ההקלטה של רון שפיצר הגיעה לטלפון של תירא־אל כהן בתשע וחצי בבוקר. "נכנסים לי לדירה", לחש שפיצר שוב ושוב, בהודעה ששלח לאחת מחברות ארגון "קדמה – התיישבות לצעירים". הוא שב וביקש עזרה, סיפר על מחבלים שמסתובבים בחדר שבו הוא מסתתר, נמחץ בין המיטה לקיר בבית בניר־עוז. ואז השתתק. "עד חמש וחצי בערב לא שמעו ממנו מילה", מספרת תירא־אל, מתכווצת כשהיא משמיעה לי את ההקלטה המצמררת. "כל העולם התקשר אליי לברר מה איתו – ההורים שלו, החברה, דיקן האוניברסיטה שבה למד. עד שרון חולץ משם, לא סיפרתי לאף אחד מהם על ההקלטה".
שעות אחדות לפני שהאזינה ללחישות המצמררות, שמעה תירא־אל (31) את קולות הנפץ שהרעידו את הבית בבת־עין, בזמן שהיניקה את בתה התינוקת. היא מיהרה להעיר את בעלה עידן טריקי, "שתוך חצי שעה כבר היה בדרך לטנקים שלו בגבול הצפון, ומאז הוא שם". תירא־אל נותרה בעורף, לדאוג לאניעם (בן 4), לברית (בת חצי שנה), וגם למאות צעירים בכפרי ההתיישבות שייסדה בכל קווי העימות ואזורי הספר בישראל. "עיקר הדאגה שלנו הופנתה לכפרי הסטודנטים בניר־עוז ובסופה. במזל גדול, הכפר בסופה היה ריק באותה שבת, אבל בניר־עוז המצב היה קשה. הסטודנטים שם התחילו לדווח לנו בזה אחר זה שיש להם מחבלים בכפר, ואז בבתים ממש. מהר מאוד הבנו שהאירוע הזה הרבה יותר גדול ממה שחשבנו, והצבא לא מגיע. אנחנו רואים בחדשות את תמונת המצב, ואין לנו מה לעשות כדי לחלץ אותם, רק לשלוח חיזוקים מרחוק. החבר'ה שלנו הסתתרו בממ"דים בזמן ששרפו להם את הבתים. הם לא ידעו אם לצאת החוצה או לא, ואנחנו לא ידענו מה לומר להם. וזה לא נגמר. שעות על גבי שעות בלי להבין מה קורה בשטח ומתי יגיע חילוץ".
דרך ערוץ הטלגרם של חמאס צפו תירא־אל וחבריה בכפר הסטודנטים ההולך ונחרב. "הכפר בניר־עוז הפך לחמ"ל של המחבלים. אלו היו רגעים קשים מאוד. ראינו בסרטונים שלהם איך הם מעלים באש בתים, בזמן שאנחנו יודעים שהסטודנטים שלנו מסתתרים בתוכם. מכוניות נהרסו, דירות נבזזו. דיור חדש שסיימנו ממש עכשיו הנגשה שלו לבעלי מוגבלויות – עלה כולו באש, הכול הלך. אני לא בן־אדם שמתעכב על פחד, עד שנולדו לי ילדים לא ידעתי בכלל מה זה פחד, אבל היום הזה היה סיוט של ממש שנדמה כאילו נמשך חודש. נס גדול שאף אחד מהכפר לא נהרג ולא נחטף".
תירא־אל כהן, מייסדת קדמה: "הכפר בסופה היה ריק באותה שבת, אבל בניר־עוז המצב היה קשה. הסטודנטים שם התחילו לדווח לנו בזה אחר זה שיש להם מחבלים בכפר, ואז בבתים ממש. הם הסתתרו בממ"דים בזמן ששרפו להם את הבתים, לא ידעו אם לצאת החוצה או לא, ואנחנו לא ידענו מה לומר להם"
אנחנו נפגשות באחד מימי החנוכה באילת, על שפת הבריכה במלון לגונה – שהפך למשכן הזמני של קהילת סופה ושל כפר הסטודנטים הסמוך לה. כמו במלונות רבים אחרים ברחבי הארץ, מראות שאמורים להיות יוצאי דופן בעולם התיירות הפכו כאן לשגרתיים: מפגש כלבים בלובי, פיג'מות בחדר האוכל, צהלת ילדים קולנית שזוכה לעידוד בכל חלקי המלון. חופשת החנוכה הביאה גם כמה נופשים מן המניין שהצליחו לתפוס את מעט החדרים הפנויים, אבל קל למדי להבחין בינם ובין מפוני מערב הנגב והגליל העליון: פניהם של העקורים אומרות עייפות ותשישות, גם כשהם יושבים על כוס קפה בלובי או בפרלמנט חברתי מצומצם תחת שמשייה סמוכה אלינו. "ההתמודדות שלהם לא קלה", אומרת תירא־אל. "אין פרטיות, אין בית לחזור אליו, חיים של אי ודאות. הסטודנטים שלנו עושים הכול כדי להקל על הקהילות של סופה וניר־עוז, כל אחת במלון שלה. הם עובדים עם התושבים ממש כמו שעשו בכפר. ילדי הקהילות המפונות מצויים כאן במסגרות חינוכיות למרות חופשת החנוכה, והחבר'ה שלנו שם איתם עכשיו בפעילות, לא עוזבים אותם לרגע. הם ממש מקור השראה בשבילי. לצעירים האלה הרי יש בית, הם יכלו לחזור להורים, אבל הם בוחרים ללוות את הקיבוצים גם כאן, והם מתכוונים להמשיך איתם לכל מקום שיפונו אליו, עד שאפשר יהיה לחזור למערב הנגב".
לקחים מהצונאמי
מתקפת הפתע לא הפתיעה את תירא־אל וחבריה. "תמיד ידענו שביישובי הגבול משהו יכול לקרות", היא מסבירה. אפשר לומר שזה בדיוק מה שהביא אותה, כבר בגיל 19, להקים כפרי צעירים באזורי הספר של מדינת ישראל, בכל מקום שדורש חיזוק: בגליל העליון ובגולן, בבקעה וביהודה ושומרון, בנגב המערבי וגם בערבה. "אנשים חושבים שהערבה היא אזור שקט, אבל כדאי לזכור שמעבר לגבול יש מדינה שמנוהלת על ידי משפחת האשמית קטנטונת, מול אוכלוסייה ששמונים אחוז ממנה הם פלסטינים. מדובר בגבול רגיש מאוד".
החזון שמלווה את קדמה בנוי על משנתו של פרופ' דניאל אלדריך – יהודי חובש כיפה שחורה, חוקר שצמח בהרווארד והפך לאוטוריטה בינלאומית בכל הנוגע לחוסן קהילתי. "פרופ' אלדריך חקר השלכות חברתיות של הצונאמי ביפן ב־2011", מסבירה תירא־אל, שנחשפה לממצאיו דרך עבודת המחקר שלה. "הוא השווה בין שתי קהילות בעלות נתונים כלכליים ודמוגרפיים דומים שנפגעו באסון באופן זהה, ובדק מה גרם לכך שקהילה אחת שרדה ונבנתה מחדש, והאחרת קרסה. המחקר שלו הראה שהשוני בין השתיים היה נעוץ במערכות הקשרים הפנימיים של כל קהילה, והקשרים שלה עם קהילות אחרות סביבה ועם גורמים חיצוניים. הכפרים שלנו באים לחזק בדיוק את זה – פעולות מול יישובים שכנים, חיזוק הקהילות כלפי חוץ, וכל זה תוך שמירה על גיבוש פנימי בכפר הצעירים וביישוב. אימצנו את תורתו של אלדריך כמודל, והוא גם מלווה את הפעילות שלנו.
"התפיסה שלנו מבקשת להסתכל שלושים שנה קדימה, ולבנות בעזרת הכפרים שלנו חוסן קהילתי שילווה את היישובים הלאה. אני ממשאבת כל שנה את הקהילות השונות שלנו, עוקבת מחקרית ומודדת כבר לאורך עשור את ההשפעה של קדמה על סביבת ההתיישבות. אני כבר רואה הבדל בין מקום שיש בו כפר של קדמה, למקום שאין בו. את כלי העבודה האנשים שלנו רכשו בסדנה שיזמה פרופ' פולה קבלו ממכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, להביא את הציונות למאה ה־21".
הציונות האישית שלה מתחברת להוריה, שעלו ארצה מצרפת כחיילים בודדים. תירא־אל גדלה בנוף־איילון, למדה במסגרות חינוך דתיות ויצאה לשירות לאומי במרכז הגמילה "רטורנו", את התואר הראשון עשתה באוניברסיטת תל־אביב, "בלי לגור בתל־אביב יום אחד". היא למדה שם תקשורת מתוך מחשבה להיות עיתונאית, אבל במקום זה המשיכה לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ואת הדוקטורט היא עושה במכון המחקר בשדה־בוקר מבית אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. עבודת המחקר שלה מתרכזת, איך לא, בחוסן קהילתי ביישובים בגבולות המדינה, ובפרט בבקעת הירדן.
בין לבין ייסדה תירא־אל את רשת כפרי הצעירים קדמה. כן, בגיל 19. "רציתי להקים כפרי סטודנטים בבקעת הירדן ובאזורים נוספים שיש להם חשיבות מבחינת הריבונות. גדלתי בבית של עשייה ציונית, עם הורים שעזבו את פריז של שנות השמונים לטובת ישראל של שנות השמונים – שזה הזוי – והרגשתי שתורי לעשות מעשה ציוני. כשהגעתי לבקעת הירדן ולשומרון, ראיתי שיש עוד מה לתת".
פוסט אחד שפרסמה בפייסבוק הביא שורה של מגיבים, ומשם התגבשו 21 חבר'ה ראשונים – דתיים וחילונים, רווקים ונשואים. הם התיישבו בבית ספר שדה נטוש במעלה־אפרים, בתפר של השומרון ובקעת הירדן. "הרעיון היה שכל אחד יתרום לקהילה לפי כישוריו, כשכולם מגויסים לחיי קהילה שמשלבים עשייה. מהר מאוד ראינו שזה win־win חזק. הבדידות בתקופה הזו שבין השירות לנישואין מייצרת רצון לפעול ולהיות בחברת בני גילנו, ובמקביל מתעורר ביקוש להיות בתוך עשייה משמעותית".
הארגון שהקימה עוסק בהקמת מסגרות הגשמה שונות שיש בהן חיבור לאדמה ולקהילה. "תחת מטריית קדמה פועלים היום שלושים פרויקטים שמשרתים 25 אלף תושבים בשישים יישובים ברחבי הארץ, ומעבדים כ־60 אלף דונם אדמה חקלאית", היא אומרת. "במדינת ישראל יש 300 יישובים שמוגדרים כיישובי עדיפות לאומית בשל מיקומם בחזית האיום הביטחוני. גרים בהם מתנחלים וקיבוצניקים, חקלאים ועירוניים, צפונים ודרומים, דתיים וחילונים. אם מתרוממים קצת ומתבוננים בסיטואציה מעל לסיפור המצומצם של הקיבוץ או המושב או היישוב הקהילתי, מגלים מכנה משותף רחב מאוד, שכולל אתגרים זהים רבים: צמיחה דמוגרפית, מרחק מריכוזי אוכלוסייה גדולים, איום ביטחוני, וגם חוסר מענה בנושאי חינוך וקהילה והיעדר ידיים עובדות. משגב־עם כמו מכורה, לוטן כמו סופה – כולם דומים מאוד בהתמודדויות שלהם. אנחנו מייצרים מענה באמצעות קבוצות של צעירים, מגיל 18 עד 35, שמתחייבים לגור בתוך היישובים".
קדמה מתהדרת היום ב־11 כפרי סטודנטים, תשע קבוצות ש"שינים (שנת שירות לפני גיוס), גרעיני נח"ל בשיתוף עם הצבא, ארבעה כפרי צעירים לחיילים משוחררים עם מסגרת עבודה, וכן תוכנית "אדם וחווה", שמוציאה קבוצות מתנדבים לחיזוק חוות חקלאיות ("אלה קבוצות קבועות שעובדות ומלוות במשך שנים את אנשי החוות"). קדמה מפעילה גם את תוכנית "קהילות צעירים" לחיזוק הצמיחה הדמוגרפית בקהילות קיימות – ביישוב הצפוני אדמית, בבית־הערבה ובסופה. בכל מסגרת שלהם, מציינת תירא־אל, יש בית מדרש שמטרתו לקיים לימוד משותף תוך העמקה בארון הספרים היהודי והציוני.
החזון שמלווה את קדמה בנוי על משנתו של פרופ' דניאל אלדריך – יהודי חובש כיפה שחורה שהפך לאוטוריטה בינלאומית. תירא־אל כהן: "הכפרים שלנו באים לחזק פעולות מול יישובים שכנים, חיזוק הקהילות כלפי חוץ, וכל זה תוך שמירה על גיבוש פנימי. אימצנו את תורתו כמודל, והוא גם מלווה את הפעילות שלנו"
13 נשים צעירות הקימו למעשה את העמותה של קדמה, ונשים נותנות את הטון שם עד היום, בהיות "האספה הכללית" של הארגון על טהרת הנשים. "כשמבקשים להביא חוסן קהילתי ליישובים בגבולות, הקול הביטחוני נוכח מאוד, וטוב שכך. אבל אנחנו מאמינות שמה שמחזק קהילה אלה דווקא הדברים הרכים יותר – חינוך, תרבות, רווחה, חקלאות. במועצה הציבורית של קדמה, שמשמשת גורם מייעץ, יש גם גברים. יושבים שם אנשי ציבור מתנדבים, ודני דיין הוא היו"ר.
כארגון של צעירים, קדמה הפכה מטבע הדברים לשדכנית מוצלחת, וגם תירא־אל עצמה מצאה את עידן שלה במסגרת הזאת. "הוא גדל ברימונים, וכשהקמנו שם כפר, חיפשתי אדריכל נוף שיסכים לעבוד בהתנדבות, כי לא היה לנו כסף לשלם. ככה הכרנו. אחרי החתונה גרנו במכורה, ואז במעלה־אפרים, ולאחרונה אנחנו בבת־עין – משפחה שאין שום דרך להגדיר אותה מבחינה דתית".
עד שהאוויר יטוהר
במשך שנים שימשה תירא־אל כמנכ"ל של קדמה, "אבל עם קטנטנים אני לא יכולה להסתובב בשטח ברמה שהייתי רגילה אליה, לא מסוגלת להגיע לכל סטודנט וסטודנטית. היום המנכ"ל הוא אלנתן בן־יעקב, ואני מתמקדת בהובלת הניהול והמדיניות ובגיוס כספים. יש לארגון מוסדות מסודרים, ויש מנהלי כפר שעושים עבודה מצוינת".
יואב פינטו, מנהל הכפר בסופה: "ברגע שתירא־אל אמרה 'חמ"לים זה חשוב, אבל תזכור מה עשית כל השנה', ירדתי מיד לאילת. זו הקהילה שלנו. אני רואה את כל הצעירים האלה מגויסים כל כך להתנדבות ולשירות, וזה מטורף. ירדו עלינו שאנחנו דור מסכים, שאנחנו לא יודעים מה זו חלוציות – והנה, אנשים עוזבים הכול ובאים לגור רחוק, מתוך מחויבות לקהילות"
אחד מהם הוא יואב פינטו (22), שמצטרף אלינו לשיחה. הוא מדגיש שהוא "מוביל" כפר; "מנהל זו מילה קצת מוגזמת כשאני מול חבר'ה בגילי". כפר הסטודנטים בסופה, שאותו הוא מוביל, היה כאמור ריק מיושביו בשמחת תורה. יומיים לפני המתקפה חזר יואב מנסיעה משפחתית לפריז, ואז התברר שאביו היה חולה בקורונה בזמן החופשה. "כשהיינו בפריז הייתי עסוק בכלל בהכנות ל'שבוע קדמה', שאמור היה לכלול שיפוצים בקיבוץ סופה ופעילויות שונות לילדים, דברים ממש חמודים. כולם בכפר תכננו להיות בחג אצל המשפחות שלהם, אבל התחלתי להרגיש לא טוב, וביקשתי גם מכל החברים להיבדק. החלטנו שאם אנחנו חיוביים לקורונה, נישאר יחד בכפר בחג. למזלנו, אף אחד לא יצא חיובי, וכך לא נשארנו שם.
"אני וזוגתי היינו בסעודת שישי אצל סבתא שלי בתל־אביב, ואז נסענו להורים שלי בירושלים. שם זה תפס אותי. התעוררתי מאזעקות, ירדתי לממ"ד מבולבל. התבאסתי שמתחיל עוד סבב, חזרתי לישון, ואז עוד אזעקה בשמונה וחצי. אני פותח חדשות, וקולט שמחבלים פרצו את גבולות המדינה. כמו כולם, המחשבה הייתה שתוך כמה שעות הסיפור נגמר, אבל בהמשך אחי הוקפץ למילואים, ואני איבדתי את זה. הרגשתי חסר אונים, לא יכול לעשות כלום, אז הלכתי להתנדב בכל מיני חמ"לים".
"אני הבנתי בהחלט את הצורך של יואב להתנדב בימים שאחרי שמחת תורה", אומרת תירא־אל, "אבל יש לו יכולות ניהוליות יוצאות דופן, ולכן הייתי צריכה אותו פה. ילדי הקיבוץ מעריצים אותו. במאי האחרון, במבצע 'מגן וחץ', קהילת סופה פונתה לקיבוץ אלמוג – ובמקרה יש לנו כפר גם שם. החבר'ה שלנו מסופה הצטרפו לאלה של אלמוג. תושבי סופה אמרו לנו אז כמה היה להם משמעותי שאותם צעירים ממשיכים ללוות אותם. זכרתי את הקול הזה ואמרתי לעצמי: למה יואב בחמ"ל בבאר־שבע? הוא חייב לחזור לילדי סופה. כשקורה אירוע כזה אתה רוצה לעזור לכל המדינה, הכול מתרחש בגדול ובקצב מהיר, ואילו פה יש עבודת עומק שהיא איטית יותר, אבל קריטית".
"זה מטורף, הכפר בסופה קם לפני שנה וחצי בסך הכול, וזה כבר הפינוי השני שלנו", מציין יואב. "אחרי שיחה עם תירא־אל כולנו הסכמנו שהמקום שלנו הוא היכן שהקהילה נמצאת. זו המהות של קדמה. ברגע שהיא אמרה 'חמ"לים זה חשוב, אבל תזכור מה עשית כל השנה', ירדתי מיד לאילת. זו הקהילה שלנו, הבית שלנו. עד שהגענו לפה הרגשתי חוסר אונים – אחרי הכול, גם אנחנו איבדנו בית – ומאז שהצטרפתי לכאן, אני בסביבה הטבעית שלי".
מיד לאחר שקהילת סופה פונתה למלון לגונה, הגיעו למקום גם הצעירים של קדמה ונרתמו לסייע לתושבים. "היינו בכפר 13 חבר'ה – אחת עברה מקום, שלושה במילואים, וכל השאר פה", מפרט יואב. "אנחנו עובדים פה בחינוך עם ילדים מגיל 0 עד 18, הגננות הן החברות מהכפר. יחד עם עוד חבר'ה אני אחראי על הלו"ז של הקיבוץ, ואנחנו משיגים פעילויות לקהילה – יוגה, קליעת סלים, כל דבר שיעביר להם את הזמן כדי לא להתחרפן. אני רואה את כל הצעירים האלה מגויסים כל כך להתנדבות ולשירות, וזה מטורף. ירדו עלינו שאנחנו דור מסכים, שאנחנו לא יודעים מה זו חלוציות – והנה, אנשים עוזבים את הבתים הנוחים ובאים לגור רחוק, מתוך מחויבות לקהילות".
"ברמת החוסן הקהילתי, ההמשכיות הזו עם מי שהיו שם לפני המלחמה, תוך כדי ואחריה, היא אמירה של 'גורלכם – גורלנו'. זה מרגש מאוד, הם ההשראה הגדולה ביותר עבורי. הרי בסוף זו בחירה שלהם, לא שלי", מדגישה תירא־אל. "ביישובים שפונו בנגב המערבי אי אפשר יהיה לגור בקרוב, אפילו מהבחינה האקולוגית. יש המון רעל באוויר, המון שאריות תחמושת בכל מקום. לטהר את כל זה לוקח זמן, ולכן הם יפונו לשכונות זמניות ביישובים אחרים. קיבוץ ניר־עוז עתיד לעבור לקריית־גת, ותושבי סופה יתפצלו בין אופקים לרמת־גן. האנשים שלנו יהיו שם איתם, יתפצלו בהתאמה, כדי לתת לתושבים את הקרקע הטובה ביותר".
הרפורמה נשארה בחוץ
כמו אלה שבנגב המערבי, גם כפרי הצעירים של קדמה בצפון התפנו עם הקהילות הסמוכות להם. חברי כפר הסטודנטים והש"שינים במשגב־עם המשיכו עם הקהילה למלון באזור הכנרת, כפר הש"ש בשתולה עבר עם התושבים לנוף־הגליל, וחברי הכפר במטולה התפצלו עם הקהילה בין טבריה לתל־אביב, שם אפילו קם כפר נוסף. "אני, שנסעתי על אופנוע כל יום מהאוניברסיטה לבקעת הירדן ובלבד שלא לישון בתל־אביב, מקימה עכשיו כפר שלנו בעיר", צוחקת תירא־אל. "קראתי לארגון 'קדמה' כי כל הרעיון היה לזוז מזרחה מהמרכז, אבל כן, עכשיו צריכים אותנו שם, בגלל המספר הגדול של מפונים מהצפון ומהעוטף. התיישבנו באיזה הוסטל בעיר וקראנו לכפר 'חרבות'".
זה לא הכפר היחיד שקדמה מקימה בימים אלו. "קהילות המפונים מהעוטף חוו טראומה על טראומה. יש להם נרצחים וחטופים, וגם אין להם בית לחזור אליו. אנחנו לא מתכוונים להשתלט להם על הקהילות ולא להביא אליהם משפחות, אלא לתת מענה לכאן ועכשיו, בעזרת צעירים שגרים במקום אבל אין להם זכות הצבעה ביישוב. בניגוד לגופים אחרים, חשוב לנו לא להתערב במרקם האנושי הקיים. אין פה ניסיון השתלטות, ואין שום רצון לקבוע ליישובים את אופי האנשים שיבואו לחזק אותם; התושבים הם שיחליטו בנושא הזה. אנחנו במגעים עם 12 יישובים שונים, והכול נעשה מתוך תקשורת רגישה ומכילה".
מאז המתקפה תירא־אל לא שבה לכפרים המוכרים לה כל כך בעוטף. "אני לא מסוגלת כרגע. אנחנו מנתבים את הכאב לעשייה. בשלב הראשון העסקנו 1,600 צעירים שפעלו עם מעל 9,000 מפונים, בסיוע משרד החינוך. אנחנו מסייעים בענף החקלאות, ומקבלים תמיכה ממשרד החקלאות, משרד הנגב והגליל ומפעל הפיס", מקפידה תירא־אל לתת קרדיט לגופים ששיתפו פעולה עם קדמה. בצד כל אלה החל הארגון לרכוש ציוד לכיתות הכוננות – "פרויקט שהובילה דיקלה גורן בן־חיים, אחראית הכספים של העמותה. המיזם נוצר בעקבות מותה של תמר קדם סימן־טוב, העובדת הראשונה של קדמה בעוטף עזה. היא נרצחה בניר־עוז, יחד עם שלושת ילדיה, בעלה וחמותה. רצינו לתת ליישובים סיוע שיהיה מועיל בשעת מלחמה, וזו הייתה הדרך שלנו: שדרוג כיתות הכוננות על ידי קסדות, מכשירי קשר, תיקי עזרה ראשונה, תאורה, מצלמות וכדומה. סיוע דומה שלחנו לחוות החקלאיות שהבעלים שלהן מגויסים, ולעוד יישובים מאוימים. גייסנו מעל 4 מיליוני שקלים לרכישת ציוד כזה".
תירא־אל כהן: "דווקא כאשר אנחנו זקוקים לחיזוק, שתו לנו את כל התקציב לביטחון, כי התקציבים שלנו מוגדרים ככספים קואליציוניים. לשמחתנו, יהדות העולם נותנת לנו לא רק חיבוק אלא גם תקצוב, אבל מדינת ישראל היא שצריכה לקחת על עצמה את אזורי הסְפר כפרויקט לאומי"
קולות המחאה וסערת הרפורמה המשפטית בתקופה שקדמה למלחמה, היא מספרת, לא הצליחו לחדור את שריון קדמה. "זה לא העסיק אף אחד אצלנו, אלה מלחמות של המבוגרים. הרגשנו את זה רק מול התורמים. אנחנו משתדלים תמיד להיות מעל לסדר היום הפוליטי, לא לראות חדשות. אפילו בבתי המדרש שלנו הנושא הזה כמעט לא עלה לדיון. הצעירים אצלנו מצביעים למגוון של מפלגות, אין לנו מושג למי. יהודים שמנסים לשוב לארצם זה מכנה משותף מספיק רחב כדי ללכד אותנו".
בכל זאת, יש אקטואליה שקשה להימלט ממנה, בפרט כשאתה מקים כפרי צעירים ביהודה ושומרון. "אני לא מסתכלת רק על היישובים בעוטף, אלא על כל גבולות המדינה. לפעמים קוראים לנו בכיינים, מתנחלים, שוכחים שהקהילות שלנו חוות יום־יום את המצב הביטחוני. אחרי מה שעברנו, אנחנו צריכים לתת קשב רב לקהילות המפונות, ולתת את הדעת גם למה שאנחנו עוברים ביהודה ושומרון, בבקעה ובערבה. הקהילות האלה צריכות להיות הכי חזקות, הכי יפות, ולקבל את כל המענה הדרוש – מהגיל הרך ועד לגיל השלישי. אלה קהילות שחייבות חוסן ברמה הלאומית, להיות הכי מושקעות מבחינת תשתיות ומבחינתו ההון האנושי, שעליו הן יקומו או ייפלו.
"את החוסן הזה, שאנחנו חלק ממנו, צמצמו לנו כעת. דווקא כאשר אנחנו זקוקים לחיזוק יותר מאי פעם, שתו לנו את כל התקציב לביטחון, כי התקציבים שלנו מוגדרים ככספים קואליציוניים. אין לי איך לתת מלגה לסטודנט בניר־עוז, כי קראו לזה כספים קואליציוניים, וזה לא בבסיס התקציב. לשמחתנו, יהדות העולם נותנת לנו לא רק חיבוק אלא גם תקצוב, אבל מדינת ישראל היא שצריכה לקחת על עצמה את כל אזורי הסְפר כפרויקט לאומי, ובתוך זה את הצעירים שבאים לחזק את הקהילות הוותיקות. הבחירה למקם קהילות על הגבולות היא לא מובנת מאליה, זה ייחודי לישראל. מדינות אחרות בעולם מציבות בגבולות טנקים חמושים, ולא ילדים. הבחירה שלנו היא אמירה ציונית שכורכת יחד עם וארץ בצורה הכי עמוקה שיש. זה בנפש האומה ממש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
