"דיברתי עם אבא שלי, ולפתע השיחה נותקה. אחרי כדקה וחצי הוא חזר אליי ואמר 'יש מחבלים בקיבוץ'. אמרתי לו שינסה להחזיק את הדלת של הממ"ד. בדיעבד התברר ששעה קודם לכן, בשיחה עם המשפחה, אבא אמר שהוא לא מצליח לסגור את הדלת. השיחה האחרונה שלי איתו הייתה ב־9:26, ואחר כך לא הצלחנו לדבר איתו יותר. בכל פעם שהתקשרנו, קיבלנו הודעה מוקלטת: המנוי אינו יכול לקבל את שיחתכם כרגע", משחזר בעז זלמנוביץ את הבוקר הנורא של שבעה באוקטובר.
כוחות צה"ל שהגיעו לקיבוץ ניר־עוז סרקו כל פינה, אך האב, אריה זלמנוביץ, לא אותר. "אמרו לי: 'אבא שלך לא פה, הרבה אנשים לא פה'. לא ידעו אם הוא חטוף או זרוק איפשהו. רק כשבועיים וחצי לאחר מכן נודע לנו שאבא חטוף: הגיעה תמונה שבה רואים אותו על אופנוע עם מחבלים. הראש שלו חבוש; בדיעבד אנחנו יודעים שהכו אותו במקל. אתה מסתכל על התמונה, וברגע הראשון אתה לא בטוח שזה באמת הוא – הרי היו עוד מבוגרים שנחטפו. אבל ידענו שיש לו חולצה כזו, וגם המגבת שנראתה בתמונה היא מהבית". סרטון שפרסם חמאס ב־17 בנובמבר כיבה את שביבי התקווה של משפחת זלמנוביץ: כמה תמונות מתוכו מוכיחות שהאב אינו עוד בין החיים.
אל"מ במיל' בעז זלמנוביץ, כמעט בן 58, נולד וגדל בקיבוץ ניר־עוז והתגורר בו עד שנות התשעים. הוא נשוי לאורה ואב לשני בנים ובת. את הקריירה הצבאית שלו החל בסיירת גבעתי, פיקד עליה בשנים 93'־95', ועשור לאחר מכן עמד בראש ענף תורת לחימה במקחצ"ר (מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי). מ־2007 עד קיץ 2013 שימש כראש ענף תורת לחימה בסיסית בחטיבת תוה"ד (תורה והדרכה) באגף המבצעים, ובמקביל היה ראש מטה החטיבה הצפונית בגזרת עזה. לאחר שחרורו, בראשית 2014, המשיך בתפקידו בחטיבה הצפונית כאיש מילואים. בשנים האחרונות הוא חוקר ועורך של מחקרים וספרים במחלקה להיסטוריה של צה"ל. מאז ראשית 2022 התמקד בלקחי מלחמת יום הכיפורים, ואפילו הספיק להרצות על המלחמה לוותיקי הקיבוץ, בחדר התרבות לבני הגיל השלישי. אבל שום דבר מהחומרים שקרא שם לא הכין אותו למחדל הגדול הבא – מתקפת הפתע של חמאס על עשרות בסיסים ויישובים בדרום, ובהם ניר־עוז, שספג את אחת המכות הקשות ביותר. רבע מתושבי הקיבוץ נחטפו או נרצחו, ובהם כאמור אריה זלמנוביץ בן ה־85, והאחים אריאל וכפיר ביבס – ילד בן 4 ותינוק בן 11 חודשים.
"היה לנו ברור שאבא יתקשה לשרוד בשבי. הוא החזיק מעמד ארבעים יום פחות או יותר, ועבר סבל נוראי. אנחנו יודעים זאת בדיעבד מאנשים שחזרו מהשבי וסיפרו לנו. הנחמה שלנו היא שהוא לא היה לבד, אלא עם אנשים מהקיבוץ שהוא הכיר"
בימים אלה חוזר בעז זלמנוביץ בהדרגה לעבודתו ולמחקריו במסגרת המחלקה להיסטוריה, והפעם הוא גם משתתף בליקוט שיטתי של חומרים על שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. "אנחנו אוספים מידע ורושמים. התפקיד שלנו הוא לא לעשות תחקיר", הוא מדגיש, "אבל מהבנת המקרה הספציפי של ניר־עוז, ברור שהיה פה כישלון קולוסאלי. המערכת קרסה, אי אפשר להסתיר את זה. היה כאן אירוע שתוכנן במשך זמן רב ובקפידה, כולל הונאה אסטרטגית. ברגע האמת מחבלי חמאס הלכו על מערכות התצפית, על מרכזי הפיקוד והשליטה. לא סתם הם רצו אל בסיס אוגדת עזה ואל המחנות האחרים. הם פירקו את המערכת בצורה יסודית.
"גם בשבעה באוקטובר, לא בדיוק קלטתי בהתחלה מה קורה", הוא מודה. "אולי זה משום שאני מתגורר בחיפה הרחוקה משם, ואולי מפני שהתקשורת שלי הייתה עם אבא שלי, ולו לא היה ברור מה קורה. כשפינו את אנשי הקיבוץ, נסעתי לאילת והסתכלתי על הפרצופים כשהם הגיעו למלון. אני מחפש את ההוא – איננו. ההוא – איננו".
כחוקר של עימותים צבאיים, איך אתה מסביר את ההצלחה של חמאס?
"אם נעשה השוואה ל־73', שאזלי (סעד א־שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים – מ"פ) כותב בספרו כיצד המצרים תכננו, התאמנו והצטיידו, ומוסיף משפט בסגנון: 'לא האמנו שהאויב ישתף פעולה בצורה טובה כל כך'. אני חושב שקרה לחמאס אותו הדבר".
אתה כועס על צה"ל?
"אני צה"ל, ואני מאוכזב מעצמנו. במשך 13 שנה, עד לפני שלוש שנים, הייתי ראש המטה של החטיבה הצפונית בעזה, וגם אני לא דמיינתי שיקרה דבר כזה. מאז שפרשתי מהתפקיד אני מנותק אומנם, ויכול להיות שהשתנו דברים. אני לא יודע מה היו התוכניות והערכות המצב בתקופה האחרונה, אבל גם בזמני יחיא סנוואר היה בתמונה, והיה לנו מבצע צוק איתן כנקודת הסתכלות על סבבי לחימה בתוספת אפשרות לחדירות פה ושם. אשתי כל הזמן אומרת לי – מה אתם חוקרים? אתם ממילא לא מפיקים לקחים".
האויב כבר במקום אחר
אמו של זלמנוביץ נפטרה כבר בשנות התשעים. אביו אריה, "זלמן" כפי שכונה בפי כול, היה חקלאי כל ימי חייו וגידל חיטה. "איש מרשים שלא ידע שהוא כזה", מתאר אותו בנו. "הוא לא היה איש רוח, אלא איש עבודה. עבד בחקלאות מגיל עשרים, כשהם באו להיאחזות הנח"ל, והמשיך גם אחרי שהוציאו אותו לפנסיה, בגיל שבעים פלוס. תקופה מסוימת הוא היה מדריך גידולי פלחה בנגב. בשנים האחרונות היה לו צבר של בעיות רפואיות שגרמו לו חולשה ועייפות, אבל הוא המשיך לתפקד והיה עצמאי".
הוא לא שוכח את הרגע שבו גילה כי ברשת מסתובב סרט המראה את אביו בשבי חמאס. "אנשים פתאום כתבו לי, שאלו אם ראיתי אל־ג'זירה, ולא הסבירו למה. בסביבות שש בערב קיבלתי תגובה בפייסבוק מאיזה 'מוהנד' שהעלה תמונה שמראה את אבא שלי מת. אחר כך הגיע הסרטון, וצפיתי בו כמה פעמים. בתחילת הסרטון חמאס מודיע שאבא שלי מת מהתקף חרדה כתוצאה מההפצצות של צה"ל. סוג של פרופוגנדה. כמה רופאים צפו בסרטון – בהם רופא רשמי מטעם מנהלת החטופים והנעדרים, ורופאים שהם חברים שלי – ועל סמך מה שראו שם, הם אמרו לי שהוא מת".
איך אתה הרגשת כשצפית בתיעוד הזה?
"הלם טוטאלי, אבל היה לנו ברור שאבא יתקשה לשרוד בשבי. הוא החזיק מעמד ארבעים יום פחות או יותר, ועבר סבל נוראי. אנחנו יודעים זאת בדיעבד מאנשים שחזרו מהשבי וסיפרו לנו. הם שהו במבנה רפואי, ולפי התיאורים נעשו ניסיונות לטפל בו, אבל אבא שלי היה צריך לקחת תרופות מסוימות בקביעות, והיה צריך לקבל אוכל דל־חלבון ולא מתובל.
"בשלב מסוים לקחו אותו לחדר אחר, והוא הלך על רגליו, אבל מישהי שחזרה מהשבי סיפרה שראתה אותו אחר כך מת. אחרת סיפרה שהמחבלים אמרו לה שהוא מת. אני חושב על הסבל שהוא עבר שם מבחינה גופנית ונפשית. הנחמה שלנו היא שהוא לא היה לבד, אלא עם אנשים מהקיבוץ שהוא הכיר".
פעלת מול נציגי הצלב האדום כדי שיעבירו לאביך את התרופות שנדרשו לו, וכמו במקרים אחרים, הם נמנעו מלעשות זאת. יש איזשהו הסבר להתנהלות הארגון הזה, שאמור לסייע לחולים ולפצועים באשר הם?
"אני לא בא לגונן על הצלב האדום, אבל הוא יכול לפעול רק היכן שנותנים לו לפעול. מצד שני, הוא צריך להיות יותר פרואקטיבי, כמובן. הארגון פישל, וברור שהוא לא בעדנו".
בוא נחזור למתקפה של שבעה באוקטובר. צה"ל נתפס לא מוכן, ולקח לו זמן רב להגיב. לאן נעלם המושג של "כוננות עם שחר"?
"כוננות עם שחר קיימת – היא כנראה לא ברמה שאני הכרתי כחייל, אבל לא חקרתי את זה לעומק. בחלק מהמקומות החיילים על הכלים, בחלק מהמקומות הם ערים לפחות, אבל אפשר לראות שכאן זה לא קרה. כמות הכוחות בגזרה הייתה מדוללת, וחמאס ידע את זה. זה קרה בגלל סבב יציאה הביתה, ואולי הסיטו כוחות למקומות אחרים. במספרים שיש שם, אין ספק שכל פלוגה שמזיזים היא משמעותית והייתה יכולה להשפיע נקודתית. מה שקרה זה שבשום שלב צה"ל לא הצליח לדמיין תרחישים כאלה. גם ב־5 באוקטובר 73' היה לאמ"ן מסמך '43 נקודות', מתוכן 37 דיברו על מלחמה. ראו את זה, ועדיין לא היו מסוגלים לדמיין שדבר כזה עומד לקרות. כך גם הפעם".
היוהרה חזרה? הקונספציה?
"יוהרה היא מילה של עיתונאים. אני מתכוון לחוסר יכולת לדמיין שהצד השני יעשה דבר כזה".
אפילו, חוסר יכולת לדמיין אותו כצבא לוחם.
"את המצרים ב־73' כן דמיינו כצבא לוחם, אבל במקרה של חמאס לא דמיינו שהם מסוגלים לעשות את מה שעשו. אני לא בקי בפרטים של השיחות הביטחוניות שהיו לפני שבעה באוקטובר, או בשיחות שנטען שהתקיימו בליל שבת. לא חקרתי את זה".
"בלוחמה בשטח בנוי אתה צריך מש"קים מיומנים. אם רוצים למשל לכבוש בית, יש להציב כוח לחיפוי, ובשביל הפיצול הזה אתה צריך מש"קים שיודעים לתפעל את האנשים בצורה נכונה ולפקד עליהם. אם אתה תלוי רק בקצין שמפקד על הכוח כולו, התוצאה היא צמצום השטח של הלחימה"
קצת מפתיע לשמוע שלא חקרת את האירועים האלה. אולי הקרבה האישית והכאב גורמים לך להירתע מלדעת יותר מדי?
"אני לא חשוף לכלל החומרים, אני מתעסק במה שקרה ביישובים ברמה הטקטית. כאמור, הכוחות בגזרה היו מדוללים, אך כנראה ברמה של הרמטכ"ל, מפקד האוגדה ומפקדי החטיבות, כן הרגישו שמשהו קורה. הם לא דמיינו שזה יקרה כבר ב־6:29 בבוקר, אלא חשבו שתהיה אולי תחילתה של התארגנות. זה מעלה שאלות שיצטרכו לשאול, לגבי מה ידע המודיעין".
הוא מספר על כנס שנערך במטכ"ל בספטמבר האחרון, בהובלתה של המחלקה להיסטוריה, בנושא של לקחי מלחמת יום הכיפורים. "בכוונה לא הבאנו לשם אף אחד מגיבורי המלחמה ההיא, כדי שזה לא יהיה אירוע נוסטלגי ויתחילו לריב עם קהלני אם הוא איגף מימין או משמאל. הגבורה שלהם חשובה, אבל היא לא הייתה רלוונטית לכנס הזה. עלו שם כל הסוגיות האלה. אנחנו הבאנו את הבסיס ההיסטורי, ולאחר מכן המפקדים דיברו והסבירו מה קורה כיום ומה צריך להיות בעתיד. דיברו שם על השאלה האם אנחנו יודעים מה הצד השני עושה. האם אנחנו מבינים מה הוא חושב. העלו את האפשרות שאנחנו חושבים דבר מסוים, והאויב שלנו כבר נמצא במקום אחר. לא דיברו על מודיעין קונקרטי שקיים, אלא על דפוס החשיבה הדרוש, ועל כך שאנחנו מתכוננים למלחמה אחת והאויב שלנו בונה מלחמה אחרת. וזה מה שקרה".
מפלצת שאי אפשר להאכיל
בקהיליית חוקרי ההיסטוריה הצבאית, זלמנוביץ ידוע כאנציקלופדיה מהלכת של מלחמות בארץ ובעולם. אם רוצים לרדת לעומקו של נושא בתחום הזה, הוא הראשון שכדאי לפנות אליו ולבקש המלצות ביבליוגרפיות. זלמנוביץ מתחזק גם בלוג שנון על מלחמות ועל ספרי מלחמות, והמאמרים הקצרים שהוא מפרסם שם גדושים ידע ומסונפים ללינקים לקריאה נוספת, ועם זאת כתובים בגובה העיניים. כל מאמר, אגב, מסתיים בשיר.
בבלוג הוא נוהג גם להשיא עצות לקצין בכיר זה או אחר, תחת הכותרת "עצות שהוא לא באמת צריך ממני". כשמפקדו מימי גבעתי, יואל סטריק, נכנס לתפקיד מפקד זרוע היבשה, תרם לו זלמנוביץ עצה מרכזית שזוכה כעת לעדנה במערכה: "תתעסק בכוחות הקטנים, החשובים, אלה העושים את לחימת היבשה – בכיתת החי"ר, במחלקת ההנדסה, בצוות הטנק, באנשי הסוללה הארטילרית ומקביליהם", כך כתב בשנת 2019. "המבנה והארגון והאמל"ח זה חשוב, אבל גם ככה אנחנו בעליונות טכנולוגית עצומה, והבעיה היא השימוש של האויבים בטכנולוגיה זמינה וישנה".
לפני כשבועיים פרסם מאמר שכותרתו "מחשבות שאיש לא צריך ממני על בניין הכוח", ובו דיבר על חשיבותו של התמרון הקרקעי ועל השינויים הדרושים בצה"ל ביום שאחרי חרבות ברזל. "ההנחה הייתה שלא נצטרך תמרון במסה כזאת", הוא אומר לנו. "חשבנו שאפשר לפתור את הבעיות במבצעי 'אש מנגד' או מהאוויר, אף ששוב ושוב ראינו שזה נכשל. חשבנו שאנחנו לא צריכים תמרון, ושאם נעשה מהלך כזה, הוא יהיה מינורי. גם כשיצאנו לבסוף לתמרון, לא היינו משוכנעים שאנחנו מסוגלים. היום אנחנו כבר יודעים שצריך לנוע בשטח, לתמרן. וכשאתה נע בשטח בנוי כה צפוף, אחד הצפופים בעולם, והשטח הזה גם מוכן למלחמה – אתה זקוק למסה של כוחות שיילחמו בפועל, שינועו ויפעילו אש, ואתה זקוק לזמן".
"בכנס שעסק במלחמת יום הכיפורים עלתה השאלה אם את המלחמות של היום אנחנו יכולים להכריע בלי המילואים – ואני חושב שהדילמה בעניין הזה נפתרה. כיום אנחנו רואים שגם יחידות שתוכננו להיות קו שני או שלישי נלחמות בתוך עזה, ויחידות שבכל מקרה היו בחוד, לפעמים הרמה שלהן טובה יותר משל הסדירים"
"זו נדרשת להיות מסה מאוזנת מבחינת פונקציות התפקוד שלה (תמרון, אש, פיקוד ושליטה, לוגיסטיקה וכו')", כך כתב במאמר. "חזרנו ולמדנו שמסה וזמן דורשים משאבים רבים – אמל"ח, תחמושת וכוח אדם. גם למדנו מחדש שקצב התמרון נקבע על ידי קצב המשאב שנמצא במחסור – בין אם אלו חימושים, דחפורי D9, טנקים או כוח אדם מתאים. אלה שיקולים מכריעים בבניין הכוח".
לאורך השנים כבר יצא זלמנוביץ כמה פעמים נגד החלטות של צה"ל לסגור חטיבות שריון בנימוק שאין צורך בהן. "צה"ל צריך כמות גדולה של טנקים", הוא אומר כיום. "בזמן המלחמה הנוכחית הקימו גדוד מילואים חדש בשם 'עוף החול', שהתבסס על לוחמים ותיקים שהתנדבו ועל טנקים ישנים, מרכבה סימן שלוש. לסגור זה קל, אבל להקים לוקח זמן, ולכן את הסגירה צריך לעשות מתוך מחשבה. גם החימוש המדויק לא יכול להחליף את החימוש הסטטיסטי (ירי על תא שטח מסוים, ולא לעבר מטרה ספציפית – מ"פ). צריך אש מדויקת כדי לפגוע במי שאתה רואה בעיניים, אבל במלחמה הזו את רוב האויב שלך אתה לא רואה, ואתה חייב אש סטטיסטית. ככה זה בשטח בנוי כמו עזה ובשטחים מורכבים כמו לבנון".
מצד שני, מזהיר זלמנוביץ במאמר, "אל תבנו מפלצת שלא ניתן יהיה להאכילה בשנים הבאות, ואשר עלולה לאכול את צה"ל ואת המדינה (ראו ערך הגדלת צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים)". "בצד ההבנה שאנו זקוקים לעוד חטיבות טנקים, יש פה גם עניין של הסתכלות קדימה, כדי שלא נצטרך בעוד חמש שנים לסגור יחידות כי החזקת חטיבות טנקים עולה כסף רב", הוא מסביר לנו. "למדינת ישראל יש טראומה בתחום של המסה היבשתית: אחרי מלחמת יום הכיפורים הקמנו ערמה של אוגדות וחטיבות, ובסופו של דבר במלחמת שלום הגליל לא השתמשנו בחלק מהן".
אז איך יוצרים הצטיידות מאוזנת, ולא כזו הנובעת מפאניקה?
"לא תמיד זה תלוי בך, אבל צריך להחליט אם אתה בונה צבא שיכול להילחם בכמה זירות במקביל, או רק בזירה אחת. גם במלחמת יום הכיפורים, בלילה של שמונה באוקטובר, דדו קיבל החלטה שהוא הולך על החזית הסורית בצפון ועוצר בדרום. לא שהפסיקו להילחם בדרום, אבל צה"ל לא יצא להתקפה. זו הייתה אחת ההחלטות החשובות במלחמה. יחד עם זאת, אסור לשכוח שלאויב יש לעיתים יותר זכות הצבעה מאשר לך. מהי ההצטיידות הנכונה והמאוזנת – זה נראה לי מורכב מדי ליכולות הניתוח שלי, אבל אין ספק שיצטרכו להגדיל את הכמויות. לא רק בחטיבות, אלא לפי הפונקציות בצורה מסודרת: הנדסה, ארטילריה, חימושי אוויר. וכל זה עולה כסף".
שינוי נוסף שצריך לחולל בצה"ל, לשיטתו, הוא טיפוח מעמדם של הנגדים־הלוחמים ושל המש"קים. "בשטח בנוי אתה צריך מש"קים מיומנים. אם רוצים למשל לכבוש בית, יש להציב כוח לחיפוי, ובשביל הפיצול הזה אתה צריך מש"קים שיודעים לתפעל את האנשים בצורה נכונה ולפקד עליהם. אם אתה תלוי רק בקצין שמפקד על הכוח כולו, אתה לא יכול לפתוח את השטח. הכול מתבצע צמוד אליו, רק הוא נותן פקודות, והתוצאה היא צמצום השטח של הלחימה.
"התרבות של צה"ל היא תרבות של קצינים, הם מובילים את הכול, אבל הקצינים מוכשרים לדבר מסוים. יש פה בעיה שהיא לא רק תרבותית, אלא ארגונית. על מנת שמש"ק יהיה כשיר ויוכל להוביל בצורה יעילה יותר, הוא צריך לשרת כמה שנים בצבא, ואת זה צריך להסדיר. מדובר בשינוי תרבותי, שצריך להיות מלווה גם בתגמול כספי".
במסגרת בניית המסה ביום שאחרי, סבור זלמנוביץ, יש לעצב בצורה נכונה את מערך המילואים ככוח משלים לסדיר, ולעיתים גם ככוח מכריע. "בכנס בספטמבר דובר גם על כשירות כוחות המילואים ועד כמה צריך לסמוך עליהם. הלא במלחמת יום הכיפורים הם אלה שהכריעו את המערכה. עלתה השאלה אם את המלחמות של היום אנחנו יכולים להכריע בלי המילואים – ואני חושב שהדילמה בעניין הזה נפתרה. כיום אנחנו רואים שגם יחידות שתוכננו להיות קו שני או שלישי נלחמות בתוך עזה, ויחידות שבכל מקרה היו בחוד, כגון חטיבות המילואים של הצנחנים, לפעמים הרמה שלהן טובה יותר משל הסדירים. אתה רוצה שיהיו לך יחידות מילואים מצוידות היטב וכשירות, שיוכלו להחליף את יחידות הסדיר שעושות בט"ש באיו"ש או בגבול. לא ייתכן שיחידות מילואים יהיו לא כשירות לחלוטין, ולא יהיו להן האמצעים הדרושים".
הוא מזהיר מפני בנייה של מה שמכונה "צבא חלול" (hollow army) – ביטוי שבו השתמשו ראשי הכוחות המזוינים בארה"ב ב־1980, כשטענו כנגד הנשיא קרטר כי התקציב לא מאפשר להם לאייש את היחידות ולאמן אותן כנדרש. "אם אתה רוצה לבנות גדוד חי"ר, קודם כול תוודא שיש לך מספיק מחלקות ומספיק פלוגות, ורק אז יהיה לך גדוד", מסביר זלמנוביץ. "לא כדאי להקים חטיבות, ואז להיווכח שאתה לא יכול למלא אותן. אחרי שמילאת אותן מבחינת סד"כ וציוד – אתה חייב לאמן אותן. יש מקומות שבהם העסק הוא חלול, בעיקר כי היו יחידות מילואים שלא התאמנו.
"במלחמה הנוכחית, אחרי שייצבנו את המצב, היה לנו זמן לאמן את הכוחות כי אנחנו החלטנו מתי לצאת לתמרון הקרקעי. עם זאת, צריך לזכור שאויבים אחרים יכולים להפתיע אותנו בצורה אחרת, כמו שקרה ב־73', כשהיינו צריכים לצאת מהימ"ח ומיד להתחיל להילחם. אתה לא יכול לבנות על זה שיהיה לך זמן לאימונים אחרי שתפרוץ מלחמה. לכן צריך לדאוג שהצבא לא יהיה חלול – לא בציוד, לא בכוח אדם ולא בכשירות. כל זה כמובן עולה כסף".
איזה מענה יכול צה"ל לתת לטילי האר־פי־ג'י, שהמחבלים עושים בהם שימוש רב וקטלני כבר משבעה באוקטובר?
"חמאס מראה לנו רק את הפגיעות, אבל הם כמובן יורים הרבה יותר. אר־פי־ג'י הוא נשק קל מאוד לתפעול. המענה הנכון הוא לחימה משולבת שבה יש חי"ר שצופה, יש D9 שמפנה שטח, יש טנקים שפרוסים נכון ויש תצפית מלמעלה ותצפית מהצד. זה הרעיון מאחורי הקרב המשולב. אני מניח שהמפקדים לומדים מהניסיון, ולמרות זאת תמיד יהיו נקודות תורפה".
האזהרה של גולדין
על פי נתונים שפורסמו השבוע, כעשרה אחוזים מחללי צה"ל במערכה הנוכחית קיפחו את חייהם באירועים של ירי כוחותינו על כוחותינו. לכך מצטרף גם המקרה הכאוב של שלושת החטופים הישראלים שנמלטו מהשבי, יצאו לרחוב עם דגל לבן מאולתר ונורו על ידי חיילי צה"ל. לשאלה אם צה"ל צריך לעשות למידה מיוחדת של הנושא בעקבות האירועים החוזרים ונשנים, משיב זלמנוביץ: "השטח צפוף, ויש בו הרבה כוחות. מקרי דו"צ, בייחוד באזורים כאלה, יש בכל המלחמות ולא מעט".
הרחבת השימוש בתמרון קרקעי יכולה לגבות את חייהם של חיילים רבים. אתה מאמין שתהיה טולרנטיות ציבורית לכך? אנחנו רואים כבר עכשיו כמה קשה להתמודד עם ה"הותר לפרסום".
"כל הרוג הוא עולם ומלואו כמובן, אבל אחרי שחטפנו 1,400 הרוגים בבת אחת, החששות של הציבור, ההנהגה והצבא מפני התמרון פחתו, כי המספר הגדול של הקורבנות כבר היה קיים. בה בעת, מכיוון שהיו כל כך הרבה הרוגים, היינו חייבים לתמרן. יש כאן סיבה ומסובב, ולא בטוח מה מתחיל ומה מסתיים. אסור שתהיה טולרנטיות לאובדן חיים, אבל תסתכלי פה מסביב, גם ביום של 'הותר לפרסום'", אומר זלמנוביץ ומחווה בידו על בית הקפה ההומה שבו אנו יושבים, במתחם שרונה בתל־אביב.
זלמנוביץ עצמו, בעת שירותו בסיירת גבעתי, עסק בעיקר בפעילות של בט"ש. "לא הייתה לחימה כזו, זה היה שונה לחלוטין. אנחנו באירוע שזקנים כמוני לא מכירים".
זו באמת המלחמה הכי קשה שהייתה לנו מאז הקמת המדינה? יותר ממלחמת העצמאות וממלחמת יום כיפור?
"אני לא יודע אם צריך לערוך השוואה. איך כתב טולסטוי בספר אנה קרנינה? 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה'. אותו דבר לגבי המלחמות. כל מלחמה היא קשה בדרכה".
הוא כועס על "האמירות המופקרות האלה של 'לשטח את עזה'. זה לא בר־ביצוע מבחינת החימוש שיש למדינת ישראל או לארה"ב. ההריסות לא תמיד מקילות עליך, יש לתכנן איפה אתה יכול להתקדם, מה אתה מכיר ומה לא. צה"ל צובר עכשיו ניסיון חשוב מאוד שלא היה קיים בעבר. אפילו בביירות במלחמת של"ג לא הפלנו כל כך הרבה בניינים. זו הפעם הראשונה שצה"ל נלחם בצורה כזאת, ואני מניח שהניסיון הזה יילמד היטב".
מה ייחשב כניצחון, כהכרעת האויב, במלחמת חרבות ברזל?
"צה"ל והמדינה לא צריכים לחשוב גם במונחים האלה. מהצד שלי אני יכול להגיד למשל שלא תהיה תמונת ניצחון עד שלא יחזירו את כל החטופים. המילים הגדולות חשובות בשביל הרוח, אבל בסוף צריך להגדיר מטרות קונקרטיות, לקבוע מה המשמעות של ה'אחד־אפס' מבחינה צבאית. הרמטכ"ל לא יכול להגיד לפיקוד דרום 'נצחו את חמאס', אלא לדבר במשימות שנפרסות על זמן, אחרת אין לזה משמעות".
זלמנוביץ פעיל בנושא החזרת החטופים, וגם נאם ב"כיכר החטופים" בתל־אביב. כידוע, לא כל קרוביהם של החטופים מתחברים למשנה ולסגנון המאבק של "מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים". כך למשל אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית־ארבע, מתנגד לשחרור מחבלים גם תמורת בנו אליקים, שעבד כמאבטח במסיבה ברעים ונחטף לעזה. בשל עמדתו סופג ליבמן האב מתקפות לא פשוטות. גם צביקה מור מקריית־ארבע, שבנו איתן עבד אף הוא כמאבטח במסיבה, מתנגד לעסקאות עם חמאס. מור אפילו קרא למשפחות החטופים לא ללבוש את חולצות המטה עם הכיתוב השחור־אדום; אלה, לדבריו, מזכירות את מפגיני קפלן ואת שלום עכשיו.
"המילים הגדולות חשובות בשביל הרוח, אבל בסוף צריך להגדיר מטרות קונקרטיות, לקבוע מה המשמעות של ה'אחד־אפס' מבחינה צבאית. הרמטכ"ל לא יכול להגיד לפיקוד דרום 'נצחו את חמאס', אלא לדבר במשימות שנפרסות על זמן, אחרת אין לזה משמעות"
זלמנוביץ מצידו טוען כי לכל משפחות החטופים ניתנת אפשרות להשמיע את קולן במסגרת פעילות המטה, אם יחפצו בכך. "המטה שיושב פה ברחוב לאונרדו דה־וינצ'י יוצר פלטפורמה שאחרים לא נותנים אותה. קיימנו למשל ערב שירה בהשתתפות הגבעטרון לכבוד החטוף עמירם קופר, שהוא משורר. לפני שהאירוע התחיל, על אותה במה נאם אליהו ליבמן. הוא אמר שם גם דברים שאני לא מסכים עמם, וביטא גישה שהמשמעות שלה היא 'קודם כול חמאס' (מיגור הארגון – מ"פ); מבחינתנו, קודם כול החטופים. ובכל זאת, זה היה על אותה במה, ואף אחד לא צעק לו בוז. במפגש של מטה החטופים שהתקיים ביום שישי שאחרי שבעה באוקטובר, שמחה גולדין אמר: 'אתם צריכים להיזהר שלא יסכסכו בין משפחות החטופים'. ואת זה עושים, עושים היטב".
מה לדעתך המחיר שישראל יכולה להרשות לעצמה לשלם תמורת החטופים?
"אני לא יודע, זהו תפקידה של הממשלה להחליט. אני יודע מה אנחנו רוצים – שיפעלו בכל דרך כדי להחזיר אותם כבר. מדינת ישראל צריכה להיות פרואקטיבית, להציע הצעות, לעשות פעולות".
צה"ל מבצע בעזה תמרון עמוק ומוצלח, ובכל זאת לא נוצרות כמעט הזדמנויות למבצעי חילוץ של החטופים הרבים שמוחזקים שם. איך אתה מסביר את זה?
"מיעוט של מודיעין מדויק, והערכת מצב שאומרת שגם על סמך מה שכן ידוע, הסיכון לחטופים במבצע כזה יהיה גבוה מדי".
זלמנוביץ נוהג להגיע לניר־עוז מדי שבוע. הוא מצלם שם את הבתים ואת העזובה, וכותב בעמוד הפייסבוק שלו פוסטים נוגים על מה שכבר לא יהיה. "אתם שם, תחזירו את אבא", כתב לפני שנודע מה עלה בגורלו של האב. ביום אחר כתב: "ירמי איננו, נרצח בשבעה באוקטובר. מי ימדוד את הגשם? והאם אבא יחזור מעזה להתעדכן ולדווח על כל מ"מ?". ב־16 בנובמבר, יום לפני פרסום הסרטון הכואב, צילם את בית אביו וכתב: "אין יוצא ואין בא".
"את האנשים שנחטפו ונרצחו אני מכיר מילדותי", הוא אומר בצער. "בניר־עוז יש לא מעט בתים הרוסים, אבל מכיוון שלא הייתה שם לחימה, הרבה נשאר שלם. יש שורות שלמות של בתים שהן שרופות לגמרי או שרופות פחות, אבל הדשא צומח. העצים, חוץ מכמה שנשרפו, עומדים. אז הריק הוא בזה שהקהילה לא שם, ואתה יודע שחלק גדול ממנה איננו, ולא בטוח שהיא תחזור לשם. עם המבוגרים שנותרו בקיבוץ אחרי שבעה באוקטובר, אי אפשר להקים הכול מחדש. הם משמרים קצת את הרוח, אבל בשביל קהילה צריך אנשים צעירים. מצד שני, אדם צעיר שעכשיו מתחתן ומקים משפחה, שואל את עצמו האם יהיה פה ביטחון, והאם תהיה קהילה כדי שלילדים שלו יהיה עם מי לשחק".
לו היית תושב ניר־עוז עד פרוץ המלחמה, היית חוזר לשם?
"אני לא יודע. לשמחתי, אני לא עומד למבחן הזה. ניר־עוז הייתה קהילה קטנה מאוד – 400 איש מקצה לקצה, מאה בתי אב. שכבת הוותיקים הייתה חזקה, והשכבות למטה היו חלשות יותר. אמרה לי מישהי לפני כשבועיים: בדיוק קיבלנו משפחות צעירות והתחלנו לתכנן את הבתים החדשים, ואז הגיע שבעה באוקטובר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
