סוזן דסוקי זוכרת היטב את רגעי המפגש הראשונים שלה עם המפונים מעוטף עזה. מיד כשנכנסה לאחד המלונות הגדולים באילת היא ראתה מולה מאות בני אדם – מבוגרים, צעירים וילדים קטנים – שרויים בהמולה מטורפת ובבלגן גדול. "הייתה שם בחורה צעירה שחוותה התקף חרדה. היא רעדה כולה, וחיפשה עובד סוציאלי שיעזור לה להשיג תרופה להרגעה", משחזרת דסוקי. "המשכתי לעבור ממלון למלון, ובכל מקום ראיתי אנשים בהצפה רגשית גדולה. חלקם באבל, חלקם בדיכאון, הרבה ילדים מתרוצצים והרבה סימנים מדאיגים של נוער בסיכון. מחלקת הרווחה המקומית של העיר, שהשקיעה את כל משאביה במפונים, כבר הגיעה לסף ההכלה שלה".
אני נפגש עם דסוקי בלובי של אחד המלונות באילת, שבעה שבועות לאחר אותו יום של כאוס ומצוקת כוח אדם. זה הערב האחרון שלה בתפקיד החירום שקיבלה על עצמה, כמנהלת שירותי הרווחה במלונות המאכלסים את המפונים בעיר. למעשה היא ניהלה בתקופה הזאת את "מחוז אילת" של משרד הרווחה – מחוז שלא קיים בשגרה, ונוצר כדי לסייע לאזרחים הרבים שנשלחו לשם מהנגב המערבי. במשך קרוב לחודשיים שהתה כאן דסוקי כמעט ברציפות, עם גיחות קצרות למשפחתה בבת־ים. יום לאחר שיחתנו היא תחזיר את ניהול שירותי הרווחה באילת למחוז הדרומי של המשרד, ותשוב בעצמה לתפקידה הקודם: מנהלת "אגף בכיר – טיפול באוכלוסיות קצה חוץ־ביתי" של משרד הרווחה. במסגרת זו היא אחראית על מתן מענה לדרי רחוב, נשים בזנות, מכורים צעירים, חסרי עורף משפחתי, נוער בסיכון במצבי קיצון ושאר אנשים שנמצאים בקצה רצף הסיכון. תחום נוסף שנמצא באחריותה הוא חקירות ילדים.
אף שבהכשרתה היא עובדת סוציאלית, בימים כתיקונם דסוקי היא אשת מטה שנמצאת פחות בשטח. כל זה השתנה מיד אחרי שבעה באוקטובר. "התעורר אצלי צורך עז לתרום את חלקי למאמץ המלחמתי", היא מספרת. "ידעתי שהתפקוד של האגף שלי לא נפגע כמעט, ולכן הרשיתי לעצמי לרדת לשטח. ביומיים הראשונים התנדבתי ביחידת להב 433 של המשטרה וליוויתי שם אנשים שדיווחו על בני משפחתם כנעדרים. בינתיים במשרד הרווחה קיימנו הערכות מצב מדי יום, וביום החמישי ללחימה הבנו שמתחיל להיווצר מוקד גדול של מפונים במלונות באילת. התבקשנו, כל מנהלי האגפים, לעודד את העובדים שלנו להגיע לשם. סמנכ"ל המשרד עמוס ישי, קרא לי והציע לי את ניהול המערך הוא הסביר לי את גודל המחויבות והמשימה ואת הצורך לשהות באילת לתקופה ארוכה כדי לייצר רציפות תפקודית, ולאחר מחשבה הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות כי זו משימה לאומית".
עשרות אלפי מפונים הגיעו לאילת בשבוע הראשון של המלחמה. העיר התיירותית שבה מתגוררים כ־50 אלף איש הכפילה את עצמה תוך ימים אחדים, כשהפעם היא קולטת אוכלוסייה שאינה מורגלת בה – משפחות שלא הגיעו לכאן כדי לנפוש ולצרוך תיירות, אלא כדי להימלט מאזור סכנה אחרי שעברו טראומה קשה. מחוז דרום של משרד הרווחה, מסבירה דסוקי, לא היה מסוגל באותם ימים לקחת אחריות על הטיפול בכל המפונים. "זה המחוז שהרשויות שלו נפגעו בצורה הכי קשה במתקפה, והוא התמודד עם אירוע רב־זירתי מורכב מאוד. הפינוי לא נעשה באופן הכי מסודר. תושבי שדרות למשל נשלחו לחמישה מוקדים ברחבי הארץ, ולשכת הרווחה של העיר לא הייתה יכולה להתפזר לחמישה מקומות שונים. בנוסף, רבים מהעובדים הסוציאליים של המחוז הדרומי פונו בעצמם מבתיהם, מה שהעצים את הקושי. באנו ואמרנו שאנחנו, אנשי המטה, ניתן את המענה בשלב הזה במקום המחוז".
בלי להבין עדיין את משמעות התפקיד שלקחה על עצמה, התייצבה דסוקי למחרת בתשע בבוקר באילת. היא הרכיבה לעצמה מטה מצומצם מעובדות סוציאליות מקומיות, קיימה סיור ראשוני במלונות ונפגשה עם מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיריית אילת, שניסתה בעזרת כוח האדם המצומצם שלרשותה לספק מענה ראשוני לאלפי המפונים. "צריך היה להתנהל בעדינות מול הגורמים המקומיים", אומרת דסוקי. "אמרתי למנהלת שם: מה שעשית עד עכשיו היה מצוין, ואני אשלים אותך עכשיו בכוח אדם. היא כבר הציבה את אנשיה ב־12 עמדות של משרד הרווחה שהוקמו במלונות. בכל עמדה היו שני עובדים סוציאליים – הראשון מנהל, מתכלל את המשימות מול גורמים אחרים וממפה צרכים, והשני מקיים התערבויות קונקרטיות ומעניק טיפול ומענה סוציאלי ונפשי, זוגי או קבוצתי. התחלתי להקים עמדות נוספות, והגענו ל־33 עמדות מתוך 47 מלונות שיש בהם מפונים. המלונות האחרים הם אלה ששוהים בהם עד 300 איש. בשלב מסוים מנהלת מחלקת הרווחה אמרה לי שהעובדים שלה נשחקים, ויש לה גם משימה של טיפול בתושבי אילת. נכנסנו בהדרגה לנעליים שלהם והחלפנו אותם בכל המלונות, מלבד שניים שהם ביקשו להשאיר בידיהם".
השכבה השקופה
בימים הראשונים עסקו הצוותים בצרכים הבסיסיים ביותר של המפונים. הם דאגו שכל אחד מתושבי העוטף השוהים באילת יזכה לקורת גג, מזון ותרופות, והתערבו במשברים במקרה הצורך. הצוות של דסוקי היה אחראי גם על מסירת בשורות קשות למשפחות שיקיריהן זוהו כנרצחים. לאחר כמה ימים, עם המעבר לשגרת חירום, החלו לצוץ בעיות אחרות. דסוקי מספרת כי היא הייתה מוטרדת בעיקר מסוגיית בני הנוער. "אני מגיעה מהתחום של נוער בסיכון, ורגישה במיוחד לאוכלוסייה הזאת. שמעתי מהעובדות שלי שהרבה מאוד אמהות פונות לעמדות שלנו כדי למצוא מסגרות לילדים הקטנים, הבחנתי שיש פניות בנושאים מגוונים, אבל לא ראיתי התייחסות לשכבה של הנוער. היא הייתה נעדרת, שקופה, כאילו אין בני נוער מפונים באילת.
מחוז דרום של משרד הרווחה, מסבירה דסוקי, לא היה מסוגל לקחת אחריות על הטיפול בכל המפונים. "הרשויות שלו נפגעו בצורה הכי קשה, ורבים מהעובדים הסוציאליים פונו בעצמם. בנוסף, פינוי התושבים לא נעשה באופן הכי מסודר. תושבי שדרות נשלחו לחמישה מוקדים, ולשכת הרווחה של העיר לא הייתה יכולה להתפזר לחמישה מקומות שונים"
"זה הדליק אצלי את כל הנורות האדומות. צריכים לזכור שבשלבים הראשונים לא היו עדיין מסגרות חינוך למפונים, לא הייתה תעסוקה לנוער, ובנוסף העיר אילת כשלעצמה יש בה לא מעט פיתויים לנוער. ההצטברות של כל אלה יחד הופכת לגורם סיכון ממשי. הבנתי שבני הנוער לא יבואו לעמדה שלנו מיוזמתם, וגם ההורים שלהם לא יגיעו בשבילם. אנחנו חייבים לחפש אותם באופן אקטיבי".
דסוקי ואנשיה החלו לפעול בכמה מסלולים. "הדרך הפשוטה הייתה לקרוא לאנשי מחוז דרום של משרד החינוך ולעו"סים של הרשויות המקומיות שתושביהן פונו, ולבקש מהם למפות ולאתר על בסיס הרשימות שבידיהם את בני הנוער שלהם, כדי שניתן לתת להם מענה חינוכי ותעסוקתי על בסיס פלטפורמות שקיימות באילת. במקביל הבנו שלא מספיק לפעול בכל מלון ומלון: חייבים לייצר גם מענה רוחבי לנערים שלא מגיעים למסגרות החינוך, ומסתובבים בחוסר מעש".
כך נולד המתחם המיוחד לנוער – אוהל גדול הממוקם בטיילת הנושקת לחופה הצפוני של העיר. האוהל, שהוקם בהובלת עיריית אילת, החברה למתנ"סים וגורמים נוספים, דומה במתכונתו לאוהל שמפעילה העירייה מדי שנה כחלק מהתוכנית הלאומית "קיץ בטוח באילת". הרעיון מאחוריו הוא לספק לבני הנוער מקום חברתי אטרקטיבי לבילוי בשעות הערב, וכך לצמצם את השוטטות שלהם ברחובות ובחופים. מאות בני נוער פוקדים את המתחם, שפתוח מדי ערב משבע ועד חצות.
אני מגיע לאוהל יחד עם דסוקי בשעת ערב. במתחם אפשר למצוא משחקי שולחן, פינות יצירה, מרחבי מפגש ושיח, כלי נגינה, עמדה של מרק חם והרבה עובדים ומתנדבים של יחידת הנוער בעיריית אילת, לבושים חולצה הנושאת את הכיתוב "באנו לחבק". מלבד הפעילויות הקבועות יש כאן גם תוכנית תרבות שכוללת הופעות מוזיקה וטורנירים של שש־בש וכדורגל. בכל ערב נוכחים באוהל גם עובד סוציאלי או שניים, ששוהים במקום עד שעת הסגירה ועוקבים אחרי נערים שנראים כדורשים מעקב. דסוקי מספרת כי בימים הראשונים להפעלתו של המתחם, התקיים דיון בסוגיית נוכחותם של גורמי טיפול במקום. "העמדה שלי הייתה שחייבים להיות כאן עובדים סוציאליים ואנשי טיפול. אם אתה מרכז נוער במקום מסוים ולא מנהל אותו מבחינה טיפולית־מקצועית, המקום עצמו עלול להפוך לפוגעני עבור נערים בסיכון, ויש חשש שיתפתחו שם סחר בסמים, שידול לזנות, פגיעות וניצול. היו שהתנגדו לכך. אמרו שזה לא אוהל טיפולי, ושהנוכחות של עו"סים עלולה להרתיע, אבל אני התעקשתי ואמרתי שזה לא יכול להיות רק מקום שמעבירים בו את הזמן. חייבות להיות עיניים מקצועיות שיעשו עבודת איתור של נוער בסיכון".
איך מגיעים לנוער שלא מבקר במתחם?
"בשלב מוקדם מאוד הבנו שיש צורך גם באיתור אקטיבי ברחובות ובחופים, ולכן החלה להיעשות עבודה כזאת, והיא עוד צריכה להתרחב. גילינו גם תופעה של כניסת הרחוב אל המלון. מתברר שבשעות הקטנות של הלילה מתקיימים גם בתוך המלונות מפגשים מועדים לפורענות, שכוללים בין השאר שימוש בסמים. אנחנו מפתחים עכשיו תוכניות לבתי המלון, והמטרה היא שעובדים סוציאליים יגיעו לשם בלילות וייזמו מגע עם הנערים האלה".
חנוכיות במקום שוטטות
כדי לנתב את בני הנוער של העוטף לעשייה חיובית, נעזר הצוות של דסוקי בפלטפורמה ייחודית הפועלת באילת כל השנה: "הבית של סוזן", שעוסק בשיקום בני נוער בסיכון באמצעות הכשרה אמנותית, תעסוקתית ורגשית והקניית כישורי חיים. הבית נקרא על שמה של סוזן קפלנסקי ז"ל, שחלמה לעזור לצעירים באמצעות אמנות. שלושה סניפים יש ל"בית של סוזן": בירושלים, בבית־שמש ובאילת. הנערים והנערות שמגיעים אליהם לומדים ליצור כלי זכוכית, קרמיקה ותכשיטים, עובדים בתחומים האלה ומקבלים שכר על עבודתם. צוות מקצועי של אמנים, מתנדבים ואנשי טיפול מלווה אותם ומקנה להם כישורי חיים ומיומנויות. בזמן שגרה עובדים בסניף האילתי 35 בני נוער, ובחודשיים האחרונים נקלטו במקום עוד 35 נערים ונערות מיישובי העוטף.
עם הפעלתו של המתחם המיוחד לנוער, התקיים דיון בסוגיית נוכחותם של גורמי טיפול במקום. "היו שהתנגדו לכך, אמרו שהעו"סים עלולים להרתיע, אבל אני התעקשתי שחייבות להיות עיניים מקצועיות שיאתרו נוער בסיכון. אחרת, המקום עצמו עלול להפוך לפוגעני, ויש חשש שיתפתחו שם סחר בסמים, שידול לזנות, פגיעות וניצול"
כשאנחנו מגיעים לביקור במקום, יחד עם סמנכ"ל משרד הרווחה עמוס ישי, אנחנו מוצאים את הנערים שוקדים על הכנת ערכות של חנוכיות מעוצבות. "אנחנו מומחים בעבודה עם נוער, ולא משנה מהיכן הוא מגיע", מספרת קרן אור כלפון, המנהלת. במשך שמונה שנים היא עבדה בבית של סוזן בירושלים, ולפני 11 שנה הדרימה לאילת כדי לפתוח ולנהל את השלוחה המקומית. "בתחילת המלחמה הרבה גופים ועמותות באו לקבל ממני קורסים, סדנאות וחומרים. עובדי רווחה מהמלונות סיפרו לנו שהנערים מסתובבים בלילות, עושים שטויות, ושאין להם למה לקום בבוקר כי אין להם סדר יום. אמרנו לעצמנו – אנחנו יודעים לעבוד עם בני נוער בסיכון או כאלה שסובלים מטראומה, למה שלא נוסיף ידיים עובדות למקום בתקופה של ייצור החנוכיות, וכך ניתן סיפוק ותחושת ערך לנערים מהעוטף שאיבדו הכול. העבודה כאן גם מניבה להם שכר, וגם מעניקה להם אפשרות לחזור לעצמם ולהיות יצרנים ומועילים. המקום הזה מספק להם בית, יש להם לאן להגיע".
"כדי לפתוח תוכנית חדשה לנוער בסיכון נדרשת שנה בממוצע", מסבירה דסוקי, "ולכן העדפתי לחפש פלטפורמות קיימות במרחב. שמעתי על 'הבית של סוזן' מהעובדות שלי במשרד, הגעתי, ראיתי את העבודה המדהימה שנעשית כאן, ויצרנו את החיבור". משרד הרווחה הגדיל את התקציב המועבר לבית של סוזן, הצוותים של דסוקי במלונות הכינו רשימות של בני נוער שהביעו עניין ראשוני להשתלב בעבודה במקום, והצוות של כלפון קלט אותם.
"היו להם המון חששות, אבל אחרי ששוחחנו הם נתנו בנו אמון", מספרת כלפון. "בהתחלה הכול היה באיטיות. העיניים שלהם היו מושפלות, הם לא דיברו. אחד מהם אמר לי בשלב מסוים: 'מה שקורה ביום, לא קורה בלילה'. הם עברו טראומה שאנחנו לא יכולים לתאר, ורק עכשיו התחילו לשתף קצת.
"אנחנו מבשלים להם כאן ארוחה חמה. באחד הימים הכנו ספגטי בולונז, ונער מהעוטף אמר למדריכה 'אני לא אוכל את זה'. היא ענתה לו 'זה מה שיש'. ראיתי שהוא נפגע, אז לקחתי אותו לצד והבנתי שקשה לו לשמוע משפט כזה. שאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול, דאגנו שיהיו לו פה במקרר מאכלים שהוא אוהב, ומאז הוא מכין לעצמו את האוכל. ביום חמישי האחרון הוא הכין לכולנו שניצלים וספגטי, וראיתי שזה עשה לו טוב".
אביו של נער אחר מהעוטף שהגיע לבית של סוזן, כך התברר לכלפון, יושב בכלא. "הנער הזה אתגר אותנו מאוד. יום אחד פגשתי אותו בסופר עם אמא שלו, ופתאום הוא נראה שונה כל כך. אחרי שהתחבקנו, סיפרתי לה שאצלי הוא עושה קצת שרירים, ושאני מופתעת לראות איך הוא מתנהג לידה. הנער תפס אותי בצד ואמר: 'אני חייל של אמא שלי'. מאז אותו מפגש הוא מתנהג גם כאן בצורה אחרת לגמרי".
הנערים המקומיים ואלה שהגיעו מהעוטף עובדים בקבוצות נפרדות ("בני הנוער מאילת כבר מתורגלים ויודעים את סדר העבודה כאן ואת כל החוקים והכללים"), אבל נוצרים מפגשים מעניינים. "נוער יודע להכיל נוער אחר, ומתחילות להירקם חברויות", מספרת כלפון. "הם יושבים מסביב לשולחן, שואלים זה את זה שאלות וקובעים להיפגש אחר הצהריים או באוהל של הנוער בערב. אני נרגשת ממה שקורה כאן, פעמיים־שלוש ביום אני בוכה".
אחרי חנוכה יתחיל הבית של סוזן לייצר ערכות של "צידה לדרך", מתנות עבור משפחות המפונים שנפגעו במתקפת חמאס. כל ערכה תכיל כמה פריטים שימושיים וסמליים לקראת החזרה הביתה – כוסות, צלחות, בית מזוזה ופמוטים. הפרויקט מתקיים על ידי קבוצת "שכולו טוב", שזכתה במכרז של הביטוח הלאומי. "האפקט הטיפולי הכי חזק הוא כשהמוצר יוצא מפה החוצה והנערים פוגשים אותו אחר כך בחנויות או במסעדות. זה בונה אצלם תחושה של מסוגלות ומשמעות. בסופו של דבר, הילדים הללו הם המוצר האמיתי שלנו. בכל הכאוס של הפינוי הם זוכים כאן לחוויה טובה. לא לחינם המייסד של המקום הזה התעקש לקרוא לו 'בית', אף שזה בית מלאכה ומפעל. אנחנו עושים הכול כדי ליצור אצל בני הנוער תחושה של ביתיות. כאן רואים אותם, שומעים אותם ומחבקים אותם, וכמו בבית, יכולים גם לכעוס לפעמים".
בביקור שלנו בבית של סוזן עלתה סוגיית המתח בין נערים שפונו מקיבוצים ומושבים לאלה שפונו מערים כמו שדרות. דסוקי מאשרת בצער שהיא נתקלת במתח הזה גם במלונות. "בהכללה, תושבי שדרות מרגישים שהם מקבלים פחות מתושבי הקיבוצים. צריכים לזכור שאנשים לא באו לכאן מתוך חלל מנותק; הם נושאים מטענים אישיים ומשפחתיים, ובשעת חירום הכול נעשה מוקצן. היה לנו מקרה שחברי קיבוץ מסוים קיבלו תרומה של אוכל ופינוקים, והם שמרו את זה במקרר של המלון. אנשים משדרות ביקשו גם הם ליהנות מהתרומה, ומפוני הקיבוץ ביקשו מהמלון מנעול, כדי שהמקרר לא ייפתח. זה היה רגע שהעציב אותי וגרם לי משבר. אם אפילו מלחמה לא מביאה אותנו לפתוח את הלב זה לזה, מה כן יעזור?"
אין תחליף למדינה
מי שלא מכיר מקרוב את סוזן דסוקי (46), יתקשה לנחש שהיא ערבייה־ישראלית. היא נולדה וגדלה ביפו, שם גם הכירה את בעלה הראשון והביאה איתו לעולם ארבעה ילדים. בשבע השנים האחרונות היא בזוגיות עם יונתן רדה, פרקליט ועורך דין, והם מתגוררים בבת־ים. "יונתן שהה באילת חלק מהתקופה עם הילדה שלנו, בת 5, כדי שנהיה יחד", מספרת דסוקי. "מבחינתו, אשתו מגויסת בצו 8 אזרחי, והוא עושה הכול כדי להקל עליי ולסייע לי".
את הקריירה המקצועית שלה בתחום הרווחה היא החלה בגיל 23 כעובדת סוציאלית וחוקרת ילדים. המגע שזימן לה התפקיד עם עולם המשפט גרם לה ללמוד משפטים לתואר ראשון ושני, ועם תום לימודיה עברה למשרד המשפטים, שם שימשה פרקליטה במחוז מרכז. לאחר מכן הייתה יועצת למנכ"לית המשרד אמי פלמור, ובתפקידה זה ריכזה כמה צוותים בין־משרדיים – למיגור גזענות נגד יוצאי אתיופיה, להפללת לקוחות זנות ולצמצום הפוליגמיה. אחרי 12 שנים במשרד המשפטים שבה דסוקי לכור מחצבתה, משרד הרווחה. "משרד המשפטים הוא גוף של מדיניות, וחסר בו השריר הביצועי של השטח", היא אומרת. "רציתי לצבור ניסיון במערכות מורכבות, כמו זו שאני נמצאת בה עכשיו, וגם להגיע לתפקיד בכיר בשירות הציבורי. הידע שלי מתחום המשפטים רלוונטי היום ומשרת אותי בחקירות ילדים וברשות חסות הנוער. בכלל, השילוב בין משפט לחברה מעניין, חשוב ומקדם".
בימים שלאחר פרוץ המלחמה הגיעו במשרד הרווחה למסקנה שמוטב כי עובדים סוציאליים מהחברה הערבית לא יטפלו במפונים. במשרד ידעו לספר למשל על אישה מיישובי העוטף שפנתה למוקד סיוע, וכשענתה לה עובדת סוציאלית בעלת מבטא ערבי, היא לא הייתה מסוגלת להמשיך בשיחה. "בזמן מלחמה, כשיש בך משהו שעשוי לסמל או להזכיר את האויב, לא תמיד העזרה שלך יכולה להתקבל בברכה", אומרת דסוקי. "אפשרנו לעובדים מהחברה הערבית לפעול מאחורי הקלעים או בצנעה, גם כדי לא לפגוע ברגשות של המטופלים וגם כדי לשמור על העובדים עצמם. היה עובד סוציאלי דרוזי ששירת בצבא, אבל מכיוון שיש לו שם ערבי ומבטא, אנשים סירבו לקבל את העזרה שלו כאיש רווחה, והוא נעלב. זה היה לי קשה מאוד, המתח בין ההערכה שלי כלפי העובדים האלה, שרוצים לתת מעצמם ולהיות חלק מהחברה הישראלית – ובין טובת מקבלי השירות, וההבנה שאולי זה לא מתאים בסיטואציה הזאת, ואפשר לתרום בדרכים אחרות בלי להיות בפרונט. היו כמה שאמרו שלמרות הקושי הם מוכנים להתמודד עם זה, ולא הייתי מסוגלת להגיד להם לא. בינתיים רמת התסכול והכעס פחתה קצת, ואני חושבת שבמרחב הציבורי יש יותר אפשרויות גם לערבים־ישראלים לתרום כחלק מהחברה הישראלית".
דסוקי מודה שהיא עצמה, בתפקיד שמילאה באילת בתקופה האחרונה, לא הנכיחה את זהותה הערבית. "הצנעתי אותה. לא חשבתי שזה משהו שיכול לקדם, וטוב לי עם זה. להיות ערבי במדינת ישראל בימים האלה זה מורכב מאוד. אתה נדרש להוכיח כל הזמן שאתה בעד ולא נגד, ושאתה רוצה להיטיב עם המדינה והחברה. הרבה פעמים עדיף פשוט להימנע מלציין את המוצא שלך. אני עושה את זה רק כשאני מרגישה בטוחה יותר בסביבה שאני נמצאת בה, ורק אם רואים קודם כול את מה שאני, ואחר כך את הזהות הלאומית שלי. ככל שמתקדמים יותר בשירות הציבורי – ואני רוצה לכבוש עוד כמה פסגות – זה דבר שעלול להפריע, ולכן אני רוצה לשלוט בסיטואציה ולבחור מתי להוציא את זה.
"המלחמה אתגרה מאוד את החברה הערבית בישראל. עכשיו אתה צריך להחליט באיזה צד אתה. אני גאה מאוד ביכולת שלי להיות חלק מהחברה הישראלית ולפעול במקום משמעותי בזמן מלחמה. אם אתה באמת רוצה, אתה יכול להיות רלוונטי"
"המלחמה אתגרה מאוד את החברה הערבית בישראל", מוסיפה דסוקי. "עכשיו אתה צריך להחליט באיזה צד אתה, ולא יכול להישאר על הגדר. או שאתה חלק מהחברה הישראלית, או שאתה לא. אני גאה מאוד בבחירה שלי, ביכולת שלי להיות חלק מהחברה הישראלית ולפעול במקום משמעותי ומרכזי כל כך בזמן מלחמה. אם אתה באמת רוצה, אתה יכול להיות רלוונטי".
במסגרת תגבור כוחותיו באילת יצר משרד הרווחה שיתוף פעולה עם כמה מוסדות אקדמיים, וכארבעים סטודנטים לעבודה סוציאלית גויסו לסייע בטיפול במפונים בעיר הדרומית. עבודתם בתקופה הזאת תוכר להם גם כהכשרה מעשית במסגרת לימודיהם. "אחת הסטודנטיות אמרה לי שהעשייה כאן מורכבת וקשה אבל משמעותית מאוד, ושזו ההזדמנות הראשונה שלה לראות מקרוב מה זו עבודה סוציאלית בשירות הציבורי", מספרת דסוקי. "החשיפה הזאת חשובה, כי אנחנו חווים קושי גדול בגיוס עו"סים לשירות הציבורי, וביתר שאת למשרד הרווחה. כל עובד סוציאלי צעיר רוצה מיד לטפל ולפתוח קליניקה, וכואב לי שהם מפספסים את העשייה המשמעותית שיש במגזר הציבורי".
כמי שעובדת כבר 23 שנה במגזר הציבורי, דסוקי משוכנעת שאין תחליף להשפעה וליכולות שלו, גם בתקופת מלחמה. "כשאני עושה זום־אאוט על מה שקורה באילת, אני רואה שלצד כל הכאוס וחוסר הסדר של הימים הראשונים – ועל כך הייתה לי הרבה ביקורת – בסופו של דבר הצלחנו, בתוך אירוע לאומי טרגי, לתת מענה ל־50 אלף איש שפונו מבתיהם ועברו טראומה קשה מאוד. היינו שם מההתחלה עד הסוף כמדינה, ואני גאה להיות משרתת ציבור בתקופה הזאת. אני לא חושבת שמדינה אחרת בעולם הייתה מסוגלת לעשות את כל זה בתנאים האלה".
ובכל זאת, מראשית המלחמה ועד היום אנחנו שומעים שוב ושוב את הטענה ש"אין מדינה, יש רק אנשים פרטיים וארגונים אזרחיים שפועלים".
"החברה האזרחית חשובה, עמותות סיוע ואנשים שתורמים ופותחים את הלב זה חשוב מאוד, אבל אין תחליף לרשויות המדינה. משרד הרווחה תפקד בצורה נהדרת בחודשיים האחרונים. יש לנו במשרד הון אנושי מהמעלה הראשונה, קרוב לשישים עובדים שלנו מכל רחבי הארץ ומכל האגפים לא שאלו שאלות, אלא התגייסו והגיעו לכאן למשך שבועות ארוכים. הם עזבו ילדים ומשפחות כדי לתת מעצמם לאחרים. מי שדאג לתושבים לקורת גג, לביטחון תזונתי ולמעטפת רגשית ורפואית, זו מדינת ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
