מורשת בן גוריון: יישובי הספר נועדו להגן על המדינה

חושך עטף את הדיונות ליד קיבוץ זיקים. החיילים ששכבו במארב לא הוציאו הגה, רק ניסו לבלוש בעיניהם מבעד לאפלה. לפתע חש מפקד החוליה, משה שוחט, בעיטה ברגלו. "אני רואה דמויות", לחש לו ג'אקי, חייל ששכב סמוך אליו. שוחט לקח לידיו את המשקפת והבחין בשלושה אנשים חמושים נעים לאורך החוף. הוא נתן להם לעבור על פני נקודת המארב, ואז הוביל את חבריו בריצה שקטה אחריהם, לחסום את נתיב הנסיגה שלהם לרצועת עזה. כשהגיע למרחק של עשרים מטרים מהמסתננים, פתח שוחט באש, וחבריו הצטרפו אליו מיד. המחבלים לא נפגעו ממכת האש הראשונה; הם השיבו בירי ואז התפצלו ונמלטו – שניים מהם מזרחה, השלישי צפונה.

שוחט בחר לרדוף אחרי זה שנמלט צפונה. "הגברתי את הריצה", סיפר אחר כך. "המרחק הלך וקטן. כשהגיע לשבעה מטרים, נפתחה עליי אש. המשכתי לרוץ כשאני יורה מהמחסנית האחרונה. יריתי צרור מהעוזי ופתאום הרגשתי צריבה חזקה בצלעות. נפגעתי מכדור. שוב לחצתי על ההדק – המחסנית הייתה ריקה. לפתע הסתובב הסייר (כינוי למחבל – א"ס) וכיוון אליי את הקארל שלו. עמדנו פנים אל פנים. ראיתי שאין לי ברירה. זינקתי עליו מהצד. מעוצמת הבעיטה נפל הסייר לארץ. הוא ניסה להלום בי בתת מקלע שלו. תפסתי את הקארל בשתי ידיי והצלחתי להוציא אותו מידיו. הסייר התחיל לחנוק אותי. הוא ניסה לדחוף את אצבעותיו לעיניי והחל לנשוך אותי באוזניי ובפניי. כוחותיי הלכו ואזלו. הרגשתי שהחולצה, שני הסוודרים ומעיל הרוח שעליי היו ספוגים בדם. ידעתי שאין לי ברירה אלא להילחם על חיי. ניסיתי לחנוק אותו. כשראה שלא יוכל לי התחיל להתחנן בערבית: 'עזוב אותי. יש לי ילד. תן לי ללכת הביתה. יותר אני לא אבוא'.

"לחצתי על צווארו כשהוא מנסה לנקר את עיניי. הקרב כבר נמשך עשר דקות תמימות. כשראיתי שהתנגדותו הולכת ופוחתת תפסתי את הקארל והלמתי בראשו עד שהייתי בטוח שהוא הרוג".

"ליישובי הגבול כמרחב סְפַ‏ר יש תפקיד של בלימת זעזועים", כותב אלוף במיל' גרשון הכהן. "לשם כך נדרש השיח הביטחוני לשני מושגים שנמחקו: 'מרחב סְפַ‏ר' ו'חלוציות'. (…) במקום שבו לא התקיימה נוכחות מתיישבים אזרחים, התקשתה המערכת הביטחונית לממש את ריבונות המדינה"

את שחזור הקרב הזה גולל רב"ט שוחט בלשכתו של מפקד פיקוד הדרום דאז, אלוף אברהם יפה. שוחט, בנו של רב ירושלמי, נבחר כחייל מצטיין ביחידתו אחרי ש"הכריע פדאי במו ידיו", כנאמר בעיתון משנת 1960. פדאי, יחיד של פדאיון, הוא הגרסה הקדומה של מחבלי חמאס, הדגם שמירר את חיי יישובי הספר בשנות החמישים והשישים.

מאז שנותיה הראשונות ידעה מדינת ישראל שהאזור הסמוך לגבול עזה – כמו לגבולותיה האחרים – הוא מרחב לחימה. מיטב אנשיה נשלחו להישכב על הגדר, ולא רק חיילים; זו למעשה הגדרתם של יישובי סְפר. שואת שמחת תורה לימדה שבחלוף השנים, הייעוד הזה של יישובי עוטף עזה נשכח או הודחק. "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו", קבע טרומפלדור לפני יותר ממאה, בלי לציין את מה שכנראה היה מובן מאליו – מלבד מחרשה, יש לצייד את החורש גם בנשק.

"ההגנה המרחבית בסְפָר – חיונית כתמיד", כתב אלוף במיל' גרשון הכהן במאמר שפורסם באתר צה"ל בשנת 2018. "מדוע נמוג מרכיב ההגנה המרחבית ביישובי הספר?", תהה בפתח דבריו, ולאר מכן חזה באופן מדויק למדי את האירוע הנורא של שמחת תורה תשפ"ד: "לאור האיום החדש־ישן המתפתח בספר יש לחזור לגישה המשלבת בין כוחות צבא סדירים לבין אזרחים בני המקום. איום חדירת כוחות אויב בקווי העימות מחייב את צה"ל להשתחרר מתפיסת פינוי היישובים בחירום, ולהפכם לרכיב מערכתי הגנתי תומך למאמץ הצבאי העיקרי.

"…תושבי הסְפַ‏ר כחלוצים אינם אזרחים רגילים", הוא מסביר. "במשך למעלה מעשור, עד יוני 1967, סבלו יישובי עמק החולה מקיום מתמיד תחת איומי ירי מהרמה הסורית. לא זו בלבד שנאחזו ביישוביהם בגבורה, אלא אף נטלו חלק פעיל במאבק על הריבונות בחריש עד קצה הגבול. בתיאום עם צה"ל, נשלחו חקלאים לעיבוד שדותיהם בגבול, גם תחת איום התדרדרות לתקריות גבול קשות. ודאי שאין אפשרות לדרוש סיכון כזה מאזרח רגיל. זו תמצית החיבור ההכרחי בין קיום במרחב הסְפַ‏ר לבין תודעה חלוצית".

שאלנו את תא"ל במיל' אפי איתם אם בין הסיבות להצלחת המתקפה של חמאס בשבעה באוקטובר, אפשר למנות גם את שכחת ייעודם של יישובי הסְפר. איתם מאשר: "יישובים סימנו תמיד את הגבולות, והיו תמצית המעשה הציוני והלאומי. גדלתי בעצמי במקום כזה, עין־גב. אני זוכר שבשנת 1962, אחרי שהפגיזו את הקיבוץ, בן־גוריון הגיע, עמד בחדר האוכל ההרוס, ומול כל החברים ציטט את אלתרמן: 'אין עם נסוג מחפירות חייו'. זה היה עיקר רעיון ההתיישבות, שאם אנחנו פה – המדינה פה.

"לכוחות צבא יש אולי יכולת מבצעית נקודתית גבוהה יותר, אבל היעדר התיישבות משדר יחס עמום של המדינה ושל העם כלפי האדמה שלהם. האדמה היא שדה החיים, המקום שבו מתרחשים החיים באמת, לא בווירטואליה אלא בריאליה. ככל שיש יותר יישובים, יש יותר נוכחות של אומה על אדמתה, ובכך היא מסמנת את הגבולות שעליהם היא גם מוכנה להילחם".

100 תושבים, 75 רובים

במאמרו מתייחס הכהן לחוק שירות ביטחון, שהוגש כבר בקיץ 1949, בעוד ישראל הצעירה אוספת את עצמה מהקרבות הקשים של מלחמת השחרור. בדברי ההסבר לחוק נאמר כי יש להשתית את הגנת המדינה על ארבעה מרכיבים: כוחות סדירים, צבא קבע, חיילי מילואים ו"יישובי הספר – מתיישבים החיים על משקם ועבודתם שיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב". "בכל הקשור לשלושת המרכיבים הראשונים, ממשיך צה"ל לבטא את קווי היסוד הארגוניים שנקבעו בתש"ט", כותב הכהן. "ראוי לברר מדוע המרכיב הרביעי – ההגנה המרחבית בספר – הלך ודעך עם השנים. (…) בניגוד למורשת העבר, לא זו בלבד שהמתיישבים ביישובי הספר אינם מאורגנים יותר כרכיב מערכתי במגננה, אלא שמערכת הביטחון מתכננת לפנות אותם בשעת חירום במסגרת תוכנית כוללת לפינוי אזרחים מקווי העימות בגבול הצפון ובגבול עוטף עזה", תיאר הכהן את מה שאנו רואים בעינינו בימים אלה.

כדי להמחיש את הנסיגה הממסדית מערך ההתיישבות, מספר הכהן על אירוע מתקופתו כמפקד המכללה לביטחון לאומי. "נשלחו אליי שלושה צעירים עובדי משרד האוצר – 'נערי אוצר' – לברר בהיבטי עלות־תועלת כלכליים את הצידוק לפריסת יישובי קו עימות בקרבת הגבול, כדוגמת נחל־עוז בעוטף עזה. הם ביקשו לבחון במעטפת המשימות היומיות המוטלות על כוחות הביטחון, כמו הוצאת ילדים לבית הספר באוטובוס ממוגן ואבטחת חקלאים בשדות בקדמת הגבול, כמה כסף היינו חוסכים בסדר הכוחות ובמעטפת המטלות, אם היינו מעבירים את היישוב למקום בטוח יותר. בתגובתי הראשונה אמרתי שבן־גוריון היה מגלגל אותם במדרגות".

ניתן לשער שזו אכן הייתה תגובתו של בן־גוריון, אילו הציגו לו שאלות כאלה. כך למשל הוא התנסח במכתב ששיגר משדה־בוקר בכ"ח בניסן תשי"ז (29 באפריל 1957) "לחבר ב. אילן": "ליישובי הספר נועד כל הזמן תפקיד ביטחוני רב. בכל יישוב יש לראות מבצר, אולם יכולתו של המבצר נערכת לפי אומץ ליבם של תושביו, כפי שאמר אייסכילוס: 'אם יש גיבורי־חיל הרי החומה בטוחה'. ככל אשר ירבה מספר המתיישבים עזי־הרוח על הגבולות, יגדל ביטחון ישראל. העמידה האיתנה של הספר תלויה באיתנות עמידתם של אנשי הספר. מובן מאליו שמאחורי אנשי הספר צריך לעמוד כוחו של צה"ל ורצונו הטוב של העם בישראל".

בן־גוריון דחה הצעה של יצחק שדה "לקצר את הקווים" ולפנות יישובים בדרום. ליישובים האלה, קבע בן־גוריון, יש תפקיד חיוני בבלימת הכוחות המצריים. ואכן, קצין מצרי כתב על הקרבות באזור: "אנו התקדמנו צפונה לאחר שהשתלטנו במהירות על עזה, אך לא שמנו לב לקיבוצים, שנשארו כקוץ בעורפנו"

והנה עוד ציטוט בעניין מבן־גוריון, בפנייתו לחברי הממשלה בנושא מבנה הצבא: "ביטחוננו לא ייכון על צבא בלבד – גם אילו יכולנו לכלכל צבא גדול", כך חרץ בקיץ 49'. "יישובי ספר מוכשרים לעמוד זמן בלתי מסוים נגד האויב ולעכב את חדירתו ארצה – הם תנאי בני גד ובני ראובן לביטחוננו".

הכהן מעלה נקודה שאזכורה הפך כנראה לבלתי פופולרי: "ליישובי הגבול כמרחב סְפַ‏ר יש תפקיד של בלימת זעזועים. לשם כך נדרש השיח הביטחוני לשני מושגים שנמחקו מהשיח הישראלי: 'מרחב סְפַ‏ר' ו'חלוציות'. (…) מאז ייסוד פתח־תקווה ועד הקמת המדינה בתש"ח, חפפו למעשה תחומי ההתיישבות היהודית וההתיישבות החלוצית את תחומי ההיאחזות והשליטה העברית בארץ ישראל. כל ערי הארץ שהיו מעורבות, או לפחות גובלות עם יישובים ערביים, כל הקיבוצים, המושבים, המושבות והשכונות, שימשו בסיסים ומבצרים להגנה עצמית ולהגנת היישוב היהודי בכללותו. גישה זו המשיכה להתקיים גם בימים לאחר הקמת המדינה ותקפותה לא רק שלא פחתה, אלא אף התעצמה. במקום שבו לא התקיימה נוכחות מתיישבים אזרחים, התקשתה המערכת הביטחונית לממש את ריבונות המדינה".

הוא מצטט את יגאל אלון, שלאחר מלחמת השחרור היה משוכנע: "האסטרטגיה ההתיישבותית הייתה ללא ספק היסוד האיתן שעליו הושתתה הגנת היישוב ומכוחה הושג הניצחון. על אף הדאגות והקשיים שהסבו היישובים ל'הגנה' ולמוסדות המיישבים בימי שלום ובימי מלחמה, היישובים היוו למעשה גורמים שריתקו כוחות אויב ושימשו לנו בסיסי זניקה".

ארגון "ההגנה" גיבש כבר ב־1943 תוכנית לפריסה נרחבת של התיישבות ברחבי הארץ, שמטרתה הייתה הגנת הגבולות, ולמעשה גם קביעתם. לא פחות מ־243 יישובים תוכננו, וחלקם הגדול אכן הוקמו עד תש"ח. מספרן של נקודות ההתיישבות היהודיות אמור היה לגדול עוד ולהגיע לכ־480 – כמחצית ממספר הנקודות הערביות באותה עת. עוד נקבע כי בכל יישוב ספר חדש, או "מרכז חדירה" כפי שהוא מכונה בתוכנית מ־1943, יהיו לפחות מאה תושבים, ומהם לכל הפחות 75 נושאי נשק; ביישובים עורפיים יותר מספר התושבים החמושים לא יפחת מחמישים. אפשר רק לדמיין את השינוי הדרמטי בקרבות ביישובי העוטף אילו פגשו המחבלים, בבוקר יום הזעם, מספר כזה של נושאי נשק.

על פי תוכנית ההתיישבות הזו הוקם קיבוץ בארי – אחת מ־11 הנקודות שעלו לאדמת הנגב בי"א בתשרי תש"ז. בארי של אז שכן במקום שנקרא בערבית נחאביר. בחורף תש"ח נותרו שם כ־25 חברים, ואלה החלו בעבודות ביצורים. לאחר זמן לא רב צורפה אליהם קבוצת עתודה מהפלמ"ח – "מחלקת בארי". לאחר קום המדינה הועתק הקיבוץ כשלושה קילומטרים לכיוון דרום־מערב, ותקע יתד במיקומו הנוכחי.

רבים מיישובי העוטף של ימינו עברו במלחמת השחרור טבילת אש ראשונה, ושימשו קו הגנה לכל דבר. בין אלה היה כפר־דרום – שלימים נמנה עם יישובי גוש קטיף, אך בגלגולו הקודם הוקם אף הוא במסגרת 11 הנקודות. ב־10 באפריל 48', עוד לפני הפלישה המצרית לנגב, הסתערו מאות לוחמים ערבים על היישוב, אך נהדפו. למחרת ספג כפר־דרום הרעשה כבדה, שגבתה ארבעה הרוגים וכן פצועים. כוחותינו השיבו אש והסבו לאויב אבדות רבות. ב־13 במאי, ערב הכרזת המדינה, שוב הותקף היישוב, והפעם הסתייע האויב בטנקים. תגבורת של כוחותינו לא הצליחה להגיע ליעדה. יומיים אחר כך הופנתה אל קיבוץ נירים אש כבדה, כולל פגזי טנקים והפצצות מן האוויר. בנירים היו באותה עת 39 מגינים חמושים בנשק קל. מחצית מהם נפגעו, שבעה נהרגו. גם הקיבוצים ניר־עם ובארי הופגזו. למחרת שוב הותקף נירים מהאוויר, וחמישה מאנשי כוח התגבורת נהרגו. נפגעים רבים נרשמו גם בכפר־דרום.

קרבות עזים התחוללו סביב יד־מרדכי עד 23 במאי, ולמחרת לפנות בוקר פונה הקיבוץ, משהתברר שכוח תגבורת לא צפוי להגיע. אבל התבוסה־לכאורה הזאת הייתה גם מפתח לניצחון. בהקדמה לספר על יד־מרדכי כתב חיים לסקוב, הרמטכ"ל החמישי: "קומץ אנשי אדמה ניצב נגד רבים, ועל ידי עמידתו והתנגדותו ריתק אליו כוח מצרי בעוצמה של חטיבה והסיח את עוצמת לחצו של האויב מעל יישובים אחרים". עיכוב המצרים, ציין לסקוב, אפשר לכוחות המגן באזור וליישובים אחרים להיערך בצורה טובה יותר להמשך הלחימה. ההיסטוריון נתנאל לורך כתב על כך: "אילו הקדימו המצרים והגיעו לאשדוד ב־24 במאי, ספק אם ניתן היה לקדם פניהם במטוסים, וספק אם אפשר היה להתנגד להם בתותחים. המצרים אומנם יכלו לעקוף את יד־מרדכי, אך מרגע שהתעקשו לכובשו, הם התעכבו בכחמישה ימים בתנועתם צפונה לעבר אשדוד; בכך התאפשרו ההתארגנות וההיערכות שצה"ל נזקק להן כדי לבלום את הטור המצרי". בן־גוריון, לעומתם, לא חלק שבחים למגיני יד־מרדכי: "לא רק שנכבשו נקודות, גם נעזבו נקודות, נעזבו שלא לצורך, נעזבו נגד פקודות. אחת בנגב – יד־מרדכי".

כפר־דרום החזיק מעמד עוד חודש וחצי, ובתחילת חודש יולי הוחלט לפנות גם אותו. ב־15 ביולי התנהל קרב קשה בקיבוץ בארות־יצחק, ששכן בעידן ההוא בין נחל־עוז לעלומים, קרוב מאוד לעזה. 800 לוחמים ערבים מצוידים היטב הסתערו על הקיבוץ, ובשלב מסוים הצליחו לחדור לתחומיו. מכאן והלאה התיאורים מזכירים את מאורעות שמחת תורה תשפ"ד. הפלוגה הסעודית, שהייתה חלק מהכוח המצרי התוקף, תפסה שני מבנים סמוך למקלט שבו שכנה המפקדה של המגינים. "החלטנו לעצור אותם ברימוני יד, זה היה הפריט היחיד שהיה לנו בשפע יחסי. במשך שעה וחצי זרקנו כמאתיים רימונים בכיוון המצרים וכך עצרנו אותם", תיאר דב נצר, אחד הלוחמים. אבדות הקיבוץ היו 17 הרוגים ו־15 פצועים. המצרים נהדפו, אבל המשק לא הצליח להתאושש. אחרי המלחמה הוקם קיבוץ בארות־יצחק מחדש הרחק צפונה משם, ממזרח ליהוד.

מה שהבינו בפינלנד

"האם הופקו הלקחים הנכונים מעמידת היישובים במלחמת העצמאות?", שואלת כותרת מאמר שהתפרסם באתר צה"ל ב־16 בנובמבר 21'. המחבר, דותן דרוק, משיב על כך בשלילה. במאמרו הוא מספר כי בחודש שבו הוקמה המדינה, דחה בן־גוריון הצעה של יצחק שדה "לקצר את הקווים" ולפנות את היישובים המצויים דרומה מניר־עם. ליישובים, קבע בן־גוריון, יש תפקיד חיוני בבלימת הכוחות המצריים. הגישה הזו מקבלת אישוש גם מדו"חות של האויב: "מניתוח המצרים את האיום על הצירים בעורפם והפניית כוחות גדולים לכיבושם, ניתן ללמוד על חשיבותם של היישובים לאורך הצירים והתפקיד שהיה להם ביצירת איום על צירי התחזוקה של הכוחות המצריים", כותב דרוק. הוא מצטט קצין מצרי שכתב על הקרבות בדרום: "אנו התקדמנו צפונה לאחר שהשתלטנו במהירות על עזה, אך לא שמנו לב לקיבוצים, שנשארו כקוץ בעורפנו".

תא"ל במיל' אפי איתם: "הדעיכה של האתוס הציוני באה לידי ביטוי גם באובדן ההבנה של ערך ההתיישבות ושל הברית שאדם כורת עם אדמתו. חלק מהתשובה שלנו למשבר הזה צריך להיות חזרה לעיסוק בערך ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל"

תוכנית פעולה צה"לית רשמית משנת 1949 נשענה לא מעט על יישובי הספר. בין השאר נכתב שם שיש "לקיים מערך הגנתי למרחב המדינה בעל כושר כוננות גבוה, יעיל, גמיש וחסכוני במגמה לשחרר כוחות גדולים ככל האפשר לפעולות יזומות. תפקידים: להוות כוח בולם ראשוני; להוות כוח מחפה על התארגנות כוחות המילואים; ליצור ולהוות מערך השהיה ובלימה לכל עומק המדינה". דרוק מציין כי מדינות שונות בעולם, כמו למשל פינלנד, פועלות גם כיום לאור התפיסה האומרת שעל הגבולות מגינים באמצעות יישובים אזרחיים. כאן בארץ, לעומת זאת, ההחלטות הללו לא יושמו. "למרות עבודות המטה הרבות ומעורבות המפקדים הבכירים, ובהם סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל – עיקר עניינו של הצבא היה בפיתוח היכולות ההתקפיות; עניין אשר התבטא בהקצאת משאבים מצומצמים ביותר למערך ההגנה המרחבית, כך שהמערך לא יכול היה לעמוד במשימות שהוגדרו לו בפקודות".

"מאז ימי הרמטכ"ל רפאל איתן, שחידש אחרי מלחמת יום כיפור את ארגון האזרחים ביישובי הספר ואת חימושם, הלך ודעך מרכיב זה בתפיסת ההגנה של צה"ל", כותב גרשון הכהן במאמרו. "מדינת ישראל נדרשת לתיאום ציפיות מחודש. מרחב הסְפַ‏ר מעניק למדינה לא רק את מרחב ההחלטה לא להיגרר למלחמה בעיתוי בלתי רצוי, אלא אף בהתנהלות נכונה, למנוע את התפרצותה". הוא מצטט גם מהספר "במעגל בעיות הביטחון" של ישראל בר, שבשנותיו הראשונות של צה"ל מילא תפקיד מקביל לראש אגף התכנון. לימים נחשף בר כמרגל סובייטי, אך משנתו הביטחונית וניתוחיו האסטרטגיים עדיין נחשבים מעמיקים ומבריקים. "יש סבורים שחלק זה (ההגנה המרחבית) של המערכת הביטחונית שלנו אינו אלא פרי התנאים ששררו בארץ לפני תקומת המדינה, ולכן יש לראותו כתופעה חולפת, שעתה עבר זמנה", כותב בר. "אולם הערכה מעין זו מוטעית מיסודה. העקרונות שעליהם מבוססת ההגנה המרחבית הם ארגון מיליציוני של האוכלוסייה, על מנת לעמוד בפני מי שתוקף את מקום מגוריה ועבודתה, ובכן שילוב בין תא היצירה הכלכלית ותא ההתגוננות הצבאית. עקרונות אלה שימשו קו מדריך לכוחות הביטחון של עמים רבים בדברי הימים. חיסכון כוחות מזה, ומניעים מוסריים המגבירים את כושר העמידה מזה".

"המלחמה אכן שינתה מאז את צורתה ואת הגיונה", מסכים איתו גרשון הכהן. "בשונה מתפיסת הביטחון המסורתית, בתפיסה ההולכת ומתקבעת מוצגים היישובים הישראליים בסְפָר יותר ויותר כנטל ביטחוני נוסף שבלעדיו היה ניתן, כביכול, לצמצם כוחות ולחסוך בעומס. נוח למדינה לשלוט באזרחיה כשהם עסוקים במיצוי חייהם הפרטיים ומשליכים יהבם על מנגנוני המדינה המוסדיים. זה מצליח עד למבחני שעת החירום – עד להתפרצות משבר מקיף המביא את המערכת המוסדית לאובדן שליטה. הסרט דנקירק היטיב להציג כיצד ברגע המשבר, עם קריסת המערכת הצבאית, היו אלה אזרחים מתנדבים באלפי ספינות קלות פרטיות, שהעניקו למערכת הצבאית רשת ביטחון וחילצו בהצלחה מעל 300 אלף חיילי הממלכה מן המצור בדנקירק (שם כמעט הצליח הוורמאכט הגרמני לסגור על הכוחות הבריטיים ולהשמידם – א"ס). יותר משצה"ל שומר על המתיישבים, מסייעת נוכחותם שם ליעילות פעולתו של צה"ל בסדר כוחות מינימלי".

ייתכן שההסבר לאובדן מעמדה של החלוציות בגבולות ישראל, ובעוטף עזה בפרט, נעוץ במהלך שגרשון הכהן עצמו היה שותף בו – ההתנתקות. בעקירת יישובי חבל קטיף השמידה המדינה את מפעל חייו של ציבור חלוצי שהתנדב במודע להתגורר באזורי ספר. "עקרנו את ההתיישבות בגוש קטיף, וההתיישבות בעוטף עזה שוממה עכשיו, וגם ההתיישבות בצפון שוממה", אומר אפי איתם. "המצב הזה הוא ההוכחה ש'תחילת נפילה – ניסה'. במלחמת הקוממיות לחמו בנירים ובעין־גב וביד־מרדכי ובכפר־דרום, כי הבינו שזה לא רק מוצב צבאי, זו מהות. הדעיכה של האתוס הציוני באה לידי ביטוי גם באובדן ההבנה של ערך ההתיישבות ושל הברית שאדם כורת עם אדמתו. חלק מהתשובה שלנו למשבר הזה, ביום שאחרי, צריך להיות חזרה לעיסוק בערך ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל. זו מלחמת משיב הרוח, היא משיבה את הרוח הציונית הלאומית".

יש הטוענים כי הקפת היישובים בגדר מביאה איתה השפעה מרדימה על התושבים. האם אירועי שמחת תורה מחזקים את העמדה הזאת?

"נכון. ראינו שהגדר שעלתה מיליארדים בגבול עזה לא מספקת שום ביטחון, וכך גם הגדר בצפון. ציונות מתיישבת וחמושה היא הפתרון לטווח ארוך".

מוות בדרך לחדר הנשק

פנחס ולרשטיין, בעברו ראש מועצת בנימין ומראשי מועצת יש"ע, נרתם לאחר מבצע צוק איתן לסייע בשיקום הקיבוצים צמודי הגדר בעוטף עזה. "במקום רוח הייתה אמונה בטכנולוגיה", הוא אומר על התהליך שהתרחש בגזרה הזאת בשנים האחרונות. "יש תצפיתניות ויש גדרות מתחת לקרקע ומעל לקרקע, וכל הדברים האלה יצרו תחושה מוטעית שלא מסוכן שם. גדר צריכה להיות חלק ממרכיבי ההגנה, היא לא יכולה להיות הדבר הדומיננטי שהכול נשען עליו". ולרשטיין מציין שהיישוב שלו, עפרה, נמנע לאורך כל השנים מלהקיף עצמו בגדר. למיטב זיכרונו לא היה ויכוח בנושא הזה בין התושבים, וכולם קיבלו את הגישה הרמוזה כבר במקורות היהודיים: יישוב מבוצר מדי משדר חולשה.

והיה עוד כשל, שקשור בתפיסת מהותם של יישובי הספר: "למעט יהודה ושומרון, לכיתות הכוננות בכל הארץ – כולל מנרה, רמת הגולן והעוטף – לא היה נשק אישי. רק לרבש"ץ היה, ושאר הרובים הוחזקו בחדר הנשק. על חברי כיתות הכוננות נאסר להסתובב חמושים, וחלקם נהרגו בקרבות עם חמאס בעת שניסו לפתוח את חדר הנשק".

"סירסו את כיתות הכוננות", אומר גם מוטי יוגב – ח"כ לשעבר ואל"מ במיל', ששימש במשך שבע שנים כראש מטה אוגדת עזה. "סירסו גם חלק מהרבש"צים. נלחמנו את מלחמתם כדי שמשרד הביטחון יכיר בהם, וההעסקה שלהם תהיה נורמלית. הם נמצאים ביישוב 24/7, בלי חופשות וחגים.

"לכיתות הכוננות לקחו את הנשק הארוך מכיוון שפחדו מפליטות כדור. הפחיתו להן את האימונים. כך היה גם ביישובי יו"ש וגם במקומות אחרים. הביאו את הדברים למצב קיצוני, שבו לא היו כמעט כלי נשק ארוכים ביישובים. המשמעות היא שיישוב לא מסוגל כמעט לתת מענה ראשוני ולהגן על עצמו. היו צריכים לתת להם את היכולת הזאת, בוודאי ביישובי גדר, אבל הדבר הזה נשכח מאיתנו. בטיחות יתר, שפירושה חרדת יתר, באה על חשבון מבצעיות. אסונות התרחשו ומתרחשים, לא עלינו, ואם זה קורה – עוצרים אימונים לשבוע־שבועיים, בודקים ומתחקרים, ואז ממשיכים, כי אנשים צריכים להיות מאומנים. זה חלק מהמחיר של קיום המדינה".

אל"מ במיל' מוטי יוגב: "מוכרחים להשתמש באמצעי מיגון כדי לא לסמוך על הנס, אבל אסור להיתקע בהם תפיסתית. כשעסקתי בהגנת יישובים לקחתי ג'יפ והסתובבתי על הגבעות עצמן. גם אם מצאת לעצמך אזור נוחות, מיגנת את עצמך ועכשיו אתה נייח, האויב כל הזמן מתחבל איך להתגבר על זה"

מאז הטבח בעוטף, אומר יוגב, חלה תפנית בנושא הזה. "היום יש לך ביישובים ארבעים עד שמונים נושאי נשק מקרב אלה שאינם מגויסים". ובאשר להסתמכות על גדרות – "כמפקד הייתי באופן מובנה נגד מיגון. מוכרחים אומנם להשתמש באמצעי מיגון כדי לא לסמוך על הנס, אבל אסור להיתקע בהם תפיסתית. כשבמסגרת תפקידיי עסקתי בהגנת יישובים, החלטתי פעם שאני לא מוכן להסתובב כפטרול כשאני נשלט מכל הגבעות מסביב; לקחתי את הג'יפ והסתובבתי על הגבעות עצמן. הנטייה היא להתמגן, אבל אבי תורת הלחימה המודרנית, קרל פון קלאוזביץ הפרוסי, כבר קבע ש'קו ההגנה לעולם ייפרץ'. אם מצאת לעצמך אזור נוחות, מיגנת את עצמך ועכשיו אתה נייח, האויב כל הזמן מתחבל איך להתגבר על זה. בנינו חומת מיגון תחתית בגבול עזה, ולכן חשנו שאין לחמאס סיכוי לחדור משם. שחררנו אנחת רווחה והנחנו שאת מה שנעשה מעל הקרקע, אנחנו רואים. זה היה ביטחון יתר שלא עמד מול המציאות ואיומיה".

כמו בשנות החמישים של המאה ה־20, כך גם בשנות העשרים של המאה ה־21, ערכה הדרמטי של ההתיישבות בהגנת הגבולות ובקביעתם לא הובן ולא הופנם. בעבר זה נבע מבעיות תקציב של מדינה ענייה, הפעם זה נבע מנטיית הכחשה של מדינה עשירה, שמבקשת לנוח על זרי הדפנה. מרוב כמיהה לשקט, נשכחה חובת העמידה על המשמר.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il