"השאלה המלחיצה הייתה אם אפשר בכלל לנסוע בכבישים שלנו, אם הם מאובטחים, ומתי הייתה שם זריקת אבנים או בקבוקי תבערה. עם הזמן הפחד עבר"
הבית // חלק מדו־משפחתי. סלון גדול, אזור פינת אוכל עם שולחן שיכול להיפתח לכשלושים סועדים, וספרייה משולבת עץ וברזל – "רצינו שיהיה מקום להרבה ספרים והרבה אנשים". בקומה השנייה ארבעה חדרי שינה, חדר מקלחת עם שירותים, עוד שירותים ומרפסת. בכניסה לבית חצר גדולה "שהיא לגמרי הפרויקט הבא שצריך לסדר", ויש גם חצר אחורית.
בוקר טוב // הלל בדרך כלל מתעוררת ראשונה, סביב 6:45, ומתחילה להתארגן. ב־7:35 היא יוצאת לבית הספר ביישוב שדה־בר. ההורים קמים אחריה, ובהדרגה מצטרפים כל השאר. "נועם, הנסיכה, קמה בדרך כלל אחרונה". מרב אחראית על ארגון האוכל, בגדים ותיקים; שבתי אחראי הסעות – את אליה ובארי לבית הספר בנוקדים ("לפעמים הם עולים באופניים"), נועם לגן ביישוב, נטע למעון בכפר־אלדד. כשלמרב יש משמרת בוקר היא יוצאת מהבית כבר בשש, "וכולם מצליחים להתארגן יופי".
שורשים // מרב גדלה בשכונת רמות בירושלים, ויש לה אחות אחת. סניף עזרא רמות היה הבית השני שלה, היא הייתה פעילה גם במועצת נוער ומד"א, ובין לבין למדה באולפנת חורב. שירות לאומי היא עשתה בעמותת "זכרון מנחם" ובהדרכת טיולים במדרשת "ביחד" בירוחם. אחר כך למדה במדרשת אלוני־שילה.
שבתי גדל בשילה (אין קשר לאלוני־שילה), והוא הבכור בין שבעה אחים. כנער הוא היה פעיל בבני עקיבא ביישוב, ויצא לטיולים בירדן, בסיני "ובמקומות שעד היום אבא ואמא שלי לא יודעים עליהם". אחרי התיכון למד בישיבת רמת־גן ושירת בצה"ל ביחמ"ם (יחידת מודיעין מטרות). את המסלול האקדמי התחיל באוניברסיטה הפתוחה, ותואר שני הוא קיבל במכללת תל־חי, שם סיים כמצטיין דיקן.
נפגשנו כך // שבתי התנדב בזכרון מנחם בזמן שמרב הייתה שם בת שירות. מי התחיל עם מי – זה דיון שלא הגיע להכרעה עד היום. ההיכרות שהחלה שם נמשכה "שנתיים און אנד אוף". שבתי, שהתחיל ללמוד בישיבת רמת־גן, אמר שלא מתאים שתהיה לו חברה כרגע, אבל דאג לשמור את הקשר על להבה קטנה במשך שנה. כשמרב עברה למדרשה בירוחם, מערכת היחסים כבר הפכה לרשמית אך לא סופית – "נפרדנו באמצע, חזרנו, והתארסנו בחודש חשוון בשנה לאחר מכן".
אם ואחות // מרב היא אחות טיפול נמרץ ילדים בבית החולים הדסה עין־כרם. "למדתי סיעוד במכון טל, עשיתי סטאז' במיון כללי בשערי צדק ונשארתי שם שנתיים. ראיתי הכול מהכול והתמקצעתי מאוד. החלטתי להיכנס לנישה של הילדים, אבל אני חייבת את ההארד־קור, אז הלכתי לטיפול נמרץ ילדים.
"אנחנו מטפלים בילדים מגיל לידה עד 18. יש ניתוחי לב, ניתוחי ראש, טראומות, מונשמים כרוניים ועוד. היופי אצל ילדים זו יכולת ההחלמה הפלאית שלהם, חצי מהזמן שלוקח למבוגר. אני אוהבת גם את התקשורת עם ההורים, הטיפול ההוליסטי, האחריות. אני לומדת המון, ועכשיו אני בעיצומו של קורס על־בסיסי בטיפול נמרץ ילדים – המקבילה של האחיות להתמחות".
זוגות זוגות // "את השפיות, התקשורת הלא פתולוגית, אני מוצאת בעבודה שלי כמדריכה לחיי אישות ומיניות בריאה. המפגשים עם הזוגות מבוססים על שיח קשוב ומסודר, במטרה להוריד מחסומים מובנים שבאנו איתם – מהבית, ממוסדות הלימוד, מסרטים – ליישר קו בין המציאות לדמיון, ולפתח כלים לשיח בונה, משותף ומחבר. למדתי אצל מיכל פרינס, שהיא האוטוריטה מבחינתי. היא פירקה את נושא המיניות הבריאה בצורה ברורה ונכונה, עם ההבנה שאנחנו פועלים מתוך חינוך והסללה של שנים, ולא תמיד עוצרים לחשוב על ההשלכות ועל ההתאמה אליי כאישיות ספציפית ולא כחלק מ־. אני אוהבת לראות בעיניים של הזוגות את ההבנה שמורידים מהם את האחריות, שאף אחד לא אשם ושאפשר להתחיל מההתחלה, לשקף, לדבר ולהתחבר מחדש אל הרצונות, המחשבות, הציפיות. ההדרכה והמפגשים הם בנושאים לא פתולוגיים, ואני מזהה את המקומות שבהם היכולת המקצועית שלי מסתיימת, וצריך להפנות לאיש מקצוע נוסף".
נפש בנפש // שבתי עובד כפסיכולוג חינוכי בשפ"ח של גוש עציון. "אני חלק ממערך שנותן שירות פסיכולוגי מטעם הרשות המקומית בגני ילדים ובבתי הספר. אנחנו נותנים מענה חשוב מאוד לילדים ולנוער. בגלל השכר הנמוך יש מחסור באנשי מקצוע, והתוצאה היא פגיעה בנגישות של השירות לכולם. אנחנו נאלצים להסתפק במתן מענה רק למקרים הדחופים והמורכבים". בנוסף הוא עובד כפסיכולוג־מראיין בחברת "אדם מילוא" ומרצה במכללת אונו.
המלחמה // מרב: "היינו בבית, ראינו יירוטים מעל הגוש, אבל אלינו האזעקות לא הגיעו באותה השבת, תודה לא־ל. השכנים שלנו, שאינם שומרי שבת, התחילו כבר בבוקר לשמוע מה מתרחש. שכנה דפקה אצלנו בדלת ואמרה שיש מלחמה. באותו שלב לא חלחלה עדיין ההבנה מה קורה באמת, חשבנו שזה עוד מבצע. אבל אז התחילו לקבל אצלנו צווי 8, ובעשר בבוקר חצי מהגברים כבר לא היו ביישוב. יש אצלנו הרבה נשים בתפקידים בכירים במשטרה ובצבא, יש רופאות ואחיות, וגם הן הוקפצו. הבנו שזה לא מה שהכרנו.
"ביום שלישי סיימתי חופשת לידה שנמשכה שנה, ויצאתי למחלקה בהדסה עין־כרם. השאלה המלחיצה הייתה אם אפשר בכלל לנסוע בכבישים שלנו, אם הם מאובטחים, ומתי הייתה שם זריקת אבנים או בקבוקי תבערה. בחודש הראשון של המלחמה הייתי בלחץ ולא עשיתי נסיעות שלא לצורך, אבל עם הזמן הפחד עבר. עכשיו הכביש מאובטח היטב, יש המון חיילים, והרבה יותר פשוט לנסוע".
מילואים // שבתי לא קיבל מיד צו 8 ("עברתי תפקיד במילואים אז לקח קצת זמן"), אבל גויס מיד לעבודה אינטנסיבית דרך השפ"ח. "הגיעו לגוש עציון מפונים מהעוטף ומשדרות, והפסיכולוגים עבדו ללא הפסקה כדי לתת מענה להורים ולילדים". בהמשך גויס לשרת בצפון. "במסגרת המילואים היינו על הגבול, עסקנו בעיקר במשימות הגנה על יישובים צמודי גדר".
ותודה למדור // מרב: "לנוקדים הגענו דרך המדור הזה ממש. התגוררנו בירושלים וחיפשנו מקום להשתקע בו. ביקרנו בטנא־עומרים, התלבטנו גם אם לעבור לירוחם, ואז לגמרי במקרה ראינו במדור זוג שסיפר על פרויקט חדש בנוקדים. אמרנו, נלך לבדוק. כך יצא שקנינו את הבית האחרון שנשאר בפרויקט".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
