הבית // חדר מלון בגודל 12 מטרים מרובעים, פחות או יותר, הצופה לים. “קיבלנו חדר עם מרפסת מיוחדת, בשביל הכלבה שלנו. יש לנו אישור מיוחד שהיא תהיה אתנו פה, כי אפשרו להחזיק כלבים במשקל של עד שלושה קילוגרמים, והיא שוקלת יותר משלושים ושבעה. הוצאתי אישור מיוחד מהרופא שאני נזקק לה. זה אכן כך".
בוקר טוב// אלחנן קם בשעה שבע ומוציא את הכלבה לטיול בחוף הים. כשהוא חוזר הוא מעיר את שני וביחד הם הולכים לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של המלון. “בהתחלה, ארוחות הבוקר כללו ‘אוכל של מלון’, ולאט לאט הפכו להיות יותר ארוחות בוקר של פנימייה. יש אנשים שעם הזמן הפסיקו ללכת לחדר האוכל לגמרי, ומזמינים משלוחי וולט לחדר. אני אישית התרגלתי לאוכל כאן, וגם לא אוהב להוציא כסף על אוכל בחוץ. בהרצליה זה מינימום שבעים שקלים למנה של ארוחת צהריים, נראה לי בזבוז מוגזם".
צמחונות// אלחנן הוא צמחוני כבר אחד עשרה שנה. “יוצא שפה אני מקבל בעיקר מנות טבעוניות מעניינות, כמו שווארמה טבעונית, בולונז טבעוני".
צפיפות// “לחיות במלון זה מאוד צפוף, אין פרטיות. זה גיהינום חמישה כוכבים. עם זאת, במלון שלנו נמצאים רק מפונים של הקיבוץ וזה ללא ספק נותן לנו את הכוח של קהילה שנמצאת ביחד".
אינתיפדה// הוא גדל באפרת כשלישי במשפחה בת שישה ילדים. “הייתי ילד שובב ובלונדיני. בגלל השובבות היה לי קשה להתקבל לישיבות תיכוניות, עד שמצאתי לי את ישיבת כוכב השחר, לנערים מהציונות הדתית המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז. מקום מאוד טוב ומכיל. האינתיפדה השנייה הייתה חלק בלתי נפרד מהנעורים שלי, וממנה יש לי חוויות שנמצאות איתי עד היום". במהלך השירות הצבאי יצא בשאלה.
תחושת הצלחה// אחרי הצבא נסע לטיול הגדול במסגרתו טייל בארצות הברית ובהודו. כשחזר לארץ חיפש תחום לימודים. “בדקתי מה יכול ללמוד אדם צעיר כמוני ללא תעודת בגרות וללא פסיכומטרי, ונתקלתי באילוף כלבים. זה היה נראה לי נחמד אבל לא מספיק, רציתי משהו מעבר". כך הגיע אל הכלבנות הטיפולית. “זה טיפול באמצעות כלבים לאוכלוסיות מיוחדות. התאהבתי במקצוע. אני עצמי הייתי תלמיד גרוע, וכשהצלחתי ללמד כלב לעשות ולו משהו פשוט, זו הייתה תחושת הצלחה והרגשה נהדרת".
כלב שמח// “היום אני מאלף כלבים וכלבן טיפולי. במפגשים אני מחזק את הקשר בין הילד לבין חברו הפרוותי, ותוך כדי מלמד מיומנויות כמו אחריות, תקשורת וסבלנות אשר מייצרים תחושת מסוגלות והעלאת ביטחון עצמי. כחלק מהתוכנית אני עובד גם עם ההורים ומצייד אותם בידע וכישורים הדרושים לגידול כלב שמח שמתנהג היטב".
מעורב// שני גדלה במשפחה דתית בחולון, בת בכורה ולה עוד שלוש אחיות. “בשנת 2016 עברתי להתגורר בשער־הנגב בגלל הלימודים שלי במכללת ספיר, שם למדתי עבודה סוציאלית". הם מגדירים את עצמם זוג מעורב, שני שומרת מצוות ואלחנן לא. “מאוד מאמינים בכבוד הדדי ואהבה".
הדרום// הם הכירו דרך אפליקציית ההיכרויות ‘במבל’. שני: “זה היה בתקופת חופש שעשיתי לעצמי. טיילתי אז בארץ וגרתי קצת אצל ההורים. אלחנן בתקופה הזו גר בתל־אביב. כבר מההתחלה אמרתי לאלחנן שהלב שלי נמצא בשער־הנגב, ושאני מתכננת לחזור לשם. באופן טבעי כמה חודשים אחרי שחזרתי לדרום, אלחנן החליט שהוא עובר לשם איתי". הם התארסו בערב ראש השנה, ותכננו להתחתן ב־31.10 במשק פרקש במושב תקומה.
בתוך שבוע// “באותה שבת, כבר הבנו שזה לא יקרה. לא היינו יכולים להכיל את השמחה שבחתונה בתקופה הזו, וגם הכול היה מתוכנן לחתונה בעוטף עזה, מה שלא היה ריאלי. בשבוע בו היינו אמורים להתחתן, הקיבוץ והמלון שמעו על התכניות שהתבטלו והציעו לנו להתחתן כאן. לקח לנו כמה ימים להחליט, בעיקר היה קשה לחשוב על שמחה בתוך כל העצב. אבל כולם ממש עודדו אותנו ואמרו שזה יכניס פה שמחה לקהילה, לחברים ולמשפחות. בתוך שבוע הם ארגנו לנו פה חתונה קסומה. דאגו לכול. היה יפיפה ושמח והכניס תחושה של תקווה ושל עם ישראל חי".
אשמה// בשבעה באוקטובר אלחנן היה בקיבוץ עם פנדה הכלבה ושני הייתה בכפר חב״ד, לשם נסעה כדי לחגוג עם ארגון שנקרא ‘חב"ד בקמפוס’, את שמחת תורה. “מאחר והוא דתל"ש ואני דתיה, החלטנו שאת החג הזה אנחנו חוגגים בנפרד. האמת שבתחילת הבוקר לא הצלחתי להכיל ולהבין את גודל האסון, וכך הצלחתי להיות מאופקת ולחכות עד שדיברתי עם אלחנן. סמכתי עליו שהוא יודע איך להתנהל בזמן של קסאמים ולשמור על עצמו.
“אבל ברגע שהבנתי שיש חדירת מחבלים, איבדתי את עצמי ממש. ניסיתי הרבה פעמים ליצור קשר עם אלחנן, ללא הצלחה כי החשמל והתקשורת נפלו. פחדתי מהגרוע מכל. הרגשתי אשמה גדולה שהבאתי את אלחנן לשם". כיתת הכוננות וארבעה חיילים ששהו במפלסים בשבת נלחמו נגד עשרות מחבלי חמאס שהגיעו רכובים על טנדרים ואופנועים. מספר מחבלים הצליחו לחדור ליישוב רגלית, חלקם חוסלו וחלקם נתפסו.
התקף חרדה// “כשהצלחנו סופסוף לשוחח, הייתי כבר בהתקף חרדה, ואלחנן היה זה שהרגיע אותי. בדיעבד הבנתי שלאלחנן לא הייתה תקשורת ולכן הוא לא הבין את גודל האסון, וכך הצליח להחזיק את עצמו ואותי. כל השבת הייתי קרועה בין חגיגת החג ותפילה גדולה שכולם יהיו מוגנים, לבכי, פחד וכאב על מה שהבית שלנו, הקיבוצים, שדרות ואופקים עוברים. אלחנן הצליח לצאת מהקיבוץ רק ביום ראשון בבוקר, ועד שהוא לא הגיע לא הצלחתי להירדם או לתפקד".
קצת שפיות// בעשרת הימים הראשונים הם הסתובבו בין בתי קרובי משפחה, לדירה של חבר בתל־אביב. “ההגעה למלון נתנה רגע של יציבות. לראות את הפרצופים המוכרים, להיות מוקפים בחברים. זה איפשר להתחיל לעכל מה קורה סביבנו. די מהר הבנו שאת התקופה הזאת אנחנו רוצים לעבור יחד עם הקהילה, לשבת עם החברים. ועם כמה שזה הזוי לחיות פה, זה עדיין מאפשר קצת שפיות. העובדים במלון פשוט אנשים טובים ונעימים שנותנים לנו להרגיש הכי בבית שאפשר וזה נותן לנו אווירה טובה".
מוגנות// “אין לנו מושג לגבי העתיד ולאן נלך, אנחנו רוצים להאמין שהחזרה תתאפשר. השבעה באוקטובר זה תאריך ציון למציאות שלא נחזור אליה. אנחנו הכי רוצים לחזור הביתה, אבל נחכה בסבלנות עד שהביטחון יחזור. הפחד הכי גדול שלי זה לחזור ולא להרגיש מוגנת".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
