טואבץ' עמדה מול הדלת ולא העזה לפתוח אותה. בידה היא החזיקה את אמצעי ההגנה היחיד שמצאה: כלי ובו תבלין אתיופי חריף במיוחד. במשך יומיים היא הסתגרה בבית עם ארבעת ילדיה, שומעת בחוץ את הדי הירי וחוששת שבעוד רגע יגיעו המחבלים גם אליהם. מדי פעם היא שמעה נקישות בדלת, אך לא פתחה אותה לאיש. כעת היו הדפיקות עקשניות במיוחד, ונלוו אליהן קריאות "זו אני, חוי". אבל טואבץ' בכל זאת היססה. לבסוף פתחה בזהירות, ואכן מצאה מולה את חוי כהן, חברה ותיקה שאפשר לסמוך עליה. "מפנים את כל התושבים, מסוכן להישאר בבית", אמרה לה חוי.
זו הייתה ראשיתו של מסע ארוך ולא פשוט, שאת תחנתו האחרונה אנחנו רואים במלון "גני ירושלים" – משכנה הנוכחי של קהילת "שכן קרוב" משדרות. "הגעת לתיבת נוח", מקדמים את פניי היושבים בלובי, שהפך למקום מפגש משפחתי. כאן, בקומת הכניסה שאמורה בדרך כלל להיות נינוחה ושקטה, מקבלות האמהות את ילדיהן כשהם חוזרים בצהלה ממסגרות החינוך הזמניות. בלובי פועל גם "המשרד" של המפונים, שנראה כמו חדר צוות הדרכה בבני עקיבא, עם חומרי יצירה, דפי ציור, עמדות מחשב ושולחנות עבודה. יש כאן גם לוח זמנים מסודר ומפורט, שמשווה לאירוע כולו אווירה של מחנה קיץ.
קהילת שכן קרוב מורכבת ברובה מעולים חדשים שהגיעו ארצה מאתיופיה בשנים האחרונות, ולצידם גם כמה משפחות ישראליות ותיקות. העולים כבר הספיקו לחוות סבבי לחימה קצרים, שהסתכמו בכמה ימים של הפצצות מן האוויר על עזה ואזעקות צבע אדום בעוטף, אך מציאות של מלחמה נרחבת לא הייתה מוכרת להם. "מה שקרה בשמחת תורה היה מפחיד", מספר לנו מספנט גואלו, תושב שכונת נווה־אשכול, שעלה ארצה לפני שש שנים עם חמשת ילדיו. "הייתי בבית עם הילדים, ושמענו אזעקות אחת אחרי השנייה. אשתי והבת שלי לא היו אז בבית. לקחתי את הקטנים עליי והכנסתי אותם לממ"ד. מדי פעם חזרתי לסלון, פתחתי חלון לראות אם יש יירוטים באוויר, ואז שוב אזעקה ושוב רצים לממ"ד. בין לבין הבנתי שהפיצוצים הם לא רק מהרקטות, אלא יש יריות ממש ליד הבית".
כעבור דקות אחדות הוא גם ראה במו עיניו את מקור הירי הרצחני. "הטלפון שלי צלצל. אני לא עונה בשבת, אבל אחרי שראיתי שיש עוד ועוד שיחות, הבנתי שהמצב חריג והחלטתי לענות. זו הייתה הבת של השכן שלי מוריס, שגר מתחתיי. היא ביקשה ממני בבכי ובפחד שאלך לראות מה איתו, כי הוא לא עונה לה, והיא שמעה שיש מחבלים ברחובות. ירדתי לדירה שלו, דפקתי בדלת אבל לא הייתה תשובה. הלכתי לכיוון בית הכנסת שנמצא במקלט ליד הבניין, אבל גם שם היה סגור. כשהלכתי ברחוב נסעה לידי ניידת משטרה, אבל לא היו בה שוטרים אלא מחבלים".
המחבלים שראה מספנט הם שרצחו באותו בוקר קבוצה של מטיילים מבוגרים, שישבו בתחנת אוטובוס. "במוצאי שבת ראינו המון חיילים מגיעים לשדרות", הוא ממשיך. "מחוץ לבית שלנו יש חורשה, והבחנתי שהמחבלים נכנסים לשם. כשראיתי את החיילים באזור, שרקתי להם מהחלון וסימנתי להם שהמחבלים מסתתרים בין העצים מאחורי הבית. החיילים סימנו לי להיות בשקט ולא לעמוד בחלון, והלכו לכיוון העצים".
את דבריו של מספנט מתרגמת עבורנו נביאת, בתו. "ההורים שלי לא ידעו מה עושים, למי צריך לפנות, עם מי לדבר", היא משלימה את תיאור האירועים. "אנחנו בבית, אי אפשר לצאת, גם אין תחבורה ציבורית. אף אחד לא הגיע להסביר לנו שיש מלחמה. כשיצאנו, לקחנו איתנו רק כמה בגדים, תיק אחד ואת מה שהיה לנו בכיסים. עם זה הגענו, ומאז אנחנו חודשיים לא בבית".
"זה היה ביום שלישי", אומרת חוי כהן, שהובילה את מבצע הפינוי של קהילת "שכן קרוב". "אנשים אפילו לא חשבו לקחת בגדים לשבת. עד כדי כך לא היה להם מושג".
2 משפחות הפכו ל־12
"שכן קרוב" הוא גם שמה של העמותה שחוי כהן מנהלת בשדרות, בשותפות עם העירייה והיחידה הקהילתית. מטרת העמותה היא להעמיק את ההיכרות והקשרים בין עולי אתיופיה ובין החברה הישראלית הכללית כבר מהימים הראשונים שלאחר העלייה. קשרים שנרקמו בדרך זו הם שאפשרו לעשרות עולים להתגבר על החששות ולצאת מבתיהם בעיר החבולה למקום מבטחים.
את החזון של "שכן קרוב" יישמו בני הזוג יקי וחוי כהן בעצמם, כשעזבו לפני חמש שנים את ביתם בשדרות ועברו עם ילדיהם לדירת סוכנות בכפר הקליטה "איבים" הסמוך. שם הם הובילו, יחד עם 14 משפחות נוספות, הליך קליטה יוצא דופן: הקמת קהילה משותפת לוותיקים ולעולים טריים, כדי שהבאים ארצה יפגשו מקרוב את החברה הישראלית, ולא יהיו מבודדים ממנה. לאחר שלוש שנות מגורים באיבים חזרה משפחת כהן לשדרות, וגיבשה את קהילת שכן קרוב יחד עם עולים שעברו ממרכז הקליטה לעיר.
הפער בין התושבים הוותיקים, המורגלים בסבבי לחימה בעצימות כזו או אחרת, ובין העולים החדשים, הורגש היטב עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". "כבר ביום ראשון בבוקר הוצאנו את הילדים משדרות", מספר יקי, איש נדל"ן בעיסוקו. "יש לנו 'נוהל משפחת כהן' מסודר. יש רשימה של חברים ובני משפחה שאני יודע שבמקרה הצורך אתקשר אליהם, ותמיד יהיה לי לאן ללכת. הפעם חבר שלי, שהוא סמנכ"ל בחברת הבנייה רוטשטיין, סידר לנו מקום במלון בצריפין, לשהות שם בשלב הראשוני. לאחר מכן הילדים עברו לדיור המוגן של מגדלי הים התיכון בנורדיה, שאותו מנהל דורון ארנון, חבר ילדות שלי. הנוהל שלנו הוא להוציא את הילדים, לשים אותם במקום בטוח, ואז לחזור לשדרות, לראות במה אפשר לעזור ומי צריך אותנו".
מספנט גואלו: "אני לא עונה לטלפון בשבת, אבל כשהוא צלצל שוב ושוב, הבנתי שהמצב חריג. זו הייתה הבת של השכן שגר מתחתיי. היא ביקשה ממני בבכי ובפחד שאלך לראות מה איתו, כי הוא לא עונה לה. דפקתי אצלו בדלת ולא הייתה תשובה, אז הלכתי לכיוון בית הכנסת. כשעברתי ברחוב נסעה לידי ניידת משטרה, אבל לא היו בה שוטרים אלא מחבלים"
ביום ראשון בשעות הערב חזר יקי הביתה. חוי עוד הייתה שם, מסרבת לעזוב את העיר לפני שתוודא שגם לחברי הקהילה יש כתובת להתפנות אליה. "חוי אמרה לי: 'אנחנו לא הולכים לשום מקום. יש אנשים שלא עונים לי, אנחנו צריכים לעשות ביקורי בית'. באותו זמן לא היה חשמל בעיר, לא הייתה קליטה בחלק מהמקומות, היה כאוס והרחובות לא היו בטוחים בכלל. אמרתי לה 'את לא נורמלית', והיא ענתה: 'אז אני לא נורמלית, אבל בוא נצא לביקורי בית'".
כששמו פעמיהם לכיוון שכונת נווה אשכול, בני הזוג חשבו שימצאו שם אולי משפחה או שתיים שנשארו בבתיהן. הם לא העלו על דעתם שיובילו משם אל מחוץ לעיר 12 משפחות, שישים נפשות. הראשונה שעל דלתה דפקו הייתה טואבץ' ברקו. היא כאמור חששה לפתוח להם, וגם כששמעה מדוע באו, היססה אם לעזוב את הבית. "אמרתי ליקי וחוי שאני לא נוסעת לבד, הכי טוב לי להיות בבית שלי", היא מספרת. "גם פחדתי שאולי בדרך יהיו יריות ובלגן. יש לי ילד של חינוך מיוחד, ולא ידעתי איך הוא יסתדר, אז לא רציתי. יקי אמר לי: 'אי אפשר עכשיו להישאר פה. נעבור את זה כולנו ביחד'. אמרתי – יאללה, אם ביחד, אז אנחנו באים ויהיה בסדר".
טואבץ' הצטרפה אל בני הזוג כהן כשהלכו לבתיהם של חברים נוספים בקהילה, ודיברה על ליבם. "גם השכנים אמרו לי שאם אני נוסעת, הם באים איתי. ככה המשכנו הלאה. עם חלק מהמשפחות דיברנו בטלפון, ואל חלק הלכנו הביתה. כולנו הסכמנו שנצא כקהילה מגובשת ומאוחדת".
"תוך כדי שאנחנו משכנעים משפחות להתארגן ליציאה, אנחנו מבינים שיש צורך באמצעי תחבורה", מספר יקי. "לחברי הקהילה אין כלי רכב פרטיים, צריך להביא אוטובוס שייקח את כולם. לא מצאנו נהג שיסכים להיכנס לשדרות, והתחלנו להרים טלפונים ולחפש מישהו שמכיר מישהו שיכול לעזור. בסוף השגנו אוטובוס, וביום שלישי בצהריים הוא הגיע ולקח את כולם".
איך החלטתם לאן לנסוע?
"עוד לפני שעברנו בין המשפחות, חיפשנו מקום. התקשרתי לשחר נחום מבית־אלפא, חבר ותיק שלי מהשירות הצבאי. בקיבוץ שלו יש בית הארחה, והם אמרו שיתרמו לנו שני חדרים. באותו שלב עוד חשבנו שיש רק שתיים־שלוש משפחות שצריכות את העזרה הזאת. כשהבנו שאנחנו יוצאים משדרות עם הרבה יותר, חוי אמרה לי שכדאי לעדכן את בית ההארחה. אמרתי לה שאם נעשה את זה, הם אולי יאמרו שאנחנו צריכים למצוא מקום אחר; אם נגיע לשם כולנו, הם כבר יעזרו לנו להסתדר. וכך היה. הגענו לבית־אלפא, והם מצאו פתרונות, האמת שנהיה שם שמח".
"זו קהילה שמביאה איתה הרבה שמחה, אווירה של ביחד ושל אחדות", אומרת חוי.
לצד התחושות האלה חוותה הקהילה גם רגעי בהלה בבית־אלפא, כשאזעקה נשמעה בשעת לילה. בדיעבד התברר שהייתה זו אזעקת שווא. "היינו שם שני לילות", מספרת חוי. "אחר כך שהינו 12 לילות בפנימייה בכפר הנוער אמי"ת פתח־תקווה. הקהילה התקשתה מאוד להיפרד מהמרחבים שם, מהאווירה ומהצוות המופלא בניהולו של עמירם כהן".
יקי: "קיבלנו הרבה עזרה, אבל היינו צריכים לתווך לגורמי הסיוע את המצב. כשהיינו בפתח־תקווה ואמרו לנו לעבור לירושלים, התחברתי לנתנאל סרוסי מעיריית שדרות ואמרתי לו שאנחנו צריכים אוטובוס שייקח אותנו. הוא שאל 'למה אוטובוס? כל המפונים מתניידים בכלי רכב פרטיים'. אמרתי לו שהמצב אצלנו הוא לא כמו של רוב התושבים בעיר. ברגע שהסברנו, מיד הייתה הבנה ועזרו לנו, אבל אם לא היינו עושים את זה – לא בטוח שדברים היו זזים.
"במלון בירושלים חיכה לנו צוות של עיריית שדרות, בניהולו של יגאל ברכה. הם סייעו בבניית צוות מתכלל מתוך הקהילה עצמה. מסרשה ונביאת – שתיהן בנות 21 בלבד – מרכזות עכשיו יחד עם המטה של העמותה את מגוון הפעילויות. בנוסף לרשות המקומית, קיבלו את פנינו נציגי משרדי ממשלה שונים. מנכ"ל משרד העלייה והקליטה אביחי כהנא והסמנכ"ל משה פינס הגיעו עם כל הצוות הבכיר, על מנת ללמוד את הצרכים ולהתאים את המענים".
בני הזוג שהו בתחילה במלון עם המפונים, ובהמשך עברו לדירה סמוכה. כשאני שואל איך עברה הקהילה את טלטלת הנדודים בכל פעם מחדש, חוי משיבה: "זו קהילה של אנשים חזקים מאוד, הם מתפקדים ויודעים להתמודד עם המצב שהוא אכן זר להם ומצריך התמודדות".
"אני פה עם ארבעה ילדים", מספרת טואבץ'. "אנחנו מכירים את המשפחות האחרות, לילדים יש חברים, וזה עוזר. נכפה עלינו מצב חדש, שונה מכל מה שהכרנו. כשגרנו במרכז הקליטה באיבים ואחר כך בשדרות ידענו שלפעמים יש אזעקות, אבל מחבלים שבאים עד הבית – זה כבר היה משהו אחר. גם רצף האזעקות של אותו בוקר היה מפחיד מאוד. טוב שיצאנו, היה טוב בכל המקומות שהיינו בהם – בית־אלפא, פתח־תקווה וכאן. יש פה אנשים טובים, עזרו לשבץ אותנו לחדרים, שואלים כל הזמן במה אפשר לעזור. אבל זה לא כמו הבית, ואנחנו מקווים שנוכל לחזור בקרוב".
בעודנו מדברים, בנה הצעיר ירגא חוזר מבית הספר. הוא בן 13 וחצי, בשגרה הוא לומד בפנימייה בקיבוץ סעד, ובשבועות האחרונים נקלט ב"בית הצייר" בירושלים. כשאני שואל אותו איך החיים במלון, הוא משיב: "זה לא כמו הבית. חסר לי החדר שלי, המגרש שיש לנו קרוב לבניין, חברים שלא נמצאים פה. עשינו משחקי כדורגל ליד המלון, אנחנו כל הזמן משתדלים לשמוח ומשתדלים לעשות טוב, אבל ברור שאני הכי רוצה לחזור לבית שלי".
"אמא שלי פותחת כל בוקר חדשות, ומחכה לשמוע את ביבי אומר: 'כל שדרות – אפשר לחזור לבתים'", מספרת נביאת. "אנחנו לא יודעים כמה זמן זה עוד ייקח".
יקי כהן: "היינו צריכים לתווך לגורמי הסיוע את המצב. כשאמרו לנו לעבור לירושלים, אמרתי שאנחנו צריכים אוטובוס. שאלו 'למה אוטובוס? כל המפונים מתניידים בכלי רכב פרטיים'. הסברתי שהמצב אצלנו הוא לא כמו של רוב התושבים בעיר. אם לא היינו מסבירים, לא בטוח שדברים היו זזים"
מותר לרוץ במסדרון
בתוך המצב הזמני שהפך כבר לקבוע, הם בונים שגרה של חיי קהילה. סדר היום מוקפד: בשעות הבוקר פיזורים של הילדים להסעות, ואחרי ארוחת צהריים, פעמיים בשבוע, חדר האוכל הופך לאולם למידה. סביב השולחנות מתיישבים הילדים עם מחברות וספרים, ומבצעים את מטלותיהם בהדרכת מתנדבים וחיילות. בהמשך יש עוד מגוון פעילויות, בדגש על עשייה ונתינה, ובשבתות מתקיימת פעילות קהילתית מגוונת, שעליה מופקדת משפחת דרמר מהיישוב נריה. בעבר התגוררה המשפחה באיבים, וגם כיום היא שומרת על קשר חם עם הקהילה.
"על הנייר, כל הילדים אמורים להיות משובצים במסגרות חינוך בירושלים", אומר יקי. "בפועל יש צורך בהרבה אחזקה על מנת לוודא שכולם הולכים ללימודים מדי יום".
"יש כאן ילדים שעוד מחכים לשיבוץ", אומרת חוי. "בוועדת ההשמה זה לא הולך כל כך חלק, אבל זה בתהליך. את הטיפול החינוכי מנהלת שרון מזרחי ממשרד החינוך, יחד עם עמליה בראון, פסיכולוגית חינוכית של עיריית ירושלים. הצוות המקצועי נוכח ומצליח לתת מענה פרטני ומותאם לכל ילד. יש כאן גם צוות מסור של מורות חיילות, שאותו מתכללת עדי פולק מעיריית ירושלים. הן מלוות את התלמידים למסגרות ויושבות איתם ללמידה אחרי הצהריים. הילדים יוצאים גם להתנדבות חקלאית, יש סדר יום מלא".
גם המבוגרים מנהלים לו"ז מלא. אחד מאולמות המלון הופך בשעות הבוקר לאולפן ללימוד עברית, שפועל בסיוע האגף לחינוך מבוגרים של משרד החינוך. מתקיימים גם מפגשים קבוצתיים עם נשות מקצוע מטעם עיריית ירושלים, וישנו "מרחב יצירה" שבו יוצרים יחד ולחוד, באווירה נעימה ומאפשרת. פעם בשבוע יוצאים המבוגרים להתנדבות בחקלאות.
"אתם הולכים לאולם או באים לאכול אינג'רה?", שואל אותנו מספנט, ומציין: "אני לא מוותר על האינג'רה". מתברר שבמלון עשו התאמות להעדפות הקולינריות של האורחים: נשות הקהילה שותפות לעבודה במטבח, ומכינות את המאכל האתיופי המסורתי. בקי אב־רוויה, מנהלת משאבי האנוש במלון, מספרת שבימים אלה הם מביאים גם מכשירים וציוד שיסייעו בהכנת האינג'רה.
"כמלון אנחנו מנסים כל הזמן להתאים את עצמנו לאירוח הזה", מספרת אב־רוויה. "תשעים אחוז מהעניין זה הבנה; כשמבינים, אפשר לפעול נכון. אלה לא אורחים רגילים שבאים לכמה ימים, הם נעקרו מהבית שלא ברצונם, והוצבה להם עובדה – אתם מתארחים כאן. החדרים שהם מקבלים במלון קטנים יותר מהבית שלהם, המקלחת קטנה יותר, ובכל זאת יש רצון לתת להם הרגשה של בית. העובדים כולם הבינו שצריך להיות יותר רגישים, מכילים, מבינים. בבית רצים, משחקים ומשתוללים, ולכן אמרנו לצוות – עכשיו זה הבית של האנשים האלה, וזה כולל ילדים שמתרוצצים בלובי ומשחקים במסדרונות, משתמשים בכל המרחבים האפשריים. אנחנו רוצים לתת לזה כמה שיותר מקום".
טואבץ' ברקו: "אמרתי שאני לא נוסעת לבד. גם פחדתי שאולי בדרך יהיו יריות ובלגן. יקי אמר לי: 'אי אפשר עכשיו להישאר פה. נעבור את זה כולנו ביחד'. אמרתי – יאללה, אם ביחד, אז אנחנו באים ויהיה בסדר. השכנים אמרו לי שאם אני נוסעת, הם באים איתי. ככה המשכנו הלאה. כולנו הסכמנו שנצא בקבילה מגובשת ומאוחדת"
נשות הקהילה מסייעות גם בהפעלת הפעוטון שהוקם בתוך המלון. "אחרי שמצאנו מקום לשהות ארוכה, היה חשוב לנו ליצור בו את הקהילתיות שהם מכירים מהשכונה", אומרת חוי. "אין פה מגרש כדורגל, אבל יש מרחבים מסוג אחר. אין גני משחקים, אבל אפשר להיפגש בלובי. התעקשנו גם שכל הגורמים שעובדים מולנו – אנשי הרווחה, עובדים סוציאליים, נציגים ממשרדי הממשלה שבאו לפה – יהיו אנשים קבועים שיהפכו לחלק מהמעגל שנוצר פה, ובמידת האפשר שיהיו גם דוברי אמהרית".
בלובי של המלון אנחנו פוגשים את וורקו, אב לתשעה ילדים. בשמחת תורה אחת מבנותיו הייתה בבית החולים ברזילי באשקלון, שם ילדה את בתה, וגם וורקו שהה לצידה. כדי לשוחח איתנו הוא מחפש בין חדרי המלון את בנו ישמבל, לוחם בגולני. הבן התגייס לצה"ל שנה וחצי בלבד אחרי העלייה ארצה, אך כבר מדבר עברית שוטפת. הוא נמצא כאן כרגע מכיוון שנפצע בקרב בחאן־יונס, ולאחר האשפוז שוחרר להיות עם הוריו במלון. עכשיו הוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב, ומבקש לחזור לשדה הקרב בהקדם. בן נוסף של המשפחה משרת כלוחם בצנחנים.
"לפני חצי שנה ביקרנו בבית המשפחה. יש שם קיר מלא תעודות הצטיינות שישמבל קיבל מצה"ל", מספרת חוי. "הוא אמר לנו שלדעתו הולכת להיות מלחמה קשה בצפון ובדרום. אמרתי לו 'כל הזמן אומרים את זה', אבל מתברר שהוא צדק".
וורקו אומר שהוא מבין שהחיים בארץ כרוכים בסיכונים. "כולנו יהודים, בגלל זה עלינו, וגם כדי להגן על מדינת ישראל. לא באנו כדי לשבת פה סתם, אלא להיות חלק מהמלחמה על הארץ. אנחנו לא דואגים לעצמנו – יש אנשים מופלאים שעוזרים לנו, גם הממשלה עוזרת. אנחנו דואגים לחיילים שלנו. כשאנחנו שומעים על חיילים שנפגעים, אנחנו בוכים ומרגישים רע. הבית חסר לנו, אבל אנחנו קודם כול מתפללים על החיילים שלנו ומקווים שיחזרו בשלום".
לפני ימים אחדים נערך במלון יריד שהכנסותיו נועדו לעריכת ערב "על האש" לחיילים. "מכרתי שם ממתקים", מספר לי ירגא. "כל אחד שם דוכן, זה היה כיף".
"מאחורי היריד הזה היה רעיון עמוק", אומרת חוי. "בחודשיים הראשונים היינו עטופים מעל ומעבר. קיבלנו עזרה מהממשלה, מהעירייה, ממתנדבים, מצה"ל. הביאו לנו לכאן תרומות של ביגוד ואוכל, ארגנו לנו טיולים – גן החיות, הגן הבוטני, מוזיאונים. ממש ניצלנו את כל המשאב שנקרא ירושלים. נהנינו מזה מאוד, אבל אחר כך הרגשנו שצריך לעשות שינוי, לזהות מה אנחנו יכולים לתת כקבוצה. כל אחד כאן שרצה להיות חלק מזה – תרם משהו. ערכנו יריד, וחברי הקהילה הפעילו דוכנים של קפה אתיופי, אוכל מסורתי, קליעת צמות, יצירות שונות, קיוסק. כל דבר כזה היה תמורת כמה שקלים, ובכסף נשתמש כדי להרים מנגל ללוחמי מג"ב, שגם להם יש חדרים במלון".
"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם מאושרים כל כך", אומרת אב־רוויה.
בעיני יקי, הסיפור של קהילת "שכן קרוב" אמור להפוך למודל כלל ארצי. "החזון הוא לייצר קהילות של שונות, שיביאו את הקהילה כולה לביטוי ועשייה", הוא אומר. "עולים וותיקים זו רק דוגמה אחת לשילוב כזה. אם לא היה אמון בסיסי מינימלי שנוצר לפני כן לאורך שנים, כל זה לא היה קורה.
"אני חושב שכולנו צריכים ללמוד מכאן על האחריות של כל אחד מאיתנו ליצור מעגל חברתי של אכפתיות בסביבת המגורים שלו. בכל דבר שאני עושה – לדעת שזה לא רק עבורי, ושצריך לדאוג שאף אחד לא נשאר מאחור. זו צורת חיים שבה לוקחים בחשבון את כל מה שנמצא מסביב, כל מקום והאתגרים שלו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
