה, אך חיילים שהגיע מכיוון צומת סעד הצליחו לחסל אותם. במפות שנמצאו על גופותיהם הופיע סניף תנועת הנוער כאחד מיעדי המתקפה. "בשש וחצי בבוקר השמיים והארץ רעדו", מספרת מלמד. "שכנים באו לראות מה קורה איתנו, בנות השירות, והבנו שיש חדירות של מחבלים ליישובים. יש לנו ממ"ד בדירה, אבל הדירה עצמה לא ננעלת, ולכן העבירו אותנו עם ליווי חמוש לחמ"ל הממוגן של הקיבוץ. שם שהינו מ־11 בבוקר עד 12 בלילה". בנות השירות נרתמו כבר בחג לעבודה בחמ"ל, ודאגו ליצור קשר עם כל חברי הקיבוץ. מלמד נשארה בסעד עד יום ראשון בערב, אז פונו התושבים למלונות ים המלח. לאחר כמה ימים הצטרפה גם היא אליהם.
תמה אלפסי (19), תושבת אור־עקיבא, משרתת שנה שנייה כקומונרית באופקים. דירת בנות השירות ממוקמת בשכונת מישור הגפן, השכונה המערבית שדרכה חדרו כעשרים מחבלים לעיר. "היינו אמורים לקיים תפילה בשעה שש וחצי, ומזל שאף אחד לא הגיע בזמן, כי הדרך לסניף היא בדיוק הציר שהמחבלים עברו בו", מספרת אלפסי. בדירה שלה התארחו גם בוגרות של השירות הלאומי משנים קודמות, ובסך הכול לנו שם כארבעים בנות. "כשנשמעה האזעקה הראשונה, יצאנו כמנהג המקום לראות את היירוטים. התחלנו לשמוע קולות של ירי, אבל לא חשבנו שמדובר בחדירה. מי העלה על דעתו שיהיו מחבלים בתוך אופקים? אחד התושבים צעק לנו להיכנס פנימה ולסגור את הדלת, אבל הוא לא הסביר למה, ולכן לא סגרנו. אחר כך הגיע שכן אחר ואמר לנו להיכנס לממ"ד ולנעול אותו. הצטופפנו ארבעים בנות בתוך הממ"ד, לא היה לנו מקום אפילו ליישר את הרגליים. גם אז לא הבנו את הסיטואציה, חשבנו שאולי מחבל אחד מסתובב בעיר.
"בשלב מסוים ראינו מהחלון שני אנשים חמושים עוברים ברחוב, לבושים בגדים שחורים. חשבנו שהם חיילים שלנו, כמעט צעקנו להם שיסבירו לנו מה קורה. רק בצהריים אחת הבנות הפעילה את הטלפון הנייד שלה, וקראנו שמחבלי חמאס חדרו לכמה יישובים. הופיעה שם תמונה של מחבלים מסתובבים באופקים, וגילינו שאלו השניים שראינו מחוץ לדירה".
משה אוחיון ובנו אליעד, שהיו שכנים של בנות השירות, יצאו מביתם עם תחילת המתקפה כדי להגן על תושבי השכונה. שניהם נרצחו בידי המחבלים. שכן נוסף, שילה אברמוביץ, השתתף גם הוא בלחימה והרג שניים מהפולשים. "אמיתי אוחיון, הבן של משה, נכנס אלינו לדירה בבגדים ספוגים בדם וסיפר מה קורה בעיר. החליטו ללוות אותנו החוצה עם נשק ולפזר אותנו בבתים של משפחות בשכונה. יצאנו מהדירה, טור של ארבעים בנות לבושות בפיג'מה ומחזיקות טלפון ביד. ישבנו לשולחן החג בבתי המשפחות שאירחו אותנו, אבל לאף אחד לא היה תיאבון. במוצאי שבת שמענו את הבשורות הקשות על האנשים שהכרנו".
היא לא נסעה לביתה לאחר החג, אלא נשארה באופקים. "אבא שלי גויס, ואמא שלי אמרה לי: חיילים הולכים לחזית, ואת בשירות לאומי באופקים, אז את צריכה להישאר בעיר. בדיעבד התברר שזה היה חשוב מאוד. הנוער של הסניף חיפש מה לעשות, וכל הכוחות שלו התגלו באותם ימים. השתתפנו באזכרות ובהלוויות שלא היו בהן כמעט אנשים בגלל הוראות הצבא. הלכנו לתלות דגלי ישראל בכל מקום בעיר שנפלו בו תושבים. חילקנו עוגות. העשייה ריפאה אותנו".
על צופיה אריה (19) עבר חג רגוע יחסית לחברות מהדרום. אריה, תושבת חיספין שבגולן, משרתת זו שנה שנייה כקומונרית בקריית־שמונה. "התפללנו בסניף והתכוונו לצאת לבתי הכנסת, אבל אז הגיעו אנשי צבא ואמרו לי לפזר את החניכים לבתיהם, כי התחילה מלחמה בארץ. חלק מההורים באו לקחת את ילדיהם ברכב, וזה היה מראה חריג בשבת. כשיצאנו לרחוב אנשים צעקו עלינו שניכנס חזרה. בהתחלה הסתגרנו כל בנות השירות בדירה שלנו, ואחר כך עברנו לחמ"ל העירוני. במשך שבוע סייענו שם בכל מה שצריך".
כשקריית־שמונה פונתה מתושביה, אריה עברה יחד עם קבוצה של 15 משפחות לפנימייה של ישיבת הר עציון באלון־שבות. משם היא יוצאת לבקר את החניכים שלה, המפוזרים כעת ברחבי הארץ.
מה חשבת כששמעת שחודש הארגון יתקיים במועדו גם השנה?
"בהתחלה הרגשתי שזו החלטה מנותקת", אומרת אריה. "יש ילדים שבני משפחתם נרצחו, יש פצועים ויש חטופים. לעמוד על במה, לשיר שירים ולרקוד – נראה לי פחות רלוונטי. אבל אחר כך הייתה חשיבה נוספת. אנשים מבוגרים הסבירו שלאורך כל השנים התנועה תמיד קיימה את חודש הארגון ואת מחנות הקיץ, גם כשהיו מלחמות. בני עקיבא הקפידה להמשיך בפעילות, ויש בזה אמירה שהיא ההפך מניתוק.
"אני שומעת מחברות קומונריות שחודש הארגון הזה הפך למשמעותי הרבה יותר, עם יותר ערך ועשייה והתנדבות. כל אחת לקחה אותו עשרה צעדים קדימה. כל פעולה נפתחת באמירת פרקי תהלים או בטקס לזכר מישהו שנהרג. אני חושבת שגם ההורים רואים את זה".
מאור מלמד: "כל קיבוץ סעד נמצא יחד איתנו במלון, וזה מוסיף עוצמה. כולם יצפו במפקד ויהיו איתנו בתהלוכה – מהילדים הקטנים ועד הזקנים, ותיקי 'גרעין ז" של בני עקיבא שגרים בקיבוץ. הבנתי שזו אפילו שליחות. קומונרית מאזור המרכז שהתלבטה לגבי האירועים, אמרה לי: אם אתם, סניף מהעוטף, מקיימים שבת ארגון, איך אנחנו לא נעשה?"
לחניכים שלך אין סניף, אתם מפוזרים ואין אפשרות לקיים חודש ארגון רגיל. אז מה עושים?
"כשהבנו ועיכלנו את המציאות שלנו, החלטנו לקיים חודש ארגון בצורה שונה. ניסיתי לחשוב איך מייצרים יתרון מהפיזור הזה. הוצאנו סלוגן: 'סניף קריית־שמונה מפיצים אור מקצה לקצה', כשהרעיון הוא שכל אחד מפיץ אור במקום שבו הוא נמצא עכשיו. הכנתי לחניכים ערכות לפעילות, שכרתי רכב ונסעתי אל כל אחד מהם כדי להביא ערכה".
היא מראה לי בטלפון שלה את עשרות המקומות – כן, עשרות – שאליהם הגיעה בחודש האחרון. מאלוני־הבשן וקצרין בצפון ועד אילת בדרום, דרך חיפה, גוש דן וירושלים, היא עברה בכל היישובים שבהם פזורים כעת 250 החניכים שלה. "שמנו בערכה דגל ישראל לתלייה במקום מרכזי, משימות של 'תעביר את זה הלאה', סוכריות ומדבקות שהדפסנו לזכר החייל שהם בן־הרוש ז"ל, תושב חיספין, עם קריאה לחייך תמיד".
סניף קריית־שמונה קיים גם פעילות בירושלים, שם נמצא הריכוז הגדול ביותר של מפוני העיר הצפונית. "הקמנו עמדה בכיכר ציון וחילקנו חומרי עידוד לאנשים. הגיעו לפעילות הזאת גם חניכים ששוהים בטבריה, במגדל ובמקומות שונים בדרום ובמרכז. אני כל הזמן אומרת לסניף שלי: אנחנו בחודש הרמת המורל של העם. זה מה שצריך להיות לנגד עיניכם. זה ה'הנני' שלנו בזמן הזה".
הכעס התחלף בהבנה
הדס נדב משדרות מספרת כי גם היא התקשתה בתחילה לקבל את ההחלטה על קיום חודש ארגון. "יש הרוגים ממשפחות של החניכים שלנו, אנחנו מפוזרים, וזה נראה לי לא הוגן. דיברו על הצורך של בני עקיבא לקיים חודש ארגון כדי שילדים אחרים ישמחו, אבל אצלנו אין בכלל אפשרות לעשות את זה בצורה רגילה. בהתחלה גם היה בלגן בתנועה ולא קיבלתי מענה, אבל אז בני עקיבא התחילו לעשות מאמצים ועזרו לי. הם הצמידו לי רכזת מלווה שתסייע, ישבתי עם המזכ"ל, הציעו לי הסעות לחניכים לקראת שבת ארגון. עכשיו אני מבינה יותר את הצורך לקיים את אירועי החודש, וגם אני שומעת מחברות קומונריות שהחניכים שלהן עושים הפעם יותר מאשר בשנים קודמות. נותנים עוד משמעות לכל הפעילות, וגם להצגות של שבת ארגון.
"בנוגע אלינו, סניף מרכז ירושלים מתאמץ לעזור לנו לאורך כל התקופה. הם הזמינו אותנו לפעילויות, והשאירו לנו אצלם קירות לצביעה בחודש הזה. גם סניפים אחרים מגלים התעניינות בסניף שדרות, וזה מרחיב את הלב. עם כל הקושי והאתגרים שעומדים לפניי, זכיתי שגם בני הנוער שלנו מגויסים, מגובשים ורוצים לפעול ולעשות למען עם ישראל. תושבי שדרות המבוגרים, למרות המשבר העובר עליהם, עוטפים ומחבקים אותנו ורוצים לעזור בכל דרך אפשרית, כדי שיהיה ביטוי לתנועות הנוער של העיר".
לחניכים שלה, אומרת נדב, היא הגדירה את הפעילות כ"חודש ארגון קטן". "מצד אחד הרגשתי שאם לא נקרא לזה בכלל חודש ארגון, לא יקרה כלום. צריכים כותרת כדי להניע את החניכים, והם עצמם רוצים חודש ארגון, כי משעמם להם. אחרי שנחזור לשדרות נקיים חודש ארגון 'רגיל', בסניף שלנו, ולא כאורחים".
"גם לצוות שלי היה קשה בהתחלה לקיים פעילות של חודש ארגון", מספרת מאור מלמד, הקומונרית של סניף סעד. "חלק אמרו שקשה להם מבחינה נפשית, אחרים אמרו שזה נראה להם מנותק מהמציאות. אחרי יומיים התחלנו לראות את התמונה הרחבה, והבנו שחייבים לעשות חודש ארגון. הבנתי גם שמה שיחסר לנו השנה, בסניף שהקמנו בבית המלון, זה בסך הכול צביעת קירות, ואולי גם לזה אפשר למצוא פתרון בעזרת לוחות או דיקטים. התחלנו לקיים מפקדים, פעולות וישיבות צוות, וזה היה מרגש ומשמח.
"הפעילות מתקיימת בדשא, בחנייה ובאולמות של המלון. עם הזמן מצאתי יתרון במצב הזה – כל הקיבוץ נמצא יחד איתנו במלון, מה שמוסיף עוצמה. כל הקהילה רואה את החזרות של החניכים, כולם יצפו במפקד ויהיו איתנו בתהלוכה – מהילדים הקטנים ועד הזקנים, ותיקי 'גרעין ז" של בני עקיבא שגרים בקיבוץ. תהיה שבת ארגון מדהימה. אני חושבת שהפעילות לאורך החודש היא גם ריפוי לטראומה שהחניכים עברו. הם צריכים את השגרה הזאת. הבנתי שאני יכולה להיכנס ל'דאון' מהמצב, אבל אני יכולה גם לומר תודה על האפשרות לקיים את אירועי החודש, והשנה זו אפילו שליחות. קומונרית מאזור המרכז שהתלבטה לגבי האירועים, אמרה לי: אם אתם, סניף מהעוטף, מקיימים שבת ארגון, איך אנחנו לא נעשה?"
הסניף במלון נובו בים המלח הוא לא סניף בני עקיבא היחיד ש"נפתח" בגלל המלחמה. התנועה הקימה 17 סניפים במלונות ובמוקדי האירוח השונים של המפונים. במלון פאבליקה בהרצליה הוקם מחדש הסניף של היישוב זמרת, בנווה־אילן הוקם סניף שוקדה, בנתניה סניף עלומים, בירושלים סניפי יכיני וכפר־מימון ועוד.
תמה אלפסי מודה שהתגובה הראשונה שלה להחלטת התנועה הייתה כעס. "זה נראה לי מנותק, אחרי המכות הקשות שספגנו. גם ההורים באופקים התנגדו. הגעתי ליום עיון של מחוז דרום בבני עקיבא, והיה ברור לי שאני לא עושה חודש ארגון. אפילו כעסתי שעושים אירוע כזה בסניפים אחרים. התחושה שלי התחילה להשתנות כשיגאל קליין, מזכ"ל בני עקיבא, סיפר לנו שהבת שלו עמדה להתארס עם עמיחי ונינו, חייל שנהרג בתחילת המלחמה. ביום העיון סיפרו שאפילו בתקופת השואה קיימו בארץ חודש ארגון. הבנתי שבסופו של דבר המטרה היא להוביל חודש של עשייה, למען מה שהעם צריך. ההסתכלות שלי על הנושא השתנתה, ועכשיו אני רואה את החשיבות של קיום האירועים בסניפים אחרים, בהתאמות הנדרשות. רכז המחוז שלנו אמר לנו שנהיה שמחות בשביל הסניפים שכן עושים שבת ארגון. זה כמובן עדיין עלול להיעשות באופן מנותק, ואם כך יקרה, זה יהיה מצער מאוד".
בסניף אופקים עצמו לא התקיים חודש ארגון, ולא תהיה בינתיים שבת ארגון. "זה לא התאים למשפחות אצלנו שנפגעו מהתקפת הטרור, ואני הבנתי אותן. בשכונה שלנו יש עדיין סוכות אבלים. צריך גם לזכור שמבחינת הוראות הבטיחות, עדיין אסור לנו לקיים פעילות כמו בימי שגרה. אפשר לכנס רק שבט אחד, בתוך מקלט. הסניף עצמו סגור, ויש אנשים שעדיין מפחדים לצאת מהבתים. אמרתי לחניכים: עברנו משהו שונה מסניפים אחרים, ולכן נעשה חודש שונה, חודש גבורה שיחזק אותנו. אני רוצה להשאיר להם את החוויה של חודש ארגון כחוויה טובה, ולכן אחרי שיסתיים המצב הזה, נקיים חודש ארגון עוצמתי וחזק".
מה עשיתם בפועל?
"החלטנו שבכל שבוע נתמקד בנושא מסוים – עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. יצאנו להתנדבויות ופעילויות, עשינו חמישים הפרשות חלה לעילוי נשמת ההרוגים, תלינו בלונים בכחול־לבן על מכוניות. כך כל חבריא ב' (החניכים בגיל התיכון – א"ר) נמצאים כל היום בפעילות, וזה טוב. עברנו ביחד חוויה שחיברה מאוד בין התושבים, בין החניכים לבין עצמם, וגם ביני ובינם. גם הקשר של הנוער עם ההורים התהדק".
"הקשר שלי עם החניכים התחזק מאוד", מספרת גם הדס נדב. "אני יושבת איתם מדי יום במלונות ומדברת איתם כחברה, לא כקומונרית". "כולם רוצים להיפגש, וכשזה קורה הם מתרגשים מאוד", מוסיפה צופיה אריה. "כשהגעתי אל החניכים כדי לחלק להם את הערכות, היו שבכו כשראו אותי. השיחות איתם לא פשוטות, אבל הן הרבה יותר עמוקות מהשיחות שהיו לנו לפני המלחמה".
בניגוד לחניכים של קריית־שמונה ושדרות, שנפוצו לכל עבר, לחניכים מקיבוץ סעד הייתה תחושה של עודף מפגשים ביניהם, משום שהקיבוץ כולו מרוכז יחד במלון. "לאכול יחד שלוש ארוחות ביום, כל יום – זה מחזק את הקשר, אבל גם יוצר חוסר פרטיות", מספרת מלמד. "זה גרם לחלק מהנוער להתנגד לחודש ארגון, כי הם רואים זה את זה כל הזמן. החזרה שלהם למסגרות החינוך שינתה את המצב, כי עכשיו הם נמצאים פחות זמן ביחד, וכך חזרה ההתרגשות של המפגש בסניף".
"שמעתי שבמלחמה הזו יש מספר גבוה במיוחד של פגיעות פוסט־טראומה, וידוע שמי שנמצא בעשייה, זה מועיל לו", מוסיפה אלפסי. "אני רואה את זה אצל החבר'ה שלי, איך לאט־לאט הפחד משתחרר. גם אצלי באופן אישי אני רואה שהעשייה מחברת למציאות ומפחיתה מהטראומה. אחרי מתקפת הטרור הייתי בטוחה שלא אעז ללכת ליד הדירה שלי. הכנו דגלים כדי לתלות בכל מקום שהמחבלים היו בו, ובהתחלה פחדתי להסתובב שם. אבל מכיוון שעשינו את זה יחד, הפעילות הזאת חיזקה אותי ונתנה לי חוויה שונה מאותם מקומות. אני מרגישה שיש לנו כוחות לעזור לחניכים ולמדריכים לצאת מזה מחוזקים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
