אני נשאר פה, אני לא הולך לשום מקום". אלו היו המילים האחרונות שנשמעו ברשת הקשר מפיו של סמל דוד מיטלמן, לוחם גולני שנהרג בבוקר שמחת תורה במוצב כיסופים. רק לפני ימים אחדים שמעה משפחתו את הפרטים מהתצפיתנית ששוחחה איתו ברגעיו האחרונים. "בשש וחצי, כשהתחילו הרקטות, הייתי בכוננות בחמ"ל", היא משחזרת בשיחה איתנו. "דוד היה אז במשמרת בש"ג. נועם בן־מוחה, חייל שחזר בדיוק מסיור, רץ לנשקייה והביא שני מקלעי מאג, אחד בשבילו ואחד בשביל דוד. הם שמעו בקשר מהתצפיתניות שיש חדירות לאורך כל הגזרה. עליתי מולם בקשר ואמרתי שיש חדירה גם באזור שלנו.
"דוד, נועם וחייל נוסף שהיה איתם, תומר נגר, הבינו מה עומד לקרות. עמדת הש"ג בבסיס צופה על עזה, והם ראו את המחבלים מתקרבים. הם יכלו לנסות לברוח למטעים או לכל מקום אחר, אבל בחרו להישאר שם, בידיעה ברורה שהם ייפגעו. שלושתם הצליחו לעצור את הגל הראשון והרגו עשרות מחבלים, אולי חמישים. שמעתי אותם יורים בלי הפסקה, צרורות על גבי צרורות. אין אנשים כאלה, זו גדולה שלא ראיתי. בזכות דוד, נועם ותומר אנחנו פה. לולא הם, כולם בבסיס היו נהרגים. שלושתם הסתכלו למוות בעיניים, ושלושתם נהרגו. יש כל כך הרבה מה ללמוד מהם, העולם יהיה חסר אותם".
שמו של דוד מיטלמן הבליח לרגע בתקשורת בין שלל שמותיהם של חללי המלחמה, אבל לא רק בגלל קרב הגבורה האחרון שלו, אלא גם בגלל סיפור חייו המורכב – ובגלל מה שאירע לאחר מותו. הוא גדל במשפחה חרדית במודיעין־עילית, אך בשלב מסוים בחר לעזוב את העולם שממנו בא ולהתגייס לצבא. בשנה וחצי האחרונות הוא נעזר בעמותת "עושי חיל" שמלווה חיילים בודדים מהמגזר החרדי, והתגורר בדירה של העמותה. לאחר נפילתו החליטו הוריו כי הוא יובא למנוחות בלוויה רגילה, ולא בטקס צבאי. ארגונים המסייעים ליוצאים בשאלה מחו על כך וטענו כי הדבר מנוגד לאורח החיים שבחר דוד עצמו. היו שאף ידעו לספר כי המשפחה התנערה ממנו כשנטש את העולם החרדי ואף אינה מתכוונת לשבת עליו שבעה, ורק מבקשת להכתיב את סדרי קבורתו. כעת הוריו מספרים לראשונה את הסיפור האמיתי, על בן שהתרחק מאורח חייהם אך נותר קרוב אל הבית ואל הלב.
אני נפגשת איתם בביתם בשעת צהריים שקטה. בסלון ניצבת ספריית עץ חומה גדולה, גדושה בספרי קודש, כיאה לבית חרדי קלאסי. על השולחן מפה לבנה, מגבעת ואגרטל שעליו תלוי פריט ייחודי: דיסקית מעין־צבאית הנושאת את שמו של דוד מיטלמן, "המאגיסט התותח, בליבנו לעד" ומילות "שמע ישראל". עוד על השולחן – תמונות של דוד מתקופת שירותו הצבאי. באחת הוא נראה עם אחיו הקטנים, באחרת אחותו הקטנה מחייכת כשהכומתה שלו לראשה. ההורים מספרים שלפני כמה חודשים דוד פיתח עבורם את התמונות האלה. "היינו בביקור אצל סבא וסבתא בקיץ, ופתאום הוא הביא את התמונות", מספרת אמו, תמר. "אמרתי לו – איזה כיף, היום כבר לא מפתחים תמונות. שמחתי בזה מאוד".
היא מראה לי תמונה נוספת של דוד, הפעם מתקופת הישיבה. פער הזמנים בין התצלומים הוא של כמה חודשים בלבד, אבל השינוי שהתחולל בבנה ניכר היטב לא רק בלבוש: "הוא ממש תפס את עצמו, נכנס לכושר וירד במשקל. הוא החליט להגיע לגולני, ועשה את כל המאמצים כדי שזה יקרה. היה לו כוח רצון".
"התכתבנו הרבה, הוא היה נשמה טהורה", מספר נתי כהן, חבר מהישיבה ששמר על קשר עם דוד גם בתקופת השירות הצבאי. "אם סיפרתי לו שעובר עליי משהו קשה, הוא תמיד ידע לשנות לי את הכיוון. הוא היה אמיתי מאוד עם הדרך שלו, רצה להרגיש סיפוק. אני לא חושב שהוא הפסיק להאמין, הוא רק לא התחבר לדרך אצלנו, והלימוד היה לו קשה. בפסח האחרון חבר שלנו נהרג בתאונת דרכים, ודוד סיפר לי אחר כך שהוא למד משניות לעילוי נשמתו.
"קיבלנו אותו שלם, שזה חסד שלא כולם זכו לו", אומרת אמו. "רצינו מאוד לפגוש אנשים שהיו שם, אבל כרגע חלקם פצועים וחלקם עדיין לוחמים. פגשנו באזכרה בבית העלמין חיילים מהמחלקה, והיה קשה להם לדבר. רק עכשיו שמענו את הסיפור של התצפיתנית – עדות ראשונה שאנחנו שומעים מהמוצב"
"אחרי טקס ההשבעה בצבא שאלתי אותו: אתה נשבע אמונים למדינה מכל הלב? באמת מתכוון לזה? הוא ענה לי שכן, שהוא מוכן למסור את הנפש שלו בשביל עם ישראל, ושהוא לא מפחד מכלום, רק מהשם. כששמעתי שהוא נהרג בקרב, נזכרתי במשפט הזה והצטמררתי. הוא באמת נהרג על קידוש השם. מצאתי לאחרונה תמונה מצחיקה שלו שהוא שלח לי, עם הכיתוב 'הכי חשוב לחייך'. זה מסר שאני לוקח ממנו ואשתדל גם לקיים".
לצאת בלי להתריס
הוריו של דוד מתגוררים אומנם בעיר חרדית, אך לדבריהם מאז ומתמיד היו מחוברים גם לישראליות בכללותה. תמר (40) עובדת כמחנכת כיתה א' בבית ספר דתי ברמלה שרוב תלמידיו מגיעים ממשפחות לא דתיות. "יש שם הכול מהכול, הלב פתוח לכולם, ואני מחוברת מאוד לעשייה הזאת", היא אומרת. אברהם (44) מרצה ומעביר שיעורי תורה במדרשות ובבתי כנסת במודיעין־מכבים־רעות וביישוב נוף־איילון. "גדלתי בבית חרדי שתמיד היה פתוח לכולם", הוא מספר.
כמו כל נער חרדי, הבן דוד למד בישיבה קטנה ואחר כך בישיבה גדולה – ישיבת אקרמן בביתר־עילית. "הוא נכנס לשם כשהתחילה הקורונה", מספרת אמו. "פעם ראשונה שהוא עוזב את הבית, הולך לפנימייה – ואחרי יומיים כולם נכנסו לבידוד. זה היה קשה מאוד".
באמצע השנה השנייה שלו בישיבה, בחג הפסח, דוד החליט לא להמשיך שם. תקופה מסוימת הוא שהה בחוות "ארץ הצבי" ביישוב נחליאל. "שם הוא בנה את עצמו בעזרתם של אנשי החווה, צבי והדסה – אנשים מקסימים שפגשנו כבר כמה פעמים. הם עוזרים לנערים לעשות סדר בראש ולקבל החלטות, והנערים עוזרים ליישב את החווה ולתפעל אותה. הם אמרו לדוד: אתה כבר גדול, בוא תחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך. והוא החליט ללכת לצבא".
ואיך אתם הגבתם?
"ברגע שהוא החליט, תמכנו בו. אמרנו: אם המסגרת הישיבתית לא מתאימה לך, תעשה משהו עם עצמך. ואדרבה, צבא זו מסגרת מסודרת".
ולא חששתם מההשלכות שלה?
אברהם: "חששנו ולא חששנו, כי ראינו בזה משהו שיעשה לו סדר. הוא התחיל להוריד את הכיפה ופחות לשמור, אבל לא הרגשנו שזו התרסה נגד הדת".
תמר: "את כוח הרצון שלו ראינו עוד כשהוא היה בחור ישיבה. גם כשהוא החליט שהוא תופס את עצמו ולומד, הוא פשוט עשה את זה והגיע לטופ. כשרצה ללכת לישיבה מסוימת, הוא עשה הכול והגיע אליה. כך גם כשהחליט ללכת לצבא".
אברהם: "הוא לא התברבר כמו חברים אחרים שלא הצליחו במערכת והידרדרו למקומות לא טובים. הוא תמיד היה ילד טוב, וגם כששינה את דרכו, הוא מעולם לא היה פורק עול ולא הסתובב ברחובות. תמיד היה בחברה, מקובל, אחד שכיף להיות בחברתו. ידע לתת לכל אחד הרגשה שהוא החבר הכי טוב שלו. ראינו את זה בשבעה ובאזכרה – מגיע מישהו ואומר 'הייתי חבר הכי טוב שלו', ומגיע עוד אחד ואומר אותו דבר".
מרד מרוכז
ערב לפני הגיוס של דוד, ערכו לו ההורים מסיבה בבית הוריה של תמר. "הבאנו מתנות ומכתבים", מספר אברהם. "נתנו לו מחזיק מפתחות עם מפתח של הבית, שידע שהוא תמיד יכול לבוא לפה, באיזה מצב שהוא רוצה – במדים או לא במדים. שידע שיש כאן קבלה ואהבה. הוא היה נרגש ולחוץ מאוד".
חודשים אחדים לפני כן זכה דוד במשפחה נוספת, בלי לוותר על משפחת המוצא שלו. במסגרת עמותת "עושי חיל" הוא התארח לסעודת שבת אצל יעל וגיל רוזיאביץ' מהקיבוץ הדתי ראש־צורים, ומאז הקשר איתם הלך והתהדק, והוא הפך לבן בית. משפחת מיטלמן ומשפחת רוזיאביץ' נפגשו לראשונה רק בטקס ההשבעה שלו, שבועות אחדים לאחר הגיוס. תמר מספרת שבנה קצת חשש מהמפגש הזה, "אבל זה היה מקסים, הצטלמנו והחלפנו טלפונים, וזה הרגיע אותו. סיפרו לי שהוא דיבר בלי סוף על האירוע הזה וכמה הוא שמח שבאתי".
בני הזוג רוזיאביץ' מספרים לנו בשיחת זום שגם הם חששו מאותו מפגש בין־מגזרי. "לא ידענו איך אמא שלו תגיב – אולי היא תרגיש שאנחנו מנסים לקחת את המקום שלה", אומרת יעל. "בפועל היא הייתה מקסימה ושמחה לראות אותנו. רציתי לשלוח לה תמונות, אבל לא היה לה מייל. החלפנו טלפונים, ואחר כך דיברנו שוב. היום אנחנו בקשר קרוב, מדברות כל הזמן".
יעל רוזיאביץ': "הוא הגיע אלינו לשבת ניסיון, והיה שקט וחמוד. לא ידענו עליו שום דבר מלבד השם הפרטי שלו ושהוא ממודיעין־עילית. אמרו לנו מראש שנהיה עדינים איתו, ולא שאלנו יותר מדי שאלות. די מהר הוא התחיל להיפתח"
איך נראתה ההיכרות הראשונית שלכם עם דוד עצמו?
"הוא הגיע אלינו לשבת ניסיון, והיה שקט וחמוד. זה היה חצי שנה אחרי שעזב את הישיבה. לא ידענו עליו שום דבר מלבד השם הפרטי שלו ושהוא ממודיעין־עילית. אמרו לנו מראש שנהיה עדינים איתו, ולא שאלנו יותר מדי שאלות. הייתה שבת נחמדה מאוד, וכנראה גם היה לו נחמד, כי הוא החליט להישאר בקיבוץ ולהמשיך להגיע אלינו".
העמותה שחיברה ביניהם הוקמה לפני כשבע שנים על ידי העיתונאי אהרן גרנות, תושב קריית־ארבע, במטרה לסייע לחיילים מבתים חרדיים, בפרט אלה שאין להם עורף משפחתי תומך. "יש להם פה ביישוב בית מדהים, שנבנה בתרומה של משפחת ויינשטוק", מספרת יעל. "לכל אחד מהחיילים יש חדר, בקומה למטה יש מטבח גדול וסלון וחדר משחקים וטלוויזיה ענקית, והכול מעוצב ויפה. כנה שכטר, האחראית על החיילים הבודדים בקיבוץ, דואגת להם ומחברת אותם למשפחות המאמצות. יש כאלה שרוצים להגיע רק למשפחה אחת כדי שהקשר יהיה אישי יותר, ויש שמעדיפים להתארח אצל כמה משפחות שונות".
"בכל פעם שדוד נכנס אלינו, האנרגיה השתנתה", נזכר גיל. "היה משהו טוב בכימיה הכללית בין כולם, לא רק איתו. דוד לא היה אורח שמגיע, אלא ממש אחד מאיתנו. היה מוציא את הכלב לטיולים, משחק שש־בש עם הילדים. אנחנו היינו מקפיצים אותו לתחנה, לוקחים אותו לרופא אם היה צריך".
יעל: "די מהר הוא התחיל להיפתח, שלח בוואטסאפ לבבות ואימוג'ים. היו לו עדיין גינונים של בחור ישיבה, ולפעמים האימוג'ים לא היו קשורים. הוא בא מעולם שאין בו מחשב ואין סמטארפונים, כלום. הכול היה חדש לו".
הוא דיבר איתכם על הקשר שלו עם ההורים?
"הוא התקלף לאט מאוד, ואנחנו רצינו קודם כול להכיל אותו, לתת לו להתקרב. פתאום הוא התחיל לספר דברים על המשפחה – למשל שלאבא שלו יש כולל ברעות. אמרנו, וואו. הוא הראה לנו תמונה מהחתונה של אחותו, איך הוא נראה כשהיה חרדי. הבנו שבחווה הוא קצת התגבש עם עצמו והחליט להוריד את הכיפה ולצאת בשאלה".
אחרי מסיבת הגיוס המשפחתית, הסיעו ההורים את דוד לראש־צורים. "עשינו לו גם אצלנו מסיבה, והוא היה שקט אבל שמח", מספרת יעל. למחרת לקחה אותו משפחת רוזיאביץ' אל ההסעה היוצאת לבקו"ם. "חשבו לשבץ אותו בגבעתי, אבל הוא היה ממש בלחץ להגיע לגולני. אחר כך דברים הסתדרו. הוא שלח לנו תמונות, היינו כאמור בטקס ההשבעה שלו ובסיום מסע כומתה בצומת גולני, עשינו חולצות והצטלמנו".
גיל רוזיאביץ': "אם השיקולים היו לכאן ולכאן היינו לוחצים יותר, אבל מול הנושא של הלנת המת לא היה לנו מה לעשות. צריך להבין – זה לא שחשבנו שלדעה שלנו צריך להיות משקל מול הדעה שלהם, ממש לא. חשבנו שלרצון של דוד צריך להיות משקל"
גיל: "אנחנו גם 'הטרדנו אותו' – שאלנו מה קורה, תן תמונת מצב, תעדכן. קצת פולנים, קצת מתרגשים. לא ראינו בקשר איתו איזו שליחות. רק רצינו לעשות לו טוב ולעשות לנו טוב".
גם הוריו של דוד דאגו לפנק אותו במהלך השירות. "הם ארגנו לו הפתעה ליום ההולדת כשהוא שירת בבסיס ברמת הגולן", מספרת יעל. "אמא שלו מצאה מסעדה כשרה בגולן ושלחה לו אוכל ובלונים – תחשבי איזה סיפור זה כשיש לך רק טלפון כשר. יש תמונה חמודה מאוד שלו, מחבק בלון ביום ההולדת".
דוד, הם מספרים, היה גולנצ'יק מורעל. "סמל החטיבה היה אצלו בכל מקום – על השעון, על החולצה, על השרשרת. המסלול שם היה קשה, הם ישנו הרבה לילות בבוץ, וצריך לזכור שלפני כן הוא לא היה אף פעם בשטח. חלק פרשו במהלך המסלול, אבל דוד היה מלא מוטיבציה. גם במאג הוא היה גאה מאוד. כתבנו לו על החולצה של ההשבעה 'זה לא סתם תותח, זה מאגיסט'".
גיל: "רצינו שהוא יגיע אלינו הרבה, אבל נתנו לו את החופש בתקופה הזו, שיחליט מה שהוא רוצה. הקטע הזה של החופש היה חשוב לו מאוד. הוא לא רצה להתחייב שהוא יבוא לשבת – אולי לא יבוא, אולי יבוא עם חבר או בלי, ויכול להיות גם שהוא יגיע לשבת ופתאום ייסע.
"בפעם הראשונה שהוא נסע לאילת, לא היה לו כלום. אמרנו לו שייקח כמה דברים, והוא אמר: 'לא, אני נוסע עכשיו'. את כל המרידות של גיל ההתבגרות הוא עשה בפרק זמן קצר, ניסה לטרוף את החיים. הוא ישן שם על מיטת שיזוף בחוף או ממש על החול, והיה מבסוט עד הגג. במקביל הרגשנו שהוא מתחבר אלינו, יותר ויותר מביא חברים. שמחנו שהוא מרגיש ביטחון, וזה סימן לנו שאנחנו בכיוון הנכון.
"במהלך השירות הייתה לו איזו פציעה ברגל שהזדהמה, הוא היה בגימ"לים שלושה שבועות, ויעל דאגה לו להחלפת תחבושות ולמשחות ולביקורים אצל רופאים. זה היה לקראת סוף המסלול, ואז הגיע 'בוחן מסלול' שהוא היה צריך לעבור, ניסה כמה פעמים ולא הצליח. בפעם האחרונה התפללנו, החזקנו לו אצבעות, כל החברים שלו באו לעודד – והוא עבר. הוא היה מאושר וגאה בעצמו".
נקודת שבר אחרת הייתה בקיץ, כשדוד נסע עם חבר לחופשה באילת, ועבד שם כמלצר. "הוא פשוט התאהב בחיים החופשיים", אומר גיל. "חזר משם 'באורות', ולחזור לצבא כבר היה לו ממש קשה. הוא רצה קצת לנשום".
יעל: "הוא אפילו התלבט לגבי ההמשך, חשב להפסיק להיות לוחם אבל להישאר בפלוגה. זה היה לא רק קושי פיזי, אלא מנטלי. מפקד המחלקה שלו, שהגיע מאגוז והיה מקצועי מאוד, דרש מהם הרבה (המפקד, אורי שני, נהרג גם הוא במוצב כיסופים בשמחת תורה – ד"ב). בסוף הוא החליט לא לוותר, כי החברים שם היו חשובים לו, הוא עבר איתם הרבה. ראינו כמה המקצועיות הזו של המ"מ השפיעה על דוד, ואיך הוא תפקד בצורה מדהימה ולחם בזמן אמת".
בעצם הוא עבר מהמסגרת המחייבת והכללים הנוקשים של העולם החרדי, למסגרת המחייבת והכללים הנוקשים של העולם הצבאי.
גיל: "בהבדל משמעותי: את העולם של הצבא הוא הרגיש שהוא בחר. נכון שהוא לא היה מודע מראש לכל ההיבטים והמשמעויות של שירות צבאי. הרבה חיילים במצבו לא מודעים. אבל הוא בחר להיות במסגרת הזו, והוא הרגיש מוערך".
יעל: "הוא הרגיש שייך. באחת השיחות עם אמא שלו היא דיברה על זה כהבדל גדול, כי לפני כן הוא אף פעם לא הרגיש ממש שייך. אני חושבת שהוא היה גאה בעצמו, במה שהוא עבר ובמי שהוא נהיה. והוא היה שמח ומלא חיים. חיים שהיו קצרים מדי".
לצבא אין זמן
דוד היה בנם השני של הזוג מיטלמן; מלבדו יש במשפחה שבע בנות ובן אחד. הבכורה נשואה ומתגוררת גם היא במודיעין־עילית, הקטנה בת שנתיים וחצי. "דוד אהב מאוד לדבר עם האחים הקטנים", מספרת אמו. "ביום חמישי לפני שמחת תורה שוחחנו בטלפון, והוא ביקש לדבר עם אחת האחיות, בת 4 וחצי. הוא דיבר איתה ודיבר, לא רצה לסגור את הטלפון, ביקש שתשיר לו שיר. היא שרה 'ושמחת בחגך', ואז הוא ביקש עוד שיר, ואחר כך דיבר עם הגדולות. הוא אהב מאוד את כולם".
את הקרב שבו נפל דוד הגדיר סמג"ד 51 כ"הרואי". "לפי מה שנאמר לי, דוד השתמש בהתחלה בנשק האישי שלו, רובה תבור", מספר אברהם. "הביאו לו מאג והוא ירה עד שאזלה התחמושת. בזכות הלחימה הזו, שנמשכה 15־20 דקות, הצליחו להכניס לחמ"ל את עשרות התצפיתניות שהיו במחנה, וגם פצועים מרימונים. גם בחמ"ל הייתה אחר כך לחימה, אבל הם לא הצליחו לחדור פנימה. חיילים אחרים הספיקו בינתיים להתארגן עם הנשק ולהילחם במחבלים, וכך גם הרבה פחות אנשי חמאס נכנסו לקיבוץ כיסופים כדי לעשות בו שמות".
דוד נהרג מקליע שפגע בצווארו. "קיבלנו אותו שלם, שזה חסד שלא כולם זכו לו", אומרת תמר. "היו עוד הרבה סיפורי גבורה, רצינו מאוד לפגוש אנשים שהיו שם, אבל כרגע חלקם פצועים וחלקם עדיין לוחמים. פגשנו באזכרה בבית העלמין שניים־שלושה חיילים מהמחלקה, והיה קשה להם לדבר. הסיפור של התצפיתנית זו עדות ראשונה שאנחנו שומעים מהמוצב, ועוד ממישהי שדיברה איתו".
את הידיעה על מות בנם הם קיבלו באופן רשמי רק שלוש יממות אחרי הקרב. "במוצאי שבת שמענו על מה שקרה בדרום, והיינו בדאגה עצומה", מספרת תמר. "הבנו שהרבה חיילים מגולני נהרגו, וידענו שדוידי משרת בכיסופים. ניסינו להתקשר והוא לא היה זמין. התקשרנו לכל מספרי הטלפון שפרסמו, ולא ידעו לומר לנו מה מצבו. חיפשנו בדל מידע, היו שמועות שראו אותו, מישהו אמר לנו שהוא בלחימה ולכן הוא לא זמין. אחרי 24 שעות התחלנו לומר לעצמנו שאם היה קורה לו משהו בשבת, כבר היו מודיעים לנו. אמרנו לילדים: בואו נכין בינתיים חבילות לדוידי. עשינו הפרשת חלה שתהיה לזכותו. ואז ביום שלישי, ברבע לשבע בבוקר, התעוררנו לקול דפיקות בדלת. הדפיקות המאיימות שכל אמא חוששת מהן. הם סיפרו לנו שדוידי נפל, ולא ידעתי איך להכיל את הכאב".
אברהם: "אמרו לנו שלא יודעים איפה, מתי ואיך הוא נהרג. עד עכשיו הצבא לא מסר לנו את הפרטים באופן רשמי, אבל ממה שסופר לנו אנחנו יודעים את הכול".
איך סיפרתם לילדים על נפילתו?
תמר: "הבן הקטן, בן שש וחצי, התעורר באותו בוקר ושאל 'אמא, למה יש חיילים בסלון?'. אמרתי לו שקרה משהו לדוידי, ולא ידעתי מה להוסיף. לגדולות הסברנו מה קרה, לקטנים אמרתי שהוא לא יחזור יותר. הם לא הבינו – 'אוקיי, אז או שהוא בראש־צורים או שהוא בצבא. מתי אנחנו נלך אליו?'. לא ידעתי מה לענות. יעל רוזיאביץ', שהיא פסיכולוגית במקצועה, כיוונה אותי איך לדבר עם הילדים, והסברתי להם בצורה פשוטה אבל ברורה. הבת הקטנה אמרה: אני לא אומרת לו שלום, אני אומרת לו 'להתראות בתחיית המתים'.
"אחר כך הגיעו שתי נשים מהרווחה ועשו לנו קצת סדר, איך להתמודד. מינינו מישהו מהמשפחה שייקח את הילדים ללוויה, כך שמצד אחד הם יהיו שותפים ולא מנותקים, ומצד שני שלא יראו מה שהם לא צריכים לראות".
המתח שליווה את חייו של דוד מיטלמן לא פסח כאמור גם על מותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בפתח־תקווה, בקבורה אזרחית ולא בקבורה צבאית. "כשהודיעו לנו על מותו, אמרו שאי אפשר לדבר כרגע על לוויה", מסביר אברהם את השתלשלות האירועים. "זו שעת חירום, החברים לוחמים, ואולי לקראת סוף השבוע, חמישי־שישי, יהיה אפשר לקבור אותו. אמרנו שחשוב לנו מאוד לערוך את הלוויה בהקדם. זו הייתה דילמה – האם לעשות לו לוויה צבאית, כמו שאולי הוא רצה וכמו שמתאים לחייל, אבל זה אומר שנצטרך לחכות עד שהצבא יתעשת; או לוותר על זה ולקבור באותו יום. הלכנו להתייעץ עם אחד מגדולי התורה, ובסוף נאלצנו לוותר על לוויה צבאית, בגלל העניין ההלכתי של הלנת הנפטר. אנחנו מבינים את העומס של הצבא, כל הלוגיסטיקה לוקחת המון זמן, גם כשיש זיהוי ודאי. אני מלווה משפחות ואני יודע שעיכוב כזה הוא צער גדול מאוד גם למשפחה".
הסיפור שצף בתקשורת על החייל הבודד שלא זכה לקבורה צבאית, התגלגל לפרסומים על משפחה חרדית שמנותקת מבנה בחייו ובזה לשירותו הצבאי גם לאחר מותו. "היינו בשוק, הכאב היה עצום", מספרת תמר. "פרסמו כאילו אין מי שיושב עליו שבעה. מישהו כתב בפייסבוק ששני בחורים מהעמותה נפלו במלחמה – לאחד יש משפחה בחו"ל, ולשני הייתה משפחה בארץ שניתקה איתו קשר. נעצו לנו סכין בלב. אלו היו ימים קשים מאוד, כאילו הרגו לנו אותו עוד פעם. לא היינו מסוגלים לראות אנשים".
אברהם: "יש כל מיני בעלי אינטרס שמנסים להפריד בין הורים לילדיהם, אולי אנשים חיברו תמונה בראש, אין לי הסבר. היו כמה כתבות, וחוץ מיאיר אטינגר מערוץ 11, שפנה אלינו, איש לא ניסה להציג את הצד שלנו.
"אין ספק שאם ילד משנה את דרכו, לא הכול מושלם בבית ויש התמודדויות. אנחנו שייכים לחברה מסוימת, מאמינים שלימוד תורה זה הערך הגבוה ביותר, מאמינים שזה מחזיק את העולם – ולמרות זאת אנחנו פתוחים להכיל את מי שחושב אחרת. היינו מצפים גם מהחברה הישראלית, בוודאי מחברה שרואה עצמה כ'פתוחה', שתוכל להכיל דעות אחרות".
תמר: "אנחנו לא מתכחשים לעובדה שדוידי הוגדר 'חייל בודד', והייתה לו משפחה מלווה. היו תקופות פחות טובות, של התמודדויות שונות, אבל לא ניתקנו קשר. תמכנו בו ברע ובטוב, והתמודדנו. לשמוע ביקורת מאנשים שלא מכירים אותנו, לשמוע מה מפיצים עלינו, זה כואב. רצו להגיש עתירה לבג"ץ. איך אפשר ככה לדרוך על משפחה שכולה ברגע כל כך קשה?"
היחס מצד צה"ל עצמו, מבקשת תמר לציין, היה תומך ומכבד. "הצבא ומשרד הביטחון הכילו אותנו, גילו רגישות, נתנו לנו את כל האפשרויות – לוויה כזו, אזכרה כזו. אמרנו לעצמנו, אם הצבא נותן אפשרות לבחור, למה אנשים אחרים צריכים לחבל בזה? משפחה שכולה מתמודדת עם המון קשיים, לא צריך להוסיף".
היא מספרת שכאשר דוד התגייס, הוא התלבט אם להגדיר עצמו "חייל בודד", ואף התייעץ איתם בנושא. "ברגע שאתה מוצא את עצמך שונה מהמשפחה ומהקהילה, אתה צריך תמיכה מסוג אחר. קיבלנו את ההגדרה הזו, אף שזה קשה שהילד עוזב את הבית. הוא החליט שזה טוב לו, ואנחנו רצינו שיהיה לו טוב. שמרנו על קשר גם כשהוא לא גר פיזית בבית, נסענו לבקר אותו בראש־צורים והוא הגיע לכאן, היה אצלנו גם במוצאי ראש השנה. בשבתות, אם הוא לא היה בבסיס, הוא היה נוסע לחברים או לראש־צורים. הוא נקשר מאוד למשפחת רוזיאביץ'. הם אהבו אותו והוא אהב אותם. שמחנו בזה מאוד, כי הם התאימו לו, ורצינו שיהיה לו טוב ונעים. קרה שהוא סיפר שבשבת הוא יהיה אצל חברים, ואני אמרתי לו: דוד, שמור על קשר עם המשפחה בראש־צורים. ברגע שהגיעו אלינו המודיעים, התקשרתי ליעל. היא וגיל באו לפה מיד וחווינו את זה יחד".
אברהם מיטלמן: "יש כל מיני בעלי אינטרס שמנסים להפריד בין הורים לילדיהם, אולי אנשים חיברו תמונה בראש, אין לי הסבר. אנחנו שייכים לחברה מסוימת, מאמינים שלימוד תורה זה הערך הגבוה ביותר – אבל אנחנו פתוחים להכיל את מי שחושב אחרת. היינו מצפים גם מהחברה הישראלית, בוודאי מחברה שרואה עצמה 'פתוחה', שתוכל להכיל דעות אחרות"
הלוויה שאחרי הלוויה
בני הזוג רוזיאביץ' מספרים שמיד לאחר שמחת תורה נודע להם שדוד היה בש"ג של המוצב בזמן המתקפה. "זה לא העיד טובות", אומרת יעל. "ידענו גם שלגולני יש הרבה אבדות, וראינו שהוא לא היה מחובר לוואטסאפ. אלו היו שלושה ימים ארוכים מאוד. בשלישי בבוקר אמא שלו התקשרה אליי בוכה, ומיד הבנו. שאלתי אותה 'הם הגיעו אליכם?', והיא אמרה שכן. נסענו לשם, וגיל נסע אל לביא, הבן הגדול, כדי לספר לו. כשהגענו הקצינים היו עדיין בבית, והיינו שם כמה שעות. עזרתי לתמר לספר לאחים של דוד. היה קשה מאוד".
הייתם מעורבים בסוגיה של הלוויה?
"הופתעתי לשמוע שלא תהיה לוויה צבאית, כי היה לי ברור שזה מה שדוד היה רוצה וזה מה שהגיע לו. שאלתי את ההורים אם הם בטוחים, אבל לא ממש ידעתי איך להתנהל – הרגע הודיעו להם שבנם נהרג, הקצינים עוד שם. אמרתי להם: 'אני לא יכולה להיכנס לראש של דוד, אבל אני בטוחה שהוא היה רוצה לוויה צבאית. זו החלטה שלכם כמובן, אבל בבקשה תחשבו על זה שוב'. הם אמרו שיחשבו על זה".
לדבריה, ההורים כבר הסכימו לעשות לוויה צבאית במתכונת קצת שונה, אבל אז נאמר להם שזה ייקח עוד יומיים: "היה עומס של לוויות, וגם כל החבר'ה שלו היו בלחימה, וצריך להוציא ללוויה קצינים ומשמר כבוד והכול. הם לא הסכימו לחכות עוד יומיים. הלנת המת הייתה מבחינתם קו אדום".
ללוויה, היא מספרת, הגיעו המונים. "מכינה שלמה שלא הכירו אותו, הרבה מאוד אנשים עם דגלים. כל המרקם האנושי המעורבב שהיה שם, זה סיפור החיים שלו. חרדים, וחבר'ה מהחווה, וחיילים בודדים, ודתיים מהקיבוץ, ואנשים לא דתיים, ואנשים שלא פגשו אותו אף פעם. ביקשנו שלביא, שהיה קרוב אליו מאוד, יספיד אותו. הם נתנו לזה מקום, וגם חבר של דוד מהדירה פה התחבר בזום והספיד. לביא גם אמר עליו קדיש.
"ובכל זאת, הרגשנו שקשה לנו. לקראת סוף הלוויה, כנה הציעה שנישאר ונעשה טקס משלנו. שאלתי את תמר אם זה בסדר, והיא אפילו נשארה איתנו כשאברהם והילדים נסעו. ערכנו טקס יפה ומרגש, קצר וספונטני אבל משמעותי. שרנו התקווה, הנחנו שם דגלי ישראל ודגלי גולני, ובסוף כולם הצדיעו לדוד. הייתה תחושה שהצלחנו בכל זאת לעשות משהו שהוא היה רוצה".
גיל: "אני חושב שגם בשלב הזה ההורים עדיין לא הבינו את העולם שבו הבן שלהם חי. לא הבינו עד כמה המעשה שלו היה הרואי, וכמה הוא נתן מעצמו בכל התקופה הזו. מבחינתם הצבא הוא מין חור שחור".
יעל: "הם כן הבינו את הערך, אבל לא את כל המשמעויות. כשאומרים אצלנו 'חייל בגולני', זה מושג שיש לו המון הקשרים ואלף נורות שנדלקות במוח. את מדמיינת את כל מה שהוא עובר, את התלאות, המאמץ הפיזי והנפשי. אנחנו לא מכחישים שהיה לנו קשה עם הבחירות של ההורים. קיימנו איתם שיחות לא פשוטות. השאלה בסופו של דבר היא איזה מקום נותנים לרצונו של הנפטר, לא לרצון שלנו".
מבחינתכם הנושא של הלנת המת לא היה אמור להכריע?
גיל: "זה כן היה 'ג'וקר' במרכאות. אם השיקולים היו לכאן ולכאן היינו לוחצים יותר והייתה לנו אמירה בעניין, אבל מול הלנת המת לא היה לנו מה לעשות. צריך להבין – זה לא שחשבנו שלדעה שלנו צריך להיות משקל מול הדעה שלהם, ממש לא. חשבנו שלרצון של דוד צריך להיות משקל. ואם שואלים מה היה יותר חשוב לו, אין ספק שגם אם זה היה לוקח זמן, הוא היה רוצה לוויה צבאית, בבית עלמין צבאי, עם משמר כבוד – כל מה שמראה שהוא לא נמצא איתנו כי הוא היה לוחם שהגן על המדינה והציל המון אנשים. הרי כל זה קרה רק כי הוא עזב עולם אחד והלך לסכן את עצמו בעולם אחר לגמרי. כל מסלול החיים שלו מצביע לשם. אם מסתכלים אחורה על המהלך של דוד, הכותרת שלו היא אומץ. כדי לצאת מתוך עולם שהכרת צריך הרבה אומץ".
יעל: "אמרתי לתמר בשלב מסוים: אנחנו ממש לא חייבים להסכים בינינו, אנחנו מכבדים זה את זה. אחרי כמה דקות היא התקשרה אליי ואמרה: 'את יודעת, מזל שאנחנו לא מסכימים על הכול. כי אם היינו מסכימים על הכול, אתם לא הייתם יכולים להיות שם בשביל דוד כמו שהייתם'. וזה נכון, הוא היה צריך משהו אחר, וזה מה שניסינו להיות בשבילו".
בעקבות המקרה של מיטלמן, עמותת "יוצאים לשינוי" בקשה מהצבא לחדד נהלים בנוגע להחלטות גורליות כאלה. ראש ענף נפגעים, סא"ל ניצן דהאן, הציע להסביר לחיילים בודדים חרדים את המשמעות של "כתובת למקרה אסון" שהם מתבקשים לציין בעת הגיוס, ולהסביר שזהו איש קשר שקובע גם לגבי הליך קבורה, אם חלילה החייל ייפול בקרב. המלצה נוספת של העמותה היא "ליצור תצהיר ייעודי לאוכלוסיית החיילים הבודדים חסרי העורף המשפחתי שבו יצהירו מי האדם שיקבל החלטות בגינם במקרה אסון. החייל יחתום עליו בפני סא"ל/עורך דין". המסמך הועבר לראש אכ"א והנושא בבחינה.
"אני לא רוצה לחשוב מה הייתי מרגישה אילו היו מודיעים לי שאני לא אמורה להחליט בנוגע לבן שלי", אומרת על כך תמר. "אם הייתי שומעת בדיעבד שהוא רשם מישהו אחר, האבדה שלי הייתה גדולה פי מאה. לא מספיק לאבד את הילד, לאבד גם את האמון והאהבה? הייתי ממאנת להתנחם.
"כשבחור מרקע חרדי מתגייס, הוא מבולבל ויש לו קשיים, גם כשהוא יודע שהוריו אוהבים אותו. אולי זו יכולה להיות בחירה של חייל בוגר יותר, אחרי שירות של שנתיים. גידלנו אותו קרוב לעשרים שנה, וגם אם בשנה וחצי האחרונות הוא בחר בדרך אחרת ולא ישן בבית, הוא עדיין הבן שלנו".
"דוידי נהרג על קידוש השם, לחם עד טיפת דמו האחרונה כדי להציל יהודים", אומר אברהם. "השתדלנו כל כך להתגבר על הכאב האישי ולהעביר מסר של קידוש השם, ושהקב"ה מנהל את העולם – ופתאום קיבלנו כזה רעש תקשורתי שיצר את ההפך, כביכול אנחנו נגד הצבא ונגד עם ישראל. וחשבנו, למה זה קרה בגללנו? איך בגללנו נוצרה תקנה שגורמת לפירוד בין אחים ובין לבבות של הורים וילדים? זה כאב לנו מאוד".
יעל רוזיאביץ': "האזכרה נתנה תחושה שהיא קצת משלימה את מה שלא היה בלוויה. לגבי השינוי בתקנות, צריך לחשוב על זה לעומק. יש משפחות שמתנכרות לילדים שלהן שנים, ופתאום ההורים חוזרים לשליטה. צריך לקבל החלטות לא רק לפי מה שהנופל אולי היה פעם, אלא מי שהוא היה בסוף ימיו"
תמר: "בלוויה שלו היה כזה כבוד וכזאת אהבת ישראל. נכון, זו לא הייתה לוויה צבאית, אבל היא הייתה לוויה של עם ישראל. גם בשבעה באו לפה כולם, אפילו 'אחים לנשק' הגיעו והביאו ציוד. אמרתי שדוידי הוכיח לכולם שאפשר לאהוב וצריך לאהוב בכל מצב. מי שהגיע לפה הרגיש את זה. ב'שלושים' הייתה נציגות מגולני, היה חזן צבאי, חילקנו את הדיסקיות לזכרו. על המצבה תיארנו איך שהוא נלחם. זה היה חשוב לנו".
באזכרה, היא אומרת, הרב פנגר סיפר על אמו של דביר עמנואלוף, החייל הראשון שנהרג במבצע עופרת יצוקה. האם דליה, כך תיאר, בכתה שהיא רוצה חיבוק מהבן שלה. כעבור זמן היא ישבה בהופעה, והתברר שלמשפחה שהתיישבה במקרה לידה יש תינוק ששמו דביר – והוא נקרא על שם בנה. היא חיבקה את התינוק והרגישה שהיא מקבלת חיבוק מהבן שלה.
"כששמעתי את הסיפור, אמרתי לבעלי: אולי גם לי מגיע שהקב"ה ישלח לי חיבוק כזה?", מספרת תמר. למחרת ניגש אל אברהם אחד המתפללים בבית הכנסת, וסיפר שמישהו פנה אליו וניסה להגיע דרכו אל משפחת מיטלמן. בעודם מדברים הגיעה הודעה מאותו אדם: "לפני שבועיים וחצי נולד לנו בן, והחלטנו ששמו השני יהיה דוד, על שם דוד מיטלמן. נשמח להיות עם המשפחה בקשר". "הוא הזמין אותנו לפדיון הבן, וביקש שנבוא לחבק את דוד", מספרת תמר. "לאבא גם כן קראו אברהם. התרגשנו מאוד".
ברכת שהכול ושולחן שש־בש
מיזמי ההנצחה לזכרו של דוד מיטלמן מעידים גם הם על ריבוי הגוונים והקולות שליוו את חייו. "הקמנו ארגון שיאגד את כל היוזמות", מספר אביו. "משפחת רוזיאביץ' הוציאו את הדיסקית היפה הזו, עם 'שמע ישראל' ו'המאגיסט התותח'. שמחנו שהם עשו את זה, והפצנו את הדיסקיות, כי זה באמת סימל אותו. חילקנו גם מגנטים עם ברכת 'שהכול נהיה בדברו'. זו ברכה קצרה בסיסית, ויש כאן אמירה ש'הכול' – גם מה שלא מתאים לך – זה מידי השם. יש יוזמות לכתוב ספר תורה ולייסד שיעורי תורה לעילוי נשמתו. בקהילת בית המדרש של אנשי צבא, שבה אני מעביר שיעורים, הקימו צוות חשיבה איך לסייע בהנצחה".
בני הזוג רוזיאביץ' מספרים שחילקו עד היום כ־20 אלף דיסקיות – בשטחי כינוס בצפון ובדרום, וגם בתוך עזה. "עשינו את זה על ידי מתנדבים וגם באופן אישי", אומרת יעל. "יש ביקוש מטורף מחיילים מכל הקשת הדתית. גם עכשיו, בזמן שאנחנו מדברים, אני מקבלת הודעות בנושא".
גיל: "לא חשבנו שנגיע למספרים כאלה, אבל זה פשוט גדל וגדל. המטרה שלנו הייתה גם להציף את השם של דוד, שכמה שיותר אנשים ישמעו עליו ויכירו את סיפור הגבורה שלו. אנחנו רוצים להקים גם גינה חברתית בקיבוץ עבור נוער וחיילים בודדים. זה יהיה מקום התכנסות לפעילויות ומפגשים, עם שולחנות שש־בש. מקום שדוד עצמו היה נהנה לשבת בו. יהיה שם כיתוב על הקרב שבו הוא נפל. אנחנו רוצים להוסיף ליד המצבה שלו, בשיתוף עם המשפחה, משהו שייחד אותה ויראה שהוא היה גולנצ'יק גאה".
תמר מיטלמן: "יש לי חלום לעזור לחיילים חרדים להמשיך להיות בקשר עם הבית. להראות להם שזה אפשרי – לחיות את החיים העצמאיים והחדשים, ויחד עם זה להישאר מחוברים להורים. איזו זכות יש לי שהיינו איתו בקשר, והוא הספיק לדבר עם כולם ממש עד הרגע האחרון"
יעל: "האזכרה נתנה תחושה שהיא קצת משלימה את מה שלא היה בלוויה. לגבי השינוי בתקנות, צריך לחשוב על זה לעומק. יש משפחות שמתנכרות לילדים שלהן שנים, ופתאום ההורים חוזרים לשליטה. צריך לקבל החלטות לא רק לפי מה שהנופל אולי היה פעם, אלא מי שהוא היה בסוף ימיו".
סיפורו של דוד מיטלמן הציף גם את סוגיית מקומן של "המשפחות המלוות": מצד אחד אין להן מעמד רשמי ביחס לחייל שנפל, ומצד שני במקרים רבים הן קרובות אליו כמו משפחה של ממש. "גם מבחינה ההלכה, אסור לנו לשבת שבעה", אומר גיל. "היינו בבית והסתובבנו סביב עצמנו. זה היה מורכב ומבלבל, כי בסופו של דבר איבדת מישהו קרוב מאוד, אבל אתה לא עובר את תהליך האבל של משפחה".
יעל: "שאלו אם אנחנו רוצים לקבל טיפוליים רגשיים, אבל אין שום מעמד רשמי. פתחנו קבוצה לחברים, שיהיה להם מקום להתבטא ולשתף תמונות וסרטונים. היה שם הרבה צבע ושמחה וחופש. שימח אותי לראות אותו עושה שטויות כמו ילד, מתבטא איך שבא לו. אנחנו גם רוצים להכין מזה משהו ולעשות לו ערב זיכרון אחרי המלחמה, כשהחבר'ה שלו יוכלו לבוא".
כשאני שואלת את תמר על מחשבות לעתיד, היא מספרת: "יש לי חלום לעזור לחיילים חרדים להמשיך להיות בקשר עם הבית. להראות להם שזה אפשרי – לשמור על ההגדרה הצבאית של 'בודד' והמשמעויות שלה, לחיות את החיים העצמאיים והחדשים, ויחד עם זה להישאר מחוברים להורים. זו מתנה גם לחייל וגם למשפחה שלו".
עוברת לך המחשבה מה היה קורה אם חלילה הייתם בתקופה של נתק?
"כן. שמעתי שיש חיילים שלא נמצאים בקשר עם ההורים, ואמרתי לעצמי: תארי לך שכך היה קורה לכם. איזו זכות יש לי שהיינו איתו בקשר, והספקנו לחבק אותו בחג, והוא הספיק לדבר עם האחיות, עם הסבתות ועם כולם לאורך כל הדרך, ממש עד הרגע האחרון".
יש גישה שאומרת "אם אתה לא בישיבה – לך להתגייס". אתם בעד?
אברהם: "אנחנו לא הולכים להורות לאחרים מה לעשות, אבל זה מה שעשינו בפועל. ברור שאם דוד היה מתלבט בין האפשרויות, הישיבה היא בעינינו בעדיפות ראשונה. אבל אם לא – קודם תתגייס לצבא כמו שצריך, זה גם בונה".
תמר משתפת בסיטואציה שאירעה לאחרונה וכמעט שברה אותה: "מאיר הקטן הסתכל ברשימת אנשי הקשר בטלפון שלי, ואמר: 'אמא אני רוצה להתקשר לדוידי'. שתקתי לשנייה, ואז אמרתי: אתה יודע מה? אתה יכול לדבר איתו. הוא אמר – 'אבל דוידי לא ישמע'. הצעתי לו שידבר בכאילו ויחשוב מה אחיו יכול לענות לו. רציתי שהוא יוציא את זה. בסוף הוא חייג לתא הקולי והשאיר הודעה: 'אני מתגעגע אליך, חבל שהלכת'. זה היה רגע מצמרר".
גם את משוחחת עם דוד "בכאילו"?
"כן, בהחלט. אני מדברת איתו, אני מסוגלת גם לקחת דף ועט ולכתוב לו, וזה משחרר. חשבתי למשל על הרגעים האחרונים שלו, ושאלתי: מה הרגשת כשהיית שם לבד, וידעת שאתה עוזב את העולם בעוד כמה דקות? איך אני לא הייתי לידך באותו רגע? זכרת שאני אוהבת אותך? ועניתי לעצמי: כן. כי בכית כשהיה קשה, ושמחת כשהיו הצלחות.
"בנוסף לשיחות הרגילות הייתי מתקשרת אליו בכל יום שישי לפני הדלקת נרות ומברכת אותו. פעם אחת הוא הקדים אותי בכוונה והתקשר אליי, וזו הייתה מתנה גדולה, זו הייתה אמירה: אמא, אני מרגיש את האהבה שלך, ואני מחזיר לך. יש בזה נחמה מסוימת. פעם אחרת דיברנו ביום שישי והוא היה קצת מבואס. אחר כך הוא התקשר, וענתה לו אחת הבנות. הוא אמר לה: 'תגידי לאמא שהכול בסדר איתי, אני יודע שהיא רוצה לדעת את זה עכשיו כשהיא מדליקה נרות'. הוא תמיד ידע שאנחנו דואגים לו ומתפללים עליו. לולא הדברים האלה, זה היה נורא. לכן החלום שלי הוא להעביר מסר לכל החיילים וגם להורים: שמרו על קשר. אפשר לקבל את השונה, ולהמשיך להיות אוהבים ומכבדים, כי זה הילד שלנו לעולמי עד".
מה היית רוצה שיזכרו מדוד?
"את האהבה הזו, ההדדית. דוד היה סמל לאיך לאהוב בכל מחיר. והייתה גם האהבה של עם ישראל. ראינו את זה בלוויה ולאורך השבעה, היו שם כולם עם כולם באהבה. אני רוצה שגם הילדים שלי יזכרו שהאהבה בינינו היא תמידית, בכל מצב ובכל עת, לא משנה מה יקרה. זה נורמלי שיהיו גם בעיות, ובפרט בגיל ההתבגרות. אבל האהבה תמיד שם. וכמובן, אני רוצה שיזכרו את סיפור הגבורה שלו. שידעו שהוא אמר: אני הולך למסור את החיים שלי למען עם ישראל. אנחנו גאים בו מאוד. הוא עמד על המשמר, וזה ממלא לנו את הלב".
לתגובות: Danabet1@gmail.com
