"אני השגריר הישראלי שנמצא הכי קרוב לטהרן. 500 קילומטר מבירת אויב", אומר ג'ורג' דיק בתגובה לשאלה על ניסיון הפיגוע שאירע לפני שבועות ספורים בשגרירות שהוא מופקד עליה. המחבל, ככל הנראה ממוצא איראני, ניסה לפרוץ למתחם שגרירות ישראל באזרבייג'ן כשהוא חמוש, אך אנשי ביטחון מקומיים השתלטו עליו ופרקו אותו מנשקו. דיק, מחויב לכללי הזהירות במסגרתם דיפלומטים ישראלים לא מנדבים פרטים על מערך האבטחה שלהם, נמנע מלהרחיב בנושא, אך מציין שהקרבה לאיראן תמיד נמצאת שם ברקע כשמתרחשים ניסיונות "שפורסמו ושלא פורסמו" לפגוע בו. "אנחנו סומכים מאוד על צוות הביטחון המקומי ועל הצוות הישראלי ששומרים עלינו, ומרגישים בסך הכול בטוחים", הוא אומר בשיחת טלפון מבאקו.
מלבד "השגריר הכי קרוב לטהרן", דיק נושא תואר נוסף: הוא הערבי־הנוצרי הראשון שנשלח לשמש כשגריר מטעם ישראל. את התפקיד הזה הוא קיבל ב־2018, בהיותו בן 35 בלבד. עוד קודם לכן נחשב דיק לכוכב עולה בשמי שירות החוץ הישראלי: הוא בוגר התוכנית לתואר שני במשפט בינלאומי באוניברסיטת ג'ורג'טאון, וחרף גילו הצעיר הספיק לכהן כיועץ בכיר בלשכת מנכ"ל משרד החוץ, כסגן השגריר בניגריה ואז בנורווגיה ולתקופה מסוימת גם כשגריר בפועל שם.
מלחמת "חרבות ברזל" פרצה בעיצומה של תקופת לבלוב ביחסים בין ישראל לאזרבייג'ן – מדינה מוסלמית שיעית הגובלת באיראן. שגרירות אזרבייג'ן פתחה שעריה בישראל, התיירות בין המדינות התרחבה, שר החוץ אלי כהן הגיע לבקר בבאקו בשנה שעברה, ובמאי 2023 נערך שם גם ביקור ממלכתי של נשיא המדינה יצחק הרצוג. במהלך שהותו באזרבייג'ן זכה הרצוג ליחס חם מהנשיא אילהם אלייב, שהזמין את המשלחת הישראלית לארוחת צהריים חגיגית בארמון הנשיאות המפואר, השוכן על גדות הים הכספי. האורחים התרשמו מהגנים המטופחים, מהיכלי השיש הלבן המעוטר זהב, מנברשות הקריסטל העצומות וממיטב התוצרת האזרבייג'נית שהוגשה לשולחנם. כמה שעות אחר כך אירחו השגריר דיק וצוותו מסיבה גדולה לרגל 75 שנות קיומה של מדינת ישראל. האירוע התקיים במרכז התרבות המסוגנן של באקו, ואורחים רבים הגיעו במיטב מחלצותיהם כדי לחלוק כבוד. גם ביקור גומלין של הנשיא אלייב בארץ כבר היה בשלבי תכנון.
"אנחנו כבר לא הולכים לאירועים חגיגיים, כי איך אפשר לחגוג בתקופה כזו. במלחמה יש חיילים בשטח שנלחמים על טריטוריה, ויש דיפלומטים בחו"ל שנלחמים על זמן. בלי לוחמה בשטח לא יעזור הזמן, וללא הזמן – קשה מאוד להשתלט על שטח. זו העבודה המדינית שלנו כעת"
עבותות של מסחר ואינטרסים מדיניים קושרות בין שתי המדינות; ישראל רוכשת נפט מאזרבייג'ן, ומוכרת לה את תוצרת התעשיות הביטחוניות. ההתחממות הפומבית של השנה האחרונה הגיעה בין השאר על רקע הפשרת היחסים וההתקרבות בין ישראל לטורקיה, ידידתה הגדולה של אזרבייג'ן – רפובליקה אירו־אסייתית שחלק מתושביה רואים עצמם עות'מאנים, ושפתם דומה לטורקית. אלא שמאז מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, נשיא טורקיה ארדואן חזר לזמירותיו הישנות, המכפישות והשקריות נגד ישראל. האם תהיה לכך השפעה על היחסים בין המדינות?
דיק לא נבהל. "אזרבייג'ן היא מדינה עצמאית שקובעת לעצמה את מדיניות החוץ שלה", הוא אומר. "גם לאחר אירועי המאווי מרמרה, ולאורך שנות הקיפאון ביחסים שלנו עם טורקיה, אזרבייג'ן לא קטעה את הקשרים שלה עם ישראל והם אפילו העמיקו. זו עמדה לא נוחה מבחינתם, כששתי ידידות גדולות שלהם נמצאות במתיחות גדולה ביניהן, אבל הם ממשיכים במדיניות חוץ עצמאית וריבונית, ומוכיחים שהם לא בובה של טורקיה ולא של אף מדינה אחרת".
ואיך הם מסתכלים על המלחמה בין ישראל לחמאס?
"מטבע הדברים, מצב של מלחמה יוצר מתיחויות. למשל, איראן מנהלת קמפיין וקוראת למדינות מוסלמיות להפסיק את ייצוא הנפט לישראל. בשיחות שלי עם בכירים פה, השאלות עולות. יחד עם זאת אני חושב שיש באזרבייג'ן הרבה הבנה לרקע שהביא למלחמה, וגם למטרות שלנו. יש הפנמה שאף מדינה, בין אם יהודית ובין אם מוסלמית, לא יכולה לחיות בשקט ובביטחון כשלצידה צומח ארגון שקורא לרצח עם, וגם פועל לממש את האידיאולוגיה הרצחנית שלו.
"בין ישראל לאזרבייג'ן יש שותפות אסטרטגית, שהגיעה לשיא בשנת 2023. עכשיו עסוקים אומנם בדברים אחרים, אבל אני בטוח שביום שאחרי, נמשיך לקדם את היחסים הבילטרליים. זה נכון בעיקר בפן הפומבי, כי הדברים הלא פומביים ממשיכים להתנהל גם עכשיו".
למלחמה המתנהלת בארץ, הוא מספר, יש גם השפעה ממשית על חיי היומיום שלו כדיפלומט. "אנחנו כבר לא הולכים לאירועים חגיגיים, כי איך אפשר לחגוג בתקופה כזו. במלחמה יש חיילים בשטח שנלחמים על טריטוריה, ויש דיפלומטים בחו"ל שנלחמים על זמן. בלי לוחמה בשטח לא יעזור הזמן, וללא הזמן – קשה מאוד להשתלט על שטח. זו העבודה המדינית שלנו כעת. ההתנהלות שלנו מותאמת לצרכים, והקפאנו את כל הפעילות שלא קשורה למצב הנוכחי".
יש גם משימות מתחת לרדאר?
"לכל שגריר יש. זה יכול להיות להעביר מסר או לבקש סיוע, למשל לקראת הצבעה באו"ם, וזה יכול להיות מול מדינות שיש להן אזרחים חטופים, או מול ארגונים בינלאומיים. החלק הזה בעבודת משרד החוץ מוכר פחות, אבל יש מלאכת מחשבת של מהלכים שהדיפלומטים מקדמים מאחורי הקלעים".
לראות את לונדון ולבכות
פעילות גלויה יותר היא השותפות של דיק במלחמת ההסברה ברשתות החברתיות. "כולנו חלק מהמערכה הזאת. בעולם החדש, שכולו מחובר, שגרירים לא יכולים לפעול רק במרחב הגיאוגרפי", הוא אומר. תשומת לב רבה משכו לאחרונה הרשומות שלו ברשת X, טוויטר לשעבר, בנוגע לסוכנות אונר"א. הביקורת של דיק עליה נוקבת – ולעיתים גם נושאת נימה אישית במיוחד. כך אירע לפני כשבועיים, לאחר שכתב חדשות 13 אלמוג בוקר דיווח כי אחד החטופים הישראלים הוחזק בבית של מורה בבית ספר של אונר"א ברצועה. סוכנות האו"ם פרסמה אז תגובה נעלבת כמעט: "אונר"א הוא הארגון ההומניטרי הגדול ביותר ברצועת עזה, ומארח כיום יותר ממיליון בני אדם במקלטים שלו", נאמר בהודעה. "הפצת מידע מוטעה על אונר"א – מכל צד – מסכנת ישירות את פעולות הצלת החיים של הסוכנות וצוותה". "אתם לא מבינים", כתב דיק מצידו. "הנושא הוא לא מורה באונר"א שהחזיק בן ערובה בבית שלו. מדובר על 75 שנה שבהן אתם הורסים את העתיד של דורות של פלסטינים, כולל של בני משפחתי. בני הדודים שלי במדינות ערביות עדיין אינם אזרחים שם – גם לא אם הם הנכדים של הפליטים האמיתיים. על בני הדודים שלי בלבנון נאסר לעבוד בעבודות מסוימות. החברים שלי בעזה ובגדה ממשיכים להיות קורבן להסתה בבתי הספר שלכם. והכול באשמתכם. סגרו את אונר"א".
"בישראל יש היום אכזבה עמוקה מכל מוסדות האו"ם", הוא אומר. "המזכ"ל אנטוניו גוטרש נוקט עמדה לא מוסרית מאז שבעה באוקטובר, וכך גם הארגונים המיועדים להגנה על נשים ועל ילדים. אבל הביקורת על הארגונים האלו נובעת מההתנהלות שלהם בתקופה האחרונה, ולכן זו אכזבה רגעית. באונר"א לעומת זאת הבעיה מערכתית ועמוקה, מאחר שהסוכנות הזאת מסמלת את הקורבנוּת המתמדת של העם הפלסטיני ואת הנצחת הסכסוך".
דיק מספר כי העובדה שהוא היום נציג רשמי של מדינת ישראל, ולא פלסטיני שחי במחנה פליטים בלבנון, יכולה להירשם לזכות נחישותו של אדם אחד – ג'ורג' דיק הסב. לפני מלחמת השחרור עבד הסב כחשמלאי ב"חברת החשמל פלשתינה" מייסודו של פנחס רוטנברג, "ואפילו למד מחבריו שם לדבר יידיש". בשנת 1948 ברחו סבא ג'ורג' וסבתא ורה מיפו ללבנון. מדינת ישראל זה עתה קמה, ומדינות ערב הזהירו את ערביי הארץ כי היהודים עומדים להרוג אותם; לצד זאת הבטיחו המנהיגים הערבים כי צבאותיהם ישמידו את הישות הציונית הצעירה בתוך ימים אחדים. "סבא וסבתא הגיעו למחנה פליטים בלבנון והתיישבו שם. עברו כמה חודשים, ומה שהבטיחו להם שיקרה – שהיהודים ינסו להרוג את כולם, ושהערבים ינצחו במלחמה – לא קרה. הם הבינו שצפויים להם חיים מלאי ייאוש במחנות פליטים, אבל סבא שלי סירב לקבל את הגזרה".
כשהבין שמדינת ישראל היא עובדה קיימת ואינה עומדת להיעלם, החליט הסב לשוב ליפו. "הוא לא חשש. כל בני משפחתו שנותרו בלבנון חשבו שהוא נפל על הראש. אמרו לו: 'אתה רוצה לחזור לחיות עם האויבים שלנו? עם אלה שלקחו לנו את הבית?', אבל הוא לא ויתר. סבא וסבתא החליטו לחזור כמו שיצאו – ברגל, לבד, בקור, חוצים את הגבול באופן לא ממש חוקי, אף שהגבולות עוד לא היו מוסדרים כמו היום. היה להם כבר תינוק, והם נאלצו להשאיר אותו מאחור ולחזור אליו מאוחר יותר".
המסע היה הרפתקני ומסוכן, וכלל היקלעות לחילופי אש בין צה"ל לצבא סוריה, אך בני הזוג הצליחו להגיע ליפו. "שם עצרו את סבא שלי על הסתננות ושמו אותו בכלא. סבתא שלי, שלא ידעה כמעט עברית, ניסתה ברבעי וחצאי מילים לחפש את החברים שלו מחברת החשמל, שיעזרו לו. בסופו של דבר היא הצליחה למצוא אנשים שהכירו אותו, וכשהם שמעו שהוא כלוא, לא רק שפעלו למען שחרורו, אלא גם העניקו לו חזרה את העבודה שלו. הוא היה אחד הערבים הראשונים שעבדו בחברת החשמל של ישראל. זה הסיפור המשפחתי שלנו, סיפור של אמונה ורצון לחיות. אלמלא סבא שלי, שהחליט לחיות בין מי שלכאורה היו אויבים שלו ואפילו הצליח להפוך אותם לחברים, גם אני הייתי היום פליט בלבנון".
במהלך השנים התפזרה המשפחה ברחבי האזור והגלובוס. "יש לי קרובים בלבנון, בדובאי, בירדן, באוסטרליה, בארצות הברית ובקנדה. אלה שחיים בקנדה, למשל, הם אזרחים קנדים לכל דבר ועניין. הערבית לא קיימת כמעט בדור השלישי של הפליטים. בת דודה שנייה שלי היא ספורטאית שכמעט ייצגה את קנדה באולימפיאדה. הם מצליחים, משגשגים, משכילים, מתקדמים, מתחתנים עם בני הקהילה שלהם או עם האוכלוסייה המקומית, שווי זכויות לחלוטין. לעומת זאת, כשאני מסתכל על בני הדודים בלבנון, בירדן ובמקומות אחרים במרחב, אני רואה איך האו"ם באמצעות אונר"א הרס להם את העתיד".
לאו"ם, הוא מציין, יש ב־75 השנים האחרונות שתי סוכנויות שנועדו לטפל בפליטים: UNHCR, שמסייעת לפליטים בכל העולם; ואונר"א (UNRWA), שתפקידה לטפל בפלסטינים בלבד. "לצערנו, מלחמות ומעשי גירוש יצרו גלי פליטים במקומות רבים בעולם, כולל בשנים האחרונות. התפקיד של סוכנויות הפליטים הוא לסייע למי שנמלטו מאפגניסטן או מסוריה, למשל, לבנות מחדש את עתידם במדינה שאליה הגיעו. לעומת זאת, המטרה של אונר"א היא הפוכה: למנוע מהפלסטינים אינטגרציה במדינות השונות, ולדאוג שהם ימשיכו להיות פליטים לנצח. האו"ם עצמו גורם לכך שפלסטינים בלבנון עדיין חיים במחנות, אסור להם להיות בעלים של קרקע, אסור להם לעבוד במקצועות רבים כמו למשל עריכת דין" – משלח היד שלו־עצמו לפני שפנה לדיפלומטיה – "והם תקועים במעמד הזה, בלי אזרחות, במדינה שהם עצמם נולדו בה וגם אבא שלהם נולד בה. אומרים להם: אתם פליטים, ולנצח תהיו פליטים.
"לפרק את אונר"א זה לא מהלך פשוט, אבל אם סוכנות של האו"ם מחזיקה מוסדות חינוך פלסטיניים כבר 75 שנה, ועדיין חלק גדול מהפלסטינים מביעים סימפטיה לזוועות שעשה חמאס, זה מזעזע. אותי בכלל לא מפליא לשמוע שמורה באונר"א החזיק בביתו חטופים"
"זה עוול קודם כול כלפי הפלסטינים עצמם. המצב הזה יוצר מציאות של קורבנוּת, ולפלסטינים קשה להשתחרר ממנה ולבנות לעצמם עתיד שאינו קשור בערעור קיומה של מדינת ישראל. שומרים עליהם בתפקיד פּיוֹנים במשחק של מדינות שרוצות להשמיד את ישראל. פעם זה היה העולם הערבי, היום זו איראן. זה לא הוגן ולא אנושי שבני משפחתי צריכים לעבור את הסבל הזה. כמו שאני שגריר של מדינת ישראל, גם פלסטינים שגרים בלבנון או באמירויות אמורים לקבל את האפשרות לייצג את ארצותיהם. כשאני מסתכל על בריטניה ורואה שם את ראש הממשלה ואת ראש עיריית לונדון (רישי סונאק וסאדיק חאן – הכ"ח), שהם בני מהגרים, אני בוכה על מה שקרה לעם הפלסטיני".
צריך אומץ כדי לומר את האמיתות האלו בגלוי?
"אלו דברים שאני אומר כבר 15 שנה. אמרתי את זה גם בנאום שנשאתי ב־2014, כסגן השגריר באוסלו. יש המון הבנה כלפי הטיעונים שלנו, אבל גם חוסר הבנה מצד האוכלוסייה הפלסטינית בהרבה מקומות לגבי הייחודיות של המצב שלה. הם לא מעכלים את העובדה שפלסטינים מקבלים יחס שונה לעומת פליטים מארצות אחרות. האו"ם מנסה לעזור להם לכאורה, ומשקיע בפלסטינים יותר מאשר באחרים, אבל בפועל הוא מעכב את ההתפתחות שלהם. מכיוון שאונר"א לא מעודדת יציאה לעצמאות, נוצר מצב של תלות ושל מגורים ב'מחנות פליטים' כביכול – אף שאלו לא מחנות אלא שכונות. האנשים האלה פשוט תקועים, אין להם אופק לצאת ולהתפתח. כל שינוי במצב ייצור זעזוע, כי הם התרגלו לחיות על נדבות. לא מנסים לשנות את הלך הרוח שלהם על ידי מתן כלים להשתלבות ויכולת לבחור את העתיד.
"אני חושב שזה פשוט לא הוגן. זה כמו אדם שמאכילים אותו בדגים כל יום, ויום אחד יפסיקו להאכיל אותו; הוא יתלונן, כי לא לימדו אותו לדוג. זה מה שאונר"א עושה. היא חוטאת למטרה האמיתית שאמורה להיות לסוכנות פליטים – להעצים אנשים ולאפשר להם להיות עצמאים".
"סבא וסבתא הגיעו למחנה פליטים בלבנון והתיישבו שם. עברו כמה חודשים, ומה שהבטיחו להם שיקרה – שהיהודים ינסו להרוג את כולם, ושהערבים ינצחו במלחמה – לא קרה. הם הבינו שצפויים להם חיים מלאי ייאוש במחנות פליטים, אבל סבא שלי סירב לקבל את הגזרה"
נדמה שבציבוריות הישראלית לקח זמן עד שנפל האסימון לגבי אונר"א והבעייתיות שבעצם קיומה. במשך שנים חששו ממה שעלול לקרות בלעדיה.
"אירועי שבעה באוקטובר מצריכים מאיתנו חשיבה מחדש, וזה נכון גם לגבי היחס שלנו לסוכנויות או"ם. לפרק את אונר"א זה לא מהלך פשוט, היה נוח להיעזר בהם במשך השנים כדי לטפל בדברים שישראל העדיפה לא לטפל בהם בעצמה, אבל עכשיו צריך לבחון ברמה הלאומית והמערכתית אם זהו הארגון הנכון. כשראש הממשלה, שר החוץ ובכירים אחרים מדברים על הצורך ברפורמות עמוקות בתוך עזה, מהלכים שיעקרו את תרבות השנאה ואת האיום על ישראל, זה כולל גם את אונר"א. אם סוכנות של האו"ם מחזיקה מוסדות חינוך פלסטיניים כבר 75 שנה, ועדיין חלק גדול מהפלסטינים מביעים סימפטיה לזוועות שעשה חמאס, זה מזעזע. אותי בכלל לא מפליא לשמוע שמורה באונר"א החזיק בביתו חטופים".
דברים שלא מעניינים מכאן
ג'ורג' דיק גדל בשכונת עג'מי ביפו, העיר שסבו וסבתו החליטו לא לוותר עליה. אביו יוסף היה ממנהיגי העדה הנוצרית־אורתודוקסית. את התואר הראשון שלו במשפטים ובממשל סיים ב־2005, ובמשך כשנה עבד כעורך דין במחלקה למשפט בינלאומי במשרד החוץ. בהמשך שימש כאמור שלוש שנים כסגן השגריר בניגריה, ותקופה זהה כסגן השגריר בנורבגיה. בנאום שנשא באוסלו הוא סיפר את סיפור משפחתו, והרחיב על אודות תרומתה של ישראל לדמוקרטיה, לסובלנות וליציבות במזרח התיכון. דבריו זכו לוויראליות גדולה וכונו במקומות מסוימים "הנאום הטוב ביותר של דיפלומט ישראלי".
בשבוע של חול המועד סוכות יצא דיק לחופשה באירופה יחד עם רעייתו ושני ילדיהם הקטנים, שנולדו להם בתקופת השליחות באזרבייג'ן. ביום שישי נחת בבאקו, וקיווה לנצל את סוף השבוע לחזרה רגועה לשגרה. "למחרת בבוקר העיר אותי אחד מאנשי הביטחון של השגרירות ואמר לי 'קרה משהו בישראל'. קמתי כדי להתעדכן, ידעתי שתכף יהיו משימות. ראיתי את הכותרות ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, יש עוד סבב', כי בשלב הזה דיברו בעיקר על הרקטות. לאט־לאט התמונה הלכה והתבהרה, ואנחנו פשוט לא ידענו מה להגיד. מה לחשוב. זה אירוע שמערער סדרי עולם.
"ישראל של אחרי שבעה באוקטובר היא כמעט מדינה שונה מזו שהייתה עד אותו יום. זו טרגדיה נוראה – הטבח, השיסוף והאונס. אבל אני רואה גם את התגובה מחממת הלב של סולידריות ישראלית, של אחדות. של לשים מאחור את כל מה שקרע אותנו כחברה".
בפרט הוא מעודד ממגמות חיוביות שהוא רואה בחברה הערבית בישראל. "מחקר של מרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, שהתפרסם לפני כמה ימים, הראה כי כמחצית מערביי ישראל – שיעור גבוה מאי פעם – מצדיקים את התגובה הישראלית בעזה, ורובם מאמינים שפעילי חמאס פגעו בכוונה בנשים ובילדים. אני חושב שזה מעיד על התפכחות, על הבנה מה זה חמאס, מה הם מייצגים ומה המטרות שלהם. כשראינו את הארגון הזה משתמש בשיטות דאעשיות בצורה מזעזעת ואכזרית כל כך, האוכלוסייה הערבית בישראל התפכחה מהתחושה שאנחנו והם אותו דבר. ואם במקביל מתפרסם ש־75 אחוזים מהפלסטינים ביו"ש ובעזה כן מסתכלים על מעשי חמאס בעין יפה, זה תורם לניכור ההולך וגדל בינם ובין הערבים בישראל.
"עוד קונספציה נשברה כשחמאס הרג וחטף ערבים. רואים בסרטונים איך אנשים אומרים למחבלים 'אני ערבי, אל תירו בי', והם יורים בכל זאת. הנערה עיישה זיאדנה נחטפה כשהיא לובשת רעלה, הייתה בשבי עם רעלה ושוחררה עם רעלה. כשמדברים על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, מדברים על הביטחון של כולם כאחד – ומי שלא הבין את זה קודם, מבין עכשיו. הטרור לא מבחין בין דם לדם, מבחינת חמאס כולנו בני מוות. אני רואה את החמ"ל המשותף ליהודים וערבים ברהט, רואה את הסיוע של ערבים לתושבי העוטף, ואלו דברים מדהימים. אני קורא מפה גם לאוכלוסיית הרוב בישראל לא לפספס את ההזדמנות. אני יודע שרף הפחד והחשש מהאחר עולה בתקופות לחימה, אבל זה הזמן ליצור אחדות מסוג חדש בין יהודים לערבים. לפתוח דף חדש. היום כולנו מרגישים קודם כול ישראלים".
כשאני אומרת שהציבור היהודי סוחב טראומה מימי מבצע "שומר החומות", דיק מתנסח בזהירות לגבי הימים ההם. הוא אומר שיש גם ערבים שיצאו מבוהלים, ומעדיף לא להיכנס לוויכוח. "אנחנו נמצאים במלחמה קשה כבר שישים יום, ולא הייתה היתקלות אלימה אחת מהסוג הזה. להפך, אנחנו רואים יותר סולידריות והימנעות מפרובוקציות. כמו שזוכרים את שומר חומות, אני חושב שצריכים להסתכל על מה שקורה עכשיו. זו הזדמנות היסטורית".
הוא לא אוהב גם לדבר על המשמעות של היותו ערבי־נוצרי המייצג את ישראל. "יש לזה כמה ביטויים שכולם לא מהותיים בשבילי. אני ישראלי, ואני שגריר ישראלי. כשיצאתי לאזרבייג'ן היה בזה גימיק נחמד, לציין שהמדינה היהודית שולחת שגריר נוצרי למדינה מוסלמית. אבל אני חייב לומר שלא פעם זה גם פותח דלתות. הרבה בעלי תפקידים חושבים שהם יודעים מראש מה השגריר הישראלי יגיד, ואז הם מופתעים. למדתי כבר שברגע שאתה מצליח לפתוח דלת, לא חשוב מי אתה, אלא מה אתה עושה.
"אספר לך סיפור. כשהגעתי לאזרבייג'ן, מישהו ארגן לי פגישה עם קבוצת אנשי עסקים בכירים, אבל הזהיר אותי: 'שמע, הם אמרו שהם לא בטוחים לגביך, ואם זה בכלל היה רעיון טוב מצד ישראל למנות אותך לתפקיד'. הייתי משוכנע שזה מפני שאני ערבי נוצרי. אני מגיע לפגישה, מודה להם שהקדישו את הזמן, ומיד פוצח בנאום על כך שהערבים הם עשרים אחוז מהאוכלוסייה בישראל, והם שווי זכויות. ואז אחד מהם קוטע אותי: 'זה לא מעסיק אותנו, פשוט חשבנו שאתה קצת צעיר מדי לתפקיד'. למדתי מזה עד כמה אסור להניח הנחות. דברים שבארץ אולי מייחסים להם חשיבות, לא בהכרח יהיו כאלה במקום אחר".
הייתה עליך ביקורת מהקהילה שלך?
"כשהתקבלתי למשרד החוץ, לא כולם בקהילה שלי אהבו את זה, וזה בסדר. לא כולם חייבים להסכים, אני מקבל את זה כל עוד הוויכוח נועד להגיע לאמת. השיח בתרבות ה־woke סביב המלחמה למשל, לא נועד להגעה לאמת, אלא לבריונות והשתקה. אני רואה את ההפגנות נגד ישראל, ואני חושב שלא מבינים את האמת הבסיסית: קיומה של ישראל כמדינה יהודית במזרח התיכון חשוב לא רק ליהודים, אלא למזרח התיכון עצמו. אם אני פועל כדיפלומט מטעם ישראל, זה לא מתוך העדפת טובתם של היהודים על פני הערבים. אני רוצה בטובת בני עמי, אבל אני מאמין שהמכשול הכי גדול שעוצר את המזרח התיכון מלהתקדם הוא חוסר היכולת לקבל אחרים, בין אם הם נוצרים בעיראק ובסוריה ובין אם הם יהודים. חוסר הקבלה של ישראל כמדינה במרחב הוא אחד החולאים הגדולים. אנחנו רואים איך מדינות שכן עושות שלום עם ישראל מצליחות להגיע לשיאים חדשים של התפתחות.
"המבחן של המוסריות שלנו הוא היכולת לקבל מישהו אחר, מישהו שונה. מזרח תיכון שלא יכול להכיל מדינה יהודית, אין בו מקום לאחר, וככזה אין בו מקום לאנושיות. ובאמת אנחנו רואים היום את הסימפטיה לחמאס, ורואים שהאנושיות הולכת ונעלמת. אני מאמין שקבלת הלגיטימיות של היהודים כעם ילידי במרחב, ההבנה שזה עם שיש לו זכות להגדרה עצמית וארץ ישראל היא הבית שלו – זהו תנאי בסיסי לכל שלום. כמו שאני דורש גם לגבי הפלסטינים: שיבינו שהם עם ויש להם זכות להגדרה עצמית".
חלק מתפקיד השגריר הוא קשר עם הקהילה היהודית. בנושא הזה יש השפעה לזהות שלך?
"יש השפעה והיא חיובית, גם בשלוש השנים בנורווגיה וגם כאן. אני חושב שאני מבין את הקהילה היהודית טוב יותר מכל שגריר יהודי, כי אני יודע מה זה להיות מיעוט דתי ומיעוט אתני. אני מבין את הרגישויות, מה חשוב לקהילה בעלת בסיס דתי, לשוני ותרבותי משלה, בתוך מרחב שיש בו רוב אחר. אני חושב שזה בא לידי ביטוי בקרבה הגדולה שלי לקהילה פה בבאקו, כמו שהיה באוסלו".
"כשראינו את חמאס משתמש בשיטות דאעשיות אכזריות, האוכלוסייה הערבית בישראל התפכחה מהתחושה שאנחנו והם אותו דבר. הטרור לא מבחין בין דם לדם, מבחינת חמאס כולנו בני מוות. אני רואה את החמ"ל המשותף ליהודים וערבים ברהט, רואה את הסיוע של ערבים לתושבי העוטף, ואלו דברים מדהימים"
בקיץ הקרוב אמור דיק לסיים את התפקיד באזרבייג'ן. על פי נוהלי משרד החוץ הוא צריך לחזור לארץ לתקופה, לפני שתישקל מועמדותו לשליחות נוספת. כשאני שואלת על התפקידים הבאים, הוא מודה שיש לו חלום לכהן "במדינה ערבית חשובה שעדיין אין לנו יחסים איתה, או כשגריר באו"ם".
לא קל שם עכשיו.
"אם הייתי מחפש תפקידים פשוטים, לא הייתי גם כאן. אבא שלי ז"ל לימד אותי שאם כולם מסכימים איתך, סימן שאתה לא עושה משהו משמעותי. ואני משתדל למלא תפקידים שיש בהם משמעות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
