"'חנוך הרע' היה הדבר הכי טוב שקרה לי. כשהוא הלך לקצה, גרר אותי אחריו, כבר לא יכולתי לספר לעצמי סיפור אחר. כבר לא יכולתי לומר: ‘מגיע לי. הייתי רעה', לקבור כאב תחת ארבע מילים. גם כשאמרתי לעצמי: 'מגיע לי. הייתי רעה', זכרתי שהוא היה רע יותר".
(מתוך "הכול סיפור של פיקסלים")
כמו נשים אחרות שנחלצו מזוגיות אלימה, גם תמר (שם בדוי) יודעת להצביע על רגע מסוים שבו עבר קו השבר. אצלה זה קרה בבוקר של אחד מימי שישי, בעת שעמדה וגיהצה חולצות לבנות לשבת. תוך כדי המלאכה התלהט ויכוח בינה ובין בעלה דאז. לא ויכוח סוער אלא דווקא שגרתי, כזה שכל זוג עשוי לנהל מפעם לפעם. ואז, באמצע חילופי הדברים, נטל הבעל את המגהץ החם מידיה והשליך אותו לעברה. תמר הספיקה להתכופף, והחפץ הכבד פגע בתריס מאחוריה. היא הסתכלה אל שלבי התריס, שנשברו מעוצמת המכה והחום, והבינה כי עם קצת פחות מזל זו הייתה יכולה להיות היא. באותו רגע היא נעלה את עצמה בחדר והתקשרה למשטרה. אחר כך התקשרה לאביה, והוא הגיע והוציא אותה מן התופת. זה היה הצעד הראשון שלה בדרך הארוכה לחיים חדשים.
היום היא בשנות הארבעים לחייה, אישה מרשימה ומוכשרת ששמה מוכר בכל בית חרדי כמעט, אבל איש אינו יודע את הסוד שהיא נושאת עמה זה 18 שנה. לבקשתה, כל הפרטים המזהים טושטשו כדי לשמור על פרטיותה ופרטיות ילדיה. למרות הזמן הרב שעבר, ואף שהצליחה לשקם את חייה, היא כמעט מעולם לא ישבה וסיפרה את הסיפור במלואו.
אנחנו נפגשות בלב העיר החרדית שבה היא מתגוררת. לאורך כל השיחה תמר מדברת בשקט, על סף לחישה. דרוכה, מתקשה לפעמים להמשיך בתיאור האירועים. העלאת הזיכרונות מכאיבה לה, אך חשוב לה לספר כדי להציל אחרות. "במשך שנים הסיפור שלי לא יצא. זו הייתה תקופה אינטנסיבית, עזבתי את החיים הקודמים, התחלתי מהתחלה, גידלתי את הילדים, עבדתי הרבה. אני שופטת את עצמי כל הזמן על הטעויות שעשיתי, אבל כנראה הקדוש ברוך הוא רצה שזה יקרה, שייוולדו לי הילדים שלי מהנישואין ההם. כשאני מתקשה לסלוח לעצמי, אני מזכירה לעצמי שהייתי יותר צעירה ופחות חכמה".
רק לפני חודשים אחדים אזרה אומץ וכתבה את קורותיה במתכונת של סיפור בהמשכים, שהתפרסם במוסף הספרותי "בין הזמנים" היוצא לאור על ידי "מכון עיון". כשקוראים את "הכול סיפור של פיקסלים", מבינים בהדרגה שהבעל, שמכונה שם חנוך, משתמש במניפולציות, ושתמר מפנימה את ההאשמות שלו כלפיה. העלילה נעה בין העבודה שלה, הכולל שלו והבית של שניהם, שהפך למקום סכנה עבורה.
זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שסיפור אלימות במשפחה חרדית יוצא לאור מנקודת מבטה האותנטית של האישה. בעקבות התגובות שקיבלה, החליטה תמר לאגד את הפרקים לספר. הוא לא יצא אומנם למדפי החנויות, וההפצה נעשית רק דרך האינטרנט, אך תמר מספרת שהספר מצליח להגיע לקהל רחב.
מה הביא אותך להוציא את הסיפור לאור דווקא עכשיו, אחרי זמן רב כל כך?
"בימים אלה הבת הגדולה שלי עומדת לפני שלב השידוכים. במהלך השנים פגשתי נשים שחוו אלימות, והבנתי שאני צריכה לספר את הסיפור הזה, כי מה שקרה לי יכול לקרות גם לאחרות. אם הן יקראו את הספר ויזהו נורות אדומות, עשיתי את שלי".
סליחה, את אשמה
היא נולדה וגדלה בבני־ברק. סבתה התגוררה בתל־אביב, ושני הוריה עבדו בעסק המשפחתי בעיר הגדולה, מה שזימן לתמר לא מעט ביקורים שם. במסגרת עבודתם נסעו ההורים גם לקיבוצים מרוחקים, ומדי פעם לקחו איתם את בתם, כך שה"חילונים" לא היו זרים לה לחלוטין. ילדי המשפחה אף חטאו לפעמים בצפייה בסרטים, ואמם נהגה לקחת אותם לסיורים של החברה להגנת הטבע.
האהבה הגדולה של תמר הייתה ונותרה קריאת ספרים – "דבורה עומר, ספרים בחתימתו של יגאל מוסינזון שקנינו בשבוע הספר ועוד", היא משתפת וחיוך עולה על פניה. אביה, היא אומרת, לא נראה כמו החרדי הטיפוסי: הוא היה מגולח, ולבש חולצות בעלות שרוולים קצרים. בתחילה אלה היו אפילו חולצות צבעוניות, אך כשהילדים יצאו לשידוכים, הקפיד ללבוש רק חולצות לבנות. את כל הניואנסים האלו היא מציינת כדי להסביר שהיא גדלה "במשפחה לא קונבנציונלית לבני־ברק". אולי דווקא בגלל זה, מרד הנעורים שלה היה להיצמד ככל שאפשר למיינסטרים החרדי – לימודים בסמינר וולף הנחשב, והדרכה בתנועת הנוער החרדית "בתיה". "הייתי ילדה טובה ודוסית", היא מסכמת.
"אני לא אדם חלש, ובכל זאת ספגתי העלבות וקללות ואלימות פיזית. קשה לי היום להאמין לאילו מקומות הגעתי. אנשים שנחשפים לסיפור שלי אומרים 'אין סיכוי שדבר כזה עבר עלייך', ואני חושבת לעצמי – לא הכרתם אותי אז. קל מאוד לאישה להגיע לחוויה של מחיקה עצמית. 'אישה כשרה עושה רצון בעלה', זה מה שמתנגן לך בראש"
בגיל 18 וחצי כבר "יצאה לשידוכים", מה שהתגלה כתקופה לא קלה עבורה. היא נחשבה אומנם לבחורה מוצלחת, חכמה ונאה, עם הורים אמידים שהתחייבו לתת סכום יפה לזוג הצעיר ("זה כיפר על כך שאבא לא היה דמות תורנית"), אבל לדבריה היו התנגשויות בין הרצונות שלה לשלהם. "חיפשתי בחור הכי סגור ושמור, לא רציתי למשל מישהו שמחזיק רישיון נהיגה, כי אלו היו הבחורים היותר 'מודרנים'. טמטום של ילדה בת 19".
לקראת גיל עשרים היא הרגישה שהלחץ סביבה גובר. רבות מחברותיה התארסו, וכך גם אחיה הגדול ממנה בשנה. ואז הגיעה ההצעה שנראתה מושלמת. "הכול ברזומה של חנוך היה תקין לגמרי, בעוד אנחנו כאמור היינו משפחה לא ממש סטנדרטית בציבור החרדי". בפגישה הרביעית כבר הכריזו על אירוסיהם, אף שתמר לא הייתה בטוחה שזה הצעד הנכון. "לא חזרתי באורות מהפגישות, אבל אמרתי לעצמי שאולי אני אדם שלא מתאהב. הוא כבר רצה שנתארס, ההורים רצו, אז התקדמתי עם הרעיון".
במבט לאחור, היו סימנים מקדימים להתנהגות האלימה שלו?
"כן. אם הוא רצה משהו, למשל לקבוע יום מסוים לפגישה, הייתי חייבת להתיישר עם זה. כשדיברתי איתו על נושא הספרים ואמרתי שחשוב לי להמשיך לקרוא בבית, הוא התעלם – ולימים הוא כמעט שרף לי ספר שמצא אצלי".
את תקופת האירוסין היא מגדירה כמסויטת. "כשפגשנו את המשפחה שלו, הבנתי שאמו היא אישה מוכה. היו המון אפיזודות של אלימות מילולית כלפיה ליד כל המשפחה והנכדים. אבא שלו לגלג עליה והשפיל אותה מול כולם. זה היה מוזר".
שיתפת מישהו בחששות שלך?
"ההורים שלי מקסימים, אבל לא שיתפתי אותם. בתור אמא את מתפללת שאם לילד שלך יהיו סימני שאלה בנושא כלשהו, הוא יבוא לשאול אותך, אבל אני לא עשיתי את זה. משהו הציק לי, ולא ידעתי להגדיר אותו. בכיתי המון, לא חיכיתי להגיע כבר לחתונה".
מדריכת הכלות לא דיברה איתה על אלימות שעלולה לצוץ בתא המשפחתי. "לפי מה שאני יודעת, הדברים השתנו והיום זה כן עולה בהדרכת כלות. המסר שעבר במקרה שלי הוא שלבעל מותר לעשות הכול, כל מה שהוא רוצה".
החתונה הייתה מפוארת, שונה מהנורמה החרדית, אבל הכלה לא הייתה מאושרת. "הייתה החוויה שבחוץ, והייתה החוויה שבפנים. חברות שלי יגידו שזו הייתה חתונה מושלמת, אבל אני הייתי מפוחדת. לא הייתי שיכורה מאושר, ומצד שני לא ידעתי להצביע על בעיה".
את שנת הנישואין הראשונה היא זוכרת כחוויית בדידות מתמשכת. הם התגוררו רחוק מהוריה, והבעל, בדפוס אופייני לגברים אלימים, שאף ליצור נתק בינה ובין משפחתה. התירוץ שלו היה שלהוריה יש "בית שבו עובדים", ולא "בית של תורה" כמו שהוא ותמר רוצים לבנות. "היו משפטים מעליבים על אבא שלי – שהוא בור ועם הארץ, שהוא משפיע עלינו לרעה. בכל פעם שביקרתי אצל ההורים או התקשרתי אליהם, קיבלתי מבעלי 'עונש'. הוא לא דיבר איתי, והיו גם עונשים אחרים. במקום שאספר על כך להורים שלי, כל הזמן ניסיתי למצוא תירוצים למה אנחנו לא באים ולמה אני לא מתקשרת. הם מצידם כעסו עליי מאוד, והייתי צריכה להתמודד גם עם הכעס שלהם וגם עם מה שקורה בבית. במצב כזה אין לך פרטנר בשום מקום, את לא מדברת, כי את לא יודעת על מה לדבר".
הריחוק מבני משפחתה העצים את היכולת של חנוך לפגוע בה. תחילה הייתה זו אלימות מילולית, ואחריה, מהר מאוד, הגיעה גם האלימות הפיזית. "היו המון חיכוכים מהרגע הראשון. אני לא אדם חלש, ובכל זאת ספגתי העלבות וקללות ואלימות פיזית. קשה לי היום להאמין לאילו מקומות הגעתי. אנשים שנחשפים לסיפור שלי אומרים 'אין סיכוי שדבר כזה עבר עלייך', ואני חושבת לעצמי – לא הכרתם אותי אז. קל מאוד לאישה להגיע לחוויה של מחיקה עצמית. 'אישה כשרה עושה רצון בעלה', זה מה שמתנגן לך בראש.
"זה קורה ברגע. אין איזה אור אדום שמתריע על מה שעומד להתרחש. אנשים מדמיינים את זה כמו סרט שמתחילה בו מוזיקה דרמטית, אבל בפועל זה יכול להיות ויכוח שמקצין, ופתאום האלימות יוצאת. כמו ללכת בשדה מוקשים. לוקח זמן להבין שזה לא קשור למה שתעשי".
בפעם הראשונה היא הייתה בהלם. "קמתי ויצאתי מהבית, לא תפסתי בכלל מה קרה פה. כשחזרתי הוא אמר 'לא התכוונתי', ובאותה נשימה 'זו אשמתך'. בהמשך היה גם 'מצטער, אבל את אשמה'. אלו משפטים שחזרו כל הזמן". גם אלימות מינית היא חוותה בבית. קשה לה עדיין לדבר על כך, אך היא רומזת למעגל של אשמה סביב המיניות הזוגית.
שילמתי את מחיר השקט
"כשחנוך מצא את הספר, סיפרתי לו שיש ספרים גרועים יותר. הוא נעץ בי עיניים יוקדות, דפדף בספר, פתח בפרק שגרם לי לבעור.
"הוא הצית גפרור, התכוון לשרוף את הספר. בכיתי. אמרתי שאני מוכרחה להחזיר אותו לספרייה, שאסור. זה חילול השם. זה הכי גרוע. הוא נשך שפתיים. פישק. נשף על הגפרור. אמר בקול עייף: 'אל תעשי את זה עוד פעם. אל תעמידי אותי לפני בחירה שאני לא רוצה לבחור'.
"המשכתי לבכות. הבטחתי שלא אעשה את זה שוב. הייתי צריכה להבטיח. היו עוד גפרורים בקופסה".
(מתוך "הכול סיפור של פיקסלים")
"הלכנו ליועצים והם ניסו לפשר, אף אחד לא אמר לי לקום וללכת. באחת השיחות אצל המטפל התפתח ויכוח, ובעלי תפס כיסא והעיף אותו, לא כלפיי. בפגישה הבאה שאלתי את המטפל אם הוא עדיין חושב שאפשר לתקן, והוא ענה לי: 'כן, צריך סבלנות וזמן'. עד שהבנתי שנגמרה הסבלנות ונגמר הזמן"
לאורך שנות נישואיהם חנוך היה אברך, ותמר יצאה לעבוד – תחילה בהוראה, אחר כך כמזכירה במשרד. העבודה הזו סיפקה משכורת נאה ואפשרה להם לחיות בכבוד, אבל גם עוררה גילויי קנאה מצד חנוך. "הוא לא אהב את זה שיש לי קשר עם גברים במקום העבודה, אף שכולם בחברה היו אנשים מבוגרים ומהוגנים ולא הייתה שום סיבה לחשוד. לא יכולתי לענות לידו לבוס ולשאול מה נשמע, כי זה עצבן אותו מאוד". בסצנה עצובה המתוארת בספר, חנוך הורס חבילת שי שתמר קיבלה מהמעסיק שלה. בחיים האמיתיים זה היה אלים אפילו יותר: "הוא שבר את המראה באמבטיה מרוב כעס".
בשלב הזה כבר שיתפת מישהו?
"היו אנשי מקצוע שידעו, ועירבתי אנשים נוספים בתקווה שיעזרו, למשל בני משפחה שלו. אף אחת מהחברות שלי לא ידעה. התביישתי לספר, הרגשתי שזו אשמתי איכשהו. אני חייבת להגיד להגנתן ולהגנתי שהייתי עסוקה מאוד בהישרדות, לא הייתי פנויה לחברויות נפש או בכלל. בספר יצרתי את הדמות של כרמית, אישה חילונית שנרתמת לעזרה, בין השאר כדי להדהד דמות שהייתי צריכה אז ולא הייתה לי".
בשלב מסוים הם הלכו להתייעץ עם מי שהיה מדריך החתנים של בעלה, "אדם צדיק ממאה שערים". תחילה הוא שוחח עם חנוך, אחר כך ביקש להיפגש עם תמר, שכבר הייתה אז בהריונה הראשון. "ישבתי מולו, והוא מיד אמר לי שאם הייתי הבת שלו, הוא היה מחזיר אותי הביתה. ואז הוא הוסיף: 'אני לא אומר לך לעשות את זה, רק כי את בהריון. לפעמים האבהות משנה את האדם. הוא מתרכך, נהיה לו רוך פנימי'. אולי זה עובד אצל אחרים, במקרה שלנו זה לא עבד".
את הוריה היא מציירת לאורך כל השיחה כאנשים טובים, חמים ותומכים. הם לא היו שם בשבילה, היא אומרת, רק משום שלא שיתפה אותם. יומיים לפני לידת בכורתה של תמר, הם התוודעו לראשונה למתחולל בין קירות ביתה. המשפחה קיימה אז אירוע חגיגי במסעדה, ובעלה של תמר אסר עליה להשתתף בו. היא נאלצה לגמגם תירוץ ולהתנצל בפני הוריה, והם שוב כעסו עליה. באותו ערב התעקש חנוך ללכת לשיעור תורה מחוץ לעיר. כשתמר ביקשה ממנו לקחת איתו טלפון למקרה שיתקפו אותה צירים, הוא סירב ואמר שתסתדר. יתרה מכך: הוא נעל אותה בבית ויצא לדרכו. "התחלתי לחשוב מה אעשה אם פתאום יתחילו צירים. האמהות כנראה נותנת לך כוחות של לביאה. התקשרתי להורים שלי, שהיו באמצע החגיגה ולא הבינו מה קורה. השמיים נפלו עליהם. הם באו מיד, הגיעו לפתח ביתנו הנעול, ואחרי כמה דקות חנוך הגיע ופתח את הדלת. הם נכנסו לבית והתחילו צעקות, אבא שלי אמר לו שככה לא מתנהג בן תורה. הוא התנצל, אמר שהוא מתוח. ושוב, הסכמתי להישאר".
הבת שנולדה להם הוכנסה עד מהרה גם היא למעגל האלימות והשתלטנות. תמר זוכרת את התינוקת, בת שבועיים בלבד, צורחת מרעב – אך חנוך דורש שאשתו תכין קודם כול סעודת מלווה מלכה עבורו. "כשרציתי בכל זאת להאכיל את הקטנה, הוא התעצבן והשתולל. אמרתי לעצמי: עזבי את זה שהוא לא בעל, הוא גם לא אבא. אני מספרת לך ומרגישה שבא לי לתת סטירה לעצמי, לא לו, על כך שהשלמתי עם זה בזמנו".
כשהילדה כבר הייתה גדולה יותר, היא ספגה מאביה צביטה כואבת כי התעקשה להכין שוקו בעצמה. באותו אירוע הוא התנפל גם על תמר. "זה קרה בשבת, בשש בבוקר. כבר היו לנו אז שני ילדים, וידעתי שאני חייבת להוציא את בעלי מהבית. דפקתי אצל השכנים וביקשתי את עזרתם. הם לא הצליחו לעזור, ואני יצאתי מהבית עם הילדים".
אגב שכנים, הם לא שמעו כל השנים מה מתחולל אצלכם?
"אני לא חושבת. היו צעקות אצלנו, אבל לא היינו בית של צעקות. סימני מכות? אנשים מתנגשים בדברים, קורה. היו לנו זוג שכנים שלא הפסיקו לצעוק זה על זו, והם נשואים עד היום, ויש להם שיירה של ילדים. אנו, הזוג האריסטוקרטי והשקט, נפרדנו מזמן".
ניסיתם לפנות לעזרה מקצועית נוספת?
"הלכנו ליועצים והם ניסו לפשר, ניסיתי לבקש עזרה גם מהמשפחה שלו. אף אחד לא אמר לי לקום וללכת, אלא מקסימום 'צריך לטפל בזה, זה לא בסדר'. הגישה של אנשי המקצוע שפגשנו אמרה שאפשר לטפל בכל דבר, גם באלימות. אולי הם צודקים בדרך כלל, אבל באחת השיחות אצל המטפל התפתח ויכוח, ובעלי תפס כיסא והעיף אותו, לא כלפיי. בפגישה הבאה שאלתי את המטפל אם הוא עדיין חושב שאפשר לתקן, והוא ענה לי: 'כן, צריך סבלנות וזמן'. בשלב מסוים הבנתי שנגמרה הסבלנות ונגמר הזמן".
זה קרה כאמור אחרי שמגהץ חם הושלך לעברה. "דאגתי מאוד לילדים, חשבתי שעלול לקרות להם משהו אפילו בלי שהוא יתכוון". היא החליטה לעזוב את הבית ואותו, ולהתחיל מחדש. תקופה קצרה גרה אצל הוריה, ואז שכרה דירה לה ולילדים.
בדיעבד, ההורים שלך הביעו צער על שלא היו לצידך בשעות הקשות?
"אני לא זוכרת חרטה ספציפית או תחושות של אשמה, וזה לגמרי בסדר, כי זו באמת לא הייתה אשמתם. גם אם התחושה שלי היא שקצת הובלתי באף לאירוסין, בסופו של דבר הייתי אדם בוגר, ואני זו שבחרתי להינשא דווקא לו. אז האחריות, וגם תחושות האשמה, הן רק שלי. כשכן בחרתי לשתף, קיבלתי מהם המון תמיכה. גם כלכלית וטכנית, וגם רגשית ונפשית. אני מכירה טובה לכל מי שהיה שם בשבילי, ומבינה את כל מי שלא. יש מחיר לשקט, ואני שילמתי אותו".
ללמוד לבנות סוכה
מי שפוגש אותה היום רואה מולו אישה רהוטה, שמחה בחלקה, מפוכחת, אבל לקח לה זמן להפוך לכזו. בתקופה שאחרי הגירושין היא הייתה "סמרטוט, מחוקה מבחינת הזהות". לא הייתה מסוגלת לומר לעצמה אפילו "אני רוצה לאכול טוסט גבינה", כי בעבר כל בחירה כזו הייתה פריווילגיה. טיפול ממושך שעברה עזר לה לחזור לחיים. הקשר עם בעלה ניתק כמעט מיד; הוא לא רצה אפילו להיות נוכח בחיי ילדיהם.
איך אישה מצליחה לקיים לבדה תא משפחתי בעיר חרדית?
"במבט לאחור, אני לא יודעת להגיד איך עשיתי את זה. היו לי טונות של סייעתא דשמיא וחוש הישרדותי מפותח. נוכחות של ילדים בתמונה היא כוח טבע אמיתי, שמכריח להתאפס, להתייצב, לבנות להם בית. הייתי צעירה מאוד, וכנראה גם זה עזר. הפנמתי שאני לבד, וקיבלתי על עצמי לא להיעזר, לא להישען. לא ביקשתי תמיכה כלכלית משום גוף, ממשלתי או אחר. פרנסתי בעצמי, ואני עדיין מפרנסת. למדתי לעשות כל מיני דברים, החל מהחלפת פלורוסנט וכלה בבניית סוכה. השתדלתי לייצר בבית שפע ושגרה מלאה, כולל שבתות וחגים.
"החברה החרדית עוברת שינוי ביחס שלה למשפחות חד־הוריות. פעם הן היו בגדר בל ייראה ובל יימצא, היום הן חלק מהנוף כמעט בכל מקום, וזה מקל על נשים לקום ולבחור לעצמן חיים חדשים. יש יותר שיח על זוגיות, וגם זה סימן טוב. כבר לא מתייחסים למונח הזה כמציאות שמתרחשת מאליה"
"אני לא באה חלילה לקבוע שום אקסיומה לגבי חיים של גרושות אחרות. יש נשים שמעדיפות לחזור לבית ההורים, לסמוך על משפחה, חברות. כל מה שעוזר להן לחיות – לגיטימי. לי אישית היה נכון יותר לסמוך על עצמי, להאמין שאני מסוגלת לתת לי ולילדים בית במלוא מובן המילה. ובעיקר, לחיות. למצוא יופי וכיף במתכונת הזאת של החיים, בלי להתחפר בנעבעכיות".
הרגשת שבסביבה החרדית מפלים אותך לרעה בגלל היותך אם יחידנית?
"כשרציתי לרשום את הבת הבכורה לבית ספר מסוים, המנהלת שמעה שאני חד־הורית והתחילה לתחקר אותי על הילדה: 'מה הבעיה שלה? היא עברה אבחונים? היא צריכה כיתה קטנה?'. כשאמרתי שהיא בסדר והכול תקין, המנהלת ענתה לי: 'אני לא מאמינה שלילדה במשפחה חד־הורית אין בעיה'. באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה לשלוח את הבת שלי לבית ספר שזו המנהלת שלו. אבל לא הרגשתי שאני מוקצה או משהו כזה, תמיד אפשר להיתפס לאנשים פרטיים ולהגיד שממדרים אותך".
"תודה שהיית לפה – ולתמרור אזהרה", כתבה לה אחת המגיבות באתר שפרסם את הסיפור. "…הלוואי שהרעדת את הציבור. הלוואי שהתחלת את מהפכת me־too החרדית: בתחום הזהירות של לפני; בתחום הזיהוי של בתוך; בתחום ההבנה וההזדהות של הסביבה".
אחת הקוראות הראשונות של הספר הייתה עו"ד צילית יעקובסון, יו"ר עמותת "בת מלך" המסייעת לנפגעות אלימות במגזר החרדי והדתי. העלילה שפרשה תמר הייתה מוכרת לה טוב, טוב מדי. "כל שורה בספר הזכירה לי אישה שפנתה אלינו. הספר הזה מביא בצורה מדויקת את הסיפור של האלימות במשפחה בחברות סגורות. אלימות כזו היא חמקמקה, שקופה. אישה במגזר החרדי שחיה במערכת יחסים לא בריאה, צריכה כוחות נפש אדירים כדי לזהות בכלל שזה המצב שלה. היא מוקפת חומות גבוהות, היא גדלה על העיקרון של קדושת הבית ושלמותו, ויש לה הרבה אתגרים וחסמים: חשש מפגיעה בשם שלה בקהילה, פגיעה בשידוכים של הילדים ועוד.
"במסגרת הארגון הקמנו מיזם שגרירות בשם 'איתך' – נציגות בקהילה להעלאת המודעות לנושא האלימות במשפחה ולזיהוי והפניה לטיפול. העבודה שלנו כחברה היא להושיט יד לכל אחת מאותן נשים ולומר לה: את לא לבד. אני רואה אותך. זו יכולה להיות השכנה, החברה שלך לוועד ההורים, האישה שיושבת לידך בבית הכנסת. אישה במקלט לנשים מוכות אמרה לי: 'כל מה שהייתי צריכה זו אישה אחת שתשאל אותי, כשאני מפזרת את הילדים בבוקר, אם אני בסדר'. היא הגיעה למקלט אחרי הרבה אלימות, בלי שאף אחד סייע לה. אם אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר, חובה עלינו להיות שם עבור אותן נשים".
כשאני שואלת את תמר אם היא מרגישה שינוי ביחס של החברה החרדית לאלימות נגד נשים, היא משיבה: "קודם כול, אני חייבת להבהיר שהחברה החרדית מוקיעה אלימות. כשאבא שלי ידע מה קורה, הוא רץ לכמה מגדולי הדור, ואף אחד מהם לא אמר לקבל את המצב. להפך – אחד הרבנים הגדולים ביותר הורה באופן חד־משמעי ליצור קשר עם המשטרה בפעם הבאה שתהיה אלימות, וגדול אחר ביקש שאעזוב את הבית ובירך אותי שאזכה להקים בית חדש. התגובות היו מזועזעות מאוד וחומלות מאוד. גם אף אדם אחר לא בא ואמר שזה בסדר להכות אישה. היו כאלה שהאמינו ש'יש נסיבות שמייצרות טריגרים', אבל אני לא מתייחסת אליהם כמייצגים של הציבור. אנשים טיפשים יש בכל מקום, גם בחברה החרדית.
"מה שהשתנה במגזר, כך מזווית המבט שלי, הוא ההכרה בקיומם של נישואין לא אופטימליים. אם פעם זו הייתה מציאות שלא הכירו בה ולא דיברו עליה, היום יש קצת יותר דיבור. אני חושבת שהחברה החרדית גם עוברת שינוי ביחס שלה למשפחות חד־הוריות. פעם הן היו בגדר בל ייראה ובל יימצא, היום הן חלק מהנוף כמעט בכל מקום. זה לא אומר שהן לא תיתקלנה בשיפוטיות, לצערי. הן עדיין תיחשבנה סוג ב', ולא בכל מקום יקבלו אותן. ובכל זאת, למרות עיקום האף של כל מיני גורמים, משפחות כאלה קיימות במרחב החרדי. אני מאמינה שזה מקל על נשים שחוות נישואין קשים, ועוזר להן לקום ולבחור לעצמן חיים חדשים. יש יותר שיח על זוגיות, וגם זה סימן טוב. כבר לא מתייחסים למונח הזה כמציאות שמתרחשת מאליה – 'מה שיש יש, ואין מה לעשות'. המילה אלימות יכולה לצוף בשיחות סגורות עם מדריכות כלות ולפעמים גם עם בלניות, וזה מאפשר להיעזר. הכול קורה מתחת לפני השטח, ובשקט".
איזה מסר חשוב לך להעביר לנשים שחוות אלימות?
"את לא אשמה! אם מישהו מכאיב לך – את לא אשמה. אם מישהו פוגע בך – את לא אשמה. לא משנה מה עשית, לא משנה כמה היית ‘לא טובה', זה לא מגיע לך. אלימות היא מציאות שאין לה שום זכות קיום, בזוגיות או בכל קשר אחר. וזה יכול לקרות גם לנשים נורמליות לגמרי, אינטליגנטיות, שגדלו במשפחה תקינה. זה יכול לקרות לכולן ולכולם. אלה גם מילים שכדאי להדהד – בשביל התמריות האחרות, שלא תרגשנה אשמות במה שקורה להן, וגם בשביל כל מי שנמצאים סביבן, בתפילה שישפטו פחות ויתמכו יותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
