"אנשים שעולמם קרס בשבעה באוקטובר הם אנשים שהיו להם ציפיות מסוימות מהעולם המערבי הליברלי, אמון בערכים שלו, ותמונה מסוימת של המזרח התיכון. מי שאחז בהשקפת עולם אחרת, הלב אומנם נשבר לו, אבל לא נשברה לו תמונת העולם", אומר ההיסטוריון, העיתונאי והפובליציסט ד"ר יואב שורק. "הקונספציה שכן נשברה אצלי, וכך גם אצל רבים אחרים, היא כללית יותר: חשבנו שאנחנו כבר לא בעידן של מלחמה קיומית. הנחנו שבצד האיומים הקיימים והידועים אנו מדינה משגשגת, מתקדמת ובטוחה יחסית. היינו מודעים לאיום מעומעם ברקע, אך בסך הכול סברנו שאנו יכולים להרשות לעצמנו להיות עסוקים בצמיחה, על אף הוויכוחים הפנימיים המרים. ראינו בעצמנו חלק מה־OECD, חברה שנושא הדיון שלה הוא כמה פעמים בשנה לטוס לחו"ל וכדומה. גם אני, שחי בעפרה, עדיין הרגשתי רגוע מאוד במובן הזה. ברשימת המשימות השנתית שהכנתי לעצמי ערב יום הכיפורים לא הופיע סעיף של התמודדות עם איום קיומי".
ומה יקרה אחרי שהתפכחנו, ועוד בצורה אכזרית כל כך?
"לכולנו יידרש זמן רב להבין עד כמה הקונספציה הזאת נשברה. לא נהפוך למבצר, לא נפסיק לטוס לחו"ל ולא נחדל כמובן לעסוק באמנות או במחקר אקדמי, אבל באיזשהו מקום בתוך ראשנו אנו חיים כיום גם בתודעה שלא הייתה לפני כן. לאורך השנים דיברנו יותר ויותר על צבא קטן וחכם, חשבנו שהילדים שלנו כבר לא יצטרכו להתגייס. כעת אנו חווים שינוי פאזה. אנחנו עוברים לעידן שאומר: קודם כול תילחמו על החיים שלכם. זה מחזיר אותנו לתש"ח וגם ל־73'. אנו חוזרים לשלבים מוקדמים יותר בהתהוותנו, אבל עם היכולות והכלים שיש לנו היום, כמדינה מתקדמת, מפותחת ומתוסבכת".
גם צה"ל היה שרוי בתודעה שגויה?
"קצין ביחידה מובחרת, שנמצא כעת בשירות מילואים פעיל ביהודה ושומרון, סיפר לי שהוא נאלץ להכשיר חיילים שהגיעו אליו אחרי סיום מסלול ביחידת חי"ר. אף שהם סיימו הכשרה ברמת רובאי 07, הוא גילה שהם 'חלודים', כי כל מה שהם עשו מאז זה להחזיק קו בעזה – ושם הם לא השתמשו בנשק במשך חודשים. הם רק 'טיילו' ליד הגדר, וכל הזמן אמרו להם שלא יהיה צורך בירי ושלא יירו עליהם בחזרה. הרגילו אותם לאיזו אימפוטנטיות מטורפת. כעת אין ויכוח על כך שהטיול נגמר".
"קצין ביחידה מובחרת סיפר לי שהוא נאלץ להכשיר חיילים שהגיעו אליו אחרי סיום מסלול ביחידת חי"ר. הם 'חלודים', כי כל מה שהם עשו מאז זה להחזיק קו בעזה – ושם הם לא השתמשו בנשק במשך חודשים. הם רק 'טיילו' ליד הגדר, וכל הזמן אמרו להם שלא יהיה צורך בירי. הרגילו אותם לאיזו אימפוטנטיות מטורפת. כעת אין ויכוח על כך שהטיול נגמר"
השינוי התפיסתי שעובר צה"ל הוא גם המפתח לשינוי שהחברה הישראלית כולה צריכה לעבור ביחסה לעזה, לפי שורק. "חודשיים ויותר אחרי תחילת המערכה, המוטיבציה של החיילים היא עדיין כפי שהייתה ביום הראשון. שם כולם מורעלים על עניין הניצחון. הם מבינים שזו מלחמה קיומית, הם מבינים שצריך מזרח תיכון אחר. אם בסופו של דבר ימסרו את השטח בחזרה לעזתים בצורה כזאת או אחרת, זה יהיה אסון. אני גם מאמין שזה יוביל להתקוממות של החיילים החוזרים מהחזית, כי זה יהפוך את המלחמה בדיעבד ל'סבב', ואתה אומר – ריבונו של עולם, כל כך הרבה נפשות הקרבנו על עוד סבב?"
השער השני של הכלא
שורק (53) הוא עורך כתב העת "השילוח", ובעבר הקים וערך את מוסף "שבת" של מקור ראשון. הוא בוגר ישיבות מרכז הרב, בית־אל ובית אורות, ומתגורר כאמור בעפרה. ב־7 באוגוסט 2019 נרצח בנו דביר ז"ל בידי מחבלים, בעת שהיה בדרכו לישיבת מחניים, סמוך לקיבוץ מגדל־עוז. זו לא הייתה מכת השכול הראשונה שספגה המשפחה: חמיו של יואב שורק, הרב בנימין הרלינג ז"ל, נרצח בהר עיבל בסוכות תשס"א, עם פתיחת האינתיפאדה השנייה; דודו, שעיה דויטש ז"ל, נרצח בכפר־ים שבחבל עזה במרץ 1993.
כששורק נשאל אם ימי השכול הלאומי הללו שואבים אותו אל השכול האישי, הוא משיב בשלילה. "ההודעות של 'הותר לפרסום' יום אחר יום, עם עוד ועוד שמות של הרוגים, מרסקות בנו משהו מבפנים ללא קשר לכאב הפרטי. אני חושב שגם לו זכינו למשפחה שלמה ומוגנת, הייתי מרגיש זאת. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, ובחברה שאני חי בה זה מזכיר את מה שהתחולל בחברות אחרות במלחמת יום כיפור.
"מבחינת האפקט זה שונה לגמרי מפיגוע בודד. חוויית השכול האישי אולי דומה, כי בסופו של דבר אתה בלי הבן שלך והוא בלי הבן שלו, ויש טכניקות התמודדות או אי התמודדות דומות. אבל ההקשר בכל זאת עושה משהו. במלחמה אתה מקבל פחות תשומת לב, כי האירוע שלך לא נדיר; ומצד שני אתה חלק מסיפור לאומי גדול, וזה נותן לאובדן משמעות ופשר ואולי סוג של מעגל תמיכה".
לצד ייסורי השכול, שורק מזהה בימים אלה אנרגיה ישראלית נשכחת ששבה ומתפרצת. "יש במלחמה הזאת תנועה בעלת סתירה פנימית", הוא מבאר. "מצד אחד, הוכח שנשים יכולות להיות לוחמות ואפילו להציל הרבה גברים. מצד שני, אתוס הגבריות חזר לכאן בגדול אחרי היעדרות ממושכת. אני מרגיש שהגבריות הישראלית פתאום זוקפת קומה. בסופו של דבר, לרוב הגברים הם שנמצאים במילואים והנשים בבית, ואפילו השפמים שגידלו החיילים מסמלים משהו. בסרטונים מהחתונות של מגויסים רואים הרבה אנשים בחאקי, ובאמצע כלה בלבן. כל אלה מחזירים אותנו לארכיטיפים הכי בסיסיים של חברה שאומרת: הנשים אחראיות על החיים, והגברים צריכים להגן עליהן ועל החיים, והם נכונים למות בשביל זה".
בעשור הראשון של שנות האלפיים עמל שורק יחד עם הרב בני אֵלון – ח"כ מטעם מולדת והאיחוד הלאומי־מפד"ל, ושר התיירות בממשלת שרון – על ניסוח "היוזמה הישראלית", תוכנית ייחודית (ונדירה מימין) לפתרון אזורי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. עיקרי המסמך שהציג אלון היו החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, שיקום הפליטים הפלסטינים במדינות העולם, והפיכת הפלסטינים ביהודה ושומרון לאזרחים ירדנים – רכיב שבעיני שורק היה הפחות מוצלח מהשלושה.
סעיף הפליטים הפלסטינים שב ומעסיק את שורק כעת, כשעתידם של תושבי עזה מונח על סדר היום הבינלאומי. "אני חבר בכמה קבוצות שמנסות לקדם הגירה נרחבת מעזה, בתור המוצא היחיד שיהפוך את היום שאחרי ליום של שלום", הוא אומר. "זה לא קשור לעבודתי בהשילוח כמו שזה קשור לידע שצברתי בעבודה עם בני אלון, ולהבנה שלי שאין רבים שמכירים את יסודות העומק של הבעיה בעזה".
עד כה כתב על כך בעיקר בפייסבוק, ואילו בהשילוח הוא בחר להניח לסוגיה הקונקרטית של המלחמה הנוכחית, ולהציע לקוראים סקירה רחבה ונינוחה של תולדות עזה, תולדות בעיית הפליטים ותולדות האסטרטגיה הישראלית מול הרצועה. תחת הכותרת "נוכח עזה: סאגה ישראלית", הוא סוקר את הסיפור כולו ומקנח בפנטזיה על היום שאחרי, הצבוע בצבעים חצי־אוטופיים אך אפשריים לדידו, אם רק תשכיל ישראל לנצל את מה שהוא רואה בו הזדמנות בלתי חוזרת.
פרט ללפיתה החמאסית, שורק סבור שהסיבה העיקרית למצבה הקשה של עזה היא ההנצחה העיקשת של מצב הפליטות. "רוב התושבים שם הם פליטים שהעולם הערבי התעקש לא לשקם מאז 48'", הוא מזכיר. "ישראל כמובן לא הסכימה לקבל אותם בחזרה, כי קיומו של רוב יהודי חזק היה הכרחי להישרדותה של המדינה הצעירה. כהתרסה כלפי ישראל, וכדי להותיר את הבעיה חיה ומדממת, המצרים ולאחר מכן שאר העולם הערבי החליטו להשאיר את האנשים האלה במחנות פליטים, במעמד של פליטים, ובטיפולה של סוכנות אונר"א, שהוקמה כגוף זמני לצורך פתרון בעיות במחנות הפליטים. הסוכנות הפכה לאמצעי יחיד במינו למניעת שיקום הפליטים ולהנצחת מעמד הפליטות תוך העברתו לבניהם ולבני בניהם".
"דו־קיום פירושו לחיות עם מי שרוצה לחיות איתך בשלום. מי שמחכה להזדמנות להרוג אותך אינו יכול ליהנות מהזכות להיות כאן. ברגע שהאנשים האלה ייקלטו במדינות אחרות, ולא יהיה להם איזה יהודי שנמצא לידם וצריך להרוג אותו כי הוא גנב להם את האדמה, הם יוכלו לעבור להתעסק בפרנסה, ביצירה ובחיים, ואז העסק הזה יתפוגג"
וכשהמצב הזה פוגש את אירועי שבעה באוקטובר, מה מתרחש?
"הטבח של שבעה באוקטובר הוא נקמת הנכבה. יש לו קשר הדוק לתחזוקה של אוכלוסייה במשך דורות תחת האמירה ש'זה לא הבית שלכם פה בעזה, הבית שלכם הוא באשקלון או באשדוד, ביפו או ברמלה, בקסטינה או במסמיה'. הפליטות שלהם הייתה נשכחת מזמן אלמלא עשו עבודה גדולה כל כך כדי לשמר אותה. בשבעה באוקטובר התעשתנו לבסוף, גם אם באיחור נורא. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו היו פחות גבורה ולחימה מהצד שלנו, והם היו מצליחים להגיע למה שרצו מההתחלה".
אז מה אתה מציע?
"אני אומר שאין סיבה בעולם שהחברה היהודית בישראל, שנכונה לחיות בדו־קיום עם ערבים, תסכים להשאיר בשכנותה אנשים שרוצים לחסל אותה. דו־קיום פירושו לחיות עם מי שרוצה לחיות איתך בשלום. מי שמחכה להזדמנות להרוג אותך אינו יכול ליהנות מהזכות להיות כאן. הגירה היא פתרון נכון, כי ברגע שהאנשים האלה ייקלטו במדינות אחרות, ויתחילו חיים נורמליים שבהם אין להם איזה יהודי שנמצא לידם וצריך להרוג אותו כי הוא גנב להם את האדמה, הם יוכלו לעבור להתעסק בפרנסה, ביצירה ובחיים, ואז העסק הזה יתפוגג".
מי שנדד לארץ חדשה כפליט יוכל פשוט לשכוח זאת?
"אם לא הוא, אז הדור הבא. אוכלוסיות פליטים בעולם נקלטות ונטמעות, הופכות לחלק מהסביבה. יש חצי מיליון פלסטינים בצ'ילה; האם הם עסוקים בנכבה או בנוח'בה? גם ישראל היא מדינה של פליטים. הוריי ניצולי שואה, ההורים של אחרים גורשו ממדינות ערב במספרים זהים לאלה של הערבים שגורשו מפה. האנשים שהגיעו לכאן הקימו מדינה משגשגת וחברה פורחת וחופשית. עשינו הכול כדי לא להישאר פליטים".
"אמרתי לנציג של האיחוד האירופי: אנחנו יודעים לפי כל מיני סקרים שבערך חצי מהאנשים שם היו רוצים להגר. אולי במקום להצניח להם שקים של אורז, תפתחו להם את השערים? הוא צחק ואמר: 'מה פתאום חצי? כולם היו רוצים ללכת'. כששאלתי מדוע אם כן הם לא עוזרים לאוכלוסייה למצוא מקומות חלופיים, הוא ענה: 'ומה יהיה עם הקייס של הנכבה?'"
הזזת פלסטינים מתקשרת כאן מיד למונח טרנספר, שמעורר קונוטציה שלילית ונמצא הרחק מהקונצנזוס.
"צריך לטפל בתודעה הזאת. המושגים אינם נכונים: טרנספר פירושו לקחת אנשים ממולדתם ולהזיז אותם בכפייה. אסור לעשות את זה, ואיש לא מציע לעשות את זה. כאן מדובר באוכלוסיית פליטים של כמה דורות, שעכשיו נעשו פליטים גם ממקום מגוריהם הזמני. אין סיבה לכלוא אותם בעזה, זה לא טוב להם ולא טוב לנו. צריך לדבר על הגירה, על פתיחת הכלא העזתי".
לשיטתם של תומכי חמאס, העזתים פתחו את הכלא הזה כשפרצו את הגדר בשבעה באוקטובר.
"אני חושב שהאמירה הזאת נועדה מבחינתם בעיקר כלפי חוץ, כי הם יודעים שקמפיין 'המצור על עזה' תופס היטב את העולם המערבי. מבחינתם, זה מסר יעיל יותר מאשר לומר בפה מלא 'איזה כיף לשחוט יהודים'. אבל הסיפור האמיתי אצלם לא היה הכלא, כי אם זאת הייתה הבעיה, הם היו יכולים לפעול לפריצת הכלא לכיוון מצרים – רק שהמצרים היו יורים בהם מהר יותר. הדירקטיבה של הפוליטיקה הלאומית הפלסטינית לאורך שנים הייתה לטפח את הפליטות ולהשאיר אותם בעזה, אבל האם האוכלוסייה באמת שמחה בכך? ברור שלא. הם היו רוצים להגר".
החלק הרע כבר מאחורינו
לחיזוק דבריו מספר שורק שבשנת 2008, בימי מבצע עופרת יצוקה, פגש נציג של משלחת האיחוד האירופי לסיוע לעזה. "הוא וחבריו היו עסוקים בהעברת מזון ועזרה רפואית לרצועה, כי 'צה"ל מפציץ אותם והם מסכנים'. אמרתי לו: שמע, אנחנו יודעים לפי כל מיני סקרים שבערך חצי מהאנשים שם היו רוצים להגר. אולי במקום להצניח להם שקים של אורז, תפתחו להם את השערים? הוא צחק ואמר: 'מה פתאום חצי? כולם היו רוצים ללכת'. כששאלתי מדוע אם כן הם לא עוזרים לאוכלוסייה למצוא מקומות חלופיים, הוא ענה: 'ומה יהיה עם הקייס של הנכבה?'. כלומר, אנשים חיים שם כי מישהו רוצה לתחזק את האצבע בעין למדינת ישראל, גם אם תושבי עזה סובלים מזה. הם לא יקבלו עזרה שתאפשר להם לעזוב, כי זה עלול לסייע לישראל.
"אמרתי לו: נניח שאנחנו הישראלים נחתום על מסמך שבו נכיר בכך שהיינו לא בסדר כשגירשנו אותם ב־48', וגם נביע נכונות לתת להם פיצוי כספי – האם אז תהיה מוכן לעזור להם להגר? לכך כבר לא הייתה לו תשובה. זה המחיש לי איזה קיבעון מחשבתי קיים בעולם, שדווקא קלט אז פליטים רבים ממדינות ערב. כיום יהיה לפלסטינים קשה יותר להיקלט באירופה, כי יש שם יותר התנגדות למוסלמים, אך יש מדינות אחרות בדרום אמריקה ובאסיה שיכולות לקבל אותם".
שורק מציין שלא מעט אוכלוסיות הוזזו ממקומן לאחר מלחמת העולם השנייה. "רק בשנות השישים, כשהעולם התייצב, החליטו שהזזת אוכלוסיות היא פשע נגד האנושות. בצד זאת צריך להזכיר שכ־100 אלף ארמנים יצאו מנגורנו־קרבאך לפני חודשים אחדים, בתום שנים של לחימה. זה פחות רלוונטי לנו, כי ישראל רגישה מאוד לחוק הבינלאומי, ואחרים 'רגישים' מאוד בשבילה בנושאים אלה, ולכן כביכול אי אפשר לעשות את זה. כך לאורך שנים אנחנו תקועים במצב שבו יש לידנו אנשים שרוצים להרוג אותנו, אנחנו מתמגנים כל הזמן, ויוצאים למבצע מפעם לפעם, אבל המצב בלתי פתיר".
כעת, לפי שורק, נוצרה הזדמנות לשנות את המציאות ולדאוג לכך שרבים מתושבי עזה יתחילו חיים חדשים, טובים יותר, במדינות אחרות. "מכיוון שהם יצאו כבר מהבתים שלהם בעזה, ובכל צפון הרצועה אין כמעט אזרחים, זה אומר שהחלק הרע של הטרנספר – במובן של הגירוש – כבר בוצע. אם הם בלאו הכי לא שם, זה הזמן לאפשר להם פתיחת שערים".
ואם הם רוצים לחזור לעזה, לבית שחיו בו כל חייהם?
"בשביל זה צריך לעשות מאמץ מטורף של שיקום, שיימשך שנים. להחזיר אותם פירושו שאנחנו בעצמנו אומרים להם: 'חבר'ה, אתם רוצים להרוג אותנו? בבקשה, תגורו לידנו, נאפשר לכם לבנות את הביצורים שלכם מחדש'. האם זה הגיוני? אנחנו הרי יודעים שלא משנה מי ישלוט בעזה, בתוך כמה שנים הם שוב יבנו מערכת מנהרות, כי זה מה שהם עושים כשיש להם כסף".
אולי צריך לאפשר להם יותר הזדמנויות כלכליות, גם כדי שלא ייכנסו לעבוד בישראל, וגם כדי שירגישו שיש להם מה להפסיד.
"כבר בזמן הסכמי אוסלו ב־93' אמרו שעזה תהיה סינגפור. כך אמר שמעון פרס, וכך אמרו כל בכירי מערכת הביטחון הישראלית. חשבו שהפלסטינים יבנו את עצמם במקום להציק לנו – וזאת תוך התעלמות גמורה מהנרטיב שלהם. הם לא רוצים לשגשג, וזו לא המטרה שלהם. העולם הזרים להם מיליארדים, ומה הם עשו עם זה? ואז עוד לא היה מדובר על חמאס, אלא על הרשות הפלסטינית. היו שם אולי שלושה שרים שעניין אותם להפוך לסינגפור, אבל זה לא הספיק, וזה לא יקרה גם עכשיו".
מניעת חזרתם של תושבי עזה לבתיהם, אומר שורק, תשרת מטרת־על קריטית לישראל. "הדבר הכי מסוכן שקרה בשבעה באוקטובר הוא אובדן דרמטי של ההרתעה הישראלית, באופן שמזמין עוד ועוד שבעה באוקטובר, ואולי גרוע מכך. זה הופך אותנו ממדינה משגשגת למדינה כושלת לקראת קריסה. מדוע כל חברי הקבינט מסכימים שחייבים להילחם עד הסוף ולמוטט את חמאס, למרות הלחץ האמריקני ולמרות ההרוגים שיש לנו בלחימה? כי הם מבינים שאין תקומה לישראל בלי השבת ההרתעה. כדי שזה יקרה, צריך להבליט את תמונות העזתים שעוזבים בשיירה לכיוון דרום, כי אלו תמונות שנחרתות בזיכרון של הפלסטינים כתבוסה. בצד זה, חשוב לא פחות לגבות מחיר טריטוריאלי, כלומר – לפחות חלק מהרצועה לא יהיה שלהם לעולם, אלא של ישראל".
"בסופו של דבר, הציונות כוללת השתלטות על שטח, וזה בסדר. עלינו להשתחרר מהמחשבה שעזה היא מקום מקולל בהגדרה, שלא יכול להיות בו אחרת, ושהמרב שאפשר לעשות הוא להקים את החומה הכי גדולה בינינו ובינו. הפחד הזה הוא שמביא עלינו את האסון, כי החומה לא תעמוד – בסוף יהיו מנהרות מתחתיה או רחפנים מעליה"
אתה סבור שעל ישראל ליישב חלקים ברצועה?
"בוודאי. צריך לבנות את עזה מחדש בשביל בנינו, וגם בשביל מי מבניהם שיכולים לחיות איתנו בשלום. לצערי, הקבינט לא ראה בהרס של עזה מטרה אלא רק אמצעי להקל על כוחות הצבא. ישראל מנסה לא לפגוע בכל מיני תשתיות חיוניות, כי חושבים כבר על היום שאחרי. בעיניי, חשיבה אמיתית על היום שאחרי צריכה לכלול יעד ממשי של הרס עזה עד עפר, כי ככה אמור להיראות מקום שקם להשמיד את מדינת ישראל. הבסיס ליום שאחרי הוא השבת ההרתעה, ולכן עזה צריכה להפוך לעיי חורבות. אחר כך יהיה אפשר לבנות מחדש עיר ישראלית במקום הזה, אפשר לקרוא לה עזה ואפשר לקרוא לה ימית".
באופניים מבארי לים
הרעיון של עידוד הגירה מעזה נשמע מאז תחילת המלחמה, וביתר שאת בשבועות האחרונים. ח"כ דני דנון מהליכוד דיבר לפני ימים אחדים על תוכנית כזו, ואמר שמדינות באפריקה ובדרום אמריקה הביעו נכונות לקלוט את הפלסטינים. מנגד, בישיבת סיעת הליכוד אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "הבעיה שלנו היא לא לאפשר יציאה, אלא שיהיו מדינות שמוכנות לקלוט יציאה".
עמדת שורק בנושא הבנייה מחדש של עזה כעיר ישראלית מרוחקת עוד יותר ממרכז השיח בישראל. קיימת אומנם הסכמה רחבה באשר לצורך לשמר בעזה אפשרות לפעולה קרקעית תכופה גם אחרי תום המלחמה, אך בשאלה מי ישלוט ברצועה, רוב ההצעות שעלו בקרב ההנהגה ובתקשורת לא מדברות על ממשל ישראלי. יש הסבורים שמצרים צריכה לקבל לידיה את המפתחות, אחרים גורסים שאין מנוס מהעברת השלטון לידי הרשות הפלסטינית. לצד זאת עולה גם הרעיון של כוח רב־לאומי שיוצב בעזה לאחר פירוזה. "כל ההצעות האלה הן בגדר אסון", קובע שורק. "לישראלים יש שני פחדים שמובילים לפתרונות כגון אלו. הראשון הוא הפחד מפני עימות עם הקהילייה הבינלאומית, ואיתו התחושה שאנחנו חייבים לקבל תכתיבים אמריקניים. מכאן נובע החיפוש אחר פתרון שישראל יכולה לסבול ושהאמריקנים יכולים לקבל.
"מלבד זאת יש פוביה מכיבוש שטח ומשליטה. זו טראומה מרצועת הביטחון בלבנון – נוצר נרטיב שאומר שזה היה נורא ואיום ששלטנו שם לאורך זמן. התוצאה היא שבסופו של דבר יצאנו משם עם זנב בין הרגליים והפקרנו את הצד"לניקים. גם בתקופת תוכנית ההתנתקות היה יסוד חזק מאוד של צורך 'לצאת מהבוץ העזתי' כמו שיצאנו מהבוץ הלבנוני.
"יש בקרבנו ציבור מסוים שקורא לכבוש את רצועת עזה ולהקים בה יישובים, אך הזרם המרכזי בישראל, גם אם הוא מבין שזה הפתרון היחידי, נרתע מכך. המחשבה שבנינו יפטרלו בעזה לדורות נתפסת בעיני רבים כנוראה, כאילו עדיף שנהיה רק בצד הזה של הגדר ושמדי פעם ישחטו אותנו, מאשר שנהיה בצד השני ונפטרל. זה לא רציונלי, כי ברור שמחיר הדמים של אי הישארותנו שם יהיה גדול יותר.
"יתר על כן: הבוץ העזתי אינו קשור לשטח, אלא לאוכלוסייה. אם האוכלוסייה לא שבה לשם, או שבה רק באופן חלקי ומבוקר, השליטה שלנו בעזה תהיה נעימה וקלה. אחרי צמצום דרמטי של האוכלוסייה העוינת, אפשר אולי לעשות תהליך ארוך של חינוך מחדש למי שנשאר. בעיניי זה הפתרון היחיד שישיב לנו את ההרתעה, החיונית גם בחזיתות האחרות – ביהודה ושומרון, בצפון. אבל אני לא חושב שיש לנו מנהיגות עם אומץ מספיק לצעד שכזה.
"בסופו של דבר הציונות כוללת השתלטות על שטח, וזה בסדר. עלינו להשתחרר מהמחשבה שעזה היא מקום מקולל בהגדרה, שלא יכול להיות בו אחרת, ושהמרב שאפשר לעשות הוא להקים את החומה הכי גדולה בינינו ובינו. הפחד הזה הוא שמביא עלינו את האסון, כי החומה לא תעמוד – בסוף יהיו מנהרות מתחתיה או רחפנים מעליה. לכן צריך לאהוב את רצועת עזה. להבין שהיא הושחתה אומנם, אבל לא חייבת להיות כזו בעתיד".
מאמרו של שורק על עזה בכתב העת השילוח מסתיים כאמור בתיאור של אותה "עזה החדשה", זו שתיבנה אם תשכיל ישראל, לשיטתו, לא לשקם את הרצועה אלא להפוך אותה למקום שונה, בלתי עוין: "תשפ"ז, 2027. עולים על האופניים בבארי לסינגל שמוליך אל הים. עוברים דרך נאח'ביר, בארי הישנה, חוצים את ערוץ נחל סחף, מושכים מערבה, דרך השדות של ג'וחור א־דיק, ומגיעים אל החוף. (…) במקומה של כיכר פלסטין, במרכזה הישן של העיר, ניצב עמוד הזיכרון הגבוה, מזכיר את הטבח האכזר של השבת השחורה שהביא על עזה את סופה.
"…הרעיון שעלה בתחילה – לבנות מחדש את עזה, בהשקעה אדירה, ולהשיב אליה את תושביה הקודמים – נפסל במהירות ביום שאחרי. זה היה חסר היגיון: במציאות כזו, הביטחון יכול היה להיות מושג רק אם השליטה הייתה נותרת בידי צה"ל, שהיה שב בכך לתפקיד של כוח כיבוש זר המבצע שיטור הדוק ויומיומי בארץ עוינת. זו אינה מלאכה שצה"ל יכול לבצע בהצלחה לאורך זמן. (…) עזה הייתה חייבת להימחק. אבל די בעזה חרֵבה אחת כדי להותיר חותם של הכרעה. את דיר אל־בלח וחאן־יונס, הסיקו בירושלים, אפשר ואף כדאי לשקם, ולהביא אליהם חזרה חלק מהתושבים המקומיים הוותיקים – המוכנים לחיות בשלום תחת שלטון ישראלי. (…) הצבא לא פושט מדיו ועל המשחתות הישנות לא מטעינים תפוחי זהב. אבל כן, מושג השלום חוזר למשמעותו המקורית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
