ליאורה בן־צור ישבה על מיטה במחלקת היולדות, בזרועותיה תינוקת ורדרדה בת יממה וקצת, כשהטלפון צלצל והביא אליה את הידיעה המרה: אמא שלה נרצחה בידי מחבלי חמאס. זה היה בשבת שמחת תורה, שבעה באוקטובר. השבוע, היא יושבת על ספה ירוקה שתרם מישהו מבאר־שבע, בתוך קרוואן מחופה קורות עץ חומות בחוות טליה, קצת דרומית לסוסיא. מהחלון הפונה מזרחה נשקף נוף הרי ירדן. כאן בחווה התגוררה אמה, מרסל טליה, וכאן ליאורה גדלה. בזרועותיה אסיף, בתה השלישית, כמעט בת חודשיים. "היא לא יודעת מה זה בית. עדיין לא. היא ילדת בית מלון. או ילדת שבעה. השבוע הראשון לחייה היה בתוך שבעה. אבל היא בריאה ושלמה, וזה מספק מאוד. אפילו משמח", אומרת בן־צור.
דור, בעלה, עמל בחוץ על חיבור צינורות לקרוואן. בזמן שאנו משוחחות הוא נכנס ופותח את הברז, שלראשונה יוצא ממנו זרם מים. עוד צעד משמעותי בדרך להפוך את המבנה הזה לבית עבורם. בתקופה הקרובה הם מתכננים להישאר כאן, בפיסת ההר המדברית, החלוצית. נקודת יישוב שגם היא לא בדיוק מוקפת אוהבי ישראל, אבל עבור ליאורה זה הבית וזו הקרקע היציבה. וקצת יציבות, זה מה שהיא צריכה עכשיו. "כרגע אני מרגישה כאן הכי בטוח שיש", היא אומרת.
הבית הקבוע שלהם נמצא בקיבוץ עין־השלושה שבצפון־מערב הנגב. "אנחנו אוהבים מאוד את הקיבוץ, ונחזור לשם. התוכנית היא ליישב מחדש את העוטף ולא לתת להם לנצח אותנו. הם לא ישיגו את מבוקשם. כשישראל תעמוד ביעד שהציבה לעצמה, חיסול חמאס, אנחנו נחזור".
בחווה מתגוררים עכשיו כל ארבעת האחים לבית טליה עם משפחותיהם. "הצטרפנו לבצלאל, ידידיה ושירה, ונהיינו חמולה על ההר, כמו שאמא תמיד חלמה". חלמה, ולא זכתה לראות.
חוות טליה הוקמה ב־1995 בידי הוריהם, שעלו מדרום־אפריקה. יעקב, גר צדק ואיש חזק ומרשים, ניאות לקחת על עצמו את תפעול המקום כדי לשמור על אדמות מדינה במרחב. הוא ייבא כבשים מדרום־אפריקה, עמל על טיפוח החווה וידע במשך השנים לא מעט התנכלויות מהשכנים הערבים, כמו גם גריעת אדמות מעובדות בשל עתירות פלסטיניות. בשנות התיכון למדה ליאורה באולפנה בקריית־ארבע, ולאחר שירות לאומי התגייסה לעבוד לצד אביה בחווה – "רעיית צאן, טיפול בבעלי החיים, ריתוך, גידור".
האסון הראשון פקד את המשפחה בשנת 2015. ליאורה בדיוק התחילה עבודה חדשה בערד, וכשחזרה הביתה לחווה שמעה את אחותה צורחת. "רצתי לכיוונה וראיתי שכף הטרקטור מוחצת את אבא. הפעלתי את הטרקטור, הזזתי את הכף ואמרתי לשירה להתקשר לאמבולנס. לקח להם די הרבה זמן, חצי שעה. אני לא חושבת שהוא היה שורד אם היו מגיעים מהר יותר, אבל ההמתנה הייתה ארוכה וקשוחה.
"הייתי הראשונה לדעת שאבא נהרג, וביקשו שאודיע למשפחה שלי. זה היה קשה מאוד. אמרתי לאמא שלי ולאחותי, אבל לשני האחים שלי, שהיו בצבא, שיקרתי בטלפון שהוא נפצע, ושהם צריכים לחזור הביתה מהר".
בתום ימי האבל היא הבינה שהעסק מוטל על כתפיה. "אבא היה עמוד התווך של הבית – פרנס, כלכל, החזיק את הכול, כל הידע החקלאי היה אצלו. כעת היינו צריכים בגיל צעיר כל כך לקחת את זה הלאה. גדלנו לזה, אבל כמות הידע שלו הייתה עצומה. הרגשנו שכל הגב של החווה מתרסק, והיינו צריכים לתפוס את זה מהר. האחים עוד היו בצבא, ואני במשך כמעט שנה ניהלתי את החווה. זו הייתה תקופה קשה מאוד, גם כלכלית וגם ביטחונית. אחרי שאבא נהרג, הערבים פה באזור חילקו בקלאוות. סיפר לי את זה אחד האנרכיסטים שהיו מגיעים לעזור להם. הבנתי שאני צריכה לפקוח עיניים".
ליאורה, היום בת 29 ואז עוד לא בת 21, מונתה ל"מעין רבש"צית של החווה. מפקד החטיבה המרחבית הביא לי אם־16, והייתי ישנה עם הנשק מתחת לכרית, קמה לסיורים כל שעה. היה לא קל, אבל המועצה האזורית עזרה לנו, ועם ישראל נרתם. חיפשתי מתנדבים, והמון חבר'ה צעירים באו לעזור בשמירות ובטיפול בבעלי החיים. כשהאחים שלי הגיעו לאפטרים, תמיד הייתה לכולנו הרבה עבודה".
כמה חודשים אחר כך לקחו אחיה את מושכות החווה, וליאורה נרשמה ללימודי עיתונות ותקשורת במכללת ספיר. "בשנת הלימודים הזו, כשאני עוד בשנת אבל, הכרתי את דור". כעבור כמה חודשים הם נישאו. בתחילה התגוררו בכפר הסטודנטים של עמותת איילים, וברוח העמותה החליטו ליישב את הנגב. "בדקנו הרבה קיבוצים שחיפשו משפחות צעירות, והגענו לעין־השלושה. אהבנו את האווירה הדרום־אמריקנית השמחה שיש שם, ממש התאהבנו במקום ובאנשים. ממוצע הגיל בקיבוץ היה יותר משבעים, והם חיפשו צעירים".
היא עבדה כמפיקה בעיתון הארץ, ואז ככתבת של רדיו דרום. "הייתי כתבת דרום, כתבת צבאית. סיקרתי כמה סבבי לחימה כשאני עם אבישי רעי, שהיה אז תינוק. לפני שנתיים וחצי, כשנולדה הבת מטר, אמרתי לדור שאני צריכה לעשות הסבת מקצוע. הבנתי שלאמא צעירה עם שני ילדים קטנים פחות מתאים לרוץ לחפש סיפורים, או לקפוץ לפנות בוקר לסקר אירוע ביטחוני. רציתי לעשות טוב לעולם, והגעתי לכפר השיקומי 'עדי נגב – נחלת ערן', שחיפש דוברת. מאז אני שם, ואני חייבת לציין שהם מאוד דואגים לי ועוזרים בשבועות האחרונים. היו"ר דורון אלמוג והמנכ"ל אבי וורצמן מחפשים כל הזמן איך לעזור".
הטלגרם לא ידע
לא כך היא דמיינה את חופשת הלידה השלישית שלה. אסיף נולדה בליל הושענא רבה, הלילה שבין חמישי לשישי בחול המועד סוכות. זה היה היריון בסיכון, אך הלידה עברה בשלום. "התקשרתי בלילה להודיע לאמא, ושמעתי ממנה שהיא הלכה בערב לכותל והתפללה על כולנו שנהיה בריאים. אמרה שהיא שמחה לשמוע שהקב"ה נענה לתפילותיה.
"אנחנו מה שמכנים 'משפחה דתילונית'. אני דתייה, דור לא, אבל הוא מאוד מחובר למסורת. אנחנו שולחים את הילדים לחינוך קיבוצי, אבל בבית מכירים ויודעים את התפילות. בבוקר לפני שיוצאים לגן אני מתפללת איתם, ובערב אומרים קריאת שמע לפני שהולכים לישון".
זה היה אמור להיות חג שמחת תורה הראשון שהם סייעו לארגן בקיבוץ. "ציפינו שיהיה מיוחד ושמח. הגיעו אלינו ספרי תורה שהוברחו מלבנון ומסוריה. גם הם עברו פוגרום", היא נאנחת. "רציתי שאמא תהיה בקיבוץ בשמחת תורה. בשישי היא הגיעה יחד עם דור והילדים לבקר אותי בבית החולים באשדוד, והחזיקה בידיים את אסיף. קראתי לה אסיף כבר בשישי בבוקר, רק שעוד לא גילינו לאף אחד. רק אחר כך חשבתי על זה שאסיף מתייחס לפירות האחרונים לפני בוא החורף. וזה היה הפרי האחרון שאמא שלי אספה אליה".
לאחר ביקור של כחצי שעה הם נפרדו. "אמרנו שנתראה במוצאי שבת או ביום ראשון, כשאחזור הביתה. עוד התלבטנו אם דור יישאר איתי בשבת בבית החולים, ולבסוף החלטנו שלא, כי לאמא שלי יהיה קשה לבד עם הילדים. לאור מה שהתחולל בהמשך, זו הייתה החלטה נכונה מאוד". היא התעצבה קצת מהידיעה שתחמיץ את שמחת תורה בקיבוץ ותעבור את החג לבדה, אבל השמחה על הלידה גברה על ההחמצה.
ובשעת בוקר של שבת נשמעו אזעקות באשדוד. "עוד אזעקה ועוד אזעקה, הבנתי שאנחנו ממש מותקפים. ביקשתי סליחה מהקדוש ברוך הוא שאני מפעילה את הטלפון, אבל הייתי חייבת לדעת מה קורה עם המשפחה שלי בקיבוץ. דור ענה ואמר לי שבדיוק התחיל צבע אדום גם אצלם, ושהוא נכנס עם הילדים לממ"ד. 'יש בומים בלי הפסקה, נדבר כשאצא'. שאלתי אם אמא שלי כבר הגיעה אליהם מדירת האירוח, והוא אמר שעוד לא, ושאולי היא עדיין ישנה.
"אמא התארחה בדירה הזו במשך כל החגים, כי הייתי אמורה ללדת בכל רגע. הרווחנו את הנוכחות שלה וזה היה ממש כיף. בכל פעם היא אמרה לי שבשביל מה צריך דירה, והיא לא רוצה שאוציא עליה כסף. ואני עניתי שאני רוצה שיהיה לה הכי נוח בעולם, שלא תישן על הספה אצלנו בבית, אלא בדירה נעימה שנמצאת במרחק של שתי דקות הליכה".
עשרים דקות לפני שבע התקשרה ליאורה גם לאמה. "רציתי לומר לה שתישאר בממ"ד ולא תצא, אבל היא לא ענתה. אחר כך ניסיתי להשיג את דור שוב ושוב, וגם הוא לא ענה. ואז אני רואה הודעות בוואטסאפ של החברים – מחבלים נכנסו אלינו לקיבוץ, הם מנסים לפרוץ לבתים, לרצוח אנשים. הרבש"ץ שלנו (רמי נגבי – הכ"ח), ממש לפני שנרצח, שלח הודעה שהוא מבקש מכל החברים להיכנס לחדרים הממוגנים ולא לצאת. הבנתי שיש כאן מגה־אירוע שאני עוד לא מבינה את הפרטים שלו עד הסוף. אני קוראת אדוקה של 'אבו עלי אקספרס' בטלגרם, הסתכלתי שם וראיתי שגם אצלו אין דיווחים. הרגשתי שמשהו מוזר קורה. אם בטלגרם ובכלי התקשורת אין כלום, כנראה גם המודיעין ומערכת הביטחון עוד לא יודעים שאנחנו תחת מתקפה".
והדיווחים בקבוצות הוואטסאפ נמשכים. "'יורים לנו על הבית', 'נכנסים אלינו הביתה', 'מנסים לפתוח לנו את הדלת של הממ"ד', 'שמישהו יציל אותנו', 'שמישהו יציל אותנו!!'. הבנתי שיש שלושים־ארבעים מחבלים בתוך הקיבוץ. דור עדיין לא ענה לי, ואני התחלתי להיכנס ללחץ אמיתי. הבנתי שזה קורה גם בבארי ובניר־עוז ובכיסופים. הרגשתי שהפאניקה מחלחלת לי לגוף: אני הולכת לשבת שבעה על ארבעה בני משפחה.
"היה המון בכי אצל היולדות סביבי, בהלה בגלל האזעקות, אבל הבנתי שאני היחידה שם מהעוטף, ולאף אחד אין מושג שמחבלים השתלטו לנו על הקיבוצים. לקחתי את אסיף בידיים, פוחדת שהיא הדבר האחרון שנשאר לי מהמשפחה, והתחלתי להתקשר למשטרה בלי הפסקה. על כל דיווח שמגיע מהקיבוץ – אני מתקשרת למשטרה. בהתחלה אמרו לי 'שלחנו כוחות', ושוב 'שלחנו כוחות', ואז אחת המוקדניות אמרה לי שהיא מצטערת: הכוחות שהם שלחו, נהרגו. אין להם כוח שיכול לחלץ את התושבים. החברים מהקיבוץ שואלים 'מה קורה, כתבת שאת מדברת עם המשטרה. מה עם הכוח שאמרת שמגיע'. ואני משקרת להם שהכוחות בדרך. משקרת להם כמו ששיקרתי לאחים שלי כשאבא נהרג. התחושה שאין מי שיבוא להושיע, היא מזעזעת".
התחלתי להתקשר למשטרה ממחלקת היולדות ולדווח על מה שקורה בקיבוץ. בהתחלה אמרו לי 'שלחנו כוחות', ואז אחת המוקדניות אמרה שהיא מצטערת: הכוחות שהם שלחו, נהרגו. החברים מהקיבוץ שואלים 'מה קורה, מה עם הכוח שאמרת שמגיע'. ואני משקרת להם שהכוחות בדרך. משקרת להם כמו ששיקרתי לאחים שלי כשאבא נהרג"
בשלב הזה היא התקשרה לאחיה בצלאל, המבוגר ממנה בשנה. "אמרתי לו שיש עשרות מחבלים בקיבוץ שלנו, וצה"ל לא מגיע. ביקשתי שיגייס אנשים מההר ושיבואו להציל. הוא שאל אם אני בטוחה, אמרתי שכן. ושאני לא יודעת איפה אמא. הוא התחיל להתארגן ליציאה".
בן־צור ביקשה מאחת האחיות במחלקה לשבת לידה עד שיגיע טלפון מהבית. "ואז הודעה מדור: 'אנחנו בסדר, אין קליטה. אצור איתך קשר ברגע שאוכל'. השעה כבר הייתה תשע וחצי, עשר. כתבתי בוואטסאפ של הקיבוץ שכל מי שצריך עזרה של תקשורת חיצונית, שיפנה אליי. קיבלתי עשרות פניות מחברים שאושיע אותם, ובבקשה־בבקשה שמישהו יבוא להציל. הטלפון מפוצץ בהודעות כאלו, ואני כמה שעות אחרי לידה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להפעיל דרכים נוספות. אספתי את כל המספרים שהיו לי ככתבת, והתחלתי להתקשר מפקד אחרי מפקד. צפון, דרום, מג"ב, מי שהיה לי. התקשרתי גם לדורון אלמוג, ביקשתי עזרה.
"התקשרתי שוב לבצלאל, והוא אמר שהם בדרך לקיבוץ. שאלתי כמה הם, והתשובה הייתה – אני וידידיה. אמרתי לו שהם לא יכולים לבוא רק שניהם, כל האזור מלא מחבלים. אני לא רוצה לקבור שישה אנשים. אמר לי 'אנחנו לא שואלים אותך', וניתק את הטלפון. הבנתי שבצלאל וידידיה ייכנסו בכל מקרה לתוך התופת, ואני צריכה לעזור. אז נכנסתי לקבוצת הוואטסאפ שלנו, האחים, והתחלתי לשלוח נקודות ציון שמראות את מיקום המחבלים בקיבוץ, לפי ההודעות של החברים. אמרתי להם שבשער הצהוב יש מחבלים. שבהרחבה יש. ועל כל דבר הם שולחים לי אימוג'י של לייק. תקשרנו רק כך, בלי שיחות".
במקביל היא התקשרה לחברי כיתת הכוננות בקיבוץ. "אמרתי שהאחים שלי בדרך, ובבקשה שישימו לב כדי שלא יהיה ירי דו־צדדי. שלחתי תמונות של האחים שלי, שיזהו. בכיתת הכוננות היו רק שלושה־ארבעה חברים שהצליחו להילחם, ושלחתי לכולם".
האחים שלי דפקו בדלת ואמרו לדור לפתוח, 'אלה בצלאל וידידיה'. הוא פתח את הדלת, אבל עם סכין שלופה ביד, מחשש שיש שם עוד מישהו. הם ראו שהוא בסדר, נתנו לו נשק, והוא נכנס חזרה לממ"ד עם הילדים. עד לאותו רגע הייתה לו רק סכין מטבח להגנה"
בצלאל וידידיה הגיעו ברכב למרחק של קילומטרים ספורים מהקיבוץ, ומשם החליטו להמשיך רגלית. "הם הצליחו לעבור במטעים ולהיכנס. ואז חברה שגרה בשכונה שלנו שלחה הודעה שהמחבלים אצלה בבית. כתבתי לאחים שלי שיש מחבלים ליד הבית שלנו, ובבקשה שירוצו אל דור והילדים. בצלאל הבין את חומרת המצב, שלח לי לייק, והם התקדמו לבית שלנו. הם דפקו בדלת ואמרו לדור לפתוח, 'אלה בצלאל וידידיה'. דור היסס גם כשהבין שאלו באמת הם. הוא פתח את הדלת, אבל עם סכין שלופה ביד, מחשש שיש שם עוד מישהו. הם ראו שהוא בסדר, נתנו לו נשק, והוא נכנס חזרה לממ"ד עם הילדים. עד לאותו רגע הייתה לו רק סכין מטבח להגנה".
לא לראות את הכביש
בהתאם להנחיותיו של דור התחילו האחים להתקדם בזהירות לעבר דירת האירוח. די מהר הם מצאו את מרסל בת ה־65 מוטלת על הקרקע, מתבוססת בדמה. מתה. "היא הייתה ירויה בעשרות כדורי קלצ'ניקוב, וביד שלה היא עוד החזיקה שקית ממתקים לילדים שלי. היא הייתה בדרך אליהם".
העיניים שלה מתלחלחות לרגע. היא מתארת איך בצלאל וידידיה הרימו יחד את אמא. השכיבו אותה בצל. כיסו את גופה נטול החיים, "שלא תיפגע עוד. שלא יחטפו אותה. אחי הגדול קצת נשבר, התפרק שם. אחי הקטן אמר לו – הטירוף פה עוד לא נגמר, יש פה קיבוץ שלם להציל".
הם לא סיפרו לליאורה. זה היה דור שהתקשר אליה בסביבות השעה שתיים בצהריים. כיתת הכוננות שלחה תמונה שמראה את מרסל מוטלת על הקרקע, והוא זיהה. "הייתי עם עוד שתי נשים בחדר כשהוא התקשר. צרחתי, בכיתי בלי הפסקה. מה בסך הכול רציתי? שהיא תבוא להיות עם הילדים שלי אחרי הלידה? למה זה הגיע לה? למה?
"אני יכולה לשחזר מה היא חשבה באותו בוקר. היא בטח התעוררה ואמרה לעצמה שהנכדים פוחדים מאוד מהאזעקות, אז היא צריכה למהר ולהיות איתם. היא לא הייתה מחוברת לקבוצות הוואטסאפ המקומיות, ולכן לא ראתה את ההוראות שלא לצאת החוצה. ניסיתי לתפוס אותה כמה פעמים בטלפון, לומר לה שלא תצא, אבל לצערי הרב לא הצלחתי.
"צילמתי תמונה של הבית, ומטרי שלי אמרה שוב ושוב – 'הנה הבית שלנו, הנה הבובות שלי'. לא עזבה את התמונה. אבישי אומר שאי אפשר לחזור לקיבוץ, כי היו שם רעים. והם שואלים: 'סבתא מתה? איפה היא עכשיו? מי הרג אותה, הרעים?'. ואני אומרת – כן, הרעים הרגו אותה"
"להם לא היה אכפת שמדובר בסבתא עם שקית ממתקים. בעיניהם זו בסך הכול עוד יהודייה שאפשר לטבוח. ידעתי שהם רצחניים. כשאיימו על אבא שלי במשך השנים, האמנתי להם. אבל לא דמיינתי את עומק האכזריות. את הרוע".
למרות ההלם, בצלאל וידידיה חברו אל כיתת הכוננות של הקיבוץ. "הם היו הכוח הראשון שהגיע לעין־השלושה. במשך כמה שעות הם לחמו שם, עברו מבית לבית יחד עם עוד שני חבר'ה שהגיעו מהיישוב אביגיל, וגם כוח צבאי שנכנס בשלב מסוים. ואז הם החליטו לצאת מהקיבוץ. הלכו אלינו הביתה ואמרו לדור ולילדים: יוצאים מפה. לא מחכים להוראות של פיקוד העורף. דיברתי עם דור וביקשתי שייזהר מאוד, כי יש מחבלים לכל אורך הכביש".
דור והילדים יצאו במכונית, האחים הגיעו חזרה למכונית שלהם ונסעו גם הם. "אני מדברת עם דור בטלפון והוא מתאר לי את מה שהוא רואה בדרך. עשרות גופות מוטלות בכבישים. חיילים, שוטרים, מחבלים, נשים, תושבים. תודה לא־ל שהילדים קטנים ונמוכים, והם לא ראו כלום מהחלונות. אמרתי לדור – זו הולכת להיות נסיעה קשוחה, אבל סע משם. פשוט סע. הוא עבר את אופקים, נסע דרך באר־שבע ובסוף הגיע לחווה. כשהוא התקשר ואמר שהם בחווה, הרגשתי איך הגוף שלי נח לרגע. ידעתי שדור והילדים בריאים ושלמים, וזו הייתה חצי נחמה. אחר כך קיבלתי שיחה מהאחים שלי, שגם הם הגיעו בשלום". אבל בערב, פתאום הכול נפל עליה. האבל הכבד. האסון בקיבוץ. "עובדת סוציאלית בבית החולים הציעה שאבקש מחברה לבוא להיות איתי. התקשרתי לחברה שעובדת איתי בצוות של עדי נגב, והיא אכן הגיעה. מאוחר יותר חברה ממושב מעון באה לישון איתי בלילה. כל השבעה היא לא עזבה אותי.
"ביום ראשון דור הגיע אליי לבית החולים. כשהוא נכנס לחדר, פתאום היה לי קצת אוויר לנשימה. הרגשתי כאילו אני מתחתנת איתו שוב, כאילו הוא בא אליי לכיסא כלה. אבל כשהתחתנו הייתי בלי אבא שלי, והפעם כבר הייתי בלי שני ההורים".
הייתה לוויה, והתחלנו לשבת שבעה פה בחווה, רק אחותי ואני, עם תינוקת בת שלושה ימים. שני האחים שלי יצאו למילואים, לאמא שלי לא היו אחים וכל הארץ מלחמה, כולם פוחדים להגיע לנחם. ובכל זאת, הרגשנו שאנחנו מקבלים חיבוק ענק מכל עם ישראל. תחושה שכל העם יושב איתנו שבעה"
באותו יום היא השתחררה מבית החולים ונסעה ללוויה של אמה. מרסל הייתה האזרחית הראשונה שנקברה מקרב נטבחי שמחת תורה. "הייתה לנו עזרה ממועצת הר חברון, ראש המועצה לשעבר צביקי בר־חי עזר לנו. מרכז המשק של עין־השלושה, גלעד אלטמן, עזר גם הוא. הם הביאו את אמא ברכב ממוגן לבית העלמין בסוסיא. הייתה לוויה, והתחלנו לשבת שבעה פה בחווה, רק אחותי ואני, עם תינוקת בת שלושה ימים. שני האחים שלי יצאו למילואים, לאמא שלי לא היו אחים, וההורים שלה כבר נפטרו. וכל הארץ מלחמה, כולם פוחדים להגיע לנחם. ובכל זאת, הרגשנו שאנחנו מקבלים חיבוק ענק מכל עם ישראל. תחושה שכל העם יושב איתנו שבעה".
הארונות לא נפתחו
כאשת תקשורת לשעבר, מוזר לה "להיות אייטם" בעצמה. אבל כשראתה את הסיקור העולמי של ההתרחשויות, הבינה שצריך לספר. להמחיש את האכזריות, את הטלטלה שעברו, שהם עוברים עדיין.
לתקופה מסוימת הצטרפה משפחת בן־צור אל השכנים מהקיבוץ, ששוהים במלון באילת. הביחד הקהילתי היה חשוב, אבל תחושת חוסר הבית אחרי לידה הייתה קשה, ולילדים לא הייתה מסגרת. "כרגע הקיבוץ עוד לא הכריע לאן הוא עובר, יש כל מיני הצעות. נלך לבקר את הקהילה, נישאר חלק ממנה. אנחנו אוהבים אותם מאוד, ועוד נשוב לשם".
לעת עתה הם החליטו לעבור לחווה, ובעזרת קמפיין מימון המונים רכשו את המבנה היביל שהם הופכים ממש עכשיו לבית. הילדים הוכנסו לגנים ביישוב סמוך. "אני ישנה בינתיים במיטה של אמא. זה קשה, אבל זה מצב חירום, צריך להסתדר עם מה שיש. זה מאוד לא פשוט עבורי. היא נוכחת שם, אבל לא נוכחת". את הארונות של אמה היא לא העזה לפתוח; הגיסות עשו את זה במקומה.
"במשך כל השעות ההן במחלקת היולדות בשבת, עבר לי בראש הפסוק מקהלת – 'עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע'. הלידה והמוות שבאו ביחד. מבחינתי, העקירה צריכה להיות של הארורים האלה בעזה. זו העת לעקור אותם מהשורש. ואנחנו, אנחנו עוד ניטע, עוד נחזור. לאט־לאט. מנסים להחזיק במה שיש.
"החיבוק של עם ישראל מנחם מאוד. כל מה שאת רואה כאן – אנשים נתנו לנו", היא מחווה על החפצים מסביב, מאופני ילדים ועד טוסטר שעדיין באריזת הקרטון. "כל אביזר כאן הוא ממקום אחר בארץ. חברי המשפחה וחברות ילדות שלי אספו בשבילנו הכול. לא נעים לי, אני לא מכירה את המצב הזה, של להיות זה שצריך שיטפלו בו וידאגו לו ויאספו בשבילו כסף. זה קשה, אבל זו גם תחושת חיבוק".
בשבוע שעבר היא נסעה, לראשונה מאז מתקפת הטרור, אל הבית בעין־השלושה. מצאה קיבוץ שחלקו הרוס וחלקו טובל בפסטורליה. "הדשא עוד צומח, ירוק. בסופו של דבר השמש זורחת תמיד, החיים ממשיכים ואנחנו צריכים להתקדם איתם. אבל זה מטלטל. צילמתי תמונה של הבית, ומטרי שלי אמרה שוב ושוב – 'הנה הבית שלנו, הנה הבובות שלי'. לא עזבה את התמונה. אבישי אומר שאי אפשר לחזור לקיבוץ, כי היו שם רעים. והם שואלים: 'סבתא מתה? איפה היא עכשיו? מי הרג אותה, הרעים?'. ואני אומרת – כן, הרעים הרגו אותה.
"אני כל כך בתוך האירוע, במלחמה ובלי בית, שאני לא מצליחה אפילו לשאול את עצמי אם אני בטראומה. לאורך כל השבעה רציתי להתקשר אל אמא ולספר לה על כל מה שקרה. הרי הייתי מדברת איתה באופן יומיומי. היא הייתה סבתא מהממת, עם חוש הומור, קופצת עם הילדים בטרמפולינה. בזבוז לא היה מתקבל אצלה יפה. הייתה מלאת חמלה לאנשים ולבעלי חיים, והייתה לה מעלה גדולה של צדקה. הייתה נותנת לאנשים שטרות – 'נראה לי שהוא צריך'. תמיד דאגה לאחרים. אני צריכה ללמוד ממנה.
"כל השבת התחרטתי שלא צילמתי את אמא כשבאה ביום שישי. ובמוצאי שבת דור שלח לי תמונה שהוא צילם ולא ידעתי עליה. לא האמנתי כשראיתי את זה: אסיף וסבתא".
האתגרים לא מסתיימים, ודור יוצא גם הוא בימים אלו למילואים. "החברות שלי הודיעו שיבואו לכאן למילואים מטעם עצמן. כל ערב מישהי אחרת תגיע לעזור. ויש לי אחים. זה לא פשוט, כל אחד מאיתנו באבל שלו, אבל זה מחזק להיות ביחד. זה שידעתי להזעיק אותם באותו יום, והם באו בלי להסס – זה דבר גדול. אני סומכת עליהם בעיניים עצומות, יודעת שיבואו תמיד לחלץ אותי בעת צרה, ואני אבוא בשבילם כשיצטרכו. הייתי צריכה עזרה, קראתי להם, והם פשוט באו".
