"עסקנו בשנים האחרונות בתרחישים ותרגולות לאירוע רב־נפגעים. התכוננו לאפשרות של רעידת אדמה או צונאמי שיגרמו להמוני נפגעים. אבל מה שקרה ב־7 באוקטובר היה משהו שלא התכוננו אליו ולא תרגלנו אותו. זו הייתה מלחמה", מספרת ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, תת־ניצב שלומית לנדס.
בחודשיים האחרונים הובילה לנדס את המאמץ לזיהוי של קרוב לאלף נרצחים ממתקפת הטרור. כעת, אחרי שמרבית קורבנות הטבח הובאו לקבורה ונותרו רק נעדרים בודדים, היא מרשה לעצמה להביט לאחור ולנסות לעכל את המשימה חסרת התקדים שהוטלה על כתפיה.
"בשמחת תורה התארחנו אצל חברים", היא משחזרת. "בעלי יצא בבוקר לבית הכנסת, ואחרי כמה דקות הוא חזר ואמר ששמע שקורה משהו בדרום. מכיוון שבמילואים יש לו תפקיד בכיר, הוא החליט לקחת את הטלפון לתפילה כדי להיות זמין במקרה הצורך. תוך חצי שעה הקפיצו אותו, ומאז הוא במילואים ברצף. ועדיין, לא חשבתי שזה יהיה קשור איכשהו למשטרה. חדירת מחבלים, ירי רקטות – אלה דברים שבאחריות צה"ל".
לנדס עומדת כאמור בראש חטיבת החקירות, אחת מארבע החטיבות המרכיבות את אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל. תחת פיקודה משרתים כ־300 חוקרי משטרה. בפעילות השוטפת היא ממונה על ניהול המחלקות, קביעת נוהלי עבודה והקצאת משאבים, אך הטבח בדרום זימן לה תפקיד שונה לחלוטין. בשעות אחר הצהריים כבר הבינה לנדס שהמשטרה צריכה להיות בעומק האירוע, ושגם היא עצמה נדרשת, בעיצומו של החג, לקיים התייעצויות ולגבש במהירות החלטות לצורך זיהוי הנרצחים.
"הבנו שיש אזרחים שנהרגו, ושסדר הגודל שונה ממה שנראה לנו בהתחלה. באירוע רב־נפגעים, לרוב מכריזים על תר"ח – תחנת ריכוז חללים. התחילו דיונים טלפוניים אם צריך להקים תחנה כזאת, או להביא את הנרצחים למכון לרפואה משפטית באבו־כביר. זו למעשה שאלה שעולה בכל אירוע רב־נפגעים, וכך היה למשל גם באסון מירון: אנחנו מנסים להבין אם המכון יעמוד במספר החללים שצריך לזהות, או שהוא לא יכול לעשות זאת. ככל שהתבררו ממדי הטבח, הבנו שהמכון באבו־כביר קטן מדי בשביל זה וחייבים להקים תר"ח שיעסוק בזיהוי. הפעם נכנס לדיונים גורם נוסף שלא היה בתרגולים – הצורך שהמקום יהיה ממוגן, כי אנחנו במלחמה ותחת ירי רקטות".
כך הוחלט להקים תחנת ריכוז חללים בבסיס הרבנות הצבאית במחנה שורה ברמלה. אל המקום הזה מובאים בדרך כלל חללי צה"ל להליך של זיהוי והכנה לקבורה, אך בשבת ההיא נפתח שם גם "מסלול אזרחי". לנדס, אישה דתייה, נכנסה למכוניתה ויצאה לעבר מחנה שורה. כשהגיעה לשם החלה בהקמת התר"ח, יחד עם רבנות המשטרה. "בשלב הזה עוד חייתי באשליות, חשבתי שמספר החללים יהיה סביב מאה. הקמנו אוהלים, חדרי ציוד ותשתיות מחשוב. בשעות הלילה התחנה הייתה מוכנה לקליטת הנרצחים, והתחילו להגיע משאיות שעליהן הגופות מאופקים, משדרות ומשטח המסיבה".
"לא התפשרנו על הזיהוי, אבל תוך כדי עבודה פיתחנו שיטות ייעול. פתחנו קווים מהירים של נטילת אמצעי זיהוי: במקום שנעבוד על גופה אחת מא' ועד ת', הגדרנו צוות שייקח טביעות אצבע מהירות מהרבה נרצחים במקביל, מתוך הבנה שאולי זה יספיק, ונוכל לחסוך את האמצעים האחרים"
משאית אחר משאית נעצרה במחנה שורה, והגופות העטופות הורדו ממנה. מספרן הלך וגדל עד למאות. "יש צורת עבודה שאנחנו מתורגלים בה ביחס לכל חלל שמגיע לטיפול חטיבת החקירות", אומרת לנדס. "אנחנו יודעים מה עושים, יש סדר פעולות קבוע שמתחלק בין המשטרה, משרדי הפנים, הבריאות והדתות, והרבנות המשטרתית. כל חלל מוכנס לחדר, פותחים תיק חקירה, ועורכים תיעוד חזותי של הגופה, כלומר צילום, ותיעוד מילולי, תיאור של החוקר. עם כל הרוג מגיעה גם מדבקה שמפרטת מה היה עליו בזירת הרצח – פריטי לבוש, תכשיטים, פריטים אחרים וקעקועים. גם המידע הזה מצורף לתיק החקירה. אנחנו לוקחים טביעת אצבעות, ובהמשך עושים צילום של מבנה השניים וכל מה שיכול לעזור בזיהוי הנרצח לקראת הכנתו לקבורה".
כשזרם החללים למחנה שורה לא פסק, וגם ביום ראשון ושני המשיכו להגיע נרצחים – משטח המסיבה, מהקיבוצים ומצידי הכבישים בדרום – לנדס ואנשיה הבינו שהם לא יצליחו לעמוד בקצב אם ייצמדו לפרוטוקול הטיפול המוכר. "עניין המהירות עמד כל הזמן לנגד עינינו. באף שלב לא התפשרנו על הזיהוי, שחס וחלילה לא תהיה לנו טעות בנושא הזה, אבל תוך כדי עבודה פיתחנו שיטות ייעול. פתחנו ביום ראשון בבוקר 'תר"ח ב", כדי ששם נעשה קווים מהירים של נטילת אמצעי זיהוי. במקום שנעבוד על גופה אחת מא' ועד ת', הגדרנו צוות שייקח טביעות אצבע מהירות מהרבה נרצחים במקביל, מתוך הבנה שאולי זה יספיק לצורך זיהוי ונוכל לחסוך את האמצעים האחרים. כך קידמנו הליכים לקביעת המוות וההודעה למשפחות על מציאת הגופה. אבל כל חלל עבר את מלוא הבדיקות. מאות שוטרים עבדו מסביב לשעון, ובאישור הרבנות הראשית ורבנות המשטרה, הליך הזיהוי נמשך גם בשבת".
כל דקה משמעותית
מספרם של הנעדרים בימים הראשונים היה עצום. המשטרה פתחה במטה להב 433 מרכז מידע וליווי, וחוקרי המשטרה יחד עם עובדים סוציאליים ומתנדבים קיבלו שם את המשפחות, שהביאו עמן פריטי זיהוי ומידע בסיסי על נעדרים. "המרכז המיועד לכך היה בנתב"ג", אומרת לנדס, "אבל משפחות התחילו להתקבץ מחוץ למחנה שורה. אנשים שהיה להם מידע או הערכה שיקיריהם לא בחיים, באו וביקשו שרק נאפשר להם לקבור את הבן או הבת".
"האב סיפר לי שבתו דיברה איתו בטלפון בזמן הטבח, ואז הוא שמע יריות וקולה נדם. הוא אמר: 'אני יודע שהיא נרצחה, יש לה קעקועים מיוחדים, למה לוקח כל כך הרבה זמן לזהות אותה?'. נתתי לו את מספר הטלפון האישי שלי, ואחת לכמה שעות הוא שלח לי הודעה: 'יש חדש?'. כשהתקשרתי אליו לבסוף, הוא מיד אמר 'מצאתם אותה'"
ניסית להסביר להם את הסיטואציה, שיבינו מדוע זה עלול לקחת זמן רב?
"ביום השני למלחמה ביקשו ממני לצאת מהבסיס ולדבר עם משפחה שהגיעה לשורה. היה שם אבא שהבת שלו בילתה במסיבה. הוא ידע בוודאות שהיא נרצחה: בזמן הטבח היא דיברה איתו בטלפון, תיארה לו מה קורה, הוא ניסה לייעץ לה איך להסתתר ומה לעשות, היא אמרה לו שהיא רצה – ואז הוא שמע יריות וקולה נדם פתאום. הוא אמר לי: 'אני יודע שהיא נרצחה. יש לה קעקועים מיוחדים שמאפשרים לזהות אותה, היא בוודאי פה. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?'. ניסיתי להסביר לו שבין כל מאות הנרצחים שהגיעו אלינו, אני לא יכולה לדעת איפה בדיוק היא נמצאת. הוא הבין, וביקש את מספר הטלפון האישי שלי. אחת לכמה שעות, גם בלילה, הוא שלח לי הודעה: 'יש חדש?'. בשלב מסוים הוא כתב לי 'הצילו'. הבטחתי לו שוב ושוב שכאשר יהיה לי מידע, נעדכן אותו מיד".
לבסוף זוהתה גופתה של הצעירה, ולנדס מיהרה ליצור קשר עם האב. "זה היה בשעת לילה מאוחרת. צלצלתי, הוא ענה, ובלי לחכות שאגיד משהו הוא מיד אמר 'מצאתם אותה'. עניתי שכן. הוא אמר לי 'תודה'.
"המצוקה של בני המשפחות עמדה לנגד עינינו כל הזמן. גם כשהורים יודעים שבנם אינו בין החיים, הצורך שלהם להביא אותו לקבורה זה דבר חשוב מאוד, ואסור להקל בזה ראש. עשינו הכול לקצר תהליכים. כשהיה זיהוי, פעלנו מיד ליצור קשר עם המשפחה, כי עבורה כל דקה היא משמעותית".
מלבד בקשות של בני משפחה לאתר נפטרים כדי להביאם לקבורה, הייתה גם בקשה בעלת אופי סבוך ורגיש יותר. "ביום הרביעי שלנו בתחנת ריכוז החללים הגיעה אלינו נציגה של אחד היישובים, עם שמות של עשרה נרצחים שההורים או בנות הזוג שלהם רוצים לשאוב מהם זרע כדי להביא מהם ילדים בעתיד. היה לה מסמך מבית המשפט שמאפשר את התהליך. מצד אחד היה ברור שאחרי ארבעה ימים הסיכוי לעשות את הפרוצדורה בהצלחה הוא נמוך מאוד, רוב הרופאים טענו שזה בלתי אפשרי, אבל לקרובים הייתה חוות דעת רפואית שאומרת שעד אותו לילה, עדיין יש סיכוי.
"החלטנו שאנחנו לא אומרים להם לא. המשפחות האלה הרגישו שהן הופקרו בשבעה באוקטובר, וידענו שחייבים לתת להם את התחושה שאנחנו כמדינה עומדים לצידן ועושים כל מה שאפשר. הבעיה היא שהייתה לנו משאית עם חללים מהיישוב ההוא שטרם זוהו. נציגת הקיבוץ נתנה לנו סימני זיהוי, והחלטנו שאנחנו פותחים את המשאית ועושים מבצע לנסות לאתר את הבחורים האלה בפרק הזמן הקצר ביותר. זה דרש משאבי נפש מהשוטרים, ויחד עם אנשי הרבנות הצבאית שנרתמו לעניין הזה, איתרנו חלק מהגברים שהופיעו ברשימה. הם הוסעו לבתי חולים, ובסופו של דבר הפרוצדורה הרפואית לא צלחה, אבל זה היה מאמץ שידענו שאנחנו צריכים לעשות אותו".
הכלים הרגילים שבידי חטיבת החקירות לא תמיד הספיקו כדי להשלים את מלאכת הזיהוי. "המון חללים שהגיעו ביום הראשון ספגו פגיעות קשות בַּפָּנים. בהתחלה כאמור היה קושי לעבוד בגלל הכמות, ולאחר מכן היה קושי לזהות גם מסיבות אחרות. חלק מהנרצחים שכבו זמן רב בחוץ, כי במקומות מסוימים עדיין התנהלו קרבות. הגיעו גופות שמצבן לא אפשר לזהות אותן, ונדרשו בדיקות סי־טי מתקדמות. היו גופות של בני זוג או בני משפחה שהגיעו מחובקות יחד. אנחנו יכולים רק לדמיין שהם התחבקו כשהבינו שאלה רגעיהם האחרונים".
לאורך כל התקופה הזו נמשכו המאמצים להביא מידע וממצאים שיסייעו בבירור גורלם של נעדרים שעל פי ההערכות לא נחטפו לעזה. "צה"ל עשה מאמץ גדול לאתר שרידים בשטח כדי שנוכל לגלות, בעזרת בדיקות די־אן־איי ואמצעים נוספים, אם יש התאמה לנעדרים המופיעים ברשימות. גם חטיבת הזיהוי הפלילי השתכללה תוך כדי עבודה, ונוספו מכשירי רנטגן ומכשירים לצילום שניים. המון אנשים טובים פנו וביקשו לעזור. היום יש עדיין מספר קטן של נעדרים, ויחידות צבאיות שמתמחות בנושא ממשיכות לסרוק את השטח. גם צוותים של רשות העתיקות, זק"א וגורמים נוספים עובדים על סינון האפר והאדמה בבתים שעברו שרפה, כדי שאפשר יהיה להביא לקבורה נרצחים נוספים".
העבודה בבסיס שורה, היא שבה ומדגישה, התאפיינה בשיתוף פעולה בין גורמים רבים. "הרבנות הצבאית אירחה אותנו בבסיס שלה ודאגה לכל צרכינו. האגו הונח בצד, וכולם היו מוכוונים למטרה אחת: זיהוי מקצועי ומהיר. כשהיה עומס במסלול צבאי, ובמקביל היו כמה דקות רגועות במסלול האזרחי – ידענו לתגבר ולסייע. ציוד שהיה חסר לאגף אחד, האגף השני תרם. ראינו את עוצמת השליחות של אנשי הרבנות הצבאית, את המסירות והנעימות שלהם. הם עשו הכול בשביל לסייע לנו, הובילו את הפעילות הפיזית של נשיאת הגופות, שזו עבודה קשה בפני עצמה. כל אחד תרם את חלקו, והלוואי שנדע לעבוד ככה גם בשגרה".
מתי הגיעו אליכם עדויות על מעשי אונס?
"בתחילת הלחימה המאמץ המשטרתי הושקע בזיהוי החללים, איתור הנעדרים והקשר עם בני המשפחות. בשלב ההוא עדיין לא הוכרז על חקירה פלילית של מעשי הזוועה הללו. בהמשך הגיעו עדויות מעדי ראייה ומגורמים שפעלו בשטח, על פגיעה מינית חמורה בנשים שנפלו לידי מחבלי חמאס. יש לנו גם עדויות מאנשי ארגונים כמו זק"א, שסיפרו על סיטואציות שלא ניתנות לפירוש אחר מלבד פגיעה מינית. יש מספיק עדויות על מעשים כאלה, והן מגובות גם בהודאה של כמה מחבלים שסיפרו בחקירתם שהם נשלחו לאנוס. אין לנו עדות מכלי ראשון של אישה שיכולה לספר על הפגיעה בה, כי רוב הקורבנות של עבירות המין נרצחו על ידי המחבלים".
מה את חושבת על השתיקה של ארגוני הנשים וארגוני זכויות האדם בעולם לנוכח העדויות הקשות הללו?
"אני עוסקת הרבה במאבק באלימות נגד נשים, הנושא הזה קרוב לליבי, וכיום אני חשה אכזבה רבה מהעולם הנאור. גופים שעוסקים בזכויות נשים, ויודעים לצאת בצורה ברורה נגד תופעות של פגיעה בנשים – במקרה הזה קולם נדם".
"החלטתי ששוטרים לא יבואו לשורה מתוך כפייה; חוקר צריך לדעת לקראת מה הוא הולך, ולהסכים להיות שם. אומר בגאווה גדולה שחוקרים רצו לבוא לעבוד, וראו בזה שליחות גדולה. הם שיבצו את עצמם למשמרות וחיזקו זה את זה, מה שנתן כוח להמשיך את המשימה"
במשך כחודש פעלה תחנת שורה בקצב מהיר. כשלנדס מדברת על הימים ההם, ניכר כי עברה חוויה מטלטלת. היא הייתה שם רוב שעות היממה, מובילה את עבודתם של אנשי המשטרה – "ובינתיים הבעל במילואים, שלוש בנות שלי בצבא, ועוד ילדה בת 13 נמצאת בבית, וסבא וסבתא משגיחים עליה חלק גדול מהזמן. חזרתי הביתה כל לילה בשתיים או שלוש, רק כדי שהילדה תוכל לראות אותי. היא הייתה מחכה לי ומציעה להכין לי תה או קפה. אלה היו מפגשים קצרים, תוך כמה שעות הייתי שוב במחנה שורה".
איך עושים את המעבר הזה בין מראות קשים כל כך ובין התפקוד הביתי וההורי?
"הקושי המנטלי הוא גדול, ובימים הראשונים הוא היה חריף במיוחד בגלל ההיקף. גם חוקרי מז"פ שמגיעים לפעמים לזירות קשות של תאונות ורצח, לא דמיינו עצמם עומדים במרכז חדר כשסביבם עשרות גופות, ובשבילים מועברות כל הזמן גופות נוספות. זו הייתה חוויה קשה באופן בלתי נתפס. אני החלטתי ששוטרים לא יבואו לשורה מתוך כפייה; חוקר צריך לדעת לקראת מה הוא הולך, ולהסכים להיות שם. היו חוקרים שאמרו בשלב מסוים שהם פשוט לא מסוגלים, וזה לגיטימי וטבעי.
"אומר בגאווה גדולה שחוקרים רצו לבוא לעבוד, וראו בזה שליחות גדולה. הם שיבצו את עצמם למשמרות וחיזקו זה את זה, מה שנתן כוח להמשיך את המשימה. צריך גם לציין שהמשטרה סיפקה במהירות מערך בריאות נפש שליווה את השוטרים בשורה, וגם לאחר שסיימנו שם. כל שוטר מקבל מענה וליווי במידת הצורך".
האחות הסיתה, האח רצח
לנדס נולדה מעט אחרי מלחמת יום כיפור; "קראו לי שלומית בתקווה שיבוא השלום, וכמו שאתה רואה הוא לא ממש בא". היא גדלה במשפחה דתית־לאומית במושב בית־מאיר. עד לפני כשנה וחצי גרה ביישוב גבעת־זאב, וכיום היא תושבת ירושלים. למשטרה היא התגייסה לפני 25 שנים, כעורכת דין. בתפקידה הראשון הייתה תובעת משטרתית במחוז ירושלים, ומאוחר יותר עברה לתפקידי ייעוץ משפטי בלהב 433. בהמשך כיהנה כסגנית ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, כמפקדת זרוע החקירות של היחידה הכלכלית וכמפקדת יחידה 105 – המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת. מאז אמצע שנת 2022 היא מפקדת על חטיבת החקירות במשטרה.
במסגרת תפקידה עומדת לנדס בראש צוות לטיפול בהסתה לאלימות, שהוקם במשרד לביטחון לאומי על מנת להתמודד עם תופעות של הסתה ברשת, ושותפים בו גם נציגים מהפרקליטות ומהשב"כ. "מכל התקופות הסוערות שראינו, כולל ימי הרמדאן, שום דבר לא דומה למה שקורה מאז שבעה באוקטובר. כמות הפרסומים ברשת שיש בהם הסתה לטרור או הזדהות עם ארגוני טרור היא גדולה מאוד, והפרקליטות והמשטרה משנסות מותניים ועובדות בעצימות גבוהה כדי לתת מענה לתופעות האלה, מתוך מדיניות של אפס סובלנות", היא מספרת.
עד לתחילת השבוע הזה הועברו לצוות למעלה מ־700 פניות לבחינה. הפרקליטות אישרה יותר מ־300 בקשות לפתיחה בחקירה, ולבתי המשפט הוגשו למעלה ממאה כתבי אישום, בצירוף בקשה למעצר עד תום ההליכים. חומרי החקירה מכילים פרסומים קשים, כמו הבעת שמחה על הטבח ביישובי הדרום, לעג לתיעוד של קשישות שנלקחות מבתיהן על ידי מחבלים, וביזוי תמונות של נרצחים. לנדס יודעת להצביע על מקרה שבו פרסום ברשתות הוביל לביצוע פיגוע. על פי כתב אישום שהוגש לפני כשבועיים נגד האלה גנאם, תושבת מזרח ירושלים, הנאשמת הסיתה לטרור כשפרסמה כי בן דודה נרצח על ידי יהודים. למעשה, בן הדוד נרצח על ידי מחבלי חמאס במתקפת הטרור. הנאשמת העלתה סטטוס בוואטסאפ שבו כתבה: "ההודעה הזו מכוונת לאחים שלנו בכל רחבי המדינה. הכובשים עושים פעולות פזיזות, הרג של אנשים במדינת פלסטין. זה משהו מצמרר, והידיעה העדכנית האחרונה שקיבלנו היא חיסול השאהיד מכפר סעיר, הכפר שלא נמאס לו להקדיש את ילדיו למען המולדת פלסטין".
"בהמשך הגיעו עדויות מעדי ראייה ומגורמים שפעלו בשטח, על פגיעה מינית חמורה בנשים שנפלו לידי מחבלי חמאס. יש מספיק עדויות על מעשים כאלה, והן מגובות גם בהודאה של כמה מחבלים שסיפרו בחקירתם שהם נשלחו לאנוס. אין לנו עדות מכלי ראשון של אישה שיכולה לספר על הפגיעה בה, כי רוב הקורבנות של עבירות המין נרצחו על ידי המחבלים"
כמה ימים לאחר מכן הצטייד אחיה של האלה בסכין, הגיע לתחנת משטרה בירושלים ורצח את שוטרת מג"ב רוז לובין ז"ל. הדוקר נורה וחוסל בזירה, ובעקבות האירוע שוב הסיתה האחות לטרור: היא פרסמה בוואטסאפ תמונה של אחיה על רקע מסגד אל־אקצה וכתבה "השאהיד מחמד עמר אלפרוח עלה לשמיים לאחר שביצע פיגוע דקירה הרואי סמוך לשער הפרחים בירושלים, שהוביל לפציעה קשה של שניים ממשטרת הכיבוש".
במקרים מסוימים נטען שכתבי אישום שהוגשו בעקבות פעילות הצוות למניעת הסתה, עומדים בסתירה לחופש הביטוי.
"כל עוד לא מדובר בפרסום שמעלה חשד לעבירה, לא נפתחת חקירה פלילית. אנחנו לא שכחנו את השמירה על חופש הביטוי, ויש הרבה התבטאויות קשות שלא מובילות לחקירה. חופש הביטוי הוא נר לרגלה של משטרת ישראל, והוא לחם חוקה של המדינה. עם זאת, כאשר אנחנו במצב לחימה והאויב מנסה לגדוע חיים, המדינה חייבת להגן על עצמה ולמנוע ביטויים שעלולים להשפיע ולגרום לאנשים נוספים לעשות פעולות כאלה".
מה שבולט בתקופה הנוכחית הוא השקט במגזר הערבי. אם בימי שומר החומות ראינו פרעות בערים המעורבות וחסימת כבישים, הפעם יש אפילו הזדהות של ערביי ישראל עם המדינה, ורבים מהם מתנדבים בחמ"לים השונים.
"השקט הזה מגיע בזכות מדיניות של אכיפה מחמירה כלפי מסיתים. גם המשטרה וגם גורמים נוספים סבורים שמעצר של מסיתים מרתיע ומייצר שקט".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
