ימים ספורים אחרי שקמה מהשבעה, הרגישה ענת אלקבץ צורך לחזור אל הבית שבו נרצחה בתה סיון. בעלה של ענת, שמעון אלקבץ – איש תקשורת ומפקד גל"צ לשעבר – חשב שזה לא נכון. הוא ושאר בני המשפחה ניסו להניא אותה מלנסוע לבית המחורר מקליעים ורסיסי רימונים בקיבוץ כפר־עזה, הקיבוץ שבו נמצא גם ביתם. אבל ענת הרגישה שהיא חייבת להיכנס לשם. לראות במו עיניה את מה שראו סיון ובן זוגה נאור חסידים, לפני שקיפחו את חייהם.
כחובבת צילום, באופן טבעי לה היא צילמה את הבית כשנכנסה אליו. צילמה והסריטה, ותוך כדי כך דיברה אל בתה. מתוך המפגש הראשוני הזה של אם שכולה ובית הרוס, נוצר מיצג מצמרר שעומד כעת בביתם של סיון ונאור, פותח צוהר לסיפור חורבן אחד מני רבים. "הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו זה מיזם כלשהו, תערוכה או יצירה", אומרת ענת. "זה לא היה בכיוון. כל מה שרציתי זה לנסות להבין מה קרה להם, לבית. לנסות להרגיש משהו.
"עוד כשהיינו סגורים בעצמנו בממ"ד בקיבוץ, כששמעון הקריא לי את ההודעות של סיון, הרגשתי משהו בבטן, מין תחושה שמעולם לא הייתה לי. אמרתי לו: 'שמעון, הם ימותו שם'. מכיוון שסיון תיארה שהם מתחבאים מתחת למיטה בממ"ד הסגור, חשבתי שהם ימותו מחוסר חמצן. אחרי מה שראיתי בבית שלהם, הבנתי שזו הייתה מחשבה תמימה".
מה עשה לך המפגש עם הבית הזה?
"יצאתי עם יותר מדי שאלות. מצאתי את עצמי כל הזמן חושבת – סיון, במה הראש שלך היה עסוק בתוך הבלגן הזה? בלפחד, לדאוג לנאור, לדאוג לעצמך? במחשבות על לברוח, להתחבא, להילחם? מה עשית? הרגשתי שאני עפה לכל מיני כיוונים, וצילמתי וצילמתי וצילמתי, דברים שבאותו רגע לא שמתי לב שהם היו שם בכלל. אספתי ערמות של בגדים ודיברתי אל סיון. אמרתי לה: תראי, כל הבגדים שלך זרוקים. וזו הרי סיון שלי, היפה, המטופחת, הנקייה".
ביתה של סיון נמצא בשכונת "דור צעיר", מרחק קילומטר וחצי מגבול עזה. המקום הזה היה גן עדן לצעירים: כאן הם חגגו אירועים משותפים, עשו יחד על האש, נהנו מהאווירה, עד ליום שבו הפך הקיבוץ לגיהנום. יותר מ־70 מתושבי כפר־עזה נרצחו בשבעה באוקטובר, 18 נחטפו, וחיילים רבים נפלו בקרבות מול המחבלים. בתוך הבית הזמן כאילו קפא. חבילות פסטה עומדות פתוחות על השיש הקטן, הרהיטים הפוכים ושבורים. על הקירות מציגה ענת את הודעות הוואטסאפ האחרונות ששלחו בני הזוג לפני הירצחם, ובחדר השינה שלהם הציבה עבודת וידאו־ארט.
בניגוד לבתים אחרים בכפר, שנאטמו מאז האירועים הקשים, היא התעקשה שהבית הזה יישאר פתוח, כדי שאנשים ייחשפו מקרוב לזוועה. "יש מי שאומרים שזו חדירה לפרטיות, ואני שואלת – האם יש יותר חדירה לפרטיות ממה שקרה כאן בשבעה באוקטובר? יש יותר חדירה לנשמה? אני לא שופטת את מי שנעל את ביתו, אבל אנחנו נוהגים אחרת. חשוב לנו שיראו את זה".
מי צריך אמצעים אלקטרוניים
שמעון אלקבץ פוגש אותי בכניסה לקיבוץ, שעדיין נחשב שטח צבאי סגור. בדרך לשכונת הצעירים אנחנו עוברים ליד בית הכנסת של כפר־עזה. "כשעברנו לכאן, די הופתעתי לראות שיש בית כנסת בקיבוץ", הוא מספר. "צירפו אותי לקבוצה שנקראת 'עשירי למניין', כל הזמן היינו עסוקים בלהשלים מניין. אני לא הייתי מתפלל אדוק, אבל הגעתי כל שבת שנייה, וגם במקרים אחרים נקראתי לדגל. אבי הינדי, שהיה סגן מפקד כיתת הכוננות כאן, קרא לנו בתורה בטעמי תימן. לצערי גם הוא נרצח".
שמעון: "עשו כאן מה שעשו ליהודים בתרפ"ט ומה שעשו בגרמניה הנאצית, אחד לאחד, רק שאנחנו ידענו שיש לנו מדינה ויש צבא ויש דגל. ובאותה שבת כל זה לא היה. זה משהו שכל אחד מאיתנו יצטרך לקחת איתו"
אנחנו פוסעים במדשאה ירוקה שמשמרת משהו מהחיים היפים והרגועים ששררו כאן עד לפני זמן לא רב. "ביום כיפור הדשא הזה היה מלא. כולם לבשו לבן והקשיבו לשופר. שבוע וחצי אחר כך הרחבה כאן הייתה מלאה גופות של חברי כיתת הכוננות". הוא מצביע אל הנשקייה: "הם הגיעו לפה לקחת את כלי הנשק שלהם, והמחבלים ידעו שהם יבואו, ופשוט ארבו להם ורצחו אותם. הם פגעו גם בכוחות מיוחדים שנכנסו לקיבוץ, חיילים מדובדבן ומסיירת מטכ"ל. היה למחבלים כל הזמן שבעולם, וזה פשוט לא נתפס. כשאתה נמצא במדינת אויב או בשדה קרב, אתה דרוך, אתה ערני, אתה עם הנשק כל הזמן. אבל אנחנו היינו בבית".
כמה פעמים בשבוע נוסעים בני הזוג אלקבץ מביתם הזמני בראש־העין לכפר־עזה, ומובילים בקיבוץ משלחות שבאות לחזות בזוועות. גם בבוקר שבו אנחנו נפגשים, מבקרות במקום כמה קבוצות – קציני צה"ל, עובדי מדינה, אנשי תקשורת, משלחת הזדהות מארצות הברית ועוד. "מצד אחד חשוב להביא את הסיפור, לתאר את מעשי הגבורה – והיו פה מעשי גבורה מטורפים של לוחמים, אזרחים ושוטרים", אומר שמעון לכמה אנשי צבא. "עכשיו הילדים שלנו נלחמים ברצועה והחטופים שלנו שם, אז זה לא הזמן לדבר. את כל מה שיש לי לומר, אגיד כשהילדים יחזרו משם. אבל אפשר לומר כבר עכשיו שבשבעה באוקטובר לא הייתה לנו מדינה ולא היה לנו צבא.
"במאורעות תרפ"ט, בשבת השחורה של יהודי חברון, רצחו שם ילדים, אנסו ורצחו נשים, שרפו בתים וכרתו איברים. היו שם בסך הכול שני פרשים בריטים, והם עמדו וגיחכו. רק כשהפורעים הערבים התקרבו אליהם, הם התחילו לירות – כדי להגן על עצמם, לא על היהודים. בשבעה באוקטובר עשו כאן מה שעשו ליהודים בתרפ"ט ומה שעשו בגרמניה הנאצית, אחד לאחד, רק שאנחנו ידענו שיש לנו מדינה ויש צבא ויש דגל. ובאותה שבת כל זה לא היה. זה משהו שכל אחד מאיתנו יצטרך לקחת איתו".
הוא בן 57, וכך גם ענת. נולד וגדל בבאר־שבע, את הקריירה העיתונאית שלו התחיל כבר בגיל 13, ככתב "מעריב לנוער". לאחר שירותו הצבאי עבד בעיתון "חדשות" ושימש שם ככתב לענייני משפט ומשטרה. בהמשך עבר לתחום הרדיו – הוא היה הכתב של גלי צה"ל בדרום וברצועת עזה, ניהל את "קול ישראל", "רדיו דרום" ו"רדיו תל־אביב", ומ־2017 עד 2021 כיהן כמפקד גלי צה"ל.
את ענת, אף היא ילידת באר־שבע, הכיר בגיל 16, במגמת צילום בתיכון. זו הייתה כיתה קטנה, "עם מורים מיוחדים ותלמידים מיוחדים", ושם ניצתה האהבה. "שמעון התחיל איתי ואני מיד ידעתי שזה זה", היא מספרת. "היו לו שפם ותלתלים עד לכתפיים, כמו לדודים שלי, וכנראה זה חיבר אותי אליו". הם התחתנו חודשיים אחרי תום שירותו הצבאי של שמעון. תחילה גרו בבאר־שבע, ובהמשך נדדו לירושלים ולתל־אביב בעקבות תפקידיו בעולם התקשורת.
ענת: "יש מי שאומרים שהמיצג הזה הוא חדירה לפרטיות, ואני שואלת – האם יש יותר חדירה לפרטיות ממה שקרה כאן בשבעה באוקטובר? יש יותר חדירה לנשמה? אני לא שופטת את מי שנעל את ביתו, אבל אנחנו נוהגים אחרת. חשוב לנו שיראו את זה"
ענת עבדה בהוראה, ובהמשך התמקצעה בפסיכותרפיה ובטיפול באמצעות אמנות. כשהמשפחה גדלה הם עברו ליבנה, ומשם הלב משך לאשדוד. הם מצאו בעיר פנטהאוז עם נוף משגע. "ראינו כל כך טוב את הדרום ואת עזה, שלפעמים חיילים היו עולים על גג הבניין שלנו לתצפית".
עשרים שנה הם גרו באשדוד. לפני כחמש שנים, כששניים מארבעת ילדיהם כבר פרחו מהקן, התחילו בני הזוג אלקבץ להרגיש שהבית גדול עליהם, והחליטו שהגיע הזמן לשינוי. "רצינו מקום שאפשר לשמוע בו את ציוץ הציפורים", מספרת ענת. "בכפר־עזה מצאנו קהילה שיכולה להתאים לנו, קהילה שיש בה חשיבות למרכיב החברתי. אהבנו את האווירה הקיבוצית, והתרגשנו מהרעיון של לגור בעוטף". הדבר הכי חשוב מבחינתם לפני ההחלטה על המעבר, היה ששתי בנותיהם הבוגרות, נעה וסיון, יעברו איתם. "הן מיד אמרו כן. היה פה משהו קסום".
מכל הקיבוצים באזור, למה דווקא כפר־עזה?
"משהו בפשטות של המקום דיבר אלינו. מצד אחד זה ממש לא יישוב שנמצא בשלב ראשוני, אלא קיבוץ מצליח שיש לו הכנסות טובות והוא עומד בזכות עצמו. מצד שני, היה כאן מה לעשות, אפילו ברמת העיצוב של הבתים והחצרות".
כשביקשו לשכור דירה, מי שהובילה אותם בין שבילי הקיבוץ הייתה הגר ברודץ' – שלימים נחטפה לעזה עם שלושת ילדיה ועם בת השכנים, אביגיל עידן; כל החמישה שוחררו במסגרת עסקת החטופים. "השתרכנו אחרי הגר בשבילים, והיא הובילה אותנו לבית קטן", נזכרת ענת. "בדרך, כדי שלא נפתח ציפיות, היא אמרה לנו: אני מניחה שלא תרצו את הבית הזה, אבל כרגע זה מה שיש לי להציע לכם". אלא שנפש האמנית של ענת הצליחה לראות את הפוטנציאל הטמון בבית הקטן ב"שכונת הסבתות". "להפתעתה, לקחנו את הבית. היו שם מרצפות ישנות ברמה שלא ראיתי גם אצל סבתא שלי. כיסיתי אותן, צבענו, קישטנו, הפכנו את המקום לצימר".
אחרי שהתבססו בכפר־עזה, הם בנו בית חדש בהרחבה, וכל אחת מהבנות קיבלה יחידה משלה בקיבוץ. גם בנם גיא החליט לעבור לקיבוץ עם אשתו ושני ילדיו. המשפחה התאהבה בשקט ובפסטורליה, ולא נתנה אפילו לסבבי הלחימה להפריע לה. "היה צבע אדום והיו התרעות והיו טילים, אבל אנחנו לא עזבנו את המקום גם בתקופות כאלה. כן היה לנו חשוב שגיא, נסטיה וילדיהם יצאו מהקיבוץ. אנחנו נשארנו פה תמיד".
באמת לא חששתם?
שמעון: "בחלומות הכי שחורים שלי לא חשבתי שיקרה דבר כזה. הייתי אחד הפרזנטורים הכי גדולים של העוטף בכלל ושל כפר־עזה בפרט. אני עדיין אוהב את המקום הזה, שנמצא במרחק של קילומטר וחצי משג'עייה, השכונה שמפלצות הנוח'בה הגיעו ממנה. כל מי ששאל אותי על זה בעבר, אמרתי לו שאין מה לדאוג – 'יש פה אוגדה שלמה ששומרת עלינו, לא צריך אפילו את האמצעים האלקטרוניים'. ובסוף התבדיתי. הייתה פה הירדמות של כולם. לי מותר היה להירדם בשמירה, אני אזרח. למי שנמצא במנהיגות הצבאית והמדינית, אסור".
ענת: "מכרו לנו אשליה, ואנחנו רצחנו את עצמנו לדעת. הקיבוץ הזה נוסד ב־1951, ולכל אורך השנים שעברו מאז היה כאן הרוג אחד, ג'ימי קדושים, שב־2008 לא הספיק להיכנס למרחב מוגן בזמן אזעקת צבע אדום. אז למה שלא נאמין שהכול בטוח והכול טוב? זה לא התפקיד שלנו, לחשוב על דבר כזה. הדרג של מקבלי ההחלטות ישן עמוק מדי".
שמעון: "כשהפריעו להם בשתיים בלילה, הם אמרו 'נדבר בבוקר'. אז נכון, אפשר להגיד שכולנו חכמים לאחר מעשה, אבל להיות חכם זה התפקיד שלהם, לא שלנו".
הדרך הנכונה להיפרד
כמו שמעון וענת, גם סיון ונאור הכירו עוד בתיכון. הם ניהלו זוגיות יציבה ואוהבת במשך שבע שנים, וכבר דיברו על חתונה. סיון הייתה סטודנטית למדעי המחשב, נאור עסק במכירות. "הייתה ילדה טובה, אפילו עד כדי להרגיז", מספר אביה. "היא הייתה טובה מדי לעולם הזה. הייתה מקלילה דברים. בכל סיטואציה שעוררה ויכוח, היא תמיד הייתה זו שאומרת – 'טוב, בואו נתקדם'. היא גם תמיד חשבה עלינו ועזרה לנו. הייתה צנועה מאוד בדרישות שלה. ילדה יפה כל כך, שמעולם לא עשתה שום עניין מהיופי שלה".
ביום שישי, שישה באוקטובר, חגגו בני הזוג אלקבץ את יום נישואיהם ה־36. הם ערכו ארוחה משפחתית, ובערב חזר הבן נדב לביתו במבשרת־ציון, ושאר בני המשפחה התפזרו לבתיהם בקיבוץ.בשעה 6:29 התעוררו לתוך הסיוט. "בשנייה הראשונה חשבתי שאלה רעמים, אבל הטלפון של שמעון התחיל לצלצל ולהתריע בצורה משוגעת על צבע אדום בהמון מקומות", מספרת ענת. "אחותי, שעובדת בסורוקה, העבירה אחרי עשרים דקות הודעה שמדובר באר"ן – אירוע רב נפגעים. בהמשך קיבלנו הודעה על הירצחו של אופיר ליבשטיין, ראש המועצה, ואחר כך הגיע הסרטון שמראה את המחבלים נוסעים בשדרות. הכול קרה מהר מאוד, וכל הזמן היינו בקשר בוואטסאפ עם הילדים".
כשהתברר שהקיבוץ נתון תחת מתקפה, יצאו גיא ונסטיה מביתם וחצו את השביל לבית השכן, שהחזיק נשק והממ"ד שלו היה בטיחותי יותר. הם שהו שם עם בתם; בנם הבכור היה אצל סבתו באשדוד. נעה אלקבץ שהתה בביתה יחד עם הכלבה שלה צ'יל. גם לשם הגיעו מחבלים, אך באורח נס יצאו כלעומת שבאו. "הן היו שתיהן אלופות, שמרו על שקט. נעה החזיקה את הידית של הממ"ד, היא גילתה הרבה אומץ ותושייה באותו יום".
סיון הייתה ספונה בממ"ד עם נאור, בביתם בשכונת הדור הצעיר. ההודעות שלה מאותו יום מביעות אהבה להוריה ודאגה לשלומם. בהודעה האחרונה היא מדווחת שמחבלים עומדים מעבר לחלון הבית. משעה 11:12 לא התקבל ממנה כל אות נוסף.
"נעה שאלה אותי: אמא, אם סיון ידעה שזה הסוף, למה היא לא נפרדה מאיתנו? הרי אנשים השאירו הודעות פרדה למשפחות שלהם", מספרת ענת. "עניתי שזו הייתה הדרך של סיון להיפרד מאיתנו. היא דאגה לנו ויידעה שיש מחבלים בחלון, אבל לא רצתה לכתוב שיורים לה על הבית".
עד היום לא יודעים בני המשפחה מה בדיוק התחולל בבית של סיון ונאור בשעות האחרונות לחייהם. "אני מקווה שהם לא חוו את כל התופת, ושהנשמה יצאה מהם ברגע שזה קרה, והם לא היו צריכים לעבור את כל רגעי האימה והסבל והלחימה והדם", אומר שמעון. "כי סיון הייתה ילדה עדינה, שכל טיפה של דם הלחיצה אותה. היא התקבלה ללימודי סיעוד, אבל בגלל זה היא בחרה לא ללכת לשם".
שמעון: "נדב עבר על עשרות סרטונים, אם לא מאות, כדי לנסות לזהות את סיון ונאור בתמונות. הוא אפילו הראה לי תמונה של חטופה שבאמת הזכירה את סיון, אבל אני לא רציתי לפתח יותר מדי אשליות". ענת ניצלה את הימים לעשייה, הכינה אלבומי תמונות של סיון. "כשאנשים הגיעו לשבעה, היא הייתה מוכנה"
נדב פתח מעין חמ"ל כבר משעות הבוקר המוקדמות, במטרה להציל את משפחתו. הוא הצטרף לקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ וסייע בהכוונת הכוחות על בסיס ההיכרות שלו עם המקום. "הוא אמר לי: אבא, הייתי בטוח שעד מוצאי שבת אין משפחה, אתם לא קיימים", מספר שמעון.
בני המשפחה חולצו בלילה שבין שבת לראשון. ענת סירבה בתחילה להתפנות: "לא רציתי לעזוב בלי לדעת מה קרה לסיון ולנאור. בסוף שכנעו אותי לצאת, אמרו לי שאנחנו מפריעים לצבא". היא מספרת על געגוע קטן, לצד הגעגוע הענק לסיון. "אין לנו בית להתאבל בו, שזה קושי בפני עצמו. אין מקום שבו ניזכר איך רק יום לפני כן חתכתי סלט אחד, וסיון לידי חתכה סלט אחר".
ביום שישי, שישה ימים לאחר הטבח בקיבוץ, קיבלה המשפחה הודעה על זיהוי גופתה של סיון. היא נקברה באותו יום, ונאור נקבר ביום ראשון.
הייתה לכם בימים הראשונים תקווה שאולי הם חיים, חטופים?
שמעון: "נדב עבר על עשרות סרטונים, אם לא מאות, והתחבר לקבוצות טלגרם של פלסטינים כדי לנסות לזהות אותם. הוא אפילו הראה לי תמונה של חטופה שבאמת הזכירה את סיון, אבל אני לא רציתי לפתח יותר מדי אשליות, וחיכיתי להודעה רשמית". ענת ניצלה את הימים לעשייה, הכינה אלבומי תמונות של סיון. "כשאנשים הגיעו לשבעה, היא הייתה מוכנה", אומר שמעון ונאנח.
ארבעה בתים של בני המשפחה היו בכפר־עזה. יש נחמה כלשהי בכך שהפחד הגדול של נדב לא התממש?
"את שואלת אם היה יכול להיות קשה וטרגי עוד יותר? ברור שכן. הרי פה בקיבוץ היו משפחות שלמות שפשוט נמחקו. האם אני מוצא בזה נחמה? קשה לי להגיד את זה עכשיו. אני מפחד לחשוב על כך שיכול היה להיות גרוע יותר. אני מתמקד כרגע במה שגרוע, וזה הגרוע ביותר שלי – לאבד את הילדה שלי, ואת נאור שהיה כמו הבן שלי".
ענת: "לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף להיות עם סיון ונאור. אבל אנחנו לא בוחרים. עוד לפני כל הסיפור הזה הייתי חושבת לעצמי – אם יקרה משהו לילדים שלי, אני אמות. והנה קרה, ואני לא מתה".
שמעון: "קצין שהיה כאן חיבק אותי ואמר: 'אתה יודע שאתה חזק'. אמרתי לו, 'אני לא חזק, אני מפורק'. אני מפורק לרסיסים, ואני בוכה הרבה. הבור הזה לעולם יהיה, וצריך ללמוד לחיות איתו".
@radiodarom97 שמעון אלקבץ, מנכ"ל רדיו דרום לשעבר ומפקד גלי צה"ל היוצא בראיון לתוכנית "בחצי היורם" עם יורם סוויסה: "לא יהיה חמאס יותר בעזה ואם יהיה אז זה סופה של המדינה היהודית" @yoram swis #westandwithisrael #ישראל ♬ צליל מקורי – רדיו דרום
ארוחת ערב עם אלוף
המבקרים בביתם של סיון ונאור מצטמררים מכל רובד של המראות הניבטים סביבם. מזיכרון הזוג הצעיר שהיה ואיננו, מהחפצים היומיומיים שנותרו במקומם, מהתמונות והסרטונים שצילמה האם בביקורה הראשון במקום אחרי הטבח – חלקם מראים אותה מדברת אל סיון מבלי משים – וכמובן מחורי הכדורים ורסיסי הרימונים שניקבו את הקירות, הרצפה והתקרה. "השפה העברית עוד לא המציאה מילה לתאר את הטבח הזה, את מה שקרה כאן", אומר שמעון. "אין מילה גם למחדל ולפשלה בגודל כזה".
ענת: "אנשי צבא בכירים, שממלאים תפקידים בעלי אחריות – אסור שילכו לפוליטיקה. לא מספיקה תקופת צינון, לא שנה או שנתיים וגם לא עשרים. אסור, נקודה. כי עוד כשהם בתפקיד וצריכים לשמור על הילדים שלנו, העיניים שלהם נשואות לפוליטיקה, והם לא עושים את העבודה הצבאית הנדרשת מהם"
הם מפרידים בין ההערכה הרבה שהם רוחשים ללוחמים בשטח, ובין הביקורת על מקבלי ההחלטות. "אני לא מבינה פוליטיקה ולא מבינה צבא", אומרת ענת, "אבל אני חושבת שאנשי צבא בכירים, שממלאים תפקידים בעלי אחריות – אסור שילכו לפוליטיקה. לא מספיקה תקופת צינון, לא שנה או שנתיים וגם לא עשרים. אסור, נקודה. כי עוד כשהם בתפקיד וצריכים לשמור על הילדים שלנו, העיניים שלהם נשואות לפוליטיקה, והם לא עושים את העבודה הצבאית הנדרשת מהם".
בשבעה פקדו את ביתם עשרות אנשי תקשורת בכירים, עמיתיו של שמעון מכל שלבי הקריירה. גם הוא והם, אומר האב הכאוב, יידרשו ל"חשבון נפש נוקב, יותר ממה שעשו הכתבים אחרי מלחמת יום כיפור. ב־73' העיתונאים רצו לדווח על הסכנות, והצנזורה פסלה להם את הדיווחים, עכשיו אפילו לא הייתה פסילה, כי לא היו דיווחים. הייתה פה הירדמות של המערכת, ובכלל זה גם התקשורת".
הוא תוקף גם את תופעת הכתבים הצבאיים שהופכים לחברים של מושאי הסיקור שלהם. "אתה לא יכול להיות מוזמן עם אשתך לארוחת ערב עם האלוף ואשתו, ואחר כך לכתוב עליו משהו שלילי, או לשאול אותו שאלות קשות. בכלל, אנשים התחילו לפחד מכתיבת ביקורת. לא צריך לפחד מביקורת, כל עוד היא עניינית. צריך להחזיר את המושגים שהיו מקודשים מימי התלמוד – שאלת שאלות, הטלת ספק, איפכא מסתברא. היה פה עיוורון של כולנו, ואנחנו נצטרך לעשות הפקת לקחים גדולה מאוד כדי שהשבת השחורה הזאת לא תחזור".
מה היית רוצה לומר למנהיגים?
"אני חושב שצריך לאפשר לחיילים שלנו להילחם את המלחמה הכי צודקת שהייתה לנו פה אי פעם. אני מאמין שבדרג הצבאי, כל מי שצריך להניח את המפתחות יעשה זאת. לגבי הדרג המדיני והפוליטי, בסופו של דבר העם יחליט. זו מדינה דמוקרטית. אבל מה שהיה לא יהיה, החיים שלפני שבעה באוקטובר הם לא החיים שאחרי. אנחנו לא אותה מדינה, לא אותה חברה, לא אותם אנשים. פשוט לא".
תחזרו הביתה לכפר־עזה?
שמעון: "אני לא יודע. מוקדם מדי לחשוב על זה".
ענת: "זה תלוי בשאלה איך הסיפור הזה יסתיים. אני חושבת שהעוטף יהיה האזור הכי בטוח במדינה. שמעון צוחק כשאני אומרת את זה, אבל אני רוצה להאמין שכך באמת יקרה. אם לא נעשה את מה שצריך לעשות כאן, לא יהיה ביטחון גם לאמא בתל־אביב. חמאס רוצים להרוג אותנו, והתפקיד שלנו הוא להיות ביחד. כי כשאנחנו לא ביחד, אנחנו חלשים".
שמעון: "זה הלקח שצריך ללמוד וללמד: אם הם היו פה, הם יכולים להיות בבאר־שבע ובתל־אביב ובהרצליה. הם לא יעשו את זה רק אם הם יבינו שיש כוח מגן, ושאנחנו לא משחקים את המשחק שלהם. כדי שנוכל להמשיך להיות פה, ושהילדות והילדים שלנו יחיו פה, צריך לעשות את מה שישראל עושה עכשיו – למגר את הרוע. אנשים אומרים לי 'איך אפשר לחסל את חמאס, חמאס זה רעיון'. אז אני אומר: נכון, כשחמאס ימוגרו, גם אם הרעיון יישאר, לא יהיה מי שיישם אותו. כמו שקיימות היום בעולם תנועות ניאו־נאציות קטנות, אבל הן לא מיישמות את הרעיונות שלהן.
"צריך לבנות כאן מחדש. כפר־עזה הוא קיבוץ חזק, אבל היום הוא מפורק. צריך גם לזכור שאין כאן עניין של דעה כזו או אחרת. זה טבח שמכוון כלפי כל יהודי. בשבעה באוקטובר הראינו לכל העולם שאנחנו יודעים למות יחד, עכשיו אנחנו צריכים להראות שאנחנו יודעים גם לחיות יחד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
