בלי פלאפונים ועם עיפרון באפוד: חיילי מילואים שרטטו עבורינו את המלחמה

"הרגשתי שזה התפקיד שלי במלחמה"

סמ"ר (מיל') יואב אמיר, בן 38, חובש במפקדת אוגדה 36
באזרחות: מתגורר ביפו, מעצב תעשייתי.

"אנשי התאג"ד של מפקדת אוגדה נמצאים בכוננות רוב הזמן, ולא עסוקים. כשראינו שהמלחמה הולכת להתארך, הבנו שחייבים למצוא פרויקט לעסוק בו, כדי לא להיות כל הזמן סביב חדשות ודיבורי מלחמה. אנחנו יושבים בשטח, יש פה המון אבק, כך שלהביא מחשב ולעבוד מפה לא נראה אפשרי. אז כשיצאתי הביתה לרענון, הבאתי בלוק ציור ועפרונות.

"התחלתי לצייר את מה שראיתי מסביב, סתם בשביל להעביר את הזמן ולשמור על כושר של היד. אחרי כמה רישומים של טבע דומם, עברתי לצייר את הרגעים הקטנים בין הדברים הגדולים – אנשים נחים, מדברים ומשחקים. לא את הצד המלחמתי, אלא את 'מאחורי הקלעים' של המלחמה. תליתי כמה ציורים פה בבסיס, בתקווה להפיח קצת חיים במקום. חיילים בסדיר ובמילואים, מכל הדרגות, הגיבו ואמרו שפינת הציורים עושה להם טוב, מוציאה אותם לרגע מהתקופה שאנחנו נמצאים בה ונותנת להם טיפה נחת. כששמעתי את זה הרגשתי שיש לי גם זכות גדולה וגם חובה להמשיך לצייר ולתלות, ושזה התפקיד שלי במלחמה".

"שרבטתי על פנקס שורות קטן של החטיבה שחבר הביא לי באחד משטחי הכינוס, באמצעות עט שבור בקצה, שאותו הדבקתי עם איזה חוט שקיבלתי מחבר אחר"

אמיר פישמן בן 21, משרת בגדוד 931 של הנח"ל
באזרחות: מאלקנה ותלמיד ישיבת ההסדר במעלות.

המלחמה תפסה את אמיר רגע לפני השחרור. "אקדים ואומר שאני לא בדיוק מילואימניק: אני בייניש במסלול ההסדר, והייתי אמור להשתחרר שבוע אחרי שמחת תורה. כרגע פשוט החתימו אותי לעוד זמן בסדיר.

"מאז ומתמיד אהבתי לצייר, וגם בצבא יצא לי לצייר בכל מיני הזדמנויות מיוחדות; בשמירה הראשונה בצבא שהייתה בליל ירח זוהר, או בבסיס ברמת הגולן שמביט מלמטה על החרמון החורפי בשיא הדרו. לכן גם הפעם הכנתי לי מראש אמצעים פשוטים לציור, בהנחה שהמלחמה, עם כל התהפוכות, הקשיים, החוויות והשעמום שבה, תהיה כר פורה ליצירה. בנוסף, בחודש הראשון בעזה לא היו לנו מצלמות, ככה שהציור היה בשבילי כלי נהדר לתיעוד המראות יוצאי הדופן".

מתי אתה מוצא זמן לשרבט?

"בעזה לא חסר זמן לצייר, אבל לרוב יש מחסור בנחת ובפניות נפשית. את הפנאי לצייר אני מוצא לרוב ב'זמנים המתים' כשנמצאים בבית בהגנה, אחרי שסיימנו לארגן את המקום ולהכין את הציוד האישי ליום הלחימה הבא. בסוף יום עמוס ומתיש, אחרי דילוגים בין רחובות וטיהור בתים, כשאני מגיע לבית האחרון להתקפה והמחלקה מתמקמת ללינה, יש לי סוף־סוף פנאי להוריד קסדה, לשבת בנחת על המזרן ולשקוע במחשבות נעימות ומרגיעות. המחשבות נותנות לי את ההשראה והחשק לצייר, ולפעמים גם לכתוב.

"הציור הוא אפשרות להתנתק לרגע מהכאוס והבלגן ולרחף בין דמיונות ורעיונות. זה מרענן ועוזר לי להמשיך קדימה גם כשקשה. שרבטתי על פנקס שורות קטן של החטיבה שחבר הביא לי באחד משטחי הכינוס. השתמשתי בעט שבור בקצה, שאותו הדבקתי עם איזה חוט שקיבלתי מחבר אחר".

באחד מהשרבוטים של אמיר ניצב בית שנראה שיש מאחוריו סיפור. "את הציור הזה ציירתי בפאתים של שכונת בית־לאהיה, בימים הראשונים ללחימה. אני זוכר את הבית הזה היטב משום ששהינו לידו כמה ימים, תחת כיפת השמיים. אני ישנתי ממש בנקודת המבט שממנה מצויר הבית. לא נכנסנו אליו וגם לא אל שאר הבתים ברחוב, משום שהיה חשד שהם ממולכדים".

"הסיטואציה הצבאית משקיטה את המרחב: הכול חדגוני וכמעט מונוכרומטי. הפרט הקטן ביותר שחורג, שמצליח לייצר עניין – מדליק אותך ונותן לך עם מה לעבוד"

ידידיה גזבר, בן 32, משרת בפלוגת הרפואה של חטיבה 14
באזרחות: מתגורר בתקוע, אדריכל ומורה לאדריכלות.

"גויסתי ביום ראשון לפנות בוקר, וירדתי לצאלים. תמיד אמרתי לרעות אשתי שאם מגייסים אותי כנראה המדינה נחרבת, וזו הייתה התחושה הכללית. לא הספקתי עוד לחוות את ההלם, וכבר הייתי בעבודה על נגמ"שים וציוד רפואי. זה היה שבוע נורא מצד אחד, אבל המעטפת שלו – חבורה של אנשים שמה שמחבר ביניהם הוא פשוט העובדה שהם ישראלים – האירה לי משהו.

"בשבועות הראשונים שכחתי מהמקצוע שלי ומהתחביבים שלי. לא הצלחתי להבין מה עניין אותי בהם. ועם זאת, כבר בשבוע הראשון, כשישבנו וכתבנו בטוש כחול מה יש בכל קרטון, הרישום הראשון יצא. משם כבר חזרתי לפעולה הזו בכל פעם שהרגשתי שצריך לרענן משהו במבט. אחר כך דאגתי שהתרומות מאזרחים יכללו חבילת טושים. קצת תמיכה באמנות, מה יש".

ידידיה מעדיף לקרוא לשרבוטים "רישומים". אני שואל אותו מאיפה מגיעים הרעיונות לרישומים במרחב הלחימה. "האמת היא שהמילואים הרבה יותר מפרים אותי מהיומיום. בדרך כלל יש לי יותר מדי גירויים, ואילו הסיטואציה הצבאית משקיטה את המרחב: הכול חדגוני וכמעט מונוכרומטי. יש בזה משהו משחרר ומעורר דווקא, כי הפרט הקטן ביותר שחורג, שמצליח לייצר עניין – מדליק אותך ונותן לך עם מה לעבוד. וכמובן, יש הרבה רגעי בטלה".

כשאני שואל אותו מה הכלים החומריים שמאפשרים לו לאייר, הוא חוזר אל ההקפצה במוצאי השבת השחורה. "ברגע האחרון ארזתי בבית סקצ'בוק ועט, שיהיה, אבל החומר פשוט לא נענה לי. הכול היה שטוח מדי. חיפשתי חומרים מהמרחב סביבי שיגיבו יותר, שיעירו את הסיטואציה המצוירת. גם קרטון היה קצת אזרחי מדי, והייתי צריך להמשיך הלאה. מה כן עבד: חלקי ברוס תחמושת, מדף מתכת, שלב של תריס, ארגזי תחמושת, תחבושות בד, סדי קיבוע – כבר השמות של החומרים מעירים את הדמיון".

מה הדבר הכי מוזר שיצא לך לאייר?

"לנסות לתרגם פגיעות במטווח לשרטוט של בית, אני מניח".

"אני אוהב לתעד מבנים נטושים. צריפים נטושים. מכונות מוזנחות. עמודי תאורה בודדים. שירותים ומקלחות חלודים. מחסנים מסתוריים. במיוחד אם הדלתות פתוחות ואפשר להציץ פנימה לכל מיני חדרים חשוכים ומזמזמים"

נתנאל קראוס, 39, משרת כחובש בגדוד שריון
באזרחות: מתגורר בירושלים, איש שיווק.

כשאני שואל את נתנאל איך התחיל לאייר במילואים, הוא עונה: "אני תמיד מקשקש. התחושה של החומר מרגיעה אותי. עיפרון או עט על דף. טוש על בטון או בד. אני מקפיא אירועים ומחשבות על נייר כדי שלא ילכו לאיבוד. אם יוצא משהו כיפי או משעשע, אני משתף את אשתי המתוקה, המשפחה וחברים, ומעלה לדף הפייסבוק – 'המחברת של נתנאל קראוס'".

איפה אתה מוצא את ההשראה לאיורים?

"בסיטואציות סוריאליסטיות. למשל בתרגול חובשים, כשהחבר ה'פצוע' מקריא פתק עם תיאור פציעות מזעזע, ואני מטפל בהתאם ותוך כדי כך אומר לו 'וואי וואי'. אני גם אוהב מאוד לתעד מבנים נטושים. צריפים נטושים. מכונות מוזנחות. עמודי תאורה בודדים. שירותים ומקלחות חלודים. מחסנים מסתוריים. במיוחד אם הדלתות פתוחות ואפשר להציץ פנימה לכל מיני חדרים חשוכים ומזמזמים.

"כחובש יש עליי טוש ועט. בדרך כלל אני מסתובב עם פנקס קטן או דף A4 מקופל לגודל A7 או A8. מקשקש גם בתוך ספרי קריאה. איורים קטנטנים על קירות בטון. על כוסות קפה מנייר אחרי שנגמר הקפה. על בדים. ואף פעם לא בעטים עם פקק: רק עטים שאפשר לסובב בין האצבעות ולהקליק איתם".

מתי מוצאים זמן ופניות להתחיל לקשקש?

"באמבולנסים שמחפ"קים תרגילים, וגם בתרגילים ארוכים. בשיחות ללא טלפונים (לפני, בין לבין, ואחרי הדברים החשובים). באמצע קריאת ספר, אחרי שקראתי משהו מעניין, מדי פעם אני משרבט סתם משהו וחושב על מה שקראתי. בעיקר כשסטטיים וממתינים. העט והדף לא יוצאים מהכיס אם יש אירוע אמת, אם קפה מתבשל, או בזמן שיחה ערה בין החבר'ה".

כשאני שואל על סיטואציה מוזרה שיצא לו לאייר, נתנאל נזכר: "עשינו לאחרונה אימון ניווטים רכובים באזור ים המלח, עלינו לתצפית, ופתאום ראינו גמל באמצע שום מקום. הגמל המופתע סובב את הראש אלינו. הוא בחן אותנו בחשש, ואז התרומם ולאט־לאט התרחק מאיתנו. הוצאתי את הפנקס ועשיתי רישום זריז. אחרי כמה ימים, בערב שבת, הגמל ניסה להיכנס דרך הש"ג ויצר פקק של רכבים. השומר ניער את השערים ועשה כל מה שיכול בניסיון להבריח אותו".

"לא ציפיתי בחיי שאני אאייר משהו על פגז"

סמ"ר (מיל') איתי גאגין, בן 25, חובש בגדוד תותחנים בחטיבה 454

"התחלתי לאייר בגיל צעיר. אמנות רחוב וגרפיטי זה דבר שמשך אותי מאוד, והתחלתי פשוט לצייר על כל משטח שיכולתי למצוא.

"אני חובש בתותחנים שנמצא פה בכוננות, וכל עוד לא אני לא מטפל באירוע רפואי, אני כנראה מצייר. מה שנותן לי השראה זה בעיקר ההקדשות שאנשים רושמים על הפגזים של התותחים. זה תמיד נותן לי חשק לעשות משהו על אחד הפגזים. למעשה, על כל דבר פה כמעט רושמים וממיינים – על ארגז הקפה, על כובעים, על תיקים – וגם זה עושה לי חשק לאייר.

"אני משתמש בכל דבר שאפשר למצוא. בהתחלה ציירתי באבק על רכבים, כי לא היו אפילו מרקרים. מרגע שהשגנו מרקרים בגדוד, הכי פשוטים שיש, התחלתי לחפש משטחים לצייר עליהם. כך גיליתי מהר מאוד את הפגזים וההקדשות. אני מניח שזו הסיטואציה הכי מוזרה שקרתה לי. לא ציפיתי להיות פה בכלל, כמו כל חייל אחר, ולא ציפיתי בחיי שאני אאייר משהו על פגז".

"רוב העבודות מצוירות בלילה, כשאני לא בשמירה, והצוות ישן ברובו"

עוזיאל רנחל, 31, משרת כלוחם איסוף בגדוד מילואים 5025
באזרחות: מתגורר באיבי־הנחל, צייר

"בבוקר החג, כשקיבלתי שיחה ממפקד הצוות ונדרשתי להתייצב, הבנתי שזה לא סתם עוד סבב אלא מלחמה, מלחמה שתיקח זמן וכוח. את הטלית והתפילין ארזתי ראשונים. מיד אחריהם, עוד לפני המדים והציוד הצבאי, שלפתי את הסקצ׳בוק ואת הקלמר ודחפתי למוצ׳ילה. מי יודע כמה זמן ואיפה נהיה. פק״ל רישום זה ציוד חיוני. במהלך הימים שעוברים, בין שמירה למנוחה, בין הקפצה לתפיסת מרצחים ובין רגעי חרדה לרגעים של מורל לאומי בשמיים, הסקצ׳בוק נשלף, ודימויים שלא שחררו את הראש מועלים על הנייר".

איך אתה מחליט מה לאייר?

"יש סיטואציות שפשוט לופתות אותי חזותית, רגעים שקשה להסביר במילים ובהיגיון, אבל הם משתלטים עליך כטריגר לעבודה, להתבוננות ולהבעה מחודשת. לפעמים הרגע דורש בישול איטי, ולפעמים אני חייב להקיא אותו מהר. שמתי לב שרוב העבודות מצוירות בלילה, כשאני לא בשמירה, והצוות ברובו ישן ואף אחד לא עומד לי על הראש. יש שקט ואפשר לצלול לעבודה כמעט עד הבוקר, גם אם זה על חשבון שעות שינה".

סדרת איורים אחת שתופסת לי את העין היא רצף של פריימים: דמות פושטת את חולצתה ומשתמשת בה ככיסוי לפנים. לאחר מכן הדמות מתכופפת כדי להרים אבן. "באחת הפעילויות, כשאבטחנו יעד מתוך עמדת שיח, הפלנו מחבל שהיה שנייה מלהוריד אבן על רכב חולף. זה עניין של שניות בודדות. כשהוא התחיל להתארגן והעביר את החולצה לראש, היינו עם כוונת עליו. כשהתחיל לרוץ לצומת – סחיטת הדק אחת ונפל".

"אני משתדל לצייר דברים שנמצאים סביבי – מציוד צבאי עד לממתקים ואוכל. אני מתבונן בסביבה כל הזמן, וכל אובייקט שמפעיל אצלי רגש כלשהו, אני שמח לצייר"

אופיר סופר, 40, משרת בגדוד חי"ר קל של פיקוד העורף
 באזרחות: מתגורר ברמת־גן, כלכלן, די־ג׳יי וצייר

"התחלתי לשרבט במילואים בעיקר כדי להסיח את הדעת ממה שקורה מסביב: לא להסתכל בחדשות, לנסות להתפקס במשימות של הגדוד. בהמשך זה גם עזר לי להעביר זמן בין משימות ולהרגיע את הנפש. אני משתדל לצייר דברים שנמצאים סביבי – מציוד צבאי עד לממתקים ואוכל. אני מתבונן בסביבה כל הזמן, וכל אובייקט שמפעיל אצלי רגש כלשהו, אני שמח לצייר.

"אני מצייר בעיקר בין שמירות ומשימות שוטפות, לפעמים חמש או עשר דקות, כשאני מחכה לאסוף ציוד או לעלות לשמירה. אנשים בגדוד תמיד שואלים ומתעניינים, ומפרגנים לי שאני מנתב את האנרגיות לאמנות".

במה אתה משרבט?

"בהתחלה שרבטתי בכל מה שבא ליד – עטים, טושים זוהרים, על נייר מדפסת או על קרטונים. בהמשך קרובת משפחה שלי הביאה לי סקצ׳בוק ועפרונות צבעוניים שאני יכול לקחת איתי בקלות לכל מקום, מה שמאפשר לי להשקיע קצת יותר.

"באחד הימים רציתי לקחת ממנת קרב טונה כדי לצרוך קצת חלבון, להזין את הגוף ולהניח לפחמימות הזולות שזרמו אלינו מכל כיוון בתחילת המלחמה. כשהרמתי את הקופסה גיליתי שזה בכלל ממרח קקאו, והתאכזבתי מאוד. החלטתי להקדיש לו ציור קצת אירוני, רגע קטן של תסכול של חייל מילואים שמחפש אוכל :)"

"תמיד מתגנב לידי איזה פנקס צה"לי כזה ועט כחול, ואז הקשקושים באים לצד כל מיני דברים שצריך לזכור"

סמ"ר (מיל') ינאי פארן, 26, משרת בפלס"ר 14
באזרחות: מתגורר בירושלים, סטודנט למדעי המחשב.

"בשבוע הראשון באימון בצאלים התחלתי לצייר קצת כדי לעבד את היום שעבר. זה היה תירוץ טוב לשים אוזניות ולהרגיש קצת לבד בכל הטירוף הזה. במרחב הלחימה פחות יוצא לי לצייר, אבל בהתחלה היינו נכנסים ל־24 שעות ויוצאים ל־24 שעות, והייתי מצייר בעיקר בחוץ. אני נזכר בדברים שראינו ומנסה לשחזר מהם תמונות, לפעמים גם לוקח תמונות שצילמו אותנו כהשראה. כמו שאמרתי, אני פחות מצייר בשדה הקרב – אבל תמיד מתגנב לידי איזה פנקס צה"לי כזה ועט כחול של ביג, ואז הקשקושים באים להם לצד כל מיני דברים שצריך לזכור.

"סיטואציה מיוחדת שאני זוכר היא שמצאתי את עצמי מקשקש במחברת בתוך בית בבית־חנון. כשיצאנו ליישוב משען להתרענן, שכבתי על הרצפה בגן הילדים, על הבטן, וציירתי במחברת כמו ילד קטן מוקף בכלי נשק ובמשחקי קופסה. כשהזזתי מאג כדי לבדוק אם בארונית היצירה יש טושים שאני יכול לשאול, קלטתי עד כמה הסיטואציה הזויה".

"ביציאה הראשונה קניתי סקצבוק, אבל עדיין מעדיף את משטחי העץ מארגזי התחמושת וקרטונים שמסתובבים"

יהודה לדרברג, 26, משרת במילואים בפלוגת ההחרמ"ש של גדוד 8112
באזרחות: מתגורר ירושלים, עובד כחצר"מ ומורה לספרות בישיבת מקור חיים

"לפני שיצאתי מהבית במוצאי שבת מאור אשתי, שהיא מטפלת באומנות הציעה לי לקחת איתי קצת צבעי פנדה. לא כל כך הצלחתי להבין למה, אבל דחפתי לתיק. מתישהו בתחילת השהייה שלנו, נתקלתי בהם והתחלתי לקשקש קצת על קרטונים. ופתאום הרגשתי איך משהו נפתח ועושה לי טוב. שמתי לב שארגזי העץ בהם מאפסנים את התחמושת ממש מגיבים טוב לפנדה. הבעיה שמשום מה לקחתי רק שלושה צבעים של גווני כחול. כשביקשתי מהרס"פ שינסה להביא לי עוד צבעי פנדה, הוא הציע לי לנסות עם ערכת צבעי הסוואה. התחלתי לשחק עם זה וממש התלהבתי ושמחתי בעיקר מעצם העבודה, וגם ממה שיצא".

על מה עונה מבחינתך הצורך לאייר?

"אנחנו נמצאים בעיקר בשהייה בתנאי שטח, שמזמנים כל מיני קשיים והתמודדויות, והציור מאפשר איזו רגיעה והרפיה מסויימת, ולפעמים גם ביטוי לרגשות והתחושות שמתערבלות בבטן.

ביציאה הראשונה קניתי סקצבוק, אבל עדיין מעדיף את משטחי העץ מארגזי התחמושת וקרטונים שמסתובבים. מתישהו עשינו מדורה וניסיתי לצייר מהפחם שנשאר וזה גם היה ממש כיף ומעניין. אני מצייר על חומרים שונים: קרטונים של תחתונים, משטחי עץ, קופסת כדורים ועוד. רובם מבוססים על שילוב של צבעי פסטל שמן וצבעי הסוואה צה"ליים".

"יש אנשים שכותבים יומן, ויש אנשים שמציירים אותו"

שימי קארפ', 24, משרת בפלוגת אבטחה של יחס"ם 7
באזרחות: מתגורר בבית־שמש, סטודנט לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל

"אני מצייר עוד מלפני המילואים. בתחילת המלחמה היה הרבה בלגן ורציתי קצת שקט, אז זזתי הצידה, שלפתי את המחברת והתחלתי לצייר. בהמשך השתדלתי לצייר לפחות פעמיים־שלוש בשבוע כדי לשמור על כושר ציור וגם על שפיות נפשית.

"יש אצלי בווסט קלמר קשיח עם כמה עפרונות, רפידוגרפים ומחברת A6, ככה שזה זמין תמיד לציור. לכל ציור יש סיפור משלו, חלק מעניינים יותר וחלק ממש לא, אבל יחד הם מרכיבים יומן לחימה מנקודת המבט שלי. יש אנשים שכותבים יומן, ויש אנשים שמציירים אותו".

"במהלך המלחמה הזו אני נאחז ברגעים הפשוטים והשגרתיים ככאלה שעוזרים לי לעבור את היומיום"

רס"ל (מיל') אלקנה לוי, 30, מפק״ץ בגדוד 508 של התותחנים
באזרחות: מתגורר בירושלים, אמן

"אני אמן, בוגר תואר באמנות במדרשה לאמנות בבית ברל וב'פרדס', מצייר ומציג תערוכות. בשגרה אני מתנדב באיחוד הצלה כחובש, ומצייר את האירועים הטראומטיים שאני חווה במהלך הטיפולים.

"כשהתחילה המלחמה, הציורים שלרוב תיארו רגעים משמעותיים וגדולים, השתנו ונצבעו ברגעי יומיום פשוטים ואנושיים. אם בעבר הרגשתי שההתמודדות הנכונה עם עולם החובשות היא דווקא להסתכל לאירוע בעיניים ולצייר אותו בצבעי שמן מתוך שהייה ארוכה אל מול המקרה, הפעם החלטתי לרשום בעיפרון רישומים מהירים בסקצ'בוק קטן, ולהציג דווקא את האירועים הפשוטים יותר שבשגרה. במהלך המלחמה הזו אני נאחז ברגעים הפשוטים והשגרתיים ככאלה שעוזרים לי לעבור את היומיום בלחימה".

"יש עוד ציורים שלי מפוזרים ברחבי המוצב"

עומר דוידוב, בת 24, משרתת בתותחנים
באזרחות: מתגוררת בתל־אביב, סטודנטית לעיצוב גרפי.

"אני משרתת במילואים, והיה לי קשה מאוד לעבד את החוויות, במיוחד לאור זה שאני לא כל כך יודעת למה אני נכנסת. מבחינה טכנית, יכולתי אחרי שבועיים לחימה לצאת הביתה ולהביא דברים לקשקש עליהם, אבל יש עוד ציורים שלי מפוזרים ברחבי המוצב שלנו על הצד הפוך למסמכים צבאיים.

"אני מוצאת זמן לצייר בעיקר בבוקר מוקדם, לפני שכולם מתעוררים, וגם ברגעים מתים, כשאנחנו יושבים ומחכים לדברים שיקרו. אני מאיירת הרבה זבובים כי אנחנו נמצאים במוצב במדבר, והתמודדות שלנו עם הזבובים הייתה קשה יותר מאשר עם חמאס. הוצאתי סדרת איורים של זבובים, ויש לה אפילו גרסה דיגיטלית".

"הציור הוא אחת הדרכים שלי להתמודד ולבטא את אותן הסיטואציות, מתי שאפשר"

סרן (מיל') אלאורי וייס, בן 26, משרת במפקדת אוגדה 162
באזרחות: מתגורר בחיספין, בקרוב סטודנט לתקשורת

"גם אני התחלתי לאייר בגן בצבעי פנדה וטושים. אצלי זה פשוט לא הפסיק, אלא הלך ונמשך – תוך כדי שיעורים בתיכון, ואחר כך בדיונים ארוכים בצבא, אני תמיד עם מחברת ציור ועטים בכיס. הוקפצתי למלחמה בהפתעה ולא הספקתי לקחת איתי את מחברת הציור שלי, אז נאלצתי להסתפק במחברת הרגילה עם השורות ובעט פשוט. לקראת המשלוח הראשון שהגיע מהבית כבר ידעתי לבקש את המחברת הרצינית, ומאז כבר הספקתי למלא אותה.

"בלחימה יש סיטואציות שלא תראה בדרך כלל בחיים. גילויי גבורה מרהיבים, יכולות תחכום למול פני האויב, וגם אובדן של אנשים יקרים, טובי בניה ובנותיה של החברה הישראלית. הציור הוא אחת הדרכים שלי להתמודד ולבטא את הסיטואציות הללו. רוב היום אני בעשייה כמובן, אז בכל דקה שמתאפשרת – בעיקר אם יש רעיון שיושב בראש – אני מוציא את המחברת ומנצל את הזמן.

"בגדול היו לי המון סיטואציות הזויות בשירות הצבאי. אחת שזכורה לי במיוחד הגיעה אחרי תרגיל אוגדתי ארוך ומייגע. ביטאתי את כל העייפות בציור אחד שמראה אותי, כשליד כל איבר בגוף מצוינת הסיבה שהביאה אותו למצב הזה. היום אני מסתכל על הרגעים ההם כזיכרון משעשע – בעיקר בזכות הציור הזה".

מאיירי הפרויקט – דיוקן עצמי

פנקסים, עט שבור, צבעי הסוואה, קירות חשופים – כולם הופכים לכלי יצירה לגיטימיים ומשובחים בשטח האש. אמנות השרבוט היא גם אמנות האלתור, בוודאי כשהמטרה היא להצליח לקשקש בשטח תוך כדי המלחמה: דווקא חוסר התנאים והאמצעים, בשילוב עם מכסת הזמן המוגבל בשגרה הצבאית – מהווים קרקע משובחת ליצירתיות.

השרבוטים של המילואימניקים העניקו לנו זווית חדשה, כמו הצצה בלתי אמצעית למה שמתרחש בשטח דרך העיניים של הנוכחים שם, בפורמט קצת אחר בתוך המלחמה המאוד ויזואלית הזו. בסביבת הלחימה כל רגע קטן ולא חשוב הופך לבעל עניין ובעל פוטנציאל שרבוטי: לחלוק סיגריה, לעשות קפה, לתפוס רגע של מנוחה על מזרן בלילה העזתי.

ניסינו לקשקש עם כל אחד מהמאיירים, להבין ממה שואבים השראה במרחב הלחימה ומה הטריגר של כל אחד מהם לשלוף את העט מהכיס ולהתחיל למלא את דפי הפנקס. ככל שעברו הימים ותיבת המייל שלנו הלכה והתמלאה, הבנו שגם כאן המדיום הוא המסר – השרבוט מאפשר יצירה חופשית ולא מדויקת, כזו שפורקת ללא שיפוטיות מבפנים את התחושות והמחשבות, את הדימויים והתחושות, והיא זו שמולידה את התוכן שאיש מאיתנו לא יכול לכתוב: רגעים מלאים ברגש בתוך הווי צבאי מחוספס, דילמות קטנות ולא חשובות, או מבט הומוריסטי קליל וצבעוני בתוך מלחמה כבדה אפורה.