הבית // בית פרטי, בשכונת “מישור הגפן", שהמחבלים הגיעו אליה בשמחת תורה. חלונות בלי סורגים, סלון ומטבח מרווחים. בחצר, יש ספות שהדיירות מצאו ברחוב. שלוש דקות הליכה מהבית של רחל אדרי, שהיא והעוגיות שאפתה הפכו מאז לסמל.
בוקר טוב // כולן מתעוררות בערך באותה השעה, אבל כל אחת מהן יוצאת למקום השירות שלה בשעה אחרת. בדרך כלל ברבע לשמונה הדירה ריקה. “תמיד יש מי שמתלבטת מה ללבוש ואם הנעליים מתאימות לעגילים. והשאלה הקבועה: קר או חם היום?"
צרור יריות // החדר של דפנה נמצא בממ"ד. בשמחת תורה היא התעוררה מצעקותיהן של החברות שישנו בחדרים אחרים בדירה, ונכנסו אליה לחדר. “הן צעקו ‘יורים טילים‘, ‘צבע אדום‘. מאותו רגע לא פסקו האזעקות. בקושי הצלחנו לרוץ לצחצח שיניים. הבומים ששמענו היו עצומים, כל הדירה רעדה. ניסינו לחזור לישון, אבל לא היה מקום לכולן על המיטות אז שתי בנות חזרו לחדר שלהן, ואחרי כמה דקות באו שוב לממ"ד כי אמרו שיש עוד אזעקה, וגם שהן שמעו צרור יריות. חשבנו אז שאלה חילופי אש עם עזה, או אפילו סתם קטטה בין אנשים".
חילוץ // אילה: “משפחות מהשכונה שידעו שאנחנו כאן בחג באו מיד לבדוק שאנחנו בסדר. חילצו אותנו מהדירה ורצנו כולנו לבתי משפחות שגרות במקום יותר בטוח, כי הדירה ממש קרובה למקום שהייתה בו זירת לחימה קשה".
כל בום // צופיה: “היה מבול פסיכי של אזעקות. היינו בממ"ד עד 11 בערך. חלקנו הלכנו למכינה, ומהמכינה למשפחות. נשארה קצת טראומה מהשבת ההיא. כל בום מקפיץ, ומפחיד להיות לבד בדירה".
אילה: “מה שהיה בשבת רק הדגיש עד כמה העיר הזאת מיוחדת. האזרחים שהיו מסוגלים – יצאו להילחם. נפתחו חמ"לים של עזרה. כולם הציעו לנו לבוא אליהם ולנו נשאר רק לבחור למי ללכת. זו דוגמה אחת מרבות שפשוט נותנת הרגשה טובה, של בית".
גיבורים // מוריה: “ברגע שהתחילו האזעקות אודיה הרכזת המדהימה שלנו מיד שלחה לנו הודעות, בדקה מה איתנו, וידאה שכולנו במקומות בטוחים. למחרת, כשנסענו הביתה, היא בדקה שלכולן יש איך לחזור ושאנחנו מסודרות. לאורך כל התקופה היא מלווה אותנו ומטה אוזן קשבת.
"גם העמותה שלנו, בת עמי, דאגה לנו. מנהלת המחוז והמנכ"ל הגיעו וישבו איתנו לשיחה, שמעו מה היה ובמה אפשר לעזור".
דפנה: “אחת המשפחות ששכלה בן משפחה בשמחת תורה גרה במרחק דקה הליכה מהדירה. והם כל הזמן דואגים לנו. האמא מכינה לנו מרק, שואלת אם חסר משהו לשבת. הם הגיבורים שלי".
פשוט נמצאת // צופיה גדלה בנתניה. יש לה שישה אחים ואת השירות היא עושה ב"פותחים עתיד״, תוכנית שמלווה ילדי רווחה בבית ספר. “אני נותנת לילדים מענה רגשי, ובמקביל משחקת איתם כדי להפיג את המתח. אחר הצהריים אני נפגשת עם ילדים בנפרד או ביחד, ועושה להם פעילות כיפית. אני פשוט נמצאת שם בשבילם".
נוער וטף // אילה גדלה בקריית־משה בירושלים, החמישית משמונה אחים. היא משרתת באולפנת איילת השחר באופקים כמדריכה של שכבת ז‘ ושכבת י‘. אחר הצהריים היא עובדת במעון הרב־תכליתי – מעון של תינוקות רווחה, “חמודים ממש".
הכי סח"י // דפנה גם כן מקריית־משה. יש לה שני אחים תאומים גדולים ממנה, אחד במילואים בצפון ואחד במילואים בדרום, ועוד אח תאום שלומד בישיבת הסדר. גם היא משרתת ב"פותחים עתיד". “אני מלווה 11 ילדים. המטרה היא לתת להם הרגשה שיש מישהי שרואה אותם, מישהי שהם יכולים לפנות אליה כשקשה להם".
אחר הצהריים היא עוברת לבית חם לנערות, “שהן פשוט נשמות טובות. אני מקבלת המון אהבה והסתכלות שונה על החיים, יש להן בגרות מעוררת השראה". היא גם מתנדבת בסח"י – סיירת חסד ייחודית, עם נוער אופקים.
יוצרים ומאירים // מוריה גדלה ביישוב טל־מנשה. לפני מעט יותר משנה המשפחה עברה לגור בגינות־שומרון. היא התשיעית מ־12 אחים. “זו שנת השירות השנייה שלי באופקים. בבקרים אני ב‘בית היוצר‘ – מפעל של מבוגרים עם צרכים מיוחדים. אני עושה איתם עבודות קרמיקה ופרויקטים שנמכרים בארץ ובחו"ל. אחר הצהריים אני רכזת בעמותת ‘מאירים‘, שעוזרת לילדים צעירים עם צרכים מיוחדים".
הפגת בדידות // נעמה גדלה בבית־שמש, הצעירה משלושה ילדים. “בשנה שעברה שירתי בבית ספר לחינוך מיוחד בירושלים, בשילוב עם מדרשת ׳אל הלב׳, והשנה אני עושה ׳והדרת׳ – מתנדבת עם קשישות ומפיגה להן את הבדידות".
חלוקת מטלות // בכל הנוגע לאוכל, כל אחת מכינה לעצמה ארוחת בוקר, ובצהריים ובערב “מי שנמצאת מבשלת בכמות שמספיקה לבנות שנמצאות בדירה". פעם בשבועיים הן נשארות בשבת, ואז ביום שישי שוטפות את הדירה, מנקות ומבשלות.
צופיה: “יש לנו תורנות ניקיון יומית. בכל יום שתי בנות אחראיות לכך שלפני שאנחנו הולכות לישון לא יהיו כלים בכיור, והדירה תהיה מסודרת. בימי שישי מנקים יסודי יותר". נעמה: “לכל אחת יש משהו שהיא טובה ומועילה בו – קופת הדירה, הניקיונות והבישול".
הנחה וחיוך // צופיה: “זו עיר מהממת. אנשים אכפתיים עם לב ענק. למשל, לא הייתה לנו מכונת כביסה, והמון אנשים התנדבו לסייע בכביסה. אין כמו האנשים פה".
דפנה: “זו עיר שיודעת לתת תחושת שייכות. קרה לי כבר כמה פעמים שכאשר הבינו בחנויות שאני בת שירות, נתנו לי הנחה ושאלו לשלומי. יום אחד אני ועוד חברה סחבנו ספה לדירה, ואדם שנהג באוטו עם עגלה פשוט עצר, לקח את הספה שלנו והביא עד לדירה. חקלאי שגר באופקים הביא לנו בטנדר שלו מכונת כביסה ועוד ספה. אפילו נהגי האוטובוס נחמדים, יודעים איפה אני צריכה לרדת, ויורידו אותי הכי קרוב שאפשר לדירה, או ייסעו מהר יותר כדי שלא אאחר לאוטובוס הביתה".
נשמה // מוריה: “אני מכירה את אופקים מהשנה שעברה. אחרי שמחת תורה כולם שאלו איך אני מסוגלת לחזור, ואני אומרת שזו עיר שאי אפשר לעזוב. לגור באופקים זה לדעת שתמיד יזהו אותך ברחוב כבת שירות, שכל דבר שאצטרך אכתוב בקבוצה של השכונה וכולם מיד יעזרו, ושכל מי שסביבך הם באמת אנשים טובים, שרק רוצים להוסיף טוב".
אילה: “לגור באופקים זה פשוט להרגיש בבית. מהרגע שהגעתי ועד עכשיו אני מרגישה את האהבה של האנשים כאן. שואלים, דואגים, מארחים הכי יפה שיש. מתעניינים כל הזמן ונותנים לי הרגשה שאני חלק. להיות באופקים זה לראות את עם ישראל היפה, שלא משנה לו דתי או חילוני, הוא מסתכל אל הנשמה".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
