שתי רשומות שפרסם רועי שרון ברשת X (טוויטר) בתחילת השבוע שעבר, חוללו סערה דו־שלבית. בראשונה כתב הפרשן הצבאי של תאגיד השידור הציבורי: "את הטענה שכוחות הוסטו מאוגדת עזה בשבועות שקדמו ל־7/10 בדקתי בשבוע הראשון ובדקתי שוב היום עם גורמים שונים ובכירים בצה"ל. תשובתם: לא היה ולא נברא. לא הוסטו כוחות מהעוטף לגזרת איו"ש".
החלק הימני הפעיל של הטוויטר התייחס אל הדברים כביטול סופי של הטענה שהושמעה מאז בוקר הטבח, ולפיה צה"ל העביר כוחות מעוטף עזה לשומרון, ובעיקר לחווארה – לכאורה, על פי הטיעון משמאל, כדי לשמור על הסוכה שהקים שם חבר הכנסת צבי סוכות, במחאה על פיגועי הירי. אבל יממה לאחר מכן צייץ שרון: "תיקון – הציוץ הקודם לא נכון. העובדות שהתבררו לי אתמול: שתי פלגות מחטיבת הקומנדו שתגברו בתקופת החגים את אוגדת עזה (במסגרת עתודה מטכ"לית, לא במסגרת כוחות הבט"ש), הוקפצו מהעוטף לגזרת חווארה יומיים לפני הטבח. למעלה ממאה לוחמים אכן הוסטו בפועל מגזרת אוגדת עזה לחטמ"ר שומרון".
כעת הגיע תורו של אגף שמאל בטוויטר להסתער במרץ. הנה, שחור על גבי מסך, הוכחה שצה"ל מעדיף את ביטחון המתנחלים על פני חיי הקיבוצניקים בגבול הרצועה. לא עזר ציוץ ההמשך של שרון: "כמו כן, לכל ישראלי מגיעה הגנה של הצבא, גם למי שגר במטולה, גם למי שגר בכפר עזה וגם למי שגר בשומרון. ואין שאלה שהייתה הסלמה ביטחונית בגזרת יו"ש". לא עזרה גם העובדה העולה מהציוץ – ושרון ציין זאת אחר כך במפורש – שאין שום קשר בין העברת שתי הפלגות ובין הסוכה; זו הוקמה רק ביום חמישי אחר הצהריים, ועמדה על תילה במשך שעתיים וחצי. בטוויטר אין שום מקום למורכבות – שחור או לבן, היה או לא היה, ולעזאזל ההקשר ומה בכלל היה.
"לא כיף לגלות שפרסמת משהו לא נכון, ולא נעים שצריך לצייץ ולדווח בכל הפלטפורמות שצה"ל מסר לי ולציבור מידע לא נכון. חצי מדינה מגויסת עכשיו, חיילים נלחמים בחירוף נפש. לומר שצה"ל לא דייק, זו עמדה מאוד לא נוחה עבורי"
בשבוע שעבר ישבתי עם שרון (גילוי נאות: אנחנו מכירים וחברים מגיל 16) בביתו בירושלים, למעין שיחת סיכום של אמצע מלחמה. ביקשתי ממנו לבאר את הרקע שמאחורי סערת הסטת הכוחות. במשך חודשיים, אמרתי, התעקשו בצה"ל שלא הייתה הזזה כזו. מה גרם לך בכל זאת לבדוק ולגלות מה בדיוק קרה שם?
"גם אני שמעתי את הטענות האלה כבר מהיום הראשון", אומר שרון. "בדקתי עם דובר צה"ל, עם פיקוד מרכז, עם מקורות אחרים – כולם אמרו שאף חייל לא זז מהעוטף. בשלב מסוים פנתה אליי אישיות מוכרת מהימין הפוליטי, וביקשה שאעשה סוף לשמועות שהמשיכו להתרוצץ. ביררתי שוב, כולם הכחישו שוב, ופרסמתי ציוץ שמבחינתי סגר את הנושא – לא הוסט אף חייל מהעוטף לשומרון. פרסמתי את הדברים גם בסטורי באינסטגרם, שם חלק גדול מהעוקבים אחריי הם חיילים ובני משפחות של חיילים. ופתאום אחרי שעתיים מישהו כתב לי – 'אני אוהב לקרוא אותך ומחשיב אותך ככתב אמין, אבל העבירו חיילים'. ביקשתי ממנו פרטים, והוא היה מאוד מדויק. אחרי כמה דקות עוד מישהו כתב לי מסר כמעט זהה, ואחר כך עוד כמה, כולם עם פרטים דומים מאוד. זה גרם לי להזיע. שמי הטוב פה מונח פה על הכף. חזרתי לדובר צה"ל, הפעם עם פרטי פרטים של יחידות וזמני מעבר, וביקשתי תגובה. ברגע אחד הם שינו גישה ואמרו שמעכשיו הם לא מגיבים יותר, ושכל מה שקרה לפני 7 באוקטובר יתוחקר אחרי המלחמה. לא אהבתי את זה, אבל לא יכולתי לעשות הרבה.
"השורה התחתונה של מה שקרה זה חוסר תיאום בין יחידות בצבא. סדר הכוחות בפעילות השוטפת בעוטף עזה באמת לא השתנה. שתי הפלגות שעליהן מדובר היו תגבור שאגף מבצעים במטכ"ל החליט לשים בתקופת החגים סמוך לעוטף – ולאחר כמה ימים, בגלל התרעות לפיגועים בשומרון לעומת אי־התרעות בעוטף, הוחלט להעביר אותן. אלא שפיקוד מרכז לא ידע שהכוחות שהוא קיבל הגיעו מהעוטף, ומכאן באה ההכחשה על הזזת הכוחות.
"נשארתי במערכת עד חצות כדי לוודא את הסיפור, וכשהוא התברר, נקלעתי לבעיה – בצה"ל סירבו להתייחס אליו. הם הבינו שיש פה סוגיה בעלת נפיצות פוליטית, ולא רצו להיכנס לשדה המוקשים הזה. בסוף צייצתי, אחרי עשרות שכתובים, שהייתה הזזה של כוחות תגבור, והוספתי שכל אזרח בכל מקום זכאי להגנה, כדי שלא ייקחו את זה למקום פוליטי. למרות זאת היה ברור שהשמאל יעוט על הסיפור, בדיוק כמו שהימין עט על הפרסום ההפוך, שלא היה בכלל מעבר של כוחות".
איך קורה שפיקוד מרכז לא יודע מהיכן הכוחות הגיעו אליו, ואוגדת עזה לא יודעת לאן הם עברו?
"זה קלאסיקה של יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. אבל גם אחרי שאמרנו את המובן מאליו, יש לי ביקורת על אגף מבצעים: אתם כן ידעתם מי עבר לאיפה, אתם שומעים במשך חודשיים את הוויכוח בתקשורת – אולי תדברו עם דובר צה"ל ותבקשו שיוציאו תגובה אחרת, נכונה?"
מונופול על המידע
שלא כמו כתבים רבים אחרים של ערוצי הטלוויזיה, שרון לא צמח בגלי צה"ל. את דרכו בשדה התקשורת הוא פילס בכוחות עצמו, ועם השנים למד להעריך זאת. "בית הספר שלי לא היה בגל"צ. עשיתי אותו ב'רדיו ללא הפסקה' ואז במעריב, ואף אחד לא פרש בפניי שטיח אדום. במשך שנים ראיתי את זה כחיסרון, ותמיד הרגשתי אנדרדוג – למה אני בגיל 28 עדיין תחקירן ברדיו אזורי, כשאחרים כבר משדרים בטלוויזיה? לאט־לאט הבנתי שזה יתרון ענק, כי עשיתי את המסלול המלא, את הדרך הכי ארוכה עם הכי הרבה מכשולים. זה נותן לי הסתכלות אחרת על המקצוע, על העיתונות ועל חשיבותן של העובדות, וגם יכולת לספר סיפור בצורה אחרת".
אחרת, כלומר אנטי־מערכתית?
"צריך לעשות הבחנה בין מערכתי לממלכתי. במלחמה אני הרבה יותר ממלכתי, וגם יותר מערכתי. תמיד הייתי ותמיד אהיה בצד של המדינה ושל צה"ל, בשגרה ובחירום. אני לא מתבייש בזה. זה לא אומר שאין מקום לביקורת, לשאלות ולהטלת ספק. צריך להודות – לפעמים אין לך דרך לדעת אם מסתירים ממך משהו, כי יש לצבא מונופול כמעט מלא על המידע הביטחוני. במקרה הזה אומנם הצלחתי בשלב מסוים לסדוק את המונופול, אבל זה קשה מאוד. בניגוד לכתב התיישבות (שרון שימש במשך שנים ככתב התיישבות במעריב ובערוץ 10 – א"ש), תפקיד שבו יש לך לפעמים שמונה מקורות שונים כדי לאמת סיפור והצבא הוא בסך הכול אחד מהם, כשאתה כתב צבאי צה"ל הוא צינור המידע העיקרי שלך. אתה לא באמת יכול בלעדיו. לכן, אם אומרים לי שאתמול היה יירוט של מל"ט מתימן, אין לי שום דרך לדעת אם הצבא פספס את היירוט בניסיון הראשון ופגע רק בפעם השנייה, למשל. או אם הטייס שהיה אמור להפיל את המל"ט שיחק שש־בש ולא היה בכוננות. אני לא יכול להתקשר עכשיו לקצין המבצעים של הטייסת, אין לי דרך לדעת מה קורה שם. לכן, להיות כתב שטחים או התיישבות זה לעשות הרבה יותר עיתונות מאשר כתב צבאי".
"כמעט כל מילה שאני מפרסם עוברת קודם צנזורה. לפעמים, בשידור מתגלגל, אם אמרתי משהו שלא היה מספיק זהיר, נציג הצנזורה יגיד לי בהפסקה לא לחזור על הפרט הזה. לפעמים הם גם מבינים שמידע מסוים כבר התפשט ברשתות החברתיות, ומחליטים לוותר"
יש למערכת הצבאית גם שוט מול העיתונאים: אם תכעיס אותה, לא תקבל סיפורים.
"זה היה פעם, בשנים האחרונות לא נתקלתי בתופעה הזאת. אין להם בעיה עם פרסומים שליליים, כל עוד תהיה הגון ותכין אותם לפני הפרסום. מה שקרה בנוגע להסטת הכוחות – העובדה שבמשך חודשיים אני מקבל תשובה מסוימת, שבסופו של דבר מתגלה כלא נכונה – הוא באמת דבר נדיר. לא כיף לגלות שפרסמת משהו לא נכון, וגם לא נעים שאני צריך לצייץ ולדווח בכל הפלטפורמות, ברדיו ובטלוויזיה, שצה"ל מסר לי ולציבור מידע לא נכון. במלחמה זה עוד פחות נוח. חצי מדינה מגויסת עכשיו, חיילים נלחמים בחירוף נפש. לומר שצה"ל לא דייק, זו עמדה מאוד לא נוחה עבורי".
טענות מצד עיתונאים עולות בתקופה האחרונה לא רק כלפי דובר צה"ל, אלא גם כלפי הצנזורה. אומרים שהיא פוסלת פרסום לכלי תקשורת אחד, ואחרי כמה שעות אותה ידיעה מתפרסמת בכלי תקשורת אחר, בדרך כלל גדול יותר ומקושר יותר.
"אין לי דרך להוכיח את זה, אבל לדעתי הם לא עושים את זה מתוך כוונת זדון. יש הפרות צנזורה, גם אצלנו, ושני הצדדים הולכים כל הזמן בין הטיפות. נכון שזה מתסכל כשיש לך סיפור ואתה לא יכול לפרסם אותו, ועוד יותר מתסכל כשמישהו אחר כן מפרסם, אבל אגיד לך משפט שהוא כביכול הכי לא עיתונאי – ככתב צבאי אני מעריך מאוד את העבודה של הצנזורה, ורוצה שהיא תימשך. כי בזכותה אני יכול לישון טוב בלילה. אם אני מפרסם משהו שצופה בבית יכול לומר שיש בו פגיעה בביטחון המדינה, אני יודע שזה לא על הראש שלי, בזכות נציג הצנזורה שיושב באולפן ועובר על כל הפרסומים שלי לפני השידור. וכן, כמעט כל מילה שאני מפרסם עוברת קודם צנזורה. לפעמים, בשידור מתגלגל, אם אמרתי משהו שלא היה מספיק זהיר, הנציג יגיד לי בהפסקה לשים לב, לא לחזור על הפרט הזה. יש גם שלב שבו הם מבינים שמידע מסוים כבר התפשט ברשתות החברתיות, ומחליטים לוותר. הם יודעים שדרישה למחוק עכשיו את הידיעה, רק תפיץ אותה עוד יותר".
אתה נשמע די שווה נפש לגבי הטענות לאפליה בין כלי תקשורת.
"היו הרבה עצבים, היו צעקות, אבל לא הגעתי לאמירה של 'אוקיי, אני לא עובד איתם יותר'. את מי אני דופק פה? אני לא רוצה לפגוע בביטחון המדינה. אני כן מנהל איתם משא ומתן כדי לפרסם עוד פריט מידע, ולפעמים זה עובד. הם לא ראש בקיר. פרסמתי למשל שב־8200 סגרו לפני שנתיים פעילות של יחידה טקטית מודיעינית בסופי שבוע. בהתחלה הצנזורה פסלה לי את החלק של סוף השבוע. התעקשתי על זה, התווכחתי, היו צעקות, הסברתי – ובסוף הם השתכנעו ואישרו לי לפרסם. אני אולי נשמע שווה נפש עכשיו, אבל לפעמים אתה רואה 'פוש' של ערוץ מתחרה, ומורט שערות מרוב עצבים. ושוב, אי אפשר לקרוע את החבל, כי החבל זה המדינה בעצם. מה שכן מטריד אותי אלה תרחישים שעולים לפעמים ברשתות, ולפיהם יש ציר עוקף צנזורה שדרכו גורמים במשרד ראש הממשלה מעבירים ידיעות לכתבים מסוימים, מעל הראש של הצנזורה וכמובן מעל הראש שלנו, הכתבים הצבאיים".
מה העונש במקרה של הפרת צנזורה?
"עקרונית הם יכולים לפתוח בחקירה פלילית ולהגיע לכתב אישום. המקסימום שאני מכיר היה משהו שנגמר בקנס. אני חושב שיש שיח בריא בין הצנזורה לכלי התקשורת, יש הבנה בין הצדדים, ובצנזורה עושים עבודה חשובה כדי שלא תהיה הפקרות. הרשתות החברתיות זה כמובן סיפור אחר, אבל עדיין רוב מכריע של הציבור מקבל את החדשות שלו מאיתנו ולא מאיזה ערוץ טלגרם או יוזר אנונימי בטוויטר".
הכוכבים של חמאס
הרבה מאוד שאלות קשות עולות מאז בוקר שמחת תורה לגבי תפקוד הצבא. אני בוחר להתמקד ולשאול את שרון לגבי העובדה שחיילים רבים היו בחופשה בבית, כאילו בשבתות וחגים פוחת הצורך בהגנה על הגבולות.
"גם חטיפת שלושת הנערים קרתה בחמישי בלילה, ולקח המון זמן עד שהצבא התניע", מעיר שרון. "צריך לומר שהתעסוקה המבצעית לא משתנה, בזה אין הבדל בין יום שלישי ליום שישי. יש מספר ברזל של כוננות שלא יורדים ממנו. אבל נכון שיש כמות אקסטרה של לוחמים, וכמובן בסופי שבוע ובחגים היא פוחתת. יש הרבה לקחים שצריכים להילמד בעקבות המלחמה, והצבעת על אחד מהם. הרי אנחנו מוצאים מחדל על מחדל על מחדל – בכל מקום שאתה זורק אבן, אתה רואה כשל".
פרט.
"הייתה הקונספציה המפורסמת, שאמרה שחמאס מורתע. היה מחדל מבצעי, שנבע מכשל בתוכנית ההגנה. כשלקחו אותנו ככתבים לפני שנתיים למכשול שהוקם בגבול עזה, הראו לנו שואו מטורף. כל הקצינים שדיברו איתנו אמרו כבר אז שאין דבר כזה 'מכשול שאי אפשר לעבור', אבל באותה נשימה הם היו בטוחים שהמכשול הזה – עם הסנסורים, והסייבר, ותת־הקרקע – ייתן לצה"ל מספיק זמן התרעה להיערכות בהגנה כדי שאף אזרח לא ייפגע בגזרה. זה בפשטות לא עמד במבחן התוצאה. תוכנית ההגנה של אוגדת עזה נכשלה כישלון חרוץ. הקו נפרץ מהר מאוד, וגם תוכנית הגיבוי לא עבדה. היו צריכים להימצא שם מספיק טנקים, מספיק לוחמים, מספיק תצפיות, מספיק מרחק מהגדר, מספיק חימושים – ושום דבר מזה לא קרה. זה לא חלק מהמחדל המודיעיני של הקונספציה, כי כל תוכנית הגנה בנויה על מה קורה ברגע שהקונספציה קורסת. ולכן זה מחדל כפול".
חמאס רצה להגיע לאזרחי העוטף, והחיילים היו רק תחנה הכרחית בדרך אליהם, או שגם בסיסי צה"ל היו עבורו מטרה?
"גם צה"ל היה מטרה, זו לא הייתה תחנה בדרך. המטרה של חמאס הייתה אזרחים אבל גם בסיסים, וגם לגנוב תוכניות מבצעיות, וגם להשמיד טנקים. זו פלישה שתוכננה ברמות הכי גבוהות, ובוצעה ברמות הכי גבוהות. בצורה שאי אפשר להסביר אותה, כל מה שהיה יכול לקרוס, קרס. כל הכוכבים הסתדרו לחמאס".
לא פלא שהתחילו לצוץ תיאוריות קונספירציה.
"בכל הסלמה צומח פייק ניוז, אבל הפעם זה ישב על קרקע פורייה מאוד. אנשים אמרו לעצמם, משהו פה לא הגיוני. זה הרי הצבא הכי חזק במזרח התיכון. המודיעין שלו יודע על משאית מספר שמונה שיוצאת עכשיו מאיראן לעיראק ומשם לסוריה, ואחרי שעתיים מגיע מטוס ומוריד אותה. כל קפצון שזז במחנה הפליטים ג'נין, אנחנו יודעים עליו. ופה, 1,500 מחבלים על אופנועים וטויוטות, עם קבוצות טלגרם פתוחות, טילי נ"ט על הגב – זה כבר לא ברמת ההתרעה, הם עכשיו נוסעים בשטח ישראל. איפה כל הסנסורים, איפה הצבא?"
ולמרות כל זה אתה אומר בוודאות – אין שום קונספירציה.
"נכון, כי זה עומק המחדל, שאפשר לפרוט אותו לחתיכות. וכמה שאנחנו יודעים היום, לדעתי עוד לא חשפנו רבע, אולי אפילו לא עשירית ממה שייחשף בוועדת החקירה שתקום. המחדל הרבה יותר גדול. חלק ממנו קשור גם למחסור הקריטי במודיעין מעזה בשנים האחרונות. יחידה 8200 בנתה על סייבר, וזה פשוט לא עבד. היינו עיוורים וחירשים בעזה, והמסקנה מהמצב הזה הייתה אמורה להיות תוספת של עוד שלושה טנקים ועוד גדוד, וכוננות מודיעין עליונה גם בשישי־שבת. ופה טמונה הנקודה: דווקא גודל המחדל שולל את האפשרות לקונספירציה. אין תת־אלוף אחד בצבא שיכול ליצור כזאת שרשרת של מחדלים. זה כל כך רחב, ונוגע בכל כך הרבה יחידות ומערכים, שאין מישהו שיכול לגרום לזה. אם היה מדובר בצבא ערבי כזה, שבו האח של השליט הוא גם הרמטכ"ל, אולי הייתה אפשרות לתפור קונספירציה. אצלנו אין דבר כזה. מעבר לכך, כל סיפורי הקונספירציות שעלו עד כה סביב המלחמה הזו, נשללו. והיו הרבה כאלה".
"לדעתי עוד לא חשפנו רבע, אולי אפילו לא עשירית, מגודל המחדל שייחשף בוועדת החקירה. חלק ממנו קשור למחסור הקריטי במודיעין מעזה בשנים האחרונות. יחידה 8200 בנתה על סייבר, וזה פשוט לא עבד. היינו עיוורים וחירשים"
אעז להמר שרוב הקונספירטורים עושים את זה ממניע פנימי נכון, בבחינת "לא יכול להיות שצה"ל שלנו כשל עד כדי כך". כישראלי, קשה לחיות עם דיסוננס כזה.
"מסכים, אבל זה מתלבש גם על מבצעי השפעה איראניים ברשתות. הם מטפחים פרופילים במשך תקופה, מייצרים להם אמינות, ואז מהדהדים את הקונספירציות ומפיצים אותן. בקצה, האמהות שלנו מקבלות את תיאוריית הקונספירציה לוואטסאפ. זו הסכנה של ההדהוד, שמגיע בסוף להמונים. בעיה אחרת היא ההגזמות. למשל, השמועות המחרידות על ערמות של תינוקות שנרצחו. בטבח כזה נרחב, יש אנשים, כולל קצינים ובעלי תפקידים אחרים בשטח, שאומרים לעצמם 'אני אגזים, אף אחד ממילא לא ידע'. אבל לאט־לאט הרשימות מתגבשות, ומתברר שבכל הקיבוץ הספציפי היה רק תינוק אחד שנרצח – שזה לכשעצמו מזעזע ונורא מספיק – ויהיה מי שיצביע על ההגזמות וישתמש בהן כדי לקעקע את האמינות של הסיפור כולו".
בכירי הצבא יתפטרו יום אחרי סיום המלחמה?
"אני לא יודע אם ביום שאחרי, כי צריך למצוא להם מחליפים ולהעמיד את הצבא על הרגליים. אני גם לא יודע לנקוב בלוחות זמנים, כלומר מה זה 'כשהמלחמה תיגמר'. המלחמה יכולה לעבור בעוד חודש לשלב הבא, ורשמית להימשך עוד שנתיים. אני כרגע מסתפק בכך שהם אמרו 'אני אחראי', 'נכשלתי', ואני מעריך שהם יניחו את המפתחות ברגע שהדבר יתאפשר. כולנו רוצים לראות פה את הצבא הכי טוב, עם האנשים שיכולים לקחת אותו לניצחון, ואני לא מתכוון לעמוד מול הקצינים הבכירים האלה עם סטופר ביד".
חניתה לא תהיה כפר־עזה
לפני לא מעט שנים שרון הגדיר את עצמו כ"מסורתי אשכנזי". כיום הוא לא חובש כיפה, אבל נמצא על הרצף הדתי, שנדמה כי הפך כבר ללגיטימי בתחומי המגזר. ובכל זאת, הפעם הראשונה שבה עבד בשבת ואף הגיע לאולפן, הייתה בבוקר שמחת תורה. באותן שעות, לדבריו, גם התחיל אצלו חשבון נפש פרטי ככתב צבאי. "חשבתי כל הזמן הזה איפה טעיתי. כי ברור שטעיתי. מצד אחד, אמרתי לעצמי, אני לא חשוף לחומר המודיעיני, אין לי כלים כמו של הרמטכ"ל או של ראש אמ"ן או של ראש השב"כ. מצד שני, האם היינו צריכים לשאול יותר שאלות? חד־משמעית, התשובה חיובית. כן, היינו צריכים להטיל יותר ספק בתוכנית ההגנה, להטיל יותר ספק בסיפור של 'חמאס מורתע'.
"כל חייל פשוט יודע שמותר לך לפתוח באש כשאתה מזהה אמצעי, כוונה ויכולת. העובדות הן שלחמאס היה אמצעי, הייתה כוונה, והייתה יכולת. על הכוונה שלו הוא הכריז מיום שנולד. את האמצעים שלו כולנו ראינו בסרטונים, ואת היכולת שלו ראינו בתרגילים. המדינה ואנחנו כתקשורת ראינו הכול. המסקנה שלי היא שכשאויב אומר לך שהוא רוצה להרוג אותך, קודם כול תאמין לו. ומאחר שעל הרצון שלו כנראה לא תשפיע, התפקיד שלך הוא לדאוג שלא תהיה לו יכולת. אני חושב שהמסקנה מההתנתקות היא שכל סנטימטר שניסוג ממנו יהפוך לחמאסטן. היום אני בטוח שיותר אנשים מבינים את זה. אפשר לא להתחבר לתיאוריה של ארץ אבותינו, אבל אנחנו יודעים שכל מקום שצה"ל לא ידרוך בו, יהפוך לעזה. כמדינה אנחנו צריכים להתייחס ברצינות לאויבים שלנו, וגם אני כעיתונאי צריך לבחון את הדברים כל הזמן מחדש, ולהציב יותר סימני שאלה".
מה שמיד לוקח אותנו לגבול הצפון וחיזבאללה.
"לגמרי. כבר בשבת השחורה הבנתי שהסיפור הגדול הבא זה כוח רדואן. את הכוונה המוצהרת שלהם ראינו ב־2018, עם חשיפת המנהרות שהם חפרו לתוך הגליל. יכולת יש להם, ואמצעים יש להם הרבה יותר מחמאס. ברור שמדינת ישראל לא יכולה להמשיך לחיות עם הנוכחות של כוח רדואן על הגדר, אם לא רוצים שחניתה תהיה כפר־עזה".
איך לדעתך זה צריך להיגמר, ואיך זה ייגמר באמת, בדרום ובצפון?
"בדרום זה חייב להיגמר בפירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. מה שהתברר זה שחמאס הוא האלטרנטיבה הכי גרועה. תמיד אמרו לנו שאם לא יהיה שם חמאס, יהיה שם דאעש, אל־קאעידה, סומליה. עכשיו הבנו שחמאס זו האפשרות הכי גרועה, ולכן חייב להיות בעזה נוק־אאוט מוחלט. זה לא בהכרח אומר עד הפצמ"ר האחרון או עד איש חמאס האחרון, אלא עד רמה שלא נשקף יותר איום מהרצועה".
אפשר להגיע לזה?
"אין ברירה, ולכן זה אפשרי. אחרת מי יגור פה, מי ירצה לגדל כאן ילדים אם חמאס יישאר? הסיבה השנייה, מעבר לאזור חיוג 08, היא שכל המזרח התיכון מסתכל עלינו, וזה נכון גם אם המשפט כבר הפך לקלישאה. אם העימות עם חמאס לא ייגמר בהכרעה מוחלטת, חיזבאללה ואיראן יפרשו את זה כחולשה שלנו, וזה פשוט בלתי אפשרי לישראל כמדינה.
"לגבי היום שאחרי, אני חושב שצמד המילים 'חופש פעולה' הולך ללוות אותנו. חופש פעולה כמו בסוריה, עם תקיפות אוויריות ברגע שיש אינדיקציה. חופש פעולה כמו בג'נין עכשיו, לא כמו לפני חודשיים. במחנה הפליטים ג'נין מסתובבים היום מילואימניקים; לפני המלחמה היו שם יחידות מיוחדות שעקצו וחזרו אחורה. כללי המשחק השתנו לגמרי. אז בעזה יכול להיות מודל כמו שטחי A, זה יכול להיות כמו בסוריה, יכול להיות עם רצועת ביטחון. ציר פילדלפי הוא סיפור גדול שאני לא יודע איך נפתור אותו. אין כרגע יכולת של פיקוח ובקרה על מה שעובר שם מכיוון סיני. תהיה מחויבת פה מעורבות בינלאומית. גם לשאלה מי ישלוט בשטח, אין עדיין תשובה. כרגע ישראל אומרת מה לא. יש כל מיני תוכניות ליצור בעזה סוג של אמירויות, אבל אני לא מכיר פיצוח לשאלה הזו.
"ובצפון – האיום הממשי כמו שאני רואה אותו זה כוח רדואן. היכולת הרקטית של חיזבאללה פחות מטרידה אותי, כי חיפה ומנרה הן אותו דבר לצורך העניין, וישראל תדע להתמודד. לעומת זאת, כשאלפי חיילי אויב מאומנים יושבים על גדר הגבול, ישראל תהיה חייבת הכרעה. השאלה היא אם נוכל, דרך ארה"ב וצרפת למשל, לגרום לחיזבאללה ליישם את החלטה 1701 ולהסיג את כוחותיו אל מצפון לליטני, או שנתחיל במהלך מלחמתי מוגבל, שיכול בקלות להתלקח למלחמה כוללת".
"כל סנטימטר שניסוג ממנו יהפוך לחמאסטן. היום אני בטוח שיותר אנשים מבינים את זה, גם בלי להתחבר לתיאוריה של ארץ אבותינו. כמדינה אנחנו צריכים להתייחס ברצינות לאויבים שלנו, וגם אני כעיתונאי צריך לבחון את הדברים כל הזמן מחדש"
יש סיכוי לפתור את זה בדיפלומטיה?
"צריך לזכור שמבחינת איראן, חיזבאללה הוא גיבוי למקרה שישראל תוקפת את מתקני הגרעין שלה. אם חיזבאללה יבזבז את האופציה הזו עכשיו, איראן תישאר חשופה, בלי מכת־נגד מלבנון. יש גם משמעות למראות שמגיעים מעזה, ובסל השיקולים שלו, נסראללה לא רוצה שלבנון תגמור כמו רצועת עזה. ברור לו שגם אם תהיה מלחמה קשה וישראל תספוג הרוגים, זה מה שיקרה ללבנון. ואם בכל זאת נסראללה לא יוותר, לישראל לא תהיה ברירה אלא להילחם בו".
כוח רדואן נמצא היום על הגדר?
"הוא לא נמצא עשרים מטר מהגדר כמו לפני פרוץ המלחמה, אבל הוא נמצא מאתיים מטר ממנה. מדובר על כאלפיים מחבלים, שרובם עברו הכשרה במלחמת האזרחים בסוריה. הם יודעים להילחם הרבה יותר טוב מהנוח'בה של חמאס, מאומנים יותר ויש להם יותר אמצעי לחימה. לכן אני בטוח שישראל תטפל בזה, כי אין אופציה אחרת. מי ילך לגור ביישובים סמוכי הגדר של אזור הצפון, אם כוח רדואן יישאר שם? כל השיח שאמר שאנחנו לא רוצים מלחמה, ושאין לנו חוסן לנהל מערכה במשך תקופה ארוכה, ושהחברה הישראלית מאוהבת בשקט – זה היה נכון עד שבעה באוקטובר. הצריבה תישאר עשרות שנים קדימה. זה הרבה יותר ממלחמת יום כיפור שגדלנו עליה, כי ביום כיפור מחבלים לא טיילו ביישובים".
אריות תשפ"ד
שלושה מבני המחזור של שרון ושלי בישיבה התיכונית בקרני־שומרון, נהרגו ברצועת הביטחון בדרום לבנון בתוך זמן קצר. כמה שנים אחר כך נוסף לרשימת השכול של המחזור רועי ארבל, שנהרג בפיגוע בבנימין. אז היה מדובר בסיפור יוצא דופן, היום למרבה הצער, כבר פחות. בתי ספר וישיבות מסוימות משלמים מחיר דמים כבד במערכה, ושמם מופיע שוב ושוב בדיווחים על הנופלים. "עוד לפני המלחמה הנושא הזה דובר, וזה לא מפתיע אף אחד", אומר שרון. "אגב, למרות השיח שאומר שמי שהולך היום לקרבי זה רק פריפריה, עולים חדשים וציונות דתית – כשאתה מסתכל על רשימת ההרוגים, אתה רואה גם הרבה נופלים מגוש דן, מהקיבוצים ומההתיישבות העובדת. מה שכן השתנה לגבי הדתיים הוא הטיפול. אצלנו לקחו את המחזור שלנו לקבל ברכה מהרב מרדכי אליהו, שיעביר את ה'קפידא' מעל השכבה. היום יודעים לטפל בזה בתמיכה נפשית עוטפת וקב"נים.
"לפני שנתיים עשיתי סדרה על רוח לחימה, וכל בכירי הצבא היו מוטרדים ממה שיקרה אם תהיה מלחמה. כי זה דור הטיק־טוק, צעירים רואים מה בן גילם עושה באמסטרדם, ואומרים לעצמם – למה שאני אלך לרוץ עם אלונקה. גם אני הייתי משוכנע בכך, אבל היום אני לא מפסיק להתרגש מהדור הזה. איזה לוחמים. ראיתי אותם ברצועה, אני נפגש איתם כל הזמן, איזה דור מופלא – המוטיבציה, רוח הלחימה, הערכים, אהבת המולדת, הנכונות להקריב וההבנה שעכשיו התור שלהם, והם הולכים לנצח. למה אני אופטימי ומשוכנע שננצח? לא רק כי אין אופציה אחרת כמו שאמרתי קודם, אלא כי אני רואה אותם. זה דור של אריות שהולך להעיף את המדינה קדימה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
