המשפט "לכמות איכות משל עצמה" מיוחס לסטלין במלחמת העולם השנייה, ולא לחינם. הסובייטים ניצחו את הגרמנים הודות למספרים – בחזית הזו, הם היו הרבים נגד המעטים. ובכלל, הצד הגדול יותר בעימותים בין מדינות לאורך השנים, זה שהיו לו יותר אנשים וחיילים – היה לרוב גם הצד החזק יותר, והצד המנצח. כשיש לך יותר כוח אדם, הכלכלה שלך גדולה יותר. כשיש לך יותר חיילים, אתה יכול לנצח במלחמה על ידי שחיקה של האויב. גם היום, שמונים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, הרוסים מנסים לנצח באוקראינה באמצעות המסה האנושית האדירה שלהם.
אבל לא תמיד הגדול מנצח, ולעיתים מדינות קטנות יכולות לגבור על מעצמות. לרגל חג החנוכה המסתיים היום, ליקטנו מרחבי ההיסטוריה של העולם שמונה "ניסים" כאלה, מלחמות וקרבות שבהם, כמו בימי המכבים, רבים נמסרו ביד מעטים.
היוונים נגד אחשוורוש: גורם ההפתעה
בשנת 480 לפנה"ס הסתערו על יוון צבאותיו של חשיארש הראשון – שיש אומרים שהוא אחשוורוש של מגילת אסתר. האימפריה הפרסית הייתה אז בשיא גודלה ועוצמתה, נמתחת מהודו עד אירופה. חשיארש צעד בראש צבא של יותר מ־100 אלף חיילים, והתכוון לספח גם את יוון לממלכתו העצומה. היוונים היו מעטים ועניים, אך היו מוכנים להיאבק בגבורה על חירותם. הם ניצלו את הטופוגרפיה ההררית של ארצם, את יכולת האלתור שלהם ואת גורם ההפתעה כדי להסב לפרסים תבוסה בכמה קרבות מכריעים. חשיארש נאלץ לסגת, ופרס לא איימה עוד על יוון.
אלכסנדר מוקדון נגד פרס: נפילתה של אימפריה
ב־331 לפנה"ס, ליד המקום שבו שוכנת היום העיר העיראקית מוסול, נאספו שני צבאות לעימות מכריע: קרב גאוגמלה. מצד אחד עמד אלכסנדר מוקדון בראש כ־45 אלף איש; מהצד האחר – מלך פרס דריווש השלישי ואיתו כ־100 אלף חיילים. דריווש קיווה להביס את אלכסנדר ולהדוף את פלישת המקדונים לאימפריה הפרסית. במקום זאת, צבאו נחל מפלה קשה, דריווש נאלץ לברוח מזרחה, והדרך נפתחה לכיבוש מהיר של האימפריה כולה.
פרוסיה נגד אירופה: בזכות המשמעת
במלחמת שבע השנים, בין 1756 ל־1763, ניהלה פרוסיה כמה מערכות צבאיות נגד שכנותיה. פרוסיה, ממלכה גרמנית ענייה בצפון אירופה, הייתה מוקפת ענקים עוינים: מצפון הייתה שוודיה, שרצתה להשיב לעצמה שטחים באגן הים הבלטי; ממזרח, הדוב הרוסי שרצה להתפשט מערבה; ומדרום שכנה אוסטריה, שרצתה להשיב לעצמה את הבכורה במרכז אירופה. מול כל אלה עמדה פרוסיה, חסרה משאבים ומסה אנושית, אך על המחסור המספרי היא ידעה לפצות בכוח אש, בטקטיקה ובמשמעת צבאית. תחת הנהגתו של פרידריך הגדול, הצבא הפרוסי עשה שימוש מבריק בארטילריה ובתמרון מהיר כדי לשבור את אויביו, כשהוא מביס בשדה הקרב צבאות גדולים ממנו פי שניים.
פינלנד נגד רוסיה: השלג נצבע בדם
"מלחמת החורף" של 1939־1940 הייתה אמורה להיות מערכה פשוטה עבור הסובייטים: פינלנד, שאליה פלשו, קטנה בהרבה מרוסיה, וודאי שלא היה לה כוח מאסיבי כמו הצבא האדום. אבל כמו היוונים 2,500 שנה לפניהם, לפינים היו שני יתרונות: דבקות במטרה, והיכרות טובה מאוד עם השטח. במשך כשלושה חודשים הם הקיזו את דמו של האויב במרחבי השלג של ארצם. הסובייטים נאלצו לבצע רפורמות משמעותיות בכוחות הלוחמים שלהם, ולשחוק את המגינים הפינים באמצעות ארטילריה והפצצה בלתי פוסקת מהאוויר. בסופו של דבר הסכימה פינלנד לחתום על "הסכם שלום" שהוציא מידיה שטחים ומשאבים רבים.
חניבעל נגד רומא: הפיתיון המורעל
קרב קאנאי, שנערך ב־216 לפנה"ס, קנה לחניבעל ברקה תהילת עולם. שנתיים קודם לכן פלש מנהיג קרתגו לחצי האי האיטלקי, והחל להנחיל תבוסות מוחצות לצבא הרומי. הרומאים, מתוסכלים מכך שחניבעל מסתובב חופשי בארצם והורס את אזורי הכפר, גייסו צבא גדול פי שניים משלו, והתייצבו מולו בקרב קאנאי תוך ציפייה לניצחון מוחץ. אלא שחניבעל הטעה אותם: הוא הורה למרכז הכוח שלו לסגת אחורה, וכך משך אליו את הרומאים, שצעדו היישר לתוך המלכודת. כשהבינו שלוחמי קרתגו למעשה מכתרים אותם, זה כבר היה מאוחר מדי. הכוחות הרומיים הושמדו, והתמרון של חניבעל הפך מודל לחיקוי.
שווייץ נגד כולם: אגדת הכביש הממולכד
השוויצרים עברו את שתי מלחמות העולם בלי שמישהו ינסה לפלוש אליהם – אבל זה לא אומר שהם לא היו מוכנים לפלישה. כשהקייזר הגרמני שאל ב־1912 מה תעשה מיליציה של רבע מיליון שוויצרים מול חצי מיליון חיילים גרמנים, השיב לו שר שוויצרי: יירו פעמיים וילכו הביתה.
כל גבר בשווייץ הוא חבר מיליציה, ומחזיק בביתו נשק ומדים. הודות לטופוגרפיה ההררית של המדינה, יש רק מעברים מעטים שדרכם ניתן לפלוש אליה. השמועה אומרת שכל הכבישים ומסילות הרכבת במעברים הללו ממולכדים, ואם אי־פעם ינסה צבא כלשהו להסתער על שווייץ – השוויצרים פשוט יפוצצו אותם וילכו הביתה.
הזולו נגד הבריטים: כשחניתות ניצחו את הרובים
קרב איסאנדלוואנה ב־1879 הוא דוגמה לא מייצגת, ועדיין כדאי להתעכב עליו. בקרב הזה הצליחו לוחמי זולו אוחזי חניתות להביס כוח בריטי מצויד ברובים. הם עשו זאת על ידי התפצלות לשתי קבוצות: האחת ריתקה את קו המגן הבריטי, בעוד האחרת מתקדמת אליו מהאגפים. הכוח הבריטי לא הספיק להיערך מחדש בתצורה של קרב פנים אל פנים, ונמחק כמעט לחלוטין. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם צבא פרימיטיבי הצליח להביס יריב מתקדם בהרבה.
ישראל נגד מדינות ערב: שיטת היתרון הנקודתי
מה שהיה לערבים בתש"ח זו מסה אנושית גדולה יותר וציוד רב יותר. מה שלא היה להם הוא פיקוד משותף. ישראל ידעה לנצל את חוסר התיאום בין הצבאות הפולשים כדי לרתק בכל פעם כמה מהם, בעודה מרכזת מאמץ בחזית אחת ומשיגה בה ניצחון. דפוס הפעולה הזה חזר גם במלחמות הבאות, כשצה"ל שואף להכרעה בחזית אחת בכל פעם. למרות הנחיתות המספרית שלו מול כלל כוחות האויב, ידע הצבא הישראלי להשיג יתרון כמותי נקודתי כדי להביס את צבאות ערב בזה אחר זה.
