ד"ר עפר גרוזברד אומנם הוזמן לעבוד בחטיבת המחקר של אמ"ן כדי לערוך ניתוח פסיכולוגי של אויבי ישראל, אך בין לבין הוא החליט לבצע מחקר קטן משלו, ולבחון דווקא את עמיתיו, האנשים שעוקבים אחרי מנהיגי ארגוני הטרור. איזה קשר הם מפתחים כלפי מושא המעקב שלהם? הוא תהה. "לקחתי את יחיא סנוואר כמקרה בוחן. גיליתי למשל שחלק מהחוקרים מחזיקים תמונה שלו בחדר. תפקידם היה לעקוב אחריו בדייקנות ולספק המלצות, והם הרגישו שמשהו לא עובד, וביקשו ממני חוות דעת. עשיתי להם תרגיל מעניין: ביקשתי מהם לעצום עיניים ולחשוב עליו. כשעושים דבר כזה מקבלים את הרגש, וזה שובר את החשיבה הלוגית.
"אחד אמר לי 'אני מבין אותו מאוד'. השני אמר 'אני מעריך אותו כבן־אדם שהצליח להגיע רחוק'. בחור אחר אפילו אמר שהוא רואה בו 'אבא חם'. נדהמתי, אבל אני יכול להתחבר לזה כפסיכולוג, כי לאדם כמו סנוואר יש מרכיב באישיות שהוא חם מאוד כלפי הקבוצה שקרובה אליו. היה גם מי שראה בו מסכן, נרדף. והיה אחד שאמר לי 'אני שונא אותו', וכעס על פקודיו שריחמו על סנוואר או חשבו שאי אפשר לעשות לו דבר".
למה זה חשוב?
"כי הצורה שבה הם תפסו את סנוואר השפיעה על ההמלצות שלהם בשאלה מה צריך לעשות איתו. רובם אמרו שאין מה לעשות, אי אפשר לפגוע בו – ורק אותו אחד שאמר שהוא שונא את סנוואר, סבר אחרת. כל אחד נתן המלצה ונימק אותה בצורה רציונלית, אבל היא תאמה את התפיסה הרגשית שלו כלפי האיש. אני כפסיכולוג יודע שזה דבר בסיסי – אנחנו מקבלים המון החלטות על פי הרגש, ועושים להן רציונליזציה. אפילו הכנתי לחוקרים סרטון שמסביר איך אפשר להימנע מהטיות כאלה".
בתקופת העבודה שלך שם, מישהו העלה תסריט שקרוב למה שהיה בשבעה באוקטובר?
"אני לא זוכר שום דבר כזה. הייתה המון גאווה על 'שומר החומות', איך סידרנו אותם. בכל פעם שדנו בחמאס דובר על עוד סבב טילים, ו'אנחנו נראה להם'. הייתה שם תחושה שאנחנו יודעים עליהם הכול, הרבה יוהרה של סטארט־אפ ניישן. אני חושב שגם היה פה group thinking – כל אחד הסתמך על האחר, זה הלך לכל הרוחב. כשהתעמתתי על כך עם בכיר בחטיבת המחקר, אמרו לי שאני רק עושה צרות."אני לא באתי לשם בשביל משכורת, אלא כדי להביא את המומחיות שלי, ודי נדהמתי ממה שגיליתי. ראיתי קבוצה סגורה של אנשים שרצים יחד לאורך זמן, חבר'ה מוכשרים, יש להם אופי אנליטי מאוד – אבל הם לא מבינים בכלל את האויב. צריך להבין שפסיכולוגיה היא עוף מוזר, היא הולכת פנימה לתוך הנפש, ההפך ממדעי החברה. החבר'ה שם היו בשנות הארבעים לחייהם, ואני בשנות השישים. לעיתים הרגשתי כמו סבא שלהם. אתה רואה שם קבוצה הומוגנית מאוד, אנשים מצפון תל־אביב, רעננה וכפר־סבא. וזה קורה בחטיבת המחקר, במקום שאמור להיות המוח של אמ"ן".
כלומר, לא היו שם מזרחים, אנשי פריפריה?
"אני מניח שהיו כמה, אבל בוודאות לא היו שם דרוזים ובדואים, וגם לא נשים בעמדות בכירות. גם לא היו מבוגרים כמוני, או אנשים שהראייה שלהם קצת פחות אנליטית, פחות שחור־לבן. נתנו לי לקרוא את הספר של המודיעין, והייתי המום ממנו, כל מה שראיתי שם היה תרשימי זרימה וחיצים. קראתי את החומר על נסראללה ושאלתי אותם: אתם בטוחים שככה הוא חושב? איפה הכבוד שלו? איפה עולם הנפש של המנהיג? מה, הכול פה זה רק לוגיקה?"
כשסנוואר צעק "תירו בי!"
במבט ראשון, ד"ר עפר גרוזברד לא נראה כמו אדם שיתהדר בתואר "מומחה לתרבות מוסלמית". אין לו מבטא כמו של אליהו יוסיאן, וכפי שאפשר להסיק משם משפחתו, השפה הערבית לא הייתה מדוברת בבית שבו גדל. "אבל יצא שלימדתי חמש שנים במכללה ערבית", הוא מציין, "ולמדתי מהסטודנטים – שהיו בעיקר סטודנטיות – יותר ממה שלימדתי. הן נהגו להביא לתוך השיעורים כל מיני דילמות מתוך החיים המשפחתיים. למשל, הילד בא הביתה ואומר שגנבו לו את הכדור. באותו זמן לימדתי גם באוניברסיטת חיפה, ונהגתי להשוות בין התגובות האפשריות של הורים יהודים לעומת הורים מוסלמים בסיטואציות דומות. האמא היהודייה תגיד 'יו, כמה זה כואב, כמה זה קשה'. בחברה הערבית, אם ילד מספר דבר כזה, אומרים לו לחזור, להרביץ לילד שגנב ממנו ולהשיב לעצמו את הכדור".
"הדבר הכי נורא באמ"ן זה שהם פיתחו שפה שמתחמקת מלהגיד את מה שאתה באמת חושב. למה לך עכשיו להגיד שסנוואר יתקוף אותנו, אתה הרי רוצה קידום, ואתה רוצה כמה שפחות לטעות. אני חושב שבמקום קבוצת איפכא מסתברא, צריך לעודד את אנשי אמ"ן לקחת סיכון ולומר את מה שהם באמת חושבים"
אילו הבדלים נוספים זיהית?
"בחברה המערבית המילה 'לא' היא סמל הנפרדות, דרכה הילד אומר לאמו שהוא שונה ממנה ויש לו דעה עצמאית. ילד מוסלמי לעומת זאת לומד בשלב מוקדם מאוד שאסור לו להגיד 'לא'. הוא מוצא דרכים אחרות להשיג ממנה את ה'כן'. יש שיקראו לזה בחיוב כישורים חברתיים, ויש שיסתכלו על זה בשלילה כמניפולציות. דוגמה נוספת: האמא היהודייה תשאל את הילד 'איזה סיפור אתה רוצה שאקריא לך?', ואילו האמא הערבייה תשאל 'אתה רוצה שאקריא לך את הסיפור על האריה?'. הילד בחברה הערבית לא עומד במרכז, הבחירות שלו מצומצמות יותר".
קשה לתמצת את קורות חייו של גרוזברד בכמה שורות. הוא חוקר תרבויות, סופר ומרצה, פסיכולוג קליני בהכשרתו, בעל דוקטורט ביישוב סכסוכים מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון. רשימת הספרים שהוא חתום עליהם ארוכה ומגוונת: "הערבי שבלב" – ספר המתחקה אחר היסודות הנפשיים של הסכסוך הישראלי־ערבי; "ישראל על הספה" – תיאור של תהליך השלום מנקודת מבט פסיכולוגית; "פיצוח הצופן התרבותי" שמנסה לעמוד על ההבדלים בין התפיסה המערבית לזו המזרחית; "הקוראן לחינוך הילד" – מדריך להורים מוסלמים כיצד להיעזר בקוראן לפתרון בעיות חינוכיות; הביוגרפיה "מנחם בגין – דיוקנו של מנהיג" ועוד ועוד.
גרוזברד (68) מתגורר בדירה חיפאית מסוגננת, נשוי ואב לשתיים. הוא נולד וגדל בתל־אביב, בבית ימני רוויזיוניסטי. לפני הקמת המדינה היה אביו מפקד מחוז תל־אביב באצ"ל, אמו הייתה רופאת ילדים אך טיפלה גם בבגין, ומכאן צמחה למשפחה היכרות עמוקה עם ראש הממשלה לעתיד. "גדלתי בבית פוליטי ימני מאוד, אבל אני כבר לא מגדיר את עצמי ככזה", אומר גרוזברד.
אחרי שסיים לימודי הנדסת מחשבים, הבין שזה לא בשבילו וחתך לכיוון הפסיכולוגיה הקלינית. שם התחיל הרומן המחקרי שלו עם המגזר הערבי. "כשהקשבתי למנהיגים ערבים שמדברים, אמרתי לעצמי 'אני לא הייתי אומר זאת כך'. ואז קלטתי שהם חושבים בצורה אחרת ממני. את זה בדיוק רציתי להבין, איך הם חושבים."התחלתי לחפש את הקשר בין הפסיכולוגיה והפוליטיקה גם אצלנו. צפיתי באנשים שמדברים בטלוויזיה, בעיקר פוליטיקאים, ושמתי לב שאני שומע המון רציונל, אבל לא שום דבר אישי, כשלמעשה ברור שיש היבט אישי. רואים את זה למשל בפליטות פה, ולפוליטיקאים יש המון כאלה. מישהו רוצה להגיד 'מחבלים', ויוצא לו 'מתנחלים'. אתה מבין שיש איזה תת־מודע שעובר שם. אני מאלו שחושבים שהחלק הרציונלי הוא חלק קטן מאוד באישיות. פרויד כבר אמר שאת ההחלטות הגדולות אנחנו מקבלים על פי הרגש. ואת הקטנות על פי השכל.
"בקליניקה אני מקשיב לא רק לתוכן, אלא בעיקר למוזיקה. המטופל מספר לי חלום – מה הזכיר לו את החלום הזה? ואם אחר כך הוא מדבר על סבתא שלו, אני אשאל למה הוא עשה את ההקשר בין הדברים. ההקשרים מעניינים אותי".
עם השנים החל להתעניין בחקר הממד הנפשי של מנהיגי ערב. "רוב הפסיכואנליטיקאים מתעסקים במערב, והמטופלים שלהם הם אנשים מודרנים בדרך כלל", שוטח גרוזברד את משנתו המחברת בין עיסוקיו. "אותי עניינה תמיד החשיבה הערבית, שהיא מסורתית יותר, קולקטיבית, בניגוד לחשיבה המערבית־אינדיבידואלית. אנחנו מדברים ב'אני', הם מדברים ב'אנחנו'. השיח שלהם דומה יותר לשפה התנ"כית. בתנ"ך הדרמה היא חיצונית, מתוארת דרך 'ויאמר' ולא כ'אני אמרתי'. יש פה מיקוד שליטה חיצוני מול מיקוד שליטה פנימי. במקום 'אני' נמצא בתנ"ך גם 'הנני', כלומר הנה אני – ושוב, המבט על הפרט הוא מבחוץ.
"נתנו לי לקרוא את הספר של המודיעין, והייתי המום ממנו, כל מה שראיתי שם היה תרשימי זרימה וחיצים. קראתי את החומר על נסראללה ושאלתי אותם: אתם בטוחים שככה הוא חושב? איפה הכבוד שלו? איפה עולם הנפש של המנהיג? מה, הכול פה זה רק לוגיקה?"
"המוסלמים בחוויה שלהם הם חלק מקבוצה, הם לא אינדיבידואלים, וזה יוצר עולם חשיבה אחר לגמרי. למשל, אני סבור שסנוואר יכול להתאבד עם החטופים הישראלים, בגלל האישיות שלו".
אוקיי, הטלת פה פצצה.
"אני אסביר: המבנה האישיותי שלו תוקפני מאוד ואימפולסיבי. הוא אדם שכל הזמן הולך על הסף. בכלא כינו אותו 'הקצב מחאן־יונס', כי הוא נהג לרצוח במו ידיו חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. מה שחשוב לו זה לא לנהל משא ומתן בסגנון מערבי, שבו מחפשים פשרה כדאית לשני הצדדים, אלא הכבוד. כבוד והשפלה הם מרכיבים שבאים מבחוץ – הרי משפילים אותך או מכבדים אותך בפני ציבור מסוים. אצלנו במערב זה לא מכובד לעסוק בכבוד, לכן אנחנו מתקשים להבין את זה.
"אחרי שומר החומות, סנוואר הלך ברחובות ואמר כלפי ישראל 'תירו בי, תירו בי! נראה אתכם!'. הוא יכול להתאבד כדי לא לוותר על הכבוד שלו. אם ידחקו אותו לפינה ולא יהיה לו מה להפסיד, והברירה תהיה או להיכנע או לשמור על הכבוד, זה עשוי לקרות".
הצרעה שתנצח את הגרעין
בחטיבת המחקר של אמ"ן עבד גרוזברד תקופה קצרה, מאמצע 21' עד תחילת 22'. לא מכבר הצליח לעורר מהומה לא קטנה, כשפרסם את חוויותיו משם. הוא מזכיר כי במסגרת הפקת הלקחים של מלחמת יום הכיפורים, הוקם באגף המודיעין מנגנון של "איפכא מסתברא" – קבוצה שתפקידה לאתגר קונספציות ולהציג חשיבה שונה מהמקובל. אבל, הוא אומר, הדרג ששומע את ההערכה החלופית "לא יכול להמליץ על עמדה שהוא לא באמת מאמין בה. מעבר לכך, הרגשתי שנוצרה שם שפה שתפקידה לא לתת המלצות, אלא לקדם כסת"ח. לשם מה להמליץ, אם אחר כך אתה סופג ביקורת? אתה תעדיף לאמץ גישה דיפלומטית שתקדם אותך בסולם הדרגות".
היכן זה בא לידי ביטוי?
"דיברתי למשל עם מישהו בכיר, והוא אמר 'אל תכליל על תרבויות שלמות, כי בתרבויות יש הרבה סוגים של אנשים'. הסברתי לו שיש חשיבות לממוצע, אבל הוא לא קיבל את זה. ואז הבוס שלי בא ואמר לי: 'למה אתה קשה איתו? הוא המוציא והמביא לראש אמ"ן'.
"בסיטואציה אחרת ניסיתי להסביר להם שייתכן שבעוד עשרים שנה נגיע למצב של מאזן אימה גרעיני באזורנו. במצב כזה, אמרתי, אנחנו צריכים יכולות חסרות תקדים לדעת בדיוק איפה נמצאים מנהיגי האויב. נניח, מעין צרעה שיכולה לעקוב אחריהם. אם הם ידעו שבכל רגע נתון אנחנו יכולים לחסל אותם, זה ייצר הרתעה נוספת שתשבור את השוויון. זאת משום שמנהיגים טוטליטריים חושבים רק על עצמם, ואיום על חייהם כמוהו כאיום גרעיני. בתקופת אריאל שרון, כשהיו סיכולים ממוקדים של בכירים בארגוני הטרור, הדבר הראשון שהפלסטינים ביקשו בכל משא ומתן היה שנפסיק עם הסיכולים. אבל מאז נטשנו את השיטה הזאת".
למה יש לנו כל כך הרבה משתפי פעולה מקרב הפלסטינים? כי זו חברה שמזמינה את זה. כשאתה מרגיש שמשקרים לך, גם אתה תשקר. אם תופץ עכשיו איזו קונספירציה ברשתות החברתיות, בלי שגוף רשמי של ישראל יעמוד מאחוריה, משהו כמו 'אתם לא יודעים, אבל סנוואר משתף פעולה עם ביבי, יש להם הסכם סודי' – זה ירוץ שם כמו אש".
אם לחזור לאמ"ן, הרגשת שעבדת שם רק למען הפרוטוקול?
"הם לא באמת רצו מישהו שיאתגר את החשיבה שלהם; הם רצו לעמוד בסעיף הזה שמחייב אותם להביא מישהו שיאתגר את החשיבה שלהם. לא הייתה שם נכונות לחשוב על שינויי עומק. אני חושב שהבוס שלי בעצמו פחד להעלות דברים חריגים מדי, והוא גם אמר לי מה יקרה אם יעשה זאת: 'יעשו עליי איפון' (הטלה על המזרן בקרב ג'ודו, שמקבילה לנוק־אאוט – רמ"ב).
"הדבר הכי נורא זה שהם פיתחו שפה שמתחמקת מלהגיד את מה שאתה באמת חושב. למה לך עכשיו להגיד שסנוואר יתקוף אותנו, אתה הרי רוצה קידום, ואתה רוצה כמה שפחות לטעות. ועם זאת אני קצת רוצה להגן עליהם – הם לקחו אותי מתוך הבנה שיש משהו שחסר להם, ושהם היו רוצים לדעת. אני חושב שבמקום קבוצת איפכא, צריך לעודד את אנשי אמ"ן לקחת סיכון ולומר את מה שהם באמת חושבים".
אנחנו טועים גם בהבנה שלנו את נסראללה וכוונותיו?
"אנחנו אומרים כל הזמן שלחיזבאללה יש אומנם 150 אלף טילים, אבל הטילים האלה יחלידו. כי קשה לנו לחיות עם איום כזה, ואנחנו צריכים לספר איזה סיפור לעצמנו. אני חושב שהסיפור הוא שונה. לדעתי אנחנו מאוימים מאוד מהטילים שלהם. גם אם רק חמישה אחוזים, או אפילו רק שני אחוזים מהטילים האלה יפגעו בכמה גורדי שחקים פה, זו תהיה קטסטרופה. אנחנו ממזערים את הסיכון, כי הנפש האנושית לא מסוגלת לחיות עם רמות גבוהות של אדרנלין לאורך זמן. מה אנחנו מפספסים? את העובדה שאין דבר כזה, לבנות כוחות לאורך שנים ולא להשתמש בהם. הבנייה היא פנטזיה, וכל פנטזיה רוצה ברגע מסוים להתממש. 150 אלף הטילים האלה, לא ייתכן שהם יהיו שם תמיד בלי שימוש. לא ייתכן".
קוראן במקום פרויד
להבנת התפיסה התרבותית של האויב, שב ואומר גרוזברד, יש חשיבות בבחירת טקטיקות הפעולה נגדו. "אחת הבעיות של צה"ל היא שאין שום לוחמה פסיכולוגית. אני רוצה להציע תוכנית פסיכולוגית רגישת־תרבות ליום שאחרי המלחמה בעזה. בהנחה שנשתלט על הרצועה, נישאר בסוף עם יותר מ־2 מיליוני פלסטינים שהם מסורתיים מאוד וקולקטיביים מאוד, וחשוב שנבין איך הם חושבים.
"החברה הערבית היא חברה של קונספירציות. חצי מהעולם המוסלמי חושב שמתקפת הטרור של 11 בספטמבר זה משהו שהאמריקנים עשו לעצמם כדי להאשים את הערבים. החשיבה הקונספירטיבית מפותחת מאוד בחברות מסורתיות כי אין שקיפות, אתה כל הזמן תוהה מה קורה במרתפי השלטון".
אז אתה אומר שאפשר לנצל את החשיבה הקונספירטיבית שלהם לצורך השגת המטרות שלנו?
"בהחלט. פעמים רבות שמעתי מפלסטינים משפטים כמו 'אתה לא יודע, אבל יש הסכם סודי בין אסד לשרון'. למה יש לנו כל כך הרבה משתפי פעולה מקרב הפלסטינים? כי זו חברה שמזמינה את זה. כשאתה מרגיש שמשקרים לך, גם אתה תשקר. אם תופץ עכשיו איזו קונספירציה ברשתות החברתיות, בלי שגוף רשמי של ישראל יעמוד מאחוריה, משהו כמו 'אתם לא יודעים, אבל סנוואר משתף פעולה עם ביבי, יש להם הסכם סודי' – זה ירוץ שם כמו אש".
"בחברה המערבית המילה 'לא' היא סמל הנפרדות, דרכה הילד אומר לאמו שהוא שונה ממנה ויש לו דעה עצמאית. ילד מוסלמי לעומת זאת לומד בשלב מוקדם מאוד שאסור לו להגיד 'לא'. הוא מוצא דרכים אחרות להשיג ממנה את ה'כן'. יש שיקראו לזה בחיוב כישורים חברתיים, ויש שיסתכלו על זה בשלילה כמניפולציות".
לפי גרוזברד, גם להלך החשיבה הזה יש שורשים תנ"כיים. "א־לוהים הוא קונספירטיבי מאוד. הוא עושה לאברהם ניסיונות – תראה שאתה נאמן לי, תשחט את הבן שלך. הוא לוקח את המנחה של הבל, כשברור שקין יקנא. הוא נוטע בגן עדן את עץ החיים ועץ הדעת, אבל מצווה על אדם לא לגעת בהם. למה? גם במובן הזה, למוסלמים יש חשיבה תנ"כית. הילד חוזר מהגן, ואמא שואלת אותו: 'אכלת ארוחת צהריים?'. כשהילד עונה 'כן', היא אומרת: 'אז למה הגננת אמרה לי שלא אכלת?'. כלומר, היא מראש כיוונה לתפוס אותו בשקר. יש שם הרבה משחקי שליטה, הכישורים החברתיים שלהם הרבה יותר טובים משלנו".
אז אם נבחן בעיניים טיפוליות את הילד שמקבל חינוך מוסלמי ואנטי־ישראלי, וגדל להיות מחבל – מה מתרחש אצלו בתוך הראש?
"כדי לענות על זה אתחיל בסיפור. ביקשו ממני פעם ללמד 15 סטודנטים מהמגזר הבדואי על פרויד. בתחילת הקורס ניגשה אליי סטודנטית חמודה ואמרה לי: 'שמע, מה יעזור לי פרויד? כשיגיע אליי הורה ויתלונן שנכנס בילד שלו דיבוק, אני אצטרך לתת לו פסוק מהקוראן עם מסר חינוכי, רק זה ישכנע אותו'. אז התחלתי לעבור על הקוראן ולשלוף ממנו מסרים חינוכיים שאפשר לעבוד איתם. ככה הוצאתי לאור את הספר 'הקוראן לחינוך הילד', עם הקדמה של שייח'ים ידועים.
"הילד המוסלמי רגיל לקבל תכתיבים. הוא בא כאמור מחשיבה קבוצתית, הוא לא תופס את עצמו במרכז. הוא גדל בחמולה, והוא לומד מגיל צעיר שאם רוצים סוכרייה לפני האוכל ואמא אומרת לא, אז הולכים לדודה, ואם הדודה אומרת לא, הולכים לסבתא. אתה רואה איך ילדים בחברה הערבית יודעים להשיג את שלהם באמצעות משחקים. כשהם גדלים, הם מבינים שהדרך הטובה ביותר לשרוד היא לא לספק אף פעם תשובה מוחלטת. תמיד תשאיר את מי שמולך באיזשהו ערפל, שהוא לא ידע בדיוק מה אתה מתכוון לעשות. כשערבי אומר לך 'אינשאללה', אתה יודע שזה לא יקרה".
ואיפה זה פוגש את הסכסוך הישראלי־פלסטיני?
"אם נחבר את זה למה שקרה בשבעה באוקטובר, גם שם הפלסטינים הרדימו אותנו באמצעות אקטים של כן ולא. זה כן קורה – זה לא קורה. התקרבו לגדר וחזרו, יצרו כל הזמן 'כמעטים'. אם באמ"ן היו יותר אנשים שמכירים את התרבות הערבית, הם היו מזהים את התרגיל, אבל אנחנו כאמור אנליטיים מאוד.
"סאדאת בזמנו עשה בדיוק אותו תרגיל כמו סנוואר – הוא גייס את הצבא שלו, שחרר אותו, חזר על זה, ובפעם השלישית יצא למלחמה. לנו כל גיוס של המילואים עלה 10 מיליוני דולרים, ולכן אמרנו 'הליצן הזה לא ישגע אותנו'. אבל בחברה מסורתית קולקטיבית, אנשים חיים את התרגילים האלה. כשאני הולך לקנות משהו מערבי בעיר העתיקה, הוא הרבה יותר מתוחכם ממני. הוא רואה איך אני לבוש, ולפי זה קובע את המחיר. סנוואר עושה לנו כל הזמן לוחמה פסיכולוגית – למשל, נותן למשפחות לחכות, ואז ברגע האחרון משנה את הרשימות. איפה הלוחמה הפסיכולוגית שלנו?"
איך אתה מסביר את פערי החשיבה האלה?
"המערב נרקיסיסטי כל כך בתפיסה התרבותית שלו, שקשה לו להבין שמישהו משקר לו. הרי במערב המודרני האמת היא מקדש והמדע הוא א־לוהים. אבל אצלם צריך להחליף את המושג שקר בקשר. הם יגידו לך מה שאתה רוצה לשמוע, והם יעשו את זה במומחיות. כל כך הרבה פעמים ראיתי את זה. אתה תופס ערבי ושואל אותו 'אתה באמת מאמין למנהיג שלך כשהוא אומר שהשואה לא התרחשה?'. והוא מביט עליך ואומר: 'זה לא כל כך חשוב מה אני באמת חושב, אולי אני גם לא יודע'. ה'באמת' הוא פטנט מערבי – זו בכלל מילה שלך. אין אמת. יש קבוצה, יש לחץ קבוצתי, ואתה מקבל את השקרים כעוד עניין שצריך להתמודד איתו".
אחד המפתחות לשינוי כללי המשחק מול הפלסטינים, סבור גרוזברד, הוא פיצוח מנגנוני ההסתה. "בחברה מודרנית אומרים לפושע: 'מה אכפת לנו מי הסית אותך, יש לך אחריות על מעשיך'. אבל בתפיסה של חברות מסורתיות־קולקטיביות, האשם הוא זה שהסית למעשה, כי לאדם אין חשיבה עצמאית. כמו בגן עדן – הנחש שהסית הוא זה שנענש ראשון, ומקבל את העונש הגדול ביותר. לכן אם אני חושב על תוכנית פסיכולוגית ליום שאחרי, המלחמה במסיתים צריכה להיות במרכז, כי האדם הפרטי תופס את עצמו כמי שקשה לו לעמוד בפני ההסתה. צריך ללכת על הראש של המסיתים. שכל מי שמטיף במסגד לטרור, ידע שהוא על הכוונת".
גם החשיבות העצומה של הכבוד יכולה לשמש את ישראל במאבק בטרור. "תחשבי שלכל אדם ערבי יהיה מבחינת המדינה ניקוד מסוים של כבוד או השפלה. אם הוא עובד ולומד – יש לו נקודות של כבוד. אין בעיה לתת גמול וכבוד למי שמתנהג יפה, ולמצוא דרכים להשפיל את מי שראוי לכך.
"והכי חשוב, צריך לחשוב על סיכול ממוקד של מנהיגים. זה חשוב מאוד, כי העם מזוהה עם המנהיגים, והמנהיג הוא הכול. זה כמו בשחמט, משחק שפותח באיראן: אתה לא צריך להרוג את כל החיילים, מספיק שתחסל את המלך וניצחת".
בצה"ל בחרו שלא להתייחס לטענות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
