חבורת גברים חרדים מתאספת בשעת ערב בשטח פתוח בפאתי היישוב גבעת־זאב. כולם לבושים אפודים כחולים, שמרחוק נדמה כי כתובה עליהם המילה "מִשְׁמָר". כשמתקרבים מגלים שהכיתוב הוא "מִשְׁמֵר" – מילה שבעגה הישיבתית יש לה משמעות של לימוד תורה. ובכל זאת, מטרת ההתכנסות שלהם כאן, אחרי יום ארוך של עבודה או לימודים, היא להתאמן ולהגן על הבית.
בשמחת תורה התעוררו ביישוב לטפטופי מידע מהנעשה בדרום. כונני "איחוד הצלה" קיבלו במכשירי הקשר שלהם את ההתרעה "מדינת ישראל במלחמה", ודאגו ליידע את שכניהם. רק עם צאת החג גילו התושבים את גודל הזוועה שהתחוללה בעוטף עזה, והבינו מיד שחייבים לעשות מעשה. כל אותו לילה הם ערכו סיורים, מחשש שתושבי הכפרים הערביים בסביבה ינסו לחדור ליישוב ולשחזר את הצלחת חמאס. בגבעת־זאב יש אומנם צוות ביטחון מקומי, אבל לכולם היה ברור שמול מתקפה כמו זו שהתרגשה על יישובי העוטף, זה לא יספיק. במפגש שהתקיים למחרת הוחלט להקים קבוצת מתנדבים להגנה על היישוב.
בתוך ימים אחדים הבינו מובילי ההתארגנות שכדי לבנות ולתחזק מערך אפקטיבי, יש צורך בהדרכה של בעלי ניסיון. מי שנחלץ לעזרתם הוא ארגון "משמר העם", הפועל תחת "השומר החדש". בימים אלה פועלים בארגון להכשיר כמה שיותר מתנדבים חרדים, על מנת להיערך כראוי לשעת חירום. עד כה הוקם מערך של יותר מ־1,500 מתנדבים, שמסיירים ושומרים ב־20 נקודות ברחבי הארץ. בגבעת־זאב לבדה יש 240 מתנדבים שמתייצבים למשמרות, מפטרלים, פוקחים עין, מייצרים הרתעה, ובמקרה הצורך מזעיקים את צוות הביטחון הרשמי של היישוב.
און ריפמן: "יש חשיבות להבנה מה זה בכלל אירוע חשוד, חפץ חשוד, אדם חשוד, רכב חשוד. הרבה פעמים קשה לזהות את כל אלה, ובהקשר הזה אנחנו דווקא מאמינים בכוח הקהילתי. אם יבוא לכאן מחבל מחופש לחרדי, תושבים חרדים ישימו לב בקלות. משהו בלבוש, או אפילו בצורת ההליכה, ידליק להם נורה אדומה"
סיפורו של משמר העם מתחיל שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה. רוני אילון־הירש – בוגר סיירת מטכ"ל, חוזר בתשובה, וחסיד בעלז המקורב גם לחסידות ברסלב – נקרא אל הדגל והתבקש להקים מעין משמר אזרחי מסוג חדש. הפונים אליו היו אנשי "אחים לעורף" – גוף שהוקם על ידי פילנתרופים חרדים כדי לעודד שילוב, קרבה ואחדות בין מגזרים, בימי הלחימה ובתקווה שגם אחריה. הארגון מפעיל מתנדבים חרדים במגוון מיזמים, כמו תמיכה בחיילים ובמפונים, סיוע לנשות מילואימניקים, ליווי פצועים, עזרה בחקלאות, תרומות כספיות ורכישת ציוד, בישול לחיילים בחזית וגם סיוע בגזרת ההסברה הבינלאומית. כעת ביקשו "האחים" לרתום את הציבור החרדי לסוג נוסף של עשייה, שאולי אינה רווחת במגזר.
"הרעיון של 'אחים לעורף' הוא למצוא איך העולם החרדי יכול לעזור לעורף הלאומי בישראל", אומר אילון־הירש. "נכון, אנחנו לא הולכים להילחם במסגרת הצבא כרגע, אבל אנחנו כן יכולים לעשות הרבה. ובתוך זה, עלתה היוזמה להקים את 'משמר העם'. הרעיון נולד בעקבות התרעות קונקרטיות של המשטרה והצבא על אפשרות שתאים של חמאס ינסו לבצע פיגועים בשכונות ויישובים חרדיים. אלו ריכוזי אוכלוסייה שאין בהם אנשי צבא וגם לא בוגרי שירות צבאי. לקחנו על עצמנו לסייע ליישובים הללו, לאמן את התושבים ולעזור להם 'להיקהל ולעמוד על נפשם', כדי שאם ינסו לתקוף את השכונות החרדיות, ולצבא ולמשטרה ייקח זמן להגיע, הקהילות עצמן יוכלו לתת מענה ראשוני".
כדי להקים מערך הגנה כזה, פנה אילון־הירש אל און ריפמן, חברו מסיירת מטכ"ל וכיום ראש "השומר החדש" – ארגון שמסייע לחקלאים ובוקרים להתמודד עם איומים על ביטחונם האישי ועל רכושם. התפיסה בבסיס הפעילות שלו אומרת שאין שמירה יעילה ללא נוכחות מורגשת בשטח, ואת הרעיון הזה מבקשים כעת ריפמן ואילון־הירש ליישם בריכוזים החרדיים באמצעות המסגרת החדשה. "הרעיון מבחינתי היה לחבור לארגון שיודע לנהל מתנדבים בהיקף גדול, לתת הכשרות וגם לעבוד מול הצבא והמשטרה", אומר אילון־הירש. "לא רצינו להקים מיליציה חרדית, אלא משהו הרבה יותר מאורגן וממוסד. כך נוצר 'משמר העם' – האגף החרדי בתוך ארגון השומר החדש".
כוחה של צ'קלקה
את המתנדבים של משמר העם אני פוגשת בשכונת שערי חסד בואכה רחביה. זו שעת אחר צהריים, והרחובות הירושלמיים גדושים ילדים השבים עם הוריהם מהגן, זוגות מבוגרים דוברי אנגלית שיצאו לשתות כוס קפה, ואברכים שחוזרים לכולל לסדר צהריים. "הבנו מהר מאוד שאי אפשר לסמוך רק על המשטרה וצה"ל", מסביר לי הרב נתנאל זליקוביץ', רכז השכונה בפרויקט של משמר העם. "ראינו איך באירועים של 7 באוקטובר, כיתות הכוננות נתנו פייט רציני. בשכונות חרדיות אין בוגרי צבא כמעט, אז חיפשנו איזה מענה אנחנו כן יכולים לתת. לאנשים בציבור החרדי עדיין קשה להיות בפוזיציה של שומר, אבל די מהר גיבשנו קבוצת אזרחים שהבינו את חשיבות העניין. עשינו ערב למתעניינים, והגיעו יותר משמונים איש.
"היום אנחנו מפעילים כאן שלושה סיורים ביום – הראשון בבוקר, בשעת התפילה והפיזור למוסדות החינוך; השני אחר הצהריים, כשמסתיימים הלימודים ואנשים נמצאים בגינות השכונתיות; והשלישי בשעות הערב. אנחנו לומדים את השטח ואת העבודה. יש לנו קבוצת וואטסאפ של תושבי השכונה, ואנשים מדווחים על אירועים שמצריכים בדיקה. למשל, עבר כאן אדם שצילם פחים ונראה חשוד, אז עלו התרעות בנושא. בדקו איתו, והתברר שהוא עובד עירייה".
און ריפמן, שבולט כאן במראה הקיבוצניקי שלו, מודה כי החיבור למגזר החרדי אינו טבעי עבורו. ובכל זאת, חשוב לו לרקום את שיתוף הפעולה. "קיבלנו פניות מאנשים בחברה החרדית שרצו לדעת איך הם יכולים להיכנס תחת אלונקת הביטחון. אנחנו לא מדברים עם מתנדבי 'משמר העם' על התגייסות לצבא, ואפילו לא על התנדבות במשטרה. הרעיון הוא שיהיו אלפי חרדים, אפילו עשרות אלפים, שמגינים על הקהילה שלהם ועל העיר שלהם. לשם כך אנחנו שמים בשכונה רכז שמתחיל להתעסק בסוגיית הביטחון תחת הרשות המקומית, ומאגד מתנדבים שמתחברים לרעיון".
מה ההבדל בין הפרויקט שלכם ובין כיתות הכוננות שמופעלות מטעם הרשויות המקומיות?
"בכיתת כוננות יש חבר'ה בוגרי צבא שיכולים לשאת נשק ארוך. זה לא המקרה כאן, הפעילות שלנו היא לא חמושה. אבל גם בלי נשק, אפשר לייצר הרתעה ותחושת ביטחון".
הצעד הראשון של אילון־הירש וריפמן היה למצוא בקהילות החרדיות חוזרים בתשובה בעלי עבר קרבי, ולהתחיל בעזרתם את המהלך של גיוס מתנדבים. בין המצטרפים יש גם נושאי נשק ברישיון, אך הרעיון הכללי הוא כאמור יצירת כוח לא חמוש. "מלבד המשטרה והמנהלים הקהילתיים, אסור לאף ארגון בארץ לנהל פעילות חמושה. אנחנו מעבירים הכשרות להתנדבות לא חמושה לצורך הגנה על הקהילה, מסבירים איך אפשר לייצר הרתעה והתרעה מפני פח"ע ואירועים נוספים, ובעיקר איך הקהילה צריכה להתנהל בזמן שגרה, בזמן התרעה ובזמן אירוע", אומר אילון־הירש. "בעצם עלינו פה על סטארט־אפ: אין בארץ גוף אזרחי שיודע לנהל קהילה בזמן אירוע חירום. יש צבא ויש משטרה, אבל אין מישהו שמכוון להפעיל את האזרחים במקרים כאלה".
אנשים חסרי ניסיון צבאי וללא נשק – איך באמת הם יכולים להתמודד מול מחבלים?
"הם עושים את זה ללא נשק, ובכל זאת הם מצליחים להגן על חייהם של הרבה מאוד אנשים. במקרה של פיגוע, מספיק שמכניסים את האזרחים במקום לחדר ונועלים אותו, וזה כבר יכול לעשות שינוי גדול. תמיד יהיו נפגעים ברגע הראשון של אירוע, אבל אפשר להקטין בצורה משמעותית את מספר הנפגעים באירוע בכללותו, אם יש מישהו מיומן ומוכשר שיודע לתפקד בזירה".
ריפמן: "לצורך ההכשרות אנחנו בונים 'תרחיש ייחוס' – תסריט אפשרי של אירוע חירום בחברה הרלוונטית. ניקח למשל מחבל שמגיע לבית כנסת בשעת התפילה. זה דבר שבהחלט עלול לקרות, לצערנו. אז אנחנו מעלים את המודעות לתרחיש כזה, דואגים שיהיו מתנדבים בפתח בית הכנסת, ומעבירים הכשרה בסיסית של מה אדם בלי נשק יכול לעשות. בגדול, זו היכולת לייצר הרתעה. כשיש סיורים שמסתובבים בשכונה – אפילו אם אלה מתנדבי 'סיירת הורים' שלובשים וסטים, או כלי רכב שנוסע ומפעיל צ'קלקה – המחבל שמגיע לאזור כדי לתכנן פיגוע אומר: וואו, עם השכונה הזאת לא כדאי להתעסק, יש לה מערכות הגנה טובות. ברגע שיש מערכת משומנת ומאומנת, פוטנציאל הנזק פוחת. הרבה מהפעילות הצבאית והמשטרתית המוכרת עוסקת בכלל בייצור הרתעה. לכן רכב בתפקיד הוא מזוהה, אתה למעשה מרתיע מעצם הנוכחות שלך.
"החלק השני בהכשרה הוא לדבר על התרעה – איך להקפיץ כוחות, לדאוג ליידע על כך שקורה אירוע. יש חשיבות להבנה מה זה בכלל אירוע חשוד, חפץ חשוד, אדם חשוד, רכב חשוד. הרבה פעמים קשה לזהות את כל אלה, ובהקשר הזה אנחנו דווקא מאמינים בכוח הקהילתי. אם יבוא לכאן מחבל מחופש לחרדי, תושבים חרדים ישימו לב בקלות. משהו בלבוש, או אפילו בצורת ההליכה, ידליק להם נורה אדומה.
"הדבר השלישי זו הפעולה. מה אני עושה ברגע שאני מזהה שאכן יש כאן אירוע חירום? האם אני צועק? נועל דלתות? זורק כיסא על המפגע? למעשה, התשובה הנכונה יכולה להיות כל מה שאמרתי. וכמובן, מיד אחר כך להקפיץ כוחות".
רוני אילון־הירש: "אם יש אזרחים שעמדו בתבחינים והתחמשו, אנחנו עוזרים להם לשפר מיומנויות. אנחנו לא רוצים שכל מיני חבר'ה ירוצו ברחובות עם אקדחים. אנחנו דואגים שבזמן אירוע כל אחד ידע מה הוא אמור לעשות – אתה הולך להגן על בית הכנסת, אתה תגן על בניין המגורים הזה"
לכל מוסד, הם מציינים, צריך לבנות תורת לחימה בהתאמה אישית: "בבית כנסת מסוים יש רק יציאה אחת, לבית כנסת אחר יש גם יציאת חירום שיכולה להציל חיים. אנחנו בונים תיק אבטחה בסיסי לכל שכונה, ומכניסים את הדבר הזה לתודעה".
"לקח זמן עד שהציבור החרדי התחיל לגלות אמון ב'איחוד הצלה', ואנשים התרגלו להתקשר אליהם לבקש עזרה", אומר זליקוביץ'. אני מאמין שעם הזמן גם האמון של הציבור בנו יגדל, ונהיה משמעותיים יותר ויותר".
אקדח בבית צפוף
במסגרת המשמר נערכים גם אימונים לנושאי נשק ברישיון, על מנת שיוכלו להשתמש בו באופן הטוב ביותר בעת צרה. עם זאת, בני שיחי לא ממהרים לתמוך בחלוקת נשק לכל דורש. "אם לדבר בכנות, מפחיד אותי מה שקורה כרגע עם כלי הירייה", אומר ריפמן. "יש אנשים שלא יודעים להתנהל נכון עם נשק, וזה יוביל לסיכון חיים ממשי. אסון כתוצאה ממשחק בנשק זה דבר שקורה בשנייה. ילדים מתלהבים מאוד מהכלים האלה, גם המבוגרים, ובקלות יכול להיפלט כדור. בציבור החרדי זו סכנה גדולה במיוחד, כי מדובר בבתים צפופים שיש בהם הרבה ילדים. החזקת נשק בבית מחייבת כספת, ועבור אוכלוסייה שאינה בעלות ממון, זו השקעה כספית רצינית.
רוני אילון־הירש: "גם בלי נשק אפשר להציל חיים של הרבה מאוד אנשים. במקרה של פיגוע, מספיק שמכניסים את האזרחים במקום לחדר ונועלים אותו, וזה כבר יכול לעשות שינוי גדול. תמיד יהיו נפגעים ברגע הראשון, אבל אפשר להקטין בצורה משמעותית את מספר הנפגעים באירוע בכללותו, אם יש מישהו מיומן ומוכשר שיודע לתפקד בזירה"
"לפני שמחלקים נשק, חשוב לחנך ולהסביר עד כמה זה דבר מסוכן. אני, כדי לשאת אקדח בצבא, עברתי קורס של כמה שבועות ב'משרה מלאה'; היום באזרחות אתה עובר קורס של כמה שעות, יורה כמה עשרות כדורים ומקבל רישיון. לא מזמן שמעתי על מישהו בתל־אביב שדרך נשק, וירה בטעות ברגל של אדם אחר שהיה לידו. אנחנו שומעים הרבה סיפורים כאלה, ולכן חשוב לנו להכשיר ולחנך את האנשים מה זה נשק, איך מתעסקים איתו, איך שומרים עליו ואיך נזהרים ממנו. נשק הוא דבר מסכן חיים, וצריך להתנהל איתו – אני לא רוצה להגיד 'בקדושה', אבל זה בהחלט קשור לקדושת החיים. אנחנו מסבירים שבצה"ל נשק משמש רק לירי מדויק. אתה לא יורה צרורות כמו רמבו, אין דבר כזה. כל כדור נורה למטרה ספציפית ולכתובת מדויקת".
אילון־הירש: "אם יש אזרחים שעמדו בתבחינים והתחמשו, אנחנו עוזרים להם לשפר את המיומנויות שלהם בנשק. בזמן אירוע אנחנו לא רוצים שכל מיני חבר'ה סתם ירוצו ברחובות עם אקדחים. הם עלולים לירות זה על זה, או שכוחות הביטחון יירו בהם מתוך מחשבה שהם מפגעים. לכן חשוב מאוד לאמן אותם, וגם לדאוג שבזמן אירוע כל אחד ידע מה הוא אמור לעשות – אתה הולך להגן על בית הכנסת, אתה תגן על בניין המגורים הזה וכן הלאה. אנחנו מתחלקים כך שלכל בניין מגורים יצוות אדם עם נשק שיודע להגן עליו. זה בעצם הרעיון שהזכרנו קודם – ניהול אזרחים מול המשטרה. אין היום בארץ דבר כזה".
אילו תגובות קיבלתם במגזר החרדי? לא עלה החשש שחלוקת גזרות, ניתוח איומים ביטחוניים ואיומי נשק הם צעד לקראת גיוס לכוחות הביטחון?
"כל הנושא של המשמר דורש שינוי תפיסתי במרחב הציבורי החרדי, וצריך לעשות את זה במלוא הרגישות. אין לנו שאיפה שהחומות ייפלו וכולם פתאום יתגייסו, ואנחנו לא אומרים 'יאללה חבר'ה, קחו נשק וקדימה לאימונים'. הרבנים לא נותנים הוראה רוחבית לגייס את האנשים לפעילות שלנו, אבל בשקט־בשקט, אם מישהו שואל, כל הרבנים עונים בחיוב. הם מבינים שזה צורך השעה והם מאשרים להוציא רישיון נשק או להתנדב למשמר. אנחנו בעצם מייצרים איזשהו מרחב ביניים: המיינסטרים בחברה החרדית לא ילך לצבא או למשטרה, זה לא נתפס טוב, אבל ברגע שיש גוף אזרחי, כמו זק"א או איחוד הצלה, אפשר בהחלט להירתם אליו. כך אנחנו יכולים ליצור גוף הגנתי שמדבר ומתקשר עם כוחות הביטחון, אבל הוא עדיין גוף חרדי. ודבר נוסף – חרדים בדרך כלל לא עומדים בתבחינים לקבלת נשק, אבל מי שיתנדבו בגוף האזרחי הזה במשך שנה, יוכלו להוציא רישיון לנשק. אנחנו מצידנו נוכל לעזור להם באימונים ולהכשיר אותם בשימוש בנשק".
ונשמרתם מאוד בעצמכם
העיסוק של און ריפמן בהתגוננות אזרחית והתמודדות עם איומים מגיע מהבית. הוא בן קיבוץ רביבים, ואביו שמוליק כיהן כראש מועצת רמת הנגב. באחד הימים, הוא מספר, חזר הביתה וראה את המתבן של רביבים עולה באש; בני שבט בדואי מהאזור החליטו להצית אותו בגלל סכסוך עם הקיבוץ. "אני זוכר את עצמי שואל – איך ייתכן שהמדינה לא נוכחת פה?", הוא אומר. האירוע שגרם לו לעבור משאלות למעשים היה פרשת שי דרומי, חקלאי שירה בפורצים שחדרו לחוות הבודדים שלו בנגב והרג אחד מהם. בעקבות זאת הועמד דרומי לדין והואשם בהריגה ובחבלה בכוונה מחמירה. ריפמן הוביל מאבק ציבורי למענו, וגם גייס מתנדבים שיאיישו את החווה בזמן שהחקלאי עסוק בענייניו המשפטיים. אז גם הצטלבה דרכו עם יואל זילברמן – תושב ציפורי שעבר לגור בשטח המרעה המשפחתי, בעקבות התנכלויות ופגיעה ברכוש. עם הזמן התגבשה סביב זילברמן קבוצה גדולה של מכרים שהצטרפו לשמירה על השטח, וכך הצליחו להפחית באופן משמעותי את אירועי הטרור החקלאי שם. יחד הקימו זילברמן וריפמן את "השומר החדש", כדי לסייע לחקלאים בהגנה על אדמותיהם.
"מגיל צעיר עסקתי גם בנושא של חיבורים בין מגזרים", מספר ריפמן. "היה לי חשוב מאוד להכיר ציבורים שונים מאלה שגדלתי בסביבתם, אם זו החברה הדתית־לאומית ואם זו החברה החרדית. זה אחד הדברים שאני רוצה להוביל דרך השומר החדש. בגלל כל המלחמות, יש לנו בארץ תפיסה שאומרת שהאדמה היא גורם מפלג, אבל האמת הפוכה: האדמה היא גורם מאחד, ואנחנו צריכים לחפש קשרים בין הקהילות והחברות שחיות עליה.
"אנחנו בארגון עוסקים הרבה בנושא של איך מחברים את החברה החרדית לחקלאות. זו חברה שאנחנו מעריצים מבחינת מפעלי החסד והסיוע שהיא הרימה במהלך השנים, אבל את התחום הזה של הביטחון, רוב האוכלוסייה החרדית לא מכיר. אני חושב שיש פה מצווה אמיתית של הצלת חיים, לא פחות מזה. אם נצליח דרך הפרויקט של 'משמר העם' להעלות את המודעות לביטחון, לתרומה של כל אחד לביטחונם האישי של האנשים סביבו, אז עשינו משהו".
חשוב לו להדגיש שהמתנדבים של משמר העם הם בני 27 ומעלה: "אין כאן שום איום על עולם התורה, אנחנו לא רוצים שאנשים יעזבו את הישיבות ויעסקו בביטחון, ומלכתחילה אנחנו פונים למבוגרים יותר".
אז אולי עלול להיווצר אפקט הפוך – אתם תחזקו את האוטונומיה של המגזר החרדי ותרחיקו אותם מהשתלבות בצבא.
"אפשר להסתכל על זה ככה, ואפשר להגיד שאולי בעתיד המדינה תדע להציע לחבר'ה בגיל 27 איזשהו מסלול שבו הם מגינים על השכונה שלהם ועל השכנים שלהם, וזה נחשב כשירות צבאי. כרגע בקושי מדברים על זה, אבל אנחנו בונים תשתית, ואולי בעוד כמה שנים המדינה תאמץ את התשתית הזו, תעניק הכשרה מתאימה לאנשים, וזה יוכר כשירות".
גם אילון־הירש מביע תקווה שמהפרויקט הזה יצמח חיבור מעמיק בין הציבור החרדי לכללי. הוא אומר כי ישמח למשל לראות מתנדבים חרדים שומרים על משקים של חקלאים במסגרת "השומר החדש".
הרב נתנאל זליקוביץ', רכז שכונה בפרויקט: "ראינו איך באירועים של 7 באוקטובר, כיתות הכוננות נתנו פייט רציני. בשכונות חרדיות אין בוגרי צבא כמעט, אז חיפשנו איזה מענה אנחנו כן יכולים לתת. לאנשים בציבור החרדי עדיין קשה להיות בפוזיציה של שומר, אבל גיבשנו קבוצת אזרחים שהבינו את חשיבות העניין. עשינו ערב למתעניינים, והגיעו יותר משמונים איש"
אתה מרגיש שב־7 באוקטובר התחולל מהפך כלשהו בחברה החרדית, בהיבט של הבנת הצורך לקחת אחריות על הביטחון שלה לפחות?
"התשובה היא פשוטה וברורה. הציבור בארץ, ובכלל זה הציבור החרדי, ראה מה קרה בדרום. השבוע עשינו הכשרות בשכונות חרדיות, ושמעתי שוטר אומר למתנדבים בריש גלי: 'אם יהיה אירוע גדול, יש סיכוי שאנחנו לא נהיה פה כדי לעזור לכם, ואתם תצטרכו להגן על עצמכם'. המשטרה מבינה את זה, הציבור מבין את זה, וגם הרבנים מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אם עד היום הציבור התעסק בענייניו וחשב שיש מי שמגן עליו, עכשיו כולנו מבינים שייתכן שזו תהיה המשימה שלנו. התורה מצווה לנו 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ולא רק שאסור לסמוך על הנס, צריך להיערך לסכנות. אנחנו מקיימים מצוות ומתפללים ומרבים זכויות כדי שהשם ישמור עלינו, אבל יש לנו חובה מהתורה להתכונן מבחינה גשמית ליום שבו נצטרך לשמור על עצמנו. ברור שהיום אנחנו נמצאים במצב שמוגדר על ידי הרמב"ם כמלחמת מצווה, שאפילו חתן מחופתו יוצא אליה".
אילון־הירש, שעומד יחד עם אשתו נורית בראש מרכז "אשירה" ליהדות וקירוב בתל־אביב, מספר כי את השנאה בין המגזרים הוא חווה על בשרו. בעקבות הקרע הפוליטי והחברתי של השנתיים האחרונות, משפחתו החילונית ניתקה עמו את הקשר. בנו ישראל יונתן, קצין ביחידה מובחרת, הוא החרדי שספג קריאות גנאי באוטובוס בהוד־השרון, מאישה שהטיחה בו שלא שירת בצבא, ולגלגה על פאותיו וחזותו החסידית. סרטון התקרית הופץ ברשתות, ורבים גינו את האישה התוקפת. "עד שבעה באוקטובר אפשר היה לחוש את העוינות בתל־אביב, חטפתי שם משפטי שנאה", אומר האב. "מאז שהחלה המלחמה, נוצר מהפך של ממש. מפלס השנאה ברחוב ירד בצורה מורגשת, ופתאום אתה רואה אפילו חיוכים. זה נותן תקווה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
