אחד מסיפורי הגבורה יוצאי הדופן של שבעה באוקטובר הוליד שיר שמלווה כעת את אריאל הורוביץ במסעותיו המוזיקליים בין בסיסי צה"ל. ימים אחדים לאחר שמחת תורה הגיע הורוביץ לניחום אבלים בבית משפחתו של ענר שפירא ז"ל, ושמע את משה, האב השכול, מגולל את סיפור נפילתו של בנו: איך הרגיע כשלושים צעירים שהסתתרו במיגונית סמוך למתחם המסיבה ברעים, איך נעמד בפתח כדי להגן עליהם בגופו, ואיך הדף בזה אחר זה שבעה רימונים שהמחבלים זרקו פנימה. הרימון השמיני התפוצץ בידיו של ענר והרג אותו. "הרגשתי את האווירה בבית כשהוא סיפר את זה, את הרוח המיוחדת שהייתה לאנשים", משחזר הורוביץ. "שם נתקלתי בתחושה הזאת בפעם הראשונה, ואחר כך היא חזרה עוד פעמים רבות. זה חיזק אותי, ועם זה הלכתי לסדר לעצמי את המחשבות. ניגנתי את מה שאני מרגיש".
כשהתיישב בביתו ליד הקלידים, נוצרה המנגינה והתחברו מילות השיר "אני מאמין". "יש הרבה שירים שהם לשימוש עצמי", מספר הורוביץ. "אני מרגיש משהו והולך לנגן, כי ככה אני מבטא את הדברים, בלי לדעת אם זה יצא לקהל הרחב או יישאר ביני לבין עצמי". גיבור נוסף של הלחימה בעוטף עזה הכריע את גורל השיר הזה: "קראו לי לבקר בבית החולים את יאיר ויזנר, שהיה בכיתת הכוננות של כרם־שלום ונפצע בידיו. הופעתי אצלו בחדר, דיברנו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשמוע משהו חדש. הוא השיב בחיוב, ואז השמעתי בפעם הראשונה את 'אני מאמין'. יאיר אמר לי שזה חייב להיות בחוץ, וככה השיר יצא".
אנחנו נפגשים במוצב תפוח שבמזרח השומרון. חיילי המילואים של גדוד 967, שתופסים את גזרת חווארה בשלושת החודשים האחרונים, נקראו להתכנס כאן לערב מיוחד. בתוכנית: ארוחה בשרית מושקעת שהכינו עבורם אזרחים טובים מאזור המרכז, והופעה של אריאל הורוביץ.
קצין השלישות יאיר מסייע לאמן האורח לפרוק את הפסנתר החשמלי ואת מערכת ההגברה. הורוביץ מתמקם עם הציוד באוהל הלבן שמשמש בדרך כלל כפינת קפה ובית כנסת, אך הערב הוסב בעזרת מאה כיסאות פלסטיק לאולם אירועים. "זאפה חווארה", קובע הורוביץ. הוא עורך באלאנס, ואז יוצא לשאוף את אוויר הערב הקר – לא לפני שהחשמל במוצב נופל וחוזר, ושולח אותו לוודא את הבאלאנס מחדש.
רגע לפני המלחמה הוא היה בעיצומו של "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג" – שהוא גם שם של רומאן שכתב. ואז הגיעה מתקפת הטרור, והכול נקטע באחת. "בשבוע הראשון חיפשתי מה לעשות, אז תרמתי דם", הוא מספר בדקות הספורות שנותרו עד שהחיילים יתכנסו לאוהל. "אחר כך החלטתי לפרסם את המספר של רוני, האמרגנית שלי, וחיכיתי לראות מה קורה. פתאום התחילו להתקשר מבסיסי צה"ל, ומיד הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בתקופה הזאת".
"אני שמח על היכולת לעזור לאנשים לבטא את התחושות שלהם בזמן כזה, אבל זה לא משהו שעשיתי בכוונה. ב'אני מאמין' ממש טיפלתי בעצמי, חיזקתי את עצמי בכך שהזכרתי מה אני אומר מול הבומבה הזאת שחטפנו. זו הייתה המטרה. אם תהיה לשיר איזושהי מטרה דידקטית, זה לא יהיה שיר טוב"
מאז הורוביץ תורם למאמץ הלאומי באמצעות מבצע אישי שזכה לשם "תו 8" ("כי הוא יימשך כל עוד צו 8 של משרתי המילואים יימשך"). הוא מסתובב ברחבי הארץ עם פסנתר חשמלי לבן, רמקול שחור בגודל בינוני ותיק ג'אנספורט ורוד דהוי שבו מיקרופון וכבלים, ומגיע לכל מקום שיתבקש – ממוצב החרמון ועד בסיסים בדרום הרחוק. לפעמים הוא מספיק להעלות שתי הופעות ביום, ואפילו שלוש. העמידה מול קהל של לובשי מדים אינה יוצאת דופן מבחינתו; הוא מרבה להופיע בפני חיילים גם בימי שגרה. הפופולריות שלו אצלם קשורה בין השאר ל"סיגל נחמיאס", שירו מ־98' שהביא את הווי המילואים הישראלי למרכז הפלייליסט, ולשני שירים שחיבר על רקע ימי לחימה – "רקפות בין הסלעים" במבצע עופרת יצוקה (2009), ו"עשרים אלף איש" בצוק איתן (2014).
כמו "אני מאמין", מספר הורוביץ, גם "רקפות בין הסלעים" זיקק תחושה של רגע מסוים. "חיכיתי להסעה, ובינתיים הדלקתי טלוויזיה. זה היה בזמן ההכנות לכניסה הקרקעית, וראו שם חייל דתי שעומד ליד טנק ומתפלל. הוא נכנס לי ללב. שאלתי את עצמי איפה רואים אנשים כאלה, הרי בטלוויזיה יש רק ריאליטי. עם השאלה הזאת הלכתי לפסנתר, ושם בא לי הרעיון – הם מתחבאים כמו רקפות בין הסלעים".
את "עשרים אלף איש", כתב הורוביץ בעקבות הלוויה של לוחם גולני שון כרמלי ז"ל, שנפל בקרב בשג'עייה במבצע צוק איתן. כרמלי היה חייל בודד, וקרוביו הפיצו ברשתות החברתיות בקשה לבוא ולחלוק לו כבוד אחרון, כדי שהלוויה לא תהיה מצומצמת מאוד. שם השיר של הורוביץ מסכם את מה שאירע בבית העלמין הצבאי בחיפה. "ידידה סימסה לי 'תפתח טלוויזיה ותראה איזה עם לתפארת יש לנו'. ראיתי את הדבר הזה שפשוט התארגן מעצמו, וכך יצא השיר".
לפני שבועות אחדים הוא הוזמן לטקס סיום קציני חי"ר שנערך תוך כדי הלחימה בעזה. "השיר 'רקפות' מוקדש גם להורים שלכם", פנה הורוביץ לצוערים, "הם מגדלי הרקפות". "משתמשים בשיר הזה המון בתקופה הנוכחית", הוא מספר לנו, "כי יש בו ביטוי לרוח של מי שעזבו הכול ואמרו – אני פה עד הסוף. אני מקבל המון סרטונים של אנשים ששרים את זה בכל מיני מקומות".
צפית שהשירים האלה יזכו לפופולריות בימי מלחמה?
"אני שמח על היכולת לעזור לאנשים לבטא את התחושות שלהם בזמן כזה, אבל זה לא משהו שעשיתי בכוונה. ב'אני מאמין' ממש טיפלתי בעצמי, חיזקתי את עצמי בכך שהזכרתי מה אני אומר מול הבומבה הזאת שחטפנו. זו הייתה המטרה. אם תהיה לשיר איזושהי מטרה דידקטית, זה לא יהיה שיר טוב. בתוך תהליך הכתיבה המטרה היא לדייק משהו, להוציא את מה שיש לך להגיד ולעשות את זה בצורה הכי אסתטית וקומפקטית מבחינת מוזיקה ומילים. זה תהליך שיש בו המון מתח, כי אתה כל הזמן מפחד להרוס.
"שאלו אותי בעבר על כתיבה מגויסת. זה ביטוי שאני לא מבין אותו, כי בעיניי כל כתיבה טובה היא מגויסת. כשמישהו רוצה ליצור להיט אבל לא לוקח איתו שום רגש, אלא רק את ההחלטה 'אני אעשה עכשיו משהו שיצליח', זו כתיבה מהראש והיא לא טובה. הכתיבה הטובה היא מגויסת כי גייס אותה רגש. כשאתה מתגעגע למישהי תכתוב שיר געגועים, כשאתה מאוהב תכתוב שיר אהבה, ובתקופות כמו עכשיו, הרגש שמשתלט זה רגש ההודיה למי שבזכותם אנחנו חיים פה. זה מה שגורם לי להתרגש, ולכן אני כותב על זה. אם אתה לא מתרגש בעצמך בכתיבת שיר, אתה לא יכול לרגש".
ובתוך זה ישנה הידיעה שאתה נותן מילים לציבור כשהוא נותר חסר מילים.
"זה כמו כל בעל מלאכה אחר. יש לי חבר שנמצא עכשיו בעזה, ובשגרה הוא מנהל מחלקת צנתור בבית חולים בירושלים. הוא מוכשר מאוד אבל צנוע מאוד, וכששואלים אותו מה הוא עושה בחיים, הוא אומר 'אינסטלטור'. המטרה שלו היא להציל חיים, אבל המיקוד בעשייה הוא להיות מדויק ולא לטעות. זה דומה מאוד".
שתי אהבות מתערבבות
הורוביץ (53), יליד תל־אביב ותושב העיר, שירת בצה"ל ביחידת מזל"טים. לאחר מכן למד מוזיקה בבית הספר רימון, שם הוא מלמד היום כתיבה. הוא אב לשלושה, נשוי למוזיקאית תמר גלעדי – וגם כותב עבורה שירים.
כבנם של המשוררת והפזמונאית נעמי שמר ושל הסופר והמשורר מרדכי הורוביץ, אפשר לומר שהוא דור שני לכתיבת שירים המנוניים בימי מלחמה. אמו כתבה את "ירושלים של זהב" מעט לפני מלחמת ששת הימים, ואת הבית האחרון של השיר חיברה במהלך המלחמה, כשהייתה באזור אל־עריש יחד עם להקת הנח"ל. בימי מלחמת יום כיפור כתבה והלחינה את "לו יהי". כמוה, גם בנה נוסע לחזית כדי להרים את המורל באמצעות המוזיקה.
"הרבה אמנים מבררים מה הנישה שלהם בימים כאלה. כל אחד מוצא איך הכי נוח לו להביא תועלת, זה לא משהו שמיוחד לי. אביתר בנאי 'עושה' בתי חולים יפה מאוד, לי לעומת זאת יצא להופיע בשביל פצועים רק אם קראו לי או אם הכרתי מראש. אני לא יודע להיכנס לבית חולים וליזום את זה", הוא מצטנע. "מה שכן, גדלתי בבית שבאופן מובהק היו בו שתי אהבות: אהבת אמנות, ובעיקר מוזיקה, ואהבת ישראל. שתיהן היו חזקות, ובזמנים כאלה זה מתערבב. אבל לא מתוך מחשבה של 'ככה אמא שלי עשתה', אלא כי זה מה שנשמתי בבית, זה היה המטען. וזה נכון לגבי שני ההורים שלי".
"התרחקנו מהשורש המשותף שלנו. החילוניות שאני מכיר ושגדלתי עליה, הייתה בעצם יהדות מעשית. סבא וסבתא שלי בכנרת ראו שכתוב בתורה שעם ישראל צריך להקים חברת מופת בארץ ישראל, ואמרו – 'בואו פשוט נעשה את זה, לא צריך להתפלל'. אבל נראה שזה לא מחזיק מעמד מספיק. אין לזה 'והגדת לבנך'"
מה הנישה שלך?
"מילואימניקים. זה טבעי לי, זה הגיל של הקהל שלי, ומאוד מדבר אליי הקושי שלהם להיות רחוקים מהמשפחה. לכן דחוף לי לפגוש אותם ולשדר שאני איתם. יש זמרים שהולכים לשטחי כינוס, וגם זה לא אני. אני לא יכול להקפיץ 3,000 איש. לא עושה את זה באזרחות וגם לא עכשיו", הוא צוחק. "לי נוח ככה – כמה עשרות באיזה מוצב. עשיתי גם הופעות למפונים מהיישובים, יחד עם תמר אשתי והפסנתרן שלה רמי הראל. חצי הופעה הם מבצעים שירים של אמא שלי, וחצי הופעה אני עושה את השירים שלי. שם יש טווח גילים רחב מאוד, שכולל מבוגרים וילדים".
מאז תחילת מסע ההופעות של ימי "חרבות ברזל" הוא רושם לעצמו מעין יומן בטלפון הנייד, מתאר את תחושותיו מכל הופעה ומקליד זיכרונות, החל מהנסיעות ועד המפגש עם החיילים. הרשימות הללו משרטטות מפה של חזיתות שונות ומגוון דמויות וקולות. "מעט מאוד אנשים שתקועים במקום מבודד", מציין הורוביץ באוזנינו – ודווקא לחיוב – הופעה שהייתה לו במוצב חזקה שברמת הגולן. הוא נזכר גם בהופעה מיוחדת מול מילואימניקים בקדומים, מיד אחרי תקרית קשה שבה נהרג קצין מאש כוחותינו. המפגש המוזיקלי, הוא מספר, תרם לשיקום המורל שלהם. "הופעתי גם ברחבה של יישוב קטן, וממול היו בניינים. התחלתי לשיר את 'אני מאמין', ואנשים מהמרפסות צעקו לי בחזרה 'גם אנחנו מאמינים'".
בפעם אחרת הוזמן לבסיס רעים, אך גילה שהדרך לשם סבוכה משחשב. "כשאתה מגיע לקצה המדינה, בצפון או בדרום, אין קליטת ג'י־פי־אס. מי שהזמין אותי היה בכלל בפעילות מבצעית, ולא ענה לטלפון. הגעתי לאיזה מחסום, והחיילת שם שאלה אותי לאן אני נוסע. אמרתי לה 'לרעים, משה הזמין אותי'. היא טענה שזה לא מתואם עם החמ"ל ואני לא יכול להיכנס. בסופו של דבר הייתי צריך לשיר לה את כל השירים שלי עד שהיא נתנה לי לעבור", הוא צוחק.
בהופעה שהתקיימה ביישוב איבי־הנחל שבגוש עציון, הורוביץ שם לב להרכב של הקהל. "בצד אחד ישבו חיילי המילואים, בצד השני ישבו הנשים מהיישוב, ואז קלטתי שהן לא פחות מילואימניקיות. הן מחזיקות את הבית והילדים לבד, דואגות לבעלים, ורואים שהן צריכות את הדבר הזה לא פחות מהם. יש גם תופעה של כיתות כוננות שמזמינות אותי, לרוב אלה אנשים ששומרים על היישוב של עצמם, ואז הם מגניבים את הנשים שלהם להופעה".
מיקרוקוסמוס של חירום
תיעוד של הופעות נבחרות הוא מעלה לדף הפייסבוק שלו, שם הוא מפרגן בין השאר לחיילים שפשוט התיישבו ליד הפסנתר שלו והתחילו לפרוט על הקלידים; אחרי שבועות ארוכים ללא נגינה, הם לא יכלו להתאפק. "לפני אחת ההופעות עשיתי באלאנס ואז יצאתי", מספר הורוביץ. "כשחזרתי, ראיתי מילואימניק יושב ומנגן על הפסנתר שלי. הוא ניגן יפה, סיפר לי שהוא כותב ומלחין שירים בעצמו, אז אירחתי אותו בהופעה והוא ביצע שיר שלו. בהופעה אחרת, מי שהזמין אותי ניגן על קחון וליווה אותי כל ההופעה".
כשאתה מגיע להופעות כאלה, אין חשש שלא יכירו שירים שלך? בסופו של דבר, זה קהל שהנחיתו אותך עליו.
"הופעה לאנשים האלה, עם כל מה שהם עוברים, נותנת תחושת סיפוק הרבה יותר גדולה מאשר בהופעות המדוגמות באזרחות, כמו פסטיבל הפסנתר שצריך לקנות בשבילו כרטיסים. כשזה נופל על האנשים שיש להם צורך בזה, התוצאה היא ממש תענוג. הייתה לי הופעה אחת שהייתה מאתגרת מבחינת מספר האנשים והדרך שבה אספו אותם, ובאמת שאלתי את עצמי אם זה היה שווה. למחרת העבירו לי הודעה מהרופא של הגדוד, שממש הודה לי: הוא היה מדוכדך מאוד בתחילת הערב, וההופעה הרימה אותו. קיבלתי את ההודעה הזאת והבנתי – התועלת היא לא בכמות, היא לא תלויה במספר האנשים. חוץ מזה, הדבר הכי גרוע בתקופה כזאת הוא לשבת בבית ולא לעשות כלום, זה בלתי נסבל. אני יודע שחלק מהאנשים פה היו מגיעים להופעה שלי גם באזרחות וחלק לא, ולכן לא הכול זה שירים, יש גם דיבור".
ואכן, בהופעה בתפוח הוא עוצר בין שיר לשיר, קם במרץ משלושת כיסאות הפלסטיק שנערמו עבורו, ופונה אל הקהל בקטעי מעבר. הוא מספר לחיילים איך ביום השלישי בטירונות נאלץ להודות שהוא "הבן של נעמי", וכגמול על כך הפך לחניך תורן; חוזר אל ההיכרות הראשונית שלו עם מוזיקת הג'אז ואל הבריחה ממנה; שולח עקיצה אל בית הספר רימון, שבו הוא עצמו למד ומלמד; ונותן הצצה אל מאחורי הקלעים של כתיבת שירים. "המג"ד שלנו כותב שירים", מלשין אחד הנוכחים, שלא שם לב שאותו קצין בכיר יושב מאחור. בהמשך מגלה הורוביץ איך כתב את השיר "יאללה ביי", שתוך זמן קצר הפך ללהיט. "ככה נהייתי מוזיקאי מקצועי, לא התכוונתי", הוא אומר.
"כל אחד מוצא איך הכי נוח לו להביא תועלת. אביתר בנאי עושה בתי חולים יפה מאוד, אני לא יודע להיכנס לבית חולים וליזום את זה. יש זמרים שהולכים לשטחי כינוס, וגם זה לא אני. אני לא יכול להקפיץ 3,000 איש. מילואימניקים זה טבעי לי, זה הגיל של הקהל שלי, ונוח לי ככה – כמה עשרות באיזה מוצב"
אחרי "אני מאמין" החדש הוא ממשיך לשירים מוכרים שלו וכאלה שפחות, ומפליא ביכולותיו על הפסנתר. חמישים הלוחמים שהתכנסו במקום מצטרפים בהתלהבות לשירת "האהבה מתה", "רנה" וכמובן "סיגל נחמיאס" – שנכתב במקור על קצינת השלישות ביחידת המילואים של הורוביץ, אבל הערב שובץ בו שמה של קצינת השלישות המקומית, לבקשתה. גם "חורשת האקליפטוס" זוכה כאן לביצוע, והקהל מלווה את הורוביץ בשירה רמה.
בתום ההופעה המג"ד ידידיה צוקרמן עולה מיד לבמה, להודות להורוביץ ולהעניק לו תעודה. מיד אחריו עטים כל החיילים על האורח – אם כדי להצטרף לתודות, ואם כדי להזכיר לו מקומות וזמנים שבהם הצטלבו דרכיהם. חייל צעיר עטור רעמת תלתלים מספר שהוא נגן חצוצרה, ושואל אם הוא יכול לרוץ לחדר להביא אותה, כדי שינגנו קצת ביחד. הורוביץ מסכים מיד, וכעבור דקה השניים פוצחים באלתור בלוז מרשים.
הג'אם הקצר נגמר, חבורת המילואימניקים מתמעטת, והורוביץ מתחיל לארוז את הפסנתר וההגברה, בעזרתו של השליש. כשכל הציוד מקופל, ואנחנו יושבים כשכוסות תה חמימות בידינו, מגיח פתאום מילואימניק לא צעיר, עם וסט מלא וזקן עבות. הוא מבקש להתנצל על שלא נכח בהופעה; באותו זמן הוא היה בתרגולות מחוץ לבסיס. אגב כך הוא מציין שהוא גר סמוך לכאן, באיתמר.
הרבה מאוד שירים נכתבו במלחמה הנוכחית, אני אומר להורוביץ. אחד הפופולריים שבהם הוא "חרבו דרבו", ששונה מאוד משירי המלחמה הקלאסיים. מה אתה חושב על הסגנון הזה? "ראית אותי פה, אני מסוגל לעניין ולעשות טוב על הנשמה לקבוצה כזאת של חבר'ה מילואימניקים, ומישהו צריך לעשות טוב על הנשמה גם לאלף איש בני עשרים", הוא משיב. "יש מקום להכול. אני שמח שזה קורה, שמח שיש ניסיון לייצר פסקול לכל הצבעים ולכל הגילים של עם ישראל. אני לא מבקר אמנות, אבל אני יודע שלא לכל קהל מתאים מה שאני עושה. צריך עוד סוגים, ולכן זה טוב מאוד".
איך המלחמה משפיעה על היכולת ליצור, לעשות תרבות?
"יש לי חבר שאבא שלו היה מאושפז בטיפול נמרץ. הוא אמר לי שכשיצא משטח המחלקה, הוא לא ידע מה העולם האמיתי – מה שבחוץ או מה שבפנים. זה המצב עכשיו: אנחנו במיקרוקוסמוס של חירום, אבל לא בטוח שזאת לא המהות של החיים. "באופן טבעי, קשה לאנשים ליצור בזמן כזה. שמעתי כאלה שאומרים שהם לא יכולים לנגן כי צריך נחת רוח. באנגלית לנגן זה to play, לשחק, יש בזה נחת רוח שלא קיימת כשאתה דואג לאנשים וחרד. המצב הזה מטלטל אותך, מוציא ממך דברים אחרים, אבל זה לא אומר שבדברים האלה יש אמת פחות גדולה. התקופות האלה מולידות שירים, לא כי אתה מתאמץ לכתוב שיר מתאים, אלא כי המצב באמת מטלטל אותך. אני רואה ש'רקפות', 'עשרים אלף איש' ו'אני מאמין' זה לא אד־הוק. אלה לא שירים שאחר כך תשמע ולא תבין את הקונטקסט. יש בהם אמת, כי הדבר שקורה לנו הוא אמיתי מאוד".
"בעיניי כל כתיבה טובה היא מגויסת כי גייס אותה רגש. כשאתה מתגעגע למישהי תכתוב שיר געגועים, כשאתה מאוהב תכתוב שיר אהבה, ובתקופות כמו עכשיו, הרגש שמשתלט זה רגש ההודיה למי שבזכותם אנחנו חיים פה. זה מה שגורם לי להתרגש, ולכן אני כותב על זה. אם אתה לא מתרגש בעצמך בכתיבת שיר, אתה לא יכול לרגש"
ואיך מתפרנסים בתקופה כזאת?
"במקצוע הזה יש הופעות פתוחות, שבהן אתה מגיע לקהל האמיתי שלך, ויש הופעות מכורות, שזאת הפרנסה. בבתי ספר וספריות זה יכול להיעשות גם היום, אבל כל השאר, מה שבין ההופעות הפתוחות למכורות – עבר להופעות מילואים. לי יש בעיה לפרסם הופעה שלי עכשיו, אני לא מרגיש בנוח לעשות את זה, אבל יכול להיות שאני טועה, ולכן אני לא שופט את מי שכן עושה".
מכה בשאסי
במשך השנים פלרטט הורוביץ עם היהדות והציונות דרך טקסטים, מופעים וגם בספרו האחרון, "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג". "חיילים מדברים איתי עליו מדי פעם", הוא מספר. "מילואימניק בבסיס רעים ניגש אליי ואמר שהספר הזה הביא לו אור בימי מלחמה".
במלחמה הזאת מקובל לדבר על שבירת הקונספציות. איזו קונספציה נשברה אצלך?
"לא עברתי משהו ששינה לי את התפיסה, רק התחדדו לי דברים שחשבתי עוד קודם. תמיד חשבתי שגישת 'עם ככל העמים' ניצחה כאן את גישת 'אור לגויים', וזה לא טוב. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו במה אנחנו שונים מאחרים בגלל היותנו מדינה יהודית, מה הייחוד שלנו, ולא רק במה אנחנו דומים למערב. עכשיו אנחנו רואים שכדי לעמוד בלחץ של הקיום הישראלי, אתה צריך לנסח לעצמך את היהדות שלך. זה מה שאני מרגיש. אחרי שבעה באוקטובר הרגשתי את המכה הזאת בשאסי. ניסו לפגוע לנו באמונה הכי בסיסית שלנו – שמדינת ישראל היא המקום הבטוח לעם היהודי. קיבלנו דבר שהוא פוגרום מהגלות.
"התרחקנו מהשורש המשותף שלנו. עם שכל חלקיו מחוברים לשורשים שלו, לא יכול להתרחש בו קרע ברמה כזאת. החילוניות שאני מכיר ושגדלתי עליה, הייתה בעצם יהדות מעשית. סבא וסבתא שלי בכנרת ראו שכתוב בתורה שעם ישראל צריך להקים חברת מופת בארץ ישראל, ואמרו – 'בואו פשוט נעשה את זה, לא צריך להתפלל'. זאת יהדות מעשית, אבל נראה שזה לא מחזיק מעמד מספיק. אין לזה 'והגדת לבנך', אין מערכת שמעבירה את זה הלאה כמעשה תרבותי. ניסו לעשות את זה, אבל הזרם של 'יהדות כתרבות' לא הצליח מספיק. זה ביאליק, אחד העם וגם אמא שלי ומאיר אריאל, וזה קיים גם ביהדות המזרח. בעיניי, אביהו מדינה הוא יהדות כתרבות. זה הכיוון שלוקח אותי, זה התחום שלי וזה מה שמעניין אותי היום".
אז מה צריך לעשות כדי להגיע לשילוב הנכון?
"אני לא כל כך רוצה להתעסק בזה בזמן מלחמה, כי זה כמו לבוא בטענות למישהו. בואו ננצח קודם ואז נתפנה גם לדברים האלה".
כמי שמעורב בתרבות הישראלית, אתה חושב שאתה צריך לתרום לשיח הציבורי בנושאים האקטואליים?
"יש לנו חובה כלפי הנופלים והנרצחים שלא לחזור לשנאת האחים שהייתה. ישראל היא מדינה שמצויה במצב קיצוני, והגיוני שהטמפרטורה תהיה גבוהה, אבל אסור להגיע לשנאה. זה לא יכבד את המאמץ האדיר שהאנשים האלה עושים, וכמובן לא את מי שנפל או נפצע. בהיבט הזה יש לאנשי תרבות קצת אחריות לתת את השפה הנכונה לניהול המחלוקת. אנחנו צריכים לייצר את הגדרות ההתנהגות, ולהגיד שמה שחורג מהשפה הזאת – אנחנו לא איתו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
