קצין חינוך ראשי: בוחנים הקמת היאחזויות נח"ל בעוטף עזה

תא"ל אופיר לִוְיוּס התעורר בביתו שבקיבוץ הדתי בית־רימון רק לקראת השעה שמונה בבוקר שמחת תורה. בתור קצין חינוך ראשי, לא תפקיד מבצעי, הוא קיבל מאוחר את ההודעה על פלישת חמאס לדרום הארץ. "אמרו לי לבוא לקריה בתל־אביב, אז התחלתי להדרים. מאז אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לעצור שם", הוא מספר בכנות כשאני שואל אותו איפה היה ב־7 באוקטובר.

אנשים אחרים, הוא יודע, לא עצרו שם. זה היה יום של אסון גדול, שהוא מכנה בריאיון שוב ושוב "כתם" על המדינה, על צה"ל, על החברה הישראלית – אבל גם יום של גבורה גדולה ורוח לחימה אדירה. מאז שמחת תורה ועד עכשיו, קצין חינוך ראשי מנסה ליישב בראשו, וגם בראש של הצבא שהוא נדרש "לחנך", את הסתירה העצומה הזאת. "אני לא אוהב לערוך השוואות לתש"ח ולמלחמת יום כיפור", הוא אומר, "אבל זה רגע לאומי מתמשך שכולם, עד אחרון הישראלים והיהודים, מחפשים את המהות שלהם בתוכו. מה זה אומר לנו על מה שהיה וגם על מה שיהיה. זה רגע מכונן שישנה את תפיסת הביטחון בצה"ל, אבל גם ישנה דברים עמוקים הרבה יותר, כמו איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו במציאות כזאת, ואיך אנחנו מחנכים את הנוער. והרגע הזה גם יגזור עלינו, ואולי אפילו יזכה אותנו, במציאות שבה אנחנו נביט במראה ותמיד יהיה שם כתם שלא נוכל למחות לעולם".

תסביר את הכתם.

"בתודעה של כולם, 7 באוקטובר מתחיל בכישלון נוראי. חנה ארנדט אמרה ש'המעשה האנושי בנוי מכוונה, פעולה ותוצאה'. אני לא חושב שיש מי שיכול לערער על התוצאה הנוראית והרצחנית: ניתוק של 75 שנות ריבונות של מדינת ישראל באזור, גדיעה של הריבונות למשך עשרים שעות. אבל הופתענו פעמיים: גם מתקפת חמאס הפתיעה אותנו, אבל גם הנוער שלנו הפתיע אותנו בגל של גבורה, של רוח קרב מדהימה. בהתחלה בבודדים, בחוליות, במסגרות קטנות, ואחרי זה בגבורה אזרחית וצבאית. צריך להתנצל בפני הדור הזה. כתבנו עליו כל כך הרבה שטויות, על הקורונה ועל הטיקטוק. אבל מה שהיה פה זה לא יש מאין, אלא התגלות של משהו קיים".

אמרת בעבר שהם לא פחות טובים מדורות אחרים.

"לחלוטין. לא האמנתי לרגע אחד שהדור פחת. לא האמנתי לרגע אחד שהם לא יסתערו נוכח פני האויב. האתגר הנוכחי הוא של ההנהגה, לא של הדור. ויעידו אלפי בני הנוער שהולכים לשנות שירות ולמכינות, שמתנדבים ושממשיכים להאמין בחברה הישראלית ובעשייה שלה, ועוד הרבה לפני האירוע הזה. ב־1956, חודשיים לפני מבצע קדש, עלתה הצגה בתיאטרון הקאמרי – 'מחזה רגיל', שכתב יורם מטמור. כל המשתתפים מדברים על גיבור ההצגה, קרש, שמייצג את הנוער הישראלי, ומתלוננים על כמה הנוער לא תורם וכמה הוא לא חיוני כמו דור תש"ח וכמה אין בו ציונות. חודשיים אחר כך ההצגה ירדה מהבמה, כי הנוער הזה הלך לכבוש את סיני. אותו הדבר קרה לנו ב־1967, לפני ששת הימים ולפני מלחמת יום כיפור, ואותו הדבר קורה עכשיו. לחיילים לא היה ספק לרגע אחד שהם ממשיכים להילחם, גם כשחמאס היה בעדיפות מוחלטת עליהם".

ויש עוד משהו שהוא מעריך בלוחמים של היום: הם "הראו יכולת לשאת באצילות את הכאב ואת הקושי למשך שעות רבות". החוויה האישית של לויוס עומדת ברקע ההערכה הזאת. כשהיה מפקד הפלוגה הרובאית בגדוד 13, ב־1997, השתתף במארב שהתגלגל להיתקלות בוואדי סלוקי. לצד חיסול המחבלים בידי הכוחות בשטח, חיפוי הירי הארטילרי הצית אש ביער. חמישה מחייליו נספו באסון השרפה בסלוקי, ולויוס עצמו נכווה כוויות קשות. שנים אחר כך, בינואר 2005, כשהיה סגן מפקד הגדוד, עלה הג'יפ שלו על מטען בגוש קטיף, סמוך למורג: תושב גני־טל גדעון ריבלין נהרג בפיגוע, לויוס נפצע ורגלו נקטעה. "כשאני נפצעתי הייתי בשטח שעה־שעתיים, פה החיילים היו בשהייה בשטח במשך עשר שעות עד שמישהו הגיע לטפל בהם. זאת אצילות נפש לשאת את הדבר הזה", הוא אומר היום.

הוא מספר על מפקד מחלקה בן 21 מגולני, שעבר החייאה ממושכת במהלך פינויו לבית החולים מנחל־עוז. "בחדרו בבית החולים הוא כתב שבעה הספדים לחייליו ושלח את אבא שלו לקרוא אותם בהלוויות בשמו", מספר לויוס. "אף אחד לא אמר לו לעשות את זה. מאיפה האינטואיציות האלו? הרי אין מ"פ ואין מג"ד שידברו איתו, כי כולם נמצאים בלחימה". המסקנה של קצין חינוך ראשי מכל זה היא אנטי־נוסטלגית: "פאר העבר הוא דבר נחמד לאנשים מבוגרים, אבל אנחנו צריכים להסתכל על פאר העתיד".

"הופתענו פעמיים: גם מתקפת חמאס הפתיעה אותנו, אבל גם הנוער הפתיע אותנו בגל של גבורה, של רוח קרב מדהימה. בהתחלה בבודדים, בחוליות, במסגרות קטנות, ואחרי זה בגבורה אזרחית וצבאית. צריך להתנצל בפני הדור הזה. כתבנו עליו כל כך הרבה שטויות, על הקורונה ועל הטיקטוק"

אי אפשר להכחיש שבשנים האחרונות הייתה פחות מוטיבציה לגיוס לקרבי. הרוב העדיפו ללכת לסייבר, לא לגולני.

"אני לא חושב שזה הנוער. ההנהגה, כולל ההנהגה הצבאית, היא זו שהביאה לשם. יכולות הסייבר מושכות – יש פה גם הטיות לא זדוניות וגם רכיבים פחות טהורים שקשורים לפוליטיקה, לתקשורת ולרייטינג שיש בעיסוק במקומות הלא מצמיחים האלה".

עניין של הרגל

על שולחנו של קצין החינוך הראשי מונחים ספרים רבים, ובהם "לא בשם הא־ל" של הרב יונתן זקס, "מן הסערה" של הרב סולובייצ'יק, "מעבר לאשמה ולכפרה" מאת ז'אן אמרי וגם ספר שירה של המשורר ארז ביטון. על המדף – כתבי זאב ז'בוטינסקי וספרי שירה רבים. אבל קצין חינוך ראשי לוקח הרבה מההשראה שלו גם מ"קולקציה" קטנה של רגליים תותבות, פרוטזות שהיו לו במשך השנים, שעומדות זו לצד זו על השידה, בפינת משרדו.

יש בהשראה הזאת גם עניין מעשי מאוד. השבוע חל יום ההוקרה התשיעי לפצועי צה"ל, ומאז תחילת המלחמה יש כמות בלתי נתפסת של פצועים חדשים מהקרבות, שהציבור לא כל כך מודע למספריהם ולסיפוריהם. "אני מנסה להגיע לכולם, אבל זה לוקח לי המון זמן", מתנצל לויוס. "אני בא לדבר איתם על המסע שהם הולכים לעבור. אחד הדברים הראשונים שאתה אומר לעצמך אחרי הפציעה הוא שהכול בראש, ואת הנכות רק אתה קובע ולא הצוות הרפואי. 'אני מכיר את הגוף שלי יותר מכולם, אני אאתגר אותו עד לקצה'. הכרתי לא מעט אנשים שיושבים על כיסא גלגלים שהם פחות נכים מאלה שהולכים על שניים. אבל במשך שבועיים רעייתי הייתה צריכה לעזור לי לעשות צרכים ולרחוץ אותי. זה היה קשה לי הרבה יותר מהפציעה. אז אני מציע לפצועים להכיר במגבלות של עצמם. לא בטוח שזה רע. עד היום, כשאני הולך במכנסיים קצרים אנשים רוצים לעזור לי. בהתחלה זה היה מביך אותי, והיום אני מחבק אותם".

"הלכתי עם מח"ט 12 בגזרה שהוא נלחם בה, שחרבה לחלוטין אגב, ואני עם שני מקלות הליכה בווסט. בהתחלה קצת התביישתי בזה, הרי לא ראיתי מג"ד ומח"ט שהולכים עם מקלות, ואז אמרתי לעצמי, אין לך ברך, במה אתה מתבייש? כל דבר שיכול לעזור לך וכל מי שיכול לעזור לך, תיעזר בו"

בתנאי שטח קשים נעזר תא"ל לויוס במקלות הליכה, וכך עשה בתחילת השבוע כשנכנס לסיור ברצועת עזה. "הלכתי עם מח"ט 12 בגזרה שהוא נלחם בה, שחרבה לחלוטין אגב, ואני עם שני מקלות הליכה בווסט. בהתחלה קצת התביישתי בזה, הרי לא ראיתי מג"ד ומח"ט שהולכים עם מקלות, ואז אמרתי לעצמי, אין לך ברך, במה אתה מתבייש? כל דבר שיכול לעזור לך וכל מי שיכול לעזור לך, תיעזר בו.

"שנה וחצי אחרי הפציעה רציתי להקים טרסה ליד הבית, דבר שאני חושב שהיה לוקח לי ארבע שעות לפני הפציעה, אבל לקח לי שלושה ימים כי ביום הראשון הייתי צריך ללמוד ללכת עם מריצה, ביום השני למדתי איך להרים סלע גדול למריצה, וביום השלישי הקמתי את הטרסה. הכול יקרה, וזה יהיה קצת יותר לאט, זה ייראה מוזר לפעמים, אבל על הדרך יש בזה גם איזו מתנה והזדמנות, ואולי גם קצת השראה. אנחנו לא קובעים אילו קלפים מחלקים לנו, אבל רק אנחנו קובעים מה אנחנו עושים בהם. אני מקווה שהם ידעו לעשות את זה".

מעבר להשראה המעשית, תצוגת הפרוטזות על השידה נותנת ללויוס גם השראה מסוג אחר. "מה שאני אומר לפצועים יכול להיות נכון גם ליחידה פצועה ואולי גם לאומה פצועה", אומר לויוס. "ארבעה ימים אחרי שנפצעתי בגוש קטיף התעוררתי בסורוקה, והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שמזל שזה לא היה בתאונת דרכים, אחרת היו לי שאלות קשות מאוד לעצמי וגם להוא שם למעלה. נפצעתי עם האחים שלי ועם הפקודים שלי, וזה היה בשביל מדינת ישראל. תמיד היה פשר. תמיד הייתה משמעות לאובדן ולשכול. אני כבר שלושה עשורים חי עם שכול ועם אובדן, ואני חושב שהיכולת למצוא משמעות ופשר בכל כאב ובכל אובדן היא הרכיב הראשון בצמיחה ממשבר.

"כשנפצעתי הייתי סמג"ד 13, ואמרתי לעצמי 'קח שבוע־שבועיים, תתארגן על עצמך ותחזור לגדוד'. אבל רק אחרי שלושה חודשים צעדתי את הצעד הראשון, ולא חזרתי להיות סמג"ד כמובן. אבל אז אמרתי לעצמי: 'אתה עומד לרוץ עשרה קילומטרים'. ועמדתי בזה, אחרי ארבע שנים. היכולת לאחוז במשימה, במשהו פונקציונלי, נכונה בעיניי לפצוע היחיד וגם ליחידה הפצועה. קרה משהו שיש בו פוטנציאל משברי, ואין דבר יותר חזק מלהגיד: מה המשימה הבאה?

"זה נכון במידה מסוימת גם לאומה. במה היא נאחזת עכשיו כדי לקום מהדבר הזה, כדי לצמוח? מה היעד הלאומי הבא, שיהפוך אותנו ליותר טובים? בעברית הטובה שלנו, 'משבר' הוא לא רק מקום הלידה, ו'לשבור שבר' מתאר טעם של חיים. המחויבות היא לעצמנו, אבל גם למי שכבר לא איתנו. כי לא יכול להיות שכל זה יהיה לשווא.

"אני נוסע לא מעט עם המתים שלי באוטו, בעיקר כשאני לבד. אני לא נוהג לפתח שיחה עם המתים שלי, אבל הם מדי פעם יוזמים שיחה איתי. לפני כמה שנים הם אמרו לי: אתה תמשיך לחיות. מה יש לך לעשות איתנו? אתה חייב להמשיך לחיות. כדי לחזק את המשפחות שלנו, וגם כי אתה צריך לגדל משפחה וכי אתה מפקד. איזה טעם יש לעובדה שאנחנו פה איתך אם לא תעשה את הדברים האלו? וזה נכון גם ברמה הלאומית. אני מתפלל שיהיה לנו הכוח לעשות את זה".

החלופה הציונית

בחיל החינוך, מאז השבוע הראשון למלחמה, מתמקדים בשתי חזיתות: שימור רוח הלחימה בצבא, בקרב חיילי החובה, הקבע והמילואים, ולצד זאת תמיכה בחברה הישראלית, בדגש על עשרות אלפי המפונים. את הרוח הם מחזקים בין השאר באמצעות טיפוח מורשת ותיעוד הגבורה – הצד השני של הכתם של 7 באוקטובר, שלויוס אומר שלא יימחה לעולם. "מאז מלחמת יום כיפור לא נדרשנו להיקפים כאלה של תיעוד מורשת ומעשי גבורה. אנחנו מוצפים", אומר לויוס. "חלק מהחומר מזין את המלחמה עצמה, וחלק ישרת אותנו ביום שאחרי. אני הולך לגדוד 13 של גולני, עם 41 הרוגים, שממשיך להילחם גם עכשיו, או לגדוד 51, לסיירת נח"ל, לגדוד 414 או לחטיבה 551, שספגה לא מעט אבדות. פתאום יש לנו מגדלור חדש, כאן ועכשיו, ולא רחוק ומנוכר מהדור.

"במאמץ השני, שקשור למשימות הלאומיות ולצד החברתי של הצבא, ירדנו לים המלח ולאילת כבר ביום השני ונצמדנו לקהילות כמה שיותר מהר. בהתחלה התפיסה הייתה 'חסר גלגל אני גלגל', ועכשיו אנחנו כבר עם אלף מורות חיילות שנשלחו לכל מקום. עצרתי את פעילות ההשכלה והגיור בצה"ל, כל הכוח הזה עבר למפונים, והוא הולך ‫וגדל. היום אנחנו מלמדים ‫בבתי הספר שהוקמו למען המפונים. חיילת שיודעת להכין חיילים לקראת שחרור לבגרות מלמדת בכיתות י"א וי"ב".

וגם בשיקום חבלי העוטף הוא מעורב: בדיונים שנערכים בצבא ובממשלה, מספר לויוס, עוסקים באתגרים העתידיים שעומדים בפני התושבים שם. "אנחנו מתחילים כבר לחשוב ‫על היאחזויות נח"ל", הוא אומר. "‫הפעם האחרונה שהקמנו אחת כזאת הייתה לפני עשרים שנה. אין כרגע שום דבר מוחשי, אבל ברור לי ‫שבחלק מההתיישבויות נצטרך לתת מענה קהילתי־חברתי־חינוכי, אולי גם מענה חלוצי של ידיים עובדות ברפת, ואולי גם לחזק את תחושת הביטחון ביישוב. גם הפזורה הבדואית עברה טלטלה, ו‫צריך להסתכל עליה כחלק מהנגב המערבי. זאת הזדמנות ו‫אסור שנתעלם ממנה".

"אני נוסע לא מעט עם המתים שלי באוטו, בעיקר כשאני לבד. אני לא נוהג לפתח שיחה איתם, אבל הם מדי פעם יוזמים שיחה איתי. לפני כמה שנים הם אמרו לי: אתה חייב להמשיך לחיות. כדי לחזק את המשפחות שלנו, וכי אתה צריך לגדל משפחה וכי אתה מפקד. וזה נכון גם ברמה הלאומית"

לויוס לא היה שותף לתוכניות המבצעיות בטרם המלחמה, בתור קצין חינוך ראשי, אך כלובש מדים הוא מרגיש שגם לו יש אחריות. לאחרונה נפגש לא מעט עם קהילות העוטף, וכשהוא שומע מהן כעס, זעם ואכזבה הוא מקבל זאת, לדבריו, בהבנה ובהכנעה. "כתבתי לא מזמן שאסור להשוות את 7 באוקטובר לשואה, כי המצב היהודי השתנה באופן יסודי ב־75 השנים האחרונות", הוא טוען. "מי שמשווה את הטבח לשואה חותר בעיניי תחת יסודות הציונות. ליהודי ב־7 באוקטובר 1903, ולא סתם אני מהדהד את קישינב, היו ארבע חלופות: למות, להגר, להתבולל או להגביה את חומות הגטו. ב־7 אוקטובר 2023 יש חלופות אחרות לחלוטין – אנחנו הולכים להשמיד את חמאס, בונים בתים, יולדים ילדים שיחרשו את השדות ויצמיחו חיטה. בחיים לא נוותר על החלופות האלו, שקיימות רק בגלל המפעל הציוני ומדינת ישראל. מאידך, כשיושבים מולי אנשים שחוו את הלילה הזה, ובמצגת שהכותרת שלה היא '20 שעות', ואתה יכול לדמיין למה, כל הסופרלטיבים שלהם הם מהשואה – זה שלהם ואני אחבק אותם על זה. קטונתי בכלל מלחשוב אחרת".

אתה שומע בצבא לקיחת אחריות?

"אין איש צבא בר דעת שיעמוד אחרי טבח כזה נוראי ורצחני ולא יגיד 'כשלתי במשימתי'. אם יש מפקדים כאלו זה מצער אותי מאוד. אני חושב שכולנו צריכים לקחת אחריות, כל מי שלבש מדים, כל מי שהיה שותף לתפיסות העולם שהביאו בסוף לאירוע הנוראי הזה, שהנסיבות שלו צריכות להיות מתוחקרות. השאלה היא אם גם האחריות האישית מוטלת על כולם. אני מעריך שיהיו מי שייקחו גם אחריות אישית, אבל אני חושב שכרגע טוב שכל האנשים האלו מפנים את הקשב שלהם ואת כל תעצומות הנפש שלהם למלחמה, ולא נכון להפריע להם בזה. אני די בטוח שלכולם ברור שלא משנה כמה המלחמה הזאת תהיה מוצלחת, ולא משנה אם חמאס יושמד ויפורק וראשיו יחוסלו, לא משנה כמה זמן זה ייקח ואיזה מחירים נשלם, תמיד הכתם על המראה יישאר. אני לא חושב שמישהו שוגה בדמיונות שהכתם אי פעם יוסר. יגיע הרגע שאנשים גם יצטרכו לקחת אחריות אישית. ואני מדבר רק על הצבא, אני לא עסוק בדרג המדיני, זה עניינו שלו.

"ברור שיש שאלות שצריכות להישאל, ואת זה נשאיר לתחקיר וללמידה העמוקה בהקשרים של הפעולה הצבאית או אי־הפעולה הצבאית, שקשורה למודיעין ולתפיסה המבצעית שהייתה נהוגה אחרי הקמת המכשול החדש, וגם ממש לאותו היום. שם התשובות פשוטות יותר בעיניי. מובן שאת אותן השאלות צריך לשאול על הצפון, כי הטראומה שקרתה בדרום היא הפוטנציאל שגלום שם".

והשאלות על הגזרה הצפונית נשאלות עכשיו, בזמן אמת?

"כן, יש שאלות שעוסקים בהן כעת, אבל אני משאיר את זה לצד המבצעי, למפקד פיקוד הצפון ולרמטכ"ל. אין ספק שבניתוח מוסרי בלבד, היישובים בצפון יחזרו לשגשג רק אם תהיה להם תחושת ביטחון. אני לא יודע באיזה הסדר זה יהיה, אבל זאת חובה מוסרית שלנו אליהם. כולם מודעים לכך שיהיה קשה מאוד להחזיר את היישובים בלי ערבות ביטחונית עמוקה לכך שמה שקרה בדרום לא יכול לקרות בצפון. היעדים הצפוניים עדיין עמומים בהקשר הזה, זאת שאלה טובה לאן זה יתפתח".

בשיח בין תושבי עוטף עזה ובין מנהלת תקומה, שמונתה על משימת השיקום, הבהירו התושבים שלא יחזרו לבתיהם אם יבנו בהם מרחבים מוגנים – שיסמלו שהמצב הביטחוני לא השתנה ואיום הירי מעזה עדיין ממשי. "יעדי המלחמה כמו שהגדיר אותם הדרג המדיני הם לשנות מהיסוד את המצב הביטחוני בזירה הצפונית וברצועת עזה", אומר על כך לויוס. "איך זה יקרה מעבר להשמדת חמאס ופירוקו – ימים יגידו. אני מעריך שייקח עוד זמן רב עד שאחרון החמושים לא יהיה בעזה, אבל האם הם יוכלו ליצור את אותה מידת איום כשהמערכת תפורק? אני מעריך שלא. עזה לא תיראה כמו שהיא הייתה. אם זה לא יקרה – יהיה פה משבר אדיר, אצל תושבי העוטף אבל גם בכל החברה הישראלית ובצה"ל".

מאז תחילת המלחמה יש גם מי שמדברים על חידוש ההתיישבות ברצועת עזה, מתוך תפיסה ביטחונית שאומרת שצריך התיישבות כדי להחזיק בשטח.

"זה שיח שבעיניי יוצא ממרחב יעדי המלחמה. ראש הממשלה כבר אמר שזה לא חלק ממשטר הביטחון שלו. אין כמעט שיחה שאני מקיים בצה"ל שלא שואלים אותי על זה, ואני אומר להם וגם לך: המדינה קבעה יעדים למלחמה הזאת, יעדים לא רעים שלא קבענו לפני כן, והתיישבות בתוך עזה היא לא חלק מהם. בתור לובש מדים, כל עיסוק בזה הוא לא ממלכתי בעיניי ויש בו סכנה לסדוק את האחדות".

צבא עִם עַם

האחדות חשובה מאוד בעיניו של לויוס. במובן מסוים, שימורה הוא עוד אחד מיעדי המלחמה. "עד לפני חודשיים חווינו הנגדה – אני טוב ואתה רע, הרעיונות שלך ומי שאתה הם לא חלק מהזהות שלי. ההנגדה הזאת בהשעיה כרגע, וכולנו חזרנו לאחדות", הוא אומר. "כשאתה רוצה, לא מתוך הנגדה אלא מתוך רצון טוב, לחצות את גבול יעדי המלחמה למרחב שמישהו לא יכול להזדהות איתו, אתה יוצר סדק. צריך מאוד להיזהר לא לסדוק את הנכס הכי גדול שיש כרגע למדינת ישראל – האחדות. זה נכס גדול יותר מהצבא. זה בסדר שיש לאנשים רעיונות ואידיאולוגיות, אבל בעת הזאת האחדות חשובה מהכול. יעדי המלחמה צריכים להיות במרכז, וכל מה שחורג מהם, לכל הכיוונים – גם אם יהיה צד שיתחיל לקרוא לא לעמוד ביעדי המלחמה מטעמי שלום – הוא בעיניי הזיה.

"אין ספק שהתודעה העמוקה שאפשרה את רוח הגבורה של 7 באוקטובר קשורה גם להתגייסות הבלתי נתפסת של אנשי המילואים, שהגיעו במאות אלפים, כולל אלה שלא קראנו להם עשרות שנים ועדיין הגיעו. זה עם שלם במילואים. זאת רוח כללית שנושבת, והלוואי שנדע לשמור אותה ושלא נסדוק אותה לרגע, כי הדבר שהכי מדאיג אותי זה שננצח את חמאס ונשיב כמה שיותר חטופים בחיים, אבל לא נישאר מאוחדים ועם אחד. אז הכול היה לשווא".

איך החודשיים האחרונים השפיעו על תפיסת "צבא העם"?

"אני נזהר מכל אמירה חדה, אבל במידה מסוימת זה סיים את הוויכוח – שבעיניי לא היה קיים מעולם – לגבי צבא של מתנדבים שכירים. לא חשבתי מעולם שאפשר להגן על המדינה או לבנות חברה ככה, ובטח לא לייצר צבא עוצמתי עם חוסן גבוה. כשהבן שלי התגייס מתוקף הצו שהגיע אליו, זה לא כי מדינת ישראל חייבה אותו, אלא מתוקף המחויבות שלו. אני חושב שזה נכון לרוב הנוער. זה נכון בסדיר, ולא פחות במילואים.

"לגבי הגיוס לצה"ל, בציונות החילונית והדתית הדגל הוא תיאולוגיה: התקווה היא שירת הים של דורנו, הכרזת העצמאות היא המגילה השישית. אני בטוח שיש חלקים בציבור החרדי שמתחילים לתפוס את זה ככה, אבל אני לא חושב שזה שינוי בסדרי גודל לאומיים. האם העובדה שהציבור הערבי שומר יחסית על שקט תביא לגיוס בהיקפים גדולים אצלם? גם מזה אני מאוד נזהר. אנחנו לא צריכים להתבטל, וצריך לפעול כדי שהדבר הזה יקרה.

"בציבור הציוני הכללי במדינה, ברור עכשיו שישראל צריכה לחיות על חרבה. מיטב הנוער צריך להיות שותף בזה ולשרת בקרבי כדי להוביל את המשימות האלו. בסוף האתוס המרכזי של צה"ל הוא האתוס של מי שמוכן להסתכן ולהקריב את חייו בשביל מדינת ישראל, וכל השאר נגזר מזה. 8200 נראים כמו שהם נראים בגלל האתוס הקרבי, של התושייה ופריצת הדרך. גם אם הם לא מסכנים את עצמם, משהו באתוס הלחימה הזה נמצא כל הצבא. דובר צה"ל נראה כמו שהוא נראה בגלל אתוס הלחימה, אחרת הוא היה עוד גוף יחצני, והוא לא".

ובכל זאת, האמון בצבא נסדק, אצל אחדים אפילו נשבר.

"אתה יכול להגיד שיש אמון כי 300 אלף מילואימניקים התגייסו, ואתה יכול להגיד הפוך – הם התגייסו כי הם חשבו שמשהו נשבר לחלוטין והם יבואו כדי להניח את מדינת ישראל על הכתפיים שלהם מחדש. זה עניין חמקמק מאוד. כואב לי לשמוע בשיחה עם אנשי כפר־עזה – וזה נכון בבארי ובעוד מקומות – שהם אוהבים את צה"ל כי אי אפשר לא לאהוב את צה"ל, אבל הם לא יכולים להאמין בנו יותר. זה הכאב הגדול שלי.

"אתה יכול להגיד שיש אמון בצבא כי 300 אלף מילואימניקים התגייסו, ואתה יכול להגיד הפוך – הם התגייסו כי הם חשבו שמשהו נשבר לחלוטין והם יבואו כדי להניח את מדינת ישראל על הכתפיים שלהם מחדש. זה עניין חמקמק מאוד"

"מעולם לא חשבתי שיש למדדי האמון בסקרים ערך גדול. קודם כול, כי זאת לא חוכמה גדולה: הבן שלי בצה"ל, אז אני לא אאמין בצבא? חייל מילואים ברמת הגולן שאל אותי שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה למה שהוא יאמין בנו. אז אמרתי לו: יש לך ברירה אחרת? הוא חשב ואמר וואלה, באמת אין לי ברירה. זאת הייתה תשובה שטחית לשאלה שטחית. אם רצית לקנות חלב לפני חמישים שנה, קנית תנובה כי לא היה משהו אחר. אם אתה רוצה לקנות ביטחון – אין משהו אחר".

סיפור בלתי שלם

לויוס, בן 48, נשוי ואב לשישה, הוא יליד ראשון־לציון. הוא לא גדל בבית דתי, אך שבועיים אחרי שהכיר את מלי – בת הציונות הדתית וילידת העיר העתיקה בירושלים – כבר החל לשמור שבת. היום הוא ומשפחתו מקיימים אורח חיים דתי, והילדים שלו ושל מלי לומדים במוסדות חינוך דתיים, אבל הוא לא מגדיר את עצמו כשייך למגזר הדתי או החילוני.

את שירותו הצבאי החל בסיירת מטכ"ל, ואחרי שנה עבר ליחידת אגוז. את רוב תפקידיו עשה בגדוד 13 בחטיבת גולני. אחרי שהשתקם מפציעתו ב־2005 למד במכללה לפיקוד ומטה, ולאחר מכן מונה למפקד מחזור בבסיס האימונים החטיבתי של גולני. בהמשך פיקד על יחידת מיתר, היה ראש ענף תכנון באגף המבצעים, פיקד על חטיבת הבִּקעה והקים בה שני גדודי חי"ר מעורבים – אריות הירדן ולביאי הבקעה – וביולי 2020 הועלה לדרגת תת־אלוף ומונה לקצין חינוך ראשי. "תכננתי למות בתפקיד הזה", הוא אומר חצי בצחוק וחצי ברצינות. "אני לא רואה במוות דבר נורא, כל עוד הוא משולב עם אהבה". את תפקידו הוא עתיד לסיים בקיץ הקרוב, אחרי קדנציה שנמשכה ארבע שנים; כמו רוב הקצינים ששימשו לפניו בתפקיד, הוא ככל הנראה לא ימשיך לתפקיד נוסף בצה"ל לאחר מכן. "אני מעריך שאמשיך לעסוק במרחבים האלו של חברה וחינוך", הוא אומר על תוכניותיו באזרחות.

הספרים שעל שולחנו לא נמצאים שם רק בתור קישוט, אלא מסייעים לו לגבש מחשבות על מצב הצבא ועל הלקחים שאנחנו צריכים ללמוד מהמלחמה הזאת. "אני חוזר לרב יונתן זקס כשאני רוצה לחפש מסגורים והגדרות", הוא מסביר. "בספר 'לא בשם הא־ל' יש לו הגדרה יפה של 'רוע אלטרואיסטי'. רוע 'אנוכי' זה מה שאני ואתה כנראה מדי פעם חווים, כשעינינו לפעמים צרה באחרים, אבל גם אז יש יכולת לרסן אותנו עם תגמול מספיק טוב. רוע אלטרואיסטי הוא אחר, יש בו רכיבים מוחלטים שיש בהם 'קדושה', ולכן גם אין משהו שיכול לרסן אותו. אנחנו דמיינו שהרוע של חמאס הוא בעצם רוע אנוכי, ואפשר לרסן ולנהל אותו. בנוסף, חשבנו שאנחנו כבר אחרי שני הסכמי שלום גדולים, אחרי הסכמי אברהם, ויכול להיות שמשהו במצב הביטחוני של מדינת ישראל השתנה.

"המחשבות האלה התערערו. הסכמי השלום ניזונים מעוצמה צבאית, כלכלית, מדינית וחברתית, ואנחנו צריכים לשמר את זה כאומה מגויסת ובחלק מהמקרים גם חמושה. בלי העוצמות האלה לא היה להסכמים שום תוקף, והם כנראה גם לא היו מתקיימים או נחתמים. אבל הייתה לנו שאיפה בריאה לנורמליות – זה קורה אפילו לכוחות מבצעיים בשטח, בשלב מסוים אחרי חודש וחצי אתה רוצה להאמין שהמצב לא כזה רע, ואתה מוריד את הקסדה מהראש כי אתה אומר 'לא יקרה לי כלום, הכול טוב'. זה קורה אפילו תוך כדי הלחימה בעזה, ולכן ודאי שזה יכול לקרות לאומה".

זה יכול לקרות שוב?

"זה התחיל בטבח הרצחני הכי נוראי שחווינו ב־75 שנות המדינה, התקפה על הרעיון הציוני, אבל זה גם התחיל מתוך המשבר והשסע החברתי שהיינו בו, על סף מלחמת אחים. אז ברור שהמלחמה הזאת עניינה גם בהשמדת חמאס, בפירוק שלו ובטיפול ברוע האלטרואיסטי הזה, אבל חייב להיות לה עוד מרכיב. זאת לא רק מלחמה בחושך, זאת גם הגברת האור".

איך?

"המרכיבים של הגברת האור הם שניים. הראשון הוא שהילדים יחזרו לרוץ ברחובות, שהיישובים ישגשגו וייבנו ושהחיטה תצמח שוב. השני הוא שנדע לתקן את מה שהיה מקולקל ושנדע ללמוד ולשאול את עצמנו שאלות קשות, אבל לא מתוך חיפוש האשם או מתוך משהו שיסדוק סדקים באחדות הנדרשת הזאת. האחדות הזאת שהתפרצה היא לא יש מאין, היא גילוי האמת שאולי כיסו אותה דברים רבים, מכל מיני אינטרסים. אנחנו צריכים לוודא שאנחנו עוסקים בתיקון ובצמיחה ולא בשום דבר אחר".

איך ייראו יום הזיכרון ויום העצמאות בעוד חצי שנה?

"אלה יהיו יום זיכרון ויום עצמאות של אזרחים וחיילים, של צבא ושל עם. גבורת יחידים ויחידות, כישלונות והצלחות. תמיד היינו אומה שיודעת לספר גם על הכישלונות ולא רק על ההצלחות, ואני חושב שאם לא נצליח לחבק את כל אלו ביחד… זה סיפור של קוטביות, אי שלמות, של כתם על המראה. ואני חושב שאפשר לייצר מזה משהו.

"ביום הזיכרון ויום העצמאות הקרובים נהיה עם פצעים פתוחים. המרחק לא יהיה מספיק כדי שנדע לספר סיפור שלם. במורשת ובזיכרון קיימים גם פיתולי הזמן, וכמו שתש"ח ויום כיפור עברו את הפיתולים שלהם, כך אין לי ספק שאנחנו נידרש לתנועה הזאת. אני לא חושב שצריך להתבטל מלנסות לרקום ביחד איזשהו סיפור, אבל הוא יהיה סיפור מורכב מבעבר. אני מקווה שהמחלוקות לא יישארו מאחורינו, אני לא חושב שהמחלוקות יישארו מאחורינו; אבל השאלה היא איך ננהל אותן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il