שעת ערב ביישוב מגדלים הניצב בשיפוליו המזרחיים של השומרון, פסע מהירידות התלולות אל בקעת הירדן. התושבות מתכנסות לערב נשים, או ערב לנשות מגויסים – זה לא באמת משנה, ממילא כמעט כולן פה עונות גם להגדרה האחרונה. בתוכנית: מופע של "סטנדאפיסטית מהממת מהעוטף", ארוחת ערב מפנקת, נשנושים נדרשים וקצת ריכולים. התאווררות נחוצה בימי מלחמה.
אבל אז, "צרור יריות קטע את האירוע. זה נשמע קרוב. ומפחיד. כולן נסו מהר הביתה. התברר שבציר התנועה מתחת ליישוב היה פיגוע, ירו לעבר חייל מילואים. בנס לא קרה כלום", מתארת הדס מדמון, תושבת מגדלים, את שאירע ביום חמישי בשבוע שעבר. "היורים לא נתפסו, כי הם ברחו לכפרים הסמוכים באחת הדרכים הצדדיות שאינן חסומות".
אנחנו נפגשות בתחילת השבוע בבית קפה על אם הדרך. שש נשים, הפוך חזק, סלט קטן, לו"ז צפוף. הן קבוצה של אמהות עסוקות, שבנוסף לעבודתן השוטפת ולתפעול הבית לבדן בימי מילואים אלו, מנסות לנתב גם פעילות גועשת של פורום נשי־יו"שי תוסס, שדורש שינוי משמעותי של המצב הביטחוני ביישובים ובדרכים. הסיפור על ערב הנשים שנקטע באיבו הוא רק דוגמה אחת למציאות היומיומית שהן תובעות לשנות. המחשה לאיום שהן החליטו לא לשקוט יותר מולו.
השם שניתן לפורום החדש הוא "הצופות". "פורום נשות המגויסים, דורשות ביטחון בבית", מפרט הלוגו הטרי. יסכה כהן, גם היא ממגדלים, מספרת שהכול התחיל לפני כחודש, בעצומה שהופצה בוואטסאפ ונשאה את הדרישה הזו. "תוך שלושה ימים היו מאות חתימות, היום יש כבר 5,000. הבנו שהשטח פשוט בוער. הקמנו פורום שמתנהל מאז בוואטסאפ וברשתות החברתיות, ואנחנו כבר חודש לא ישנות. אני עם שלושה קטנים, נעם מגיע איתי לכל פגישה", היא מביטה אל תינוק חייכן שעובר כאן מיד ליד. "זה לא קל בכלל, אבל אני פשוט לא מוכנה שיתרחש אצלנו הטבח הבא. בקבוצות הוואטסאפ שלנו חברות כ־1,500 נשים שמקבלות עדכון כל יום־יומיים. יש לנו שגרירוֹת ביישובי יו"ש, והתחלנו להתרחב גם לקו התפר. זה טס. אנחנו שיושבות כאן, שש נשים שרובן לא הכירו זו את זו קודם, שותפות כולנו לאותה מטרה".
היא עובדת במועצה האזורית בנימין בקידום נוער, "ונוסעת המון בצירים של בנימין והשומרון". פעם אחת היא נתקלה בצמיג בוער, בדיוק בנקודה שבה נעלמת הקליטה הסלולרית. בפעמים אחרות ראתה אבנים מושלכות לעבר כלי רכב. "עוד לפני המלחמה הגעתי לאיזשהו שיא של חוסר ביטחון. ממש ערב שמחת תורה שיתפתי מישהי בבית הכנסת בתחושת חוסר האונים שלי. אני נוסעת בכבישים בשעות מאוחרות, והמצב נהיה ממש קשוח".
"כולם הרגישו שצריך להעביר הילוך אחרי שבעה באוקטובר", אומרת אושרת גיספאן – תושבת תקוע, אם לחמישה, מאפרת ובעלת צימר. "כמי שמתגוררת ביו"ש, ובעלה מגויס וגם הבן שלה, הרגשתי שצריך לפעול באופן אקטיבי יותר, ולא להסתפק בדיבורים".
עד כמה יש משמעות לכך שבני הזוג במילואים?
"הם בחזית, ואנחנו מרגישות לא מוגנות. הגישה של צה"ל ביו"ש היא מכילה מאוד, מאפשרת ולא לוחמנית. קראנו לעצמנו 'הצופות' כי אנחנו צופות על המצב. שומעות את ירי המקלעים מהכפרים מסביב, את הצעקות מהמסגדים. על חברה שלי זרקו אבן בשבוע שעבר כשנסעה הביתה. אם לא הייתי מכירה אותה, כנראה לא הייתי יודעת שזה קרה בכלל, כי לרוב לא מפרסמים אירועים כאלה.
"סבא־רבא שלי נמלט ברגע האחרון מפרעות תרפ"ט בחברון. יצא משם על חמור, בלי כלום. אסור להגיע לזה שוב. צריכה לצאת אמירה אחרת מצד כל מי שיש לו אחריות על ביטחון עם ישראל. מהצבא, מהממשלה".
ההרכב הממשלתי הנוכחי הוא ככל הנראה הכי פרו־התיישבותי שהיה אי פעם.
"אני חושבת שהקונספציה של להכיל את הטרור התחילה הרבה קודם", משיבה מוריה תעסן־מיכאלי מגבעת־הראל, אם לחמישה שעובדת במכללה למדינאות בירושלים. "זה משהו שהשתלט על צה"ל. הרבה ערכים פוסט־מודרניים, פסולים מאוד, השתלטו על הצבא וגם על האמירה המדינית. יש פה בוודאי גם כישלון של הממשלה הימנית, אבל יש רוחות שהגיעו מלמטה, ואותן אנחנו רוצות לשנות. אם 'ארבע אמהות' הצליחו להוציא את ישראל מלבנון, אנחנו אלפי אמהות שיכולות להחזיר מדינה שלמה ליו"ש, ולומר – כאן אנחנו נמצאות. יש לנו לגיטימציה לחיות בחבל הארץ הזה, ויש לגיטימציה לכך שישמרו עלינו כאנשים שחיים פה.
אושרת גיספאן, תקוע: "בני הזוג בחזית, ואנחנו מרגישות לא מוגנות. על חברה שלי זרקו אבן בשבוע שעבר כשנסעה הביתה. אם לא הייתי מכירה אותה, כנראה לא הייתי יודעת שזה קרה בכלל, כי לרוב לא מפרסמים אירועים כאלה"
"ברור לנו שמה שיקרה בצד הזה של הגדר, יקרה מהר מאוד גם בצד השני. אני לא חושבת שאני שונה בעניין הזה מתושבת כפר־סבא. יכול להיות שהיא תפגוש את הטרור חמש דקות אחריי, אבל זה רק עניין של נוחות של המחבלים, החלטה שלהם לאן הם רוצים להגיע קודם".
שקר האבטחה
מובילות הפורום נועדו כבר עם כמה חברי כנסת, ובהם שמחה רוטמן וצבי סוכות. הגורם הצבאי רם־הדרג ביותר שפגש אותן עד כה היה אלוף יהודה פוקס, מפקד פיקוד מרכז. הן ישבו איתו כשעתיים, ולדבריהן הוא הופתע לשמוע עד כמה עמוקה תחושת חוסר הביטחון של התושבים. "פרטנו את זה לפרטים", מתארת תעסן־מיכאלי. "דיברנו על מה המשמעות של ביטחון. יש למשל תופעה של סינוור באמצעות לייזר לתוך הבתים בעלי, ואנחנו רוצות שיתייחסו לאירועים האלה כאל הפרת סדר. ואם בפייסבוק של הכפר הסמוך מפרסמים תמונות של המעיין ששופץ בשילה, כולל תמונות של הנערים שנמצאים שם – אנחנו רוצות שזה יוביל למעצרים. שלא תהיה הכלה לטרור, ושקו ההגנה יהיה רחוק מאיתנו גם פרקטית וגם באופן רעיוני. שלא יהיה חמאס בעזה, וגם לא ביו"ש. אם הרשות הפלסטינית לא לגיטימית בעזה, כמו שראש הממשלה אומר, היא גם לא לגיטימית ביו"ש. איך יכול להיות שלמפקד הפיקוד אין הנחיה מדינית להתייחס לרשות הפלסטינית כאויב?
"ברור לי שאירוע כמו שבעה באוקטובר יכול לקרות גם פה. הכוונות שלהם ברורות לחלוטין. האם הם יכולים לממש אותן? גם זה די ברור. אנחנו התצפיתניות שאומרות – זה כבר פה, על הגדר שלנו", היא רומזת לטענות על זלזול באזהרות שהעבירו התצפיתניות בגבול רצועת עזה, קודם לאסון שמחת תורה. "פוקס אמר לנו: 'את עניין הלייזר לא הכרתי, את יריות המקלעים לא הכרתי'. מה זאת אומרת לא הכרת? בסוף הפגישה שאלתי אותו מה הוא חושב, והוא השיב שלדעתו יש בעיה בתיווך בין צה"ל למתיישבים, ואנחנו לא מספיק מרגישים את מה שהצבא עושה. כלומר – כל הבעיה מבחינת צה"ל היא ביחסי הציבור. לא הלייזרים, לא הפרות הסדר הקבועות מדי שבוע, לא יידויי האבנים או הירי, אלא התיווך. ובאמת, אחרי שבוע יצא סקר מטעם הצבא, שבדק איך התושבים היו רוצים לקבל מצה"ל את המידע. ברצינות? זה מה שיצאת איתו מהפגישה?"
מוריה תעסן־מיכאלי, גבעת הראל: "בשנה האחרונה הייתי עסוקה בפרויקט של איחוי שסעים ומפגש בין אוכלוסיות. מאז שבעה באוקטובר אני מבינה שבפירמידת הצרכים, עוד לא הגענו לשיח החברתי; אנחנו עדיין במלחמה על הקיום. אם אתה חושב שאין לי זכות להתקיים כי אני מתנחלת, הבעיה היא אצלך, לא אצלי"
אולי הוא התכוון לומר שדווקא יש פעילות צבאית נרחבת לסיכול פיגועים, אבל התושבים לא מרגישים בה.
"זה לא רק זה. היה גם זלזול בנוגע למסיק". היא מספרת שהנשים שטחו בפני פוקס טענות על התקרבות של מוסקים פלסטינים ליישובים היהודיים, "ובתשובה נאמר לנו 'מה אתן רוצות? שאדם שמוסק את העצים שלו כבר ארבעים שנה, לא ניתן לו להיכנס?'. הוא אמר שמגיעים למטעים רק אנשים שיש להם אישור. אבל אנחנו יודעות מה קורה במסיק. חלק נכנסים עם אישור, חלק בלי. הצבא לא יודע מה קורה בשטח, אנחנו יודעות. כשאני רואה אותם במרחק מאה מטר מהיישוב, למישהו יש בקרה אם הם קיבלו אישור או לא? הביאו בעבר גדודים לאבטח את המוסקים מפני המתנחלים הנוראים. לאחרונה גם פרסמו שקרים, כאילו האלוף מאוים בידי המתנחלים. אלה פשוט שטויות".
היו כרזות נגדו.
"שלטים הם לא אלימות. אם הוא באמת היה מאוים על ידי מתנחלים, לא היו מכניסים אותנו לפגישה אצלו עם הנשק שלנו. לא היה בידוק בכניסה ולא כלום. הקמפיין על איומים נראה כמו חלק ממסע דה־לגיטימציה מתוזמר היטב נגד המתנחלים".
"מה שהפיל לי את האסימון, יותר מאירועי שבעה באוקטובר, היה המסיק", אומרת מדמון. "אני גדלתי במושב בני־דרום, למדתי בקבוצת יבנה. עד שמחת תורה הייתי השמאלנית של הבית. ואז חודש אחר כך, בשישה בנובמבר, נתנו להמוני ערבים למסוק זיתים ליד היישוב. זה שבר אותי, כי הבנתי שתפיסת הביטחון לא השתנתה אחרי הטבח. את רואה שאצל הצבא לא היה סוויץ'. לנו נהפכו החיים, ולפלסטינים מאפשרים להמשיך בשגרה".
תושבי מגדלים, מספרת מדמון, ראו באותו יום המוני מוסקים מקיפים אותם מכל עבר. פלסטינים הסתובבו לדבריה גם על שביל הביטחון של היישוב, ליד הגדר, שם אין עצי זית. בקבוצת הווטסאפ של נשות היישוב, העונה לשם "הצילו למי יש חלב", התחילה התכתבות סוערת. מתוך הסערה הן החליטו לעשות מעשה סמלי. "בצהריים יצאנו הנשים והילדים במכוניות, עם מוזיקה, שירים ודגלי ישראל. עשינו סיבוב סביב היישוב, כדי להראות נוכחות, ולהראות גם לילדים שלנו שאנחנו פה.
"אבא שלי ז"ל היה ניצול שואה. חשבתי שהוא כבר נלחם בשבילנו, אבל אחרי המסיק הגיע תורי להילחם בשביל הילדים שלי. עד עכשיו היה לי נוח לשבת על הגדר, תרתי משמע. אני יודעת שאשלם מחירים אישיים מול מכרים שפחות יאהבו את הפעילות הזאת שלי, ואני יודעת שיש אנשים שיחלקו עליי. פעם הייתי הולכת בין הטיפות, אבל עכשיו זה הביטחון של הילדים שלי. מעבר לזה, מדובר במלחמה של עם ישראל. אני חושבת שנשות ראש־העין וכפר־סבא צריכות להיות מוטרדות מהמצב לא פחות מאיתנו".
"מה, יש מקלעים סביבכם?"
משתתפת נוספת במפגש היא שרון אבני (39), אופטומטריסטית במקצועה, תושבת תקוע. היא אם לשלוש בנות, ובן זוגה משרת בכוחות הביטחון. "אנחנו מורגלים להקדיש את חיי המשפחה לביטחון המדינה. במרבית השבתות אני עושה בעצמי קידוש וגם הבדלה", היא מספרת, ישובה בכיסא הגלגלים שאליו היא מרותקת בעקבות תאונת דרכים קשה. יומיים אחרי השיחה עם האלוף נכחה אבני גם בפגישה שקיימו נציגים מגוש עציון עם סגנו. "אנחנו מכירים את המספרים של כמה כוחות יש, יודעים שהצבא עושה המון. היו מעצרים רבים של אנשי חמאס באזור שלנו. אבל הבעיה המרכזית היא לא חוסר פעילות; השאלה היא אם מכירים באיום או לא. למשל עניין הלייזרים שעלה פה. לא יכול להיות שאישה בשומרון רואה קרן לייזר מגיעה למטבח שלה, והיא לא יודעת אם זה ילד שמשחק בכפר ממול, או שמדובר בסמן מטרה של נשק חכם שמכוון אליה. סנוורים בלייזר יש כל הזמן בכבישים אצלנו, זה הוביל כבר לתאונות.
"אנחנו מבקשות שיכירו בכל הפנים של הטרור. אני גרה קרוב לגדר של תקוע, ואנחנו הקו הראשון. ידענו הצתות שהגיעו עד החצרות שלנו, כבר פינו אותנו בעבר מהבתים בגלל אירועים כאלה. אני שומעת ירי ליד הבית שלי. לפני שומר חומות זה היה ירי של נשק קל, היום זה כבר ירי מקלעים. אני לא יודעת לאן הוא מכוון, אבל אני יודעת שיש מקלע, ושהוא ממש קרוב. כשפונים לחמ"לים האזרחיים הם עונים לנו שהצבא מודע לכך, אבל כשמדברים עם קצינים בכירים הם אומרים – 'מה, יש מקלעים סביבכם?'. כלומר, יש פער.
"אנחנו מברכות על הפעולות שכן נעשות בידי הצבא, אבל כבר שנתיים אנחנו מזהירות שיש הסלמה. לא יכול להיות שהילדים שלנו שמשחקים בחוץ, רצים פתאום הביתה באימה בגלל הצרחות מהמסגדים. אי אפשר לחיות ככה. גם לדרך הפעולה הזאת צריך להתייחס. צריך לראות אותנו, התושבים, כגששים שנמצאים בשטח עצמו. לא לנפנף אותנו כמו שעשו לתצפיתניות או לנגדת מ־8200. אם מערכת כריזה של מסגד מסוים מוציאה איומים ומשמשת אמצעי קשר לצורך פח"ע, תנו על זה את הדעת. ביקשנו מהאלוף – תגביל את המסיק שנעשה צמוד ליישובים ולצירים ההכרחיים שלנו. אל תתייחס אלינו כאל הזויות בגלל הבקשה הזו. אנחנו מכירות את הגזרה. יש די והותר עצי זית שניתן למסוק, כך שהפרנסה של הכפרים הערביים לא תיפגע. אין לנו שום רצון שייגרם להם סבל או הפסד כספי, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון הביטחון שלנו".
מוריה פסל מעלי (42) היא אם לעשרה ילדים "וחולמת על 11". הגדול בן 20, כרגע משרת בעזה, הקטנה בת שנה, מטיילת עכשיו בחוץ עם אחת מאחיותיה. גם בעלה של מוריה מגויס, וגם הוא בעזה. את הבן היא פגשה רק פעם אחת בחודשיים האחרונים. "הוא לא ראה את הבית, אנחנו נסענו אליו. לעובדה שכולם מגויסים יש משמעות גם מבחינת הדה־לגיטימציה שעשו לנו כציבור. מדברים עלינו כאילו אנחנו פורעי חוק שנלחמים בצבא, מתנגדים לצבא, אבל בפועל הצבא זה אנחנו. כל החברים של הבנים שלי משרתים ביחידות הכי קרביות שיש. אי אפשר לבטל אותנו. אי אפשר בגלל אוכלוסיית שוליים, להחיל דעה מסוימת עלינו כציבור".
מה השתנה אצלך אחרי שבעה באוקטובר?
"בימים הראשונים בער לי הראש. בער, כי הייתי צריכה לחשב מחדש את כל התפיסות שלי. אני מתנחלת אומנם, אבל תמיד האמנתי שרוב האנשים שחיים מולנו רוצים להתפרנס בכבוד, לגדל ילדים בנחת. אפילו חשבתי בנאיביות שאנחנו חולקים אמונה בא־ל אחד, חולקים אהבה לאותה אדמה, חולקים את הנוף. אהבתי לדמיין שכשאני תולה כביסה, מישהי מהכפר הסמוך תולה בדיוק את אותם בגדים, ויש לה אותן שאיפות. האמנתי שאצלנו יש דו־קיום: אנחנו קונים יחד ברמי לוי, נוסעים יחד בכביש. ואז המציאות התפוצצה לי בפנים.
"גם קודם לכן ידעתי שקיים סיכון במקום שבו אני גרה, אבל לא הרגשתי שיש פצצה מתקתקת. הפיגוע הקשה בקיץ בתחנת הדלק בעלי (שבו נרצחו ארבעה ישראלים, וארבעה נוספים נפצעו – הכ"ח) היה סימן ראשון לכך שהילדים שלי גדלים עם איום בתוך הבית ממש. ואז אני מתעוררת בשבעה באוקטובר מצלצול הטלפון של בעלי, כי מתקשרים אליו בחג להזעיק אותו, והוא והבן שלי נעלמים מהבית. כשבעלי היה בדרך באותו יום, נהגי מכוניות פלסטיניות שנסעו מולו סימנו לו 'וי' בידיים. הבן שלי כתב לי שהוא ראה במלחמה דברים שלא נותנים לו מנוח. שהוא מרגיש שהוא נלחם כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר.
"הייתי בטוחה שכמו שכולם מדברים על התפכחות, גם ראשי המדינה וקובעי המדיניות בוחנים מחדש את התפיסות שלהם. נתתי בהם המון אמון, והנה אני שומעת אמירות שהן כמו חלולות. אם ראש הממשלה אומר שאבו־מאזן לא ראוי לשלוט בעזה, אז סליחה, כאן הוא כן ראוי? איך זה יכול להיות?"
אבני: "גם מי שלא נצליח לשכנע אותו מבחינה מוסרית, אנחנו רוצות שלפחות מבחינה אובייקטיבית הוא יסתכל למציאות בעיניים. לאחרונה נמנע מגה־פיגוע בלב ירושלים בזכות מחסום שמנע מהמחבלים להיכנס. אם לא היה מחסום, ואם לא הייתה התיישבות, היה מתרחש פיגוע אדיר בבירה".
תעסן־מיכאלי: "אומר עוד משהו על התפכחות. במשך כל השנה האחרונה הייתי עסוקה בפרויקט של איחוי שסעים ומפגש בין אוכלוסיות שונות במדינת ישראל. השינוי שהתחולל אצלי מאז שבעה באוקטובר זו ההבנה שבפירמידת הצרכים, עוד לא הגענו לשיח החברתי; אנחנו עדיין במלחמה על הקיום.
"ביישובי הדרום אומרים 'אנחנו לא חוזרים הביתה עד שהגבולות שלנו יהיו בטוחים'. בצפון אומרים 'לא נחזור כל עוד לא יפתרו את הסיפור עם חיזבאללה'. אבל כשאני אומרת שאני מפחדת, אומרים לי 'למה אתם יוצאים נגד הצבא?'. אז סליחה, אני מחזיקה תעודת זהות כחולה, ואני ראויה להגנה. אם בצד השני אין הבנה שמגיעה לי הגנה, השיח החברתי איתו יצטרך לחכות קצת. זו הייתה ההתפכחות שלי. מגיע לי להתקיים, ואם אתה חושב שאין לי זכות כזו כי אני מתנחלת, הבעיה היא אצלך, לא אצלי".
מוריה פסל, עלי: "הייתי בטוחה שכמו שכולם מדברים על התפכחות, גם ראשי המדינה בוחנים מחדש את התפיסות שלהם. והנה אני שומעת אמירות שהן כמו חלולות. אם ראש הממשלה אומר שאבו־מאזן לא ראוי לשלוט בעזה, אז סליחה, כאן הוא כן ראוי? איך זה יכול להיות?"
עשרה נהגים, שמונה רוצחים
אתן חושבות שהשיח כאן סביב השולחן מעיד על תזוזה בדעת הקהל של פלח התיישבותי מסוים, שאפשר לכנות אותו הבורגני יותר?
תעסן־מיכאלי: "כן. כי כשיש איום קיומי, חוזרים לדרישה הבסיסית של הגנה. אני גם הפסקתי לקרוא ליו"ש 'עוטף ישראל'. תקפצו לי, אני לא עוטפת של אף אחד. אם כבר, אתם עוטפים את יו"ש. אנחנו יושבים פה על השדרה המרכזית של מדינת ישראל. אתם באמת רוצים את המפה הרזונת בלי יהודה ושומרון? ולגבי הטענות ל'אלימות מתנחלים' – בכל פעם שראיתי בשנים האחרונות הרבה כוחות בכביש, ידעתי שיש אירוע של יהודים נגד ערבים, ולא להפך. זו הזיה".
אבני: "אני מצפה מאיתנו כחברה להוקיע באופן מוחלט את ההזיות על 'אלימות מתנחלים'. ייתכן שעד עכשיו היינו בנות יענה, אמרו עלינו דברים איומים וזה עבר לידנו. אני אומרת: אם יש ילד שפשע, תתייחסו לזה כאירוע פלילי ותענישו בהתאם. מדובר במקרים בודדים, בעבריינים. אל תמציאו מושגים כמו אלימות מתנחלים".
"אלימות מתנחלים" היא מונח מרכזי אצל בכירים בוושינגטון, בעקבות קמפיין ארסי מושקע של ארגונים ישראליים ובינלאומיים. יש לכן כוח להילחם נגד קמפיין כזה?
"ברור לי שמה שאנחנו עושות זה להחזיר כוכבים לים, כמאמר המשל", משיבה תעסן־מיכאלי. "אבל אם אני גורמת אפילו לאדם אחד לראות את הנתונים האמיתיים של המשטרה בנוגע למקרי האלימות, יש סיכוי שבפעם הבאה, לפני שהוא ידבר שטויות, הוא ייזכר במספרים. יש לנו כוח, ואנחנו חייבות לצבור אפילו יותר כוח ולהפסיק את השקר הזה. זו עלילת דם לכל דבר ועניין, והיא חוצה את האוקיינוס וחוזרת אלינו בחזרה. אני צריכה להתנצל על דברים שלא עשיתי, לא הייתי מדמיינת לעשות, וגם הילדים שלי לא היו מדמיינים לעשות? על מקרים שחלקם פייק וחלקם מנופחים? אפילו בדו"ח של המשטרה, שחושף עד כמה הנתונים של 'אלימות המתנחלים' נמוכים, כללו כל תלונה, בלי לציין אם האירוע התחיל מזריקת אבנים על ידי ערבים. נכון שזה קמפיין שכמעט בלתי אפשרי להתמודד מולו, אבל חייבים להתחיל לומר בקול שיש פה עלילת דם שכל תכליתה להוציא את ישראל מיהודה ושומרון, ולהחזיר אותנו לחלום שתי המדינות. לא באמת מעניין אותם אם יש אלימות מתנחלים או לא. רק רוצים לכלול אותנו בתוך פרויקט אנטישמי לחלוטין, להתיר את דמנו.
שרון אבני, תקוע: "לא יכול להיות שהילדים שמשחקים בחוץ, רצים הביתה באימה בגלל הצרחות מהמסגדים. צריך לראות אותנו, התושבים, כגששים שנמצאים בשטח עצמו. לא לנפנף אותנו כמו שעשו לתצפיתניות או לנגדת מ־8200. אם מערכת כריזה של מסגד מסוים משמשת אמצעי קשר לצורך פח"ע, תנו על זה את הדעת"
"נמאס לי. ממש נמאס. אני לא מתנצלת, לא מתנחמדת. אם אתם רוצים לטפל באלימות שיש לכאורה בקרב המתנחלים, טפלו בה. גם המקרים שהיו, חמישים אחוז מהם בכלל לא בוצעו בידי תושבי יו"ש. אז אני אחראית על מי שמגיע מכפר־סבא? תושבי כפר־סבא כבר התנצלו על זה? עכשיו במלחמה יש אצלנו ביישובים תשעים אחוזי גיוס. אז זה נחמד, מקסים, אנחנו קצת לגיטימיים. ומה ביום שאחרי?"
מדמון: "אני מרגישה שמדינת ישראל תקועה ב־6 באוקטובר. אחרי שמחת תורה אמרתי לעצמי שאם חטפנו כזו מכה, עכשיו כולם מכוונים לנצח את האויב האכזר. אבל מתברר שלא. צריך להבין שכמו שיש חזית בדרום ובצפון, יש חזית גם ביו"ש, אבל נראה שבגזרה הזו עדיין משחקים איתם בחתול ועכבר. בתקופה שאחרי שמחת תורה הייתה הרתעה, הרגישו את זה. נפלה עליהם בעתה ופחד. אבל כעבור שבועיים הם חזרו לא לתת לנו לעקוף בכבישים, חזרו לעשות תנועות מגונות לנהגות ולכוון לייזרים לעיניים. היעד שלנו ב'הצופות' הוא שבסיום המלחמה הזו יהיה ביו"ש ביטחון כמו שיש בכל מדינת ישראל. למנוע טבח נוסף, זה היעד האמיתי".
תעסן־מיכאלי: "מהסקרים שבדקו את שיעורי התמיכה בטבח, עולה שכשאנחנו נוסעות בדרכים, שמונה מכל עשרה פלסטינים שנוסעים לצידנו הם רוצחים בפוטנציה. המצב בכבישים לא הולם את המציאות הזאת. אפשר למנוע תנועה שלהם ואפשר לווסת אותה יותר, אבל אי אפשר להמשיך במה שהיה עד לפני חודשיים. אנחנו רוצות לדעת שכמו במקרה של הפיצרייה בחווארה, שנהרסה כי עשתה שימוש בתמונת חטופה, כך כל מי שתומך בטרור יוקע מיד.
"אנחנו מתריעות על הסיפור הבא, והדבר הזה יכול לקרות פה בכל רגע. כל מי ששומע אותנו ולא עושה כלום, אשם במחדל הבא. מי שלא משנה את תפיסת הביטחון שלו, הוא חלק בלתי נפרד מהמחדל הבא".
תגובת דובר צה"ל: מתחילת המלחמה מתבצע שיח שוטף של גורמי הצבא, ובהם מפקד פיקוד המרכז, עם התושבים וראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון. במסגרת הפגישות, הציג מפקד הפיקוד את הפעולות ההתקפיות הנרחבות שמבוצעות בכל לילה לסיכול טרור בכל הגזרה. באשר למסיק הזיתים, בנוסף לאלפי משרתי המילואים שגויסו למטרות הגנה על הישובים, נקבעו השנה הנחיות מחמירות הדורשות תיאום מקדים, התארגנות והיערכות למול הישובים ואבטחה צמודה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
