"איגרת הבעש"ט" היא אחת האיגרות המפורסמות ביותר בתולדות החסידות. האיגרת היא החומר הכתוב היחידי המשויך לאבי תנועת החסידות, רבי ישראל בן אליעזר, הידוע בכינויו "הבעל שם טוב". באיגרת מספר הבעש"ט על עליית נשמה שהיתה לו, בה הוא ראה דברים נפלאים וזכה להיכנס להיכלו של משיח. הבעש"ט מתאר באיגרת עולם תחתון ועולם עליון ותפילות המחכות שנים רבות לתיקונן. אחד החלקים המפורסמים באיגרת הוא תיאור פגישתו של הבעש"ט עם המשיח. באותה פגישה, כשהבעש"ט שואל את המשיח: "אימתי קאתי מר?" עונה לו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
האיגרת נשלחה על ידי הבעש"ט לגיסו רבי אברהם גרשון קיטובר, זמן קצר לאחר עלייתו של רבי אברהם גרשון לארץ ישראל. עלייתו לארץ ישראל בשנת תק"ז (1747) נחשבה כראשונה לעליות החסידים ושימשה גשר ראשון בין תנועת החסידות במזרח אירופה ובין ארץ ישראל. עד לעלייתו חי רבי אברהם גרשון קיטובר בעיירה קוטי, על גדת נהר הצ'רמוש, במחוז סטניסלב בפולין, היום בשטח אוקראינה. יהודי העיירה כינו אותה ביידיש קיטוב. בניגוד לגיסו הבעש"ט, רבי אברהם גרשון מקיטוב זכה לעלות לארץ ישראל ולהפיץ בה תורה. כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר נולד באותה עיירה אדם נוסף שזכה, בנסי נסים, להימלט מנוראות השואה, לעלות לארץ ישראל, ולהפיץ בה תורה.
קרוב לשלושת אלפים יהודים, כמחצית מהאוכלוסייה המקומית, התגוררו בעיירה קיטוב בראשית שנות ה־30 של המאה הקודמת. רק מעטים מהם שרדו את השואה, שהחלה בסוף אותו עשור. בין יהודי קיטוב היו גם אברהם מרדכי ומילכה דרוקמן, שניהם ילידי העיירה. אברהם מרדכי נולד בשנת תרס"ו למנחם וריינה דרוקמן. מילכה נולדה בשנת תרס"א לחיים ושיינדל הוזן. השניים נישאו והקימו את ביתם בעיירה בשנת תרצ"ב.
בית משפחת דרוקמן הצעירה היה בית יהודי פשוט ולא תורני במיוחד. ספרים לא היו בבית. בסוכות לא תמיד היתה סוכה. בית הכנסת שבו התפללה המשפחה היה בית הכנסת של חסידות צ'ורטקוב, שהיה סמוך לבית, אך למרות חצרות החסידים הרבות שהיו בעיירה, בית משפחת דרוקמן לא היה בית חסידי.
תנאי החיים לא היו קלים. את המים היו צריכים להביא בדליים מהבאר והבית הואר באמצעות פתיליות נפט. פרנסה לא היתה מצויה בשפע. מילכה דרוקמן היתה אורגת שטיחים ואברהם היה נוסע למכור אותם בעיר הגדולה לודז' ובערים נוספות. בשלב מאוחר יותר קיבל אברהם עבודה במפעל העצים של גיסו אייזיק, אחיה הצעיר של מילכה, ועבודה זו היתה טובה ונוחה יותר בעבור המשפחה.
בט"ז בחשוון תרצ"ג, 15 בנובמבר 1932, נולד לאברהם ומילכה בנם הבכור והיחידי. חיים מאיר דרוקמן נקרא על שם סבו, אביה של אמו, ר' חיים הוזן. הסבתא, שיינדל הוזן, התגוררה בביתם של בתה וחתנה. חיים נולד בשבוע שבו קראו בפרשת השבוע את פרשת וירא ובתוכה פרשת העקידה, פרשה שבה ירבה לעסוק במהלך חייו ושאותה ילמד שוב ושוב במשך עשרות שנים לאלפי תלמידים. הפרשה נפתחת בהתייצבותו המיידית של אברהם אבינו לניסיון העקידה, ובאמירת מילה אחת, בעלת משמעות עצומה, לפנייתו של אלוקים אליו: הנני. המילה הזאת, שמקפלת בתוכה מסירות נפש מוחלטת לכל שליחות אלוקית, עתידה לאפיין את מסכת חייו של חיים דרוקמן.
כשהגיע חיים לגיל שלוש עמדו בפני הוריו שתי אפשרויות: לשלוח אותו לגן ילדים רגיל או לחיידר יהודי. חיים הקטן רצה ללמוד בחיידר והוריו נענו. את משיכתו ללימוד תורה הוא זקף לימים להשגחה עליונה ולא לחינוך מבית. בחיידר למד חיים לקרוא ולאחר כשנה עבר לחיידר לילדים גדולים יותר. מכיוון שהלימודים בחיידר התארכו עד הערב, קיבל חיים מהוריו עששית, מנורה קטנה שתלווה אותו בחזרה מהחיידר הביתה. בחיידר הזה החל חיים ללמוד גם חומש עם רש"י. עד היום הוא יכול לזמזם בערגה את הניגון הנוגה שנלמד אז בכל החיידרים במזרח אירופה, ניגון לדברי רש"י על הפסוק בספר בראשית, "ואני בבואי מפדן". זיכרון אחר של חיים מהווי החיים הדתי בעיירה קשור לבית הכנסת. הוא זוכר את רב העיירה הרב לייב ייצ'יס מרטיב את רצפת העץ של בית הכנסת בדמעותיו בזמן אמירת סליחות.
***
בהיותו בן שש, כמעט בן שבע, היה אמור חיים להתחיל ללמוד בבית הספר, אלא שבדיוק אז, באותו הקיץ, הכול השתנה. באחד בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, פלשה גרמניה הנאצית לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה. הכוחות הגרמניים כבשו את פולין תוך כחמישה שבועות, אך בהתאם להסכם ריבנטרופ־מולוטוב שחתמה גרמניה עם ברית המועצות שבוע לפני פרוץ המלחמה, חולקה פולין בין הגרמנים לרוסים הסובייטים. כשבועיים לאחר כיבושה של פולין נכנסו לקיטוב יחידות הצבא האדום והעיירה עברה לשלטון קומוניסטי. הרוסים הלאימו את העסקים הפרטיים בעיירה ואסרו על פעילות ציבורית יהודית. הספרייה הציונית בעיירה הועברה לספרייה העירונית הכללית, הספרים מוינו, ורובם נמצאו "בלתי כשרים" ונשרפו. הרוסים פתחו בעיירה בית ספר בשפת היידיש בעבור היהודים. לבית ספר זה נשלח חיים ללמוד. הוא עוד זוכר היטב את המחנכת היהודייה מהללת את סטאלין, מנהיגהּ של ברית המועצות, ואת פועלו לטובת העולם. גם בשבחה של רוסיה סיפרה המורה ובשפע הגדול שמציע השלטון הסובייטי לנתיניו. התלמידים היהודים הוכרחו לפקוד את ספסל הלימודים גם בשבתות. חיים בן השבע סירב לכתוב בשבת, אך המורה לא ויתרה לו. היא החזיקה בידו ובעיפרון והכריחה אותו לכתוב. את צימאונו הרוחני הרווה חיים אחרי שעות בית הספר כשלמד גמרא עם ר' לייב גליס, המלמד שלימד אותו בעבר בחיידר.
כשהגיע יום הכיפורים של שנת ת"ש דרשו המורים בבית הספר מתלמידיהם לבוא ללימודים גם בעיצומו של היום הקדוש. כדי להרגיע מעט את התלמידים הם הבטיחו שביום הכיפורים הם לא יידרשו לכתוב ושיום הלימודים יהיה קצר יותר. חיים לא רצה ללכת לבית הספר, אך אביו הסביר לו שאין לו ברירה. את בוקרו של יום הכיפורים הוא החל בבית הכנסת בתפילת שחרית, ולפני קריאת התורה עזב בצער את התפילה וצעד לבית הספר. כשסיים את הלימודים מיהר חיים לשוב לבית הכנסת ושם הוא מצא את המתפללים מסיימים את קריאת התורה. ברגע הראשון שמח חיים מכיוון שחשב לתומו שלא החסיר דבר מהתפילה. לאחר כמה רגעים התברר לו שמדובר בקריאת התורה של תפילת המנחה ושבגלל הלימודים הוא החסיר את כל תפילת מוסף. חיים פרץ בבכי מר. הוא בכה על התפילה שהפסיד, אך יותר מכך בכה על כך שפחד מהעונש שיקבל אם לא יופיע בבית הספר.
ארבעה ימים לאחר מכן חל חג הסוכות. באותה שנה לא הגיעו לקיטוב ערכות של ארבעת המינים, ובבית הכנסת של הקהילה לא היו ארבעת המינים לברכה. באחד מימי חול המועד נשלח חיים על ידי אמו לשוחט העיירה כשתרנגולת לשחיטה בידו. לפני השחיטה קרא השוחט לחיים, הכניס אותו לחדר פנימי בביתו, ושם, הוציא לו ארבעת המינים לברכה. חיים המופתע אחז בארבעת המינים ובירך עליהם בהתרגשות. הוא התמלא שמחה על הזכות שנפלה בידיו לברך על ארבעת המינים גם בשנה כזו. מצוות ארבעת המינים עתידה להיות אחת המצוות החביבות עליו ביותר.
כמעט שנתיים שלטו הכוחות הסובייטיים בעיירה קיטוב. בו' בתמוז תש"א, אחד ביולי 1941, נכבשה קיטוב על ידי כוחות צבא רומניים והונגריים, בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי ציבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח מעט יותר, אך גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה ללא הבחנה. הרומנים עזבו את קיטוב תוך זמן קצר, והעיירה נשארה בשליטת ההונגרים עד תחילת חודש אלול תש"א, סוף אוגוסט 1941. אחרי ההונגרים הגיעו הגרמנים, וחיי היהודים נעשו קשים הרבה יותר. הגרמנים חייבו את היהודים בענידת סרט לבן עם מגן דוד כחול, החרימו מהם רכוש רב, הטילו סכומי כופר גבוהים על הקהילה, העלו את מכסות עובדי הכפייה היהודים והטילו על היהודים מגבלות תנועה. בחורף של שנת תש"ב מתו רבים מיהודי העיירה ממגפת טיפוס הבהרות. רבים מהיהודים היו פושטים בלילות על שדות האיכרים בקרבת העיר ומנסים להשיג מעט מזון. האיכרים הפולנים ארבו להם ואת הנתפסים רצחו או הסגירו לידי הגרמנים.
חיים למד בבית הספר שנה בלבד. החיים הקשים בעיירה לא אפשרו את המשך הלימודים. חלק מבני משפחתו של אביו – הסבתא ריינה, שתי בנותיה הנשואות יוכבד וביילה ובני משפחותיהם – נלקחו לעבודות כפייה בגטו בעיר הסמוכה קולומיה. גם אברהם דרוקמן, אביו של חיים, נלקח לעבודות כפייה. במהלך החורף הגיעו לאוזניהם של יהודי קיטוב שמועות על האקציות שעשו הגרמנים בערים הסמוכות, בהן נרצחים יהודים רבים, ויהודים רבים נשלחים למחנות ריכוז והשמדה, והם החלו להכין מקומות מחבוא בעיירה וביערות הסמוכים. גם משפחת דרוקמן החלה להיערך לגרוע מכול. דודו של חיים, אייזיק הוזן, התגורר באזור אחר בעיירה, בו כמעט שלא התגוררו יהודים, והמשפחה המורחבת החליטה להכין בביתו מקום מסתור. הם חפרו חפירה גדולה מתחת לבית שתוכל להכיל את כל בני המשפחה ביום גזירה. הכניסה לחפירה היתה דרך ארון בגדים גדול באחד מחדרי הבית והיא הוסתרה על ידי דלת סתרים שהותקנה ברצפת הארון.
לקראת פסח תש"ב התחזקו השמועות על בואם של הכוחות הנאציים לעיר. משפחת דרוקמן עברה לבית משפחת הוזן כדי לחגוג שם את החג, וקיימה שם את ליל הסדר. שבוע לאחר מכן, בבוקרו של אסרו חג פסח, עשרה באפריל 1942, הגיעו מהעיר קולומיה לעיירה קיטוב משאיות עמוסות אנשי אס־אס וגסטפו. עם כניסתם לעיר ירו הגרמנים בכל יהודי שנתקלו בו ברחוב. יחד עם יחידות המשטרה האוקראינית הם פשטו על בתי היהודים וכדי לגלות את המתחבאים הציתו את הבתים והעלו באש רחובות שלמים שאוכלסו על ידי יהודים. במקרים רבים הושלכו הנמלטים מהבתים הבוערים היישר אל האש. אחרים נרצחו ביריות ברחוב. כ־950 איש נרצחו באותו יום בעיירה קיטוב.
בינתיים, באזור הלא־יהודי של העיירה, מיהרו משפחות דרוקמן והוזן להיכנס לחפירה שהכינו מתחת לבית. לאחר המתנה מתוחה בחפירה, הם החלו לשמוע קולות. הכוחות הגרמניים נכנסו לבית. הגרמנים החלו לעבור בחדרים ולדפוק בקתות הרובים שבידיהם על דלתות החדרים ועל דלתות הארונות. הם היכו גם על דלתות הארון שבתחתיתו היתה הכניסה לחפירה הסודית, והדלתות נפתחו. חיים ובני משפחתו עצרו את נשימתם. לחרדתם, דווקא באותם רגעי אימה, החלה סבתו של חיים, סבתא שיינדל, להשתעל. בני המשפחה הביטו זה בזה בדאגה והחלו לומר "שמע ישראל". הם היו משוכנעים שהנה, בעוד רגע, הם מתגלים על ידי הגרמנים. מישהו מבני המשפחה אפילו הציע שהסבתא תצא החוצה כדי שלא תסכן את כולם. בסייעתא דשמיא, הגרמנים לא שמעו את שיעולי הסבתא ויצאו מהבית. חיים ובני המשפחה נשמו לרווחה, אם כי לכולם היה ברור שמדובר בהצלה רגעית בלבד. למחרת כשיצאו בני המשפחה ממקום מסתורם הם גילו שהבית שבו הסתתרו נבזז. אברהם, אביו של חיים, ראה ברחוב את אחד הפולנים המקומיים לבוש בבגדים שלו. אך את המראות הקשים באמת פגשו אברהם ומילכה דרוקמן כשהגיעו לביתם באזור היהודי של העיירה. גוויות של יהודים היו מושלכות ברחובות. הבתים היו שרופים. גם בית משפחת דרוקמן הועלה באש. מחיים נחסכו המראות הקשים הללו. הוריו השאירו אותו בבית הדודים.
***
שבועיים לאחר מכן, בז' באייר, צוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגטו בעיר קולומיה. משפחת דרוקמן הבינה שעליה למצוא במהירות נתיב מילוט לרומניה הסמוכה, שם הסיכוי להינצל מהגרמנים הסתמן כגדול יותר מכיוון שרומניה היתה עצמאית יותר מפולין. היעד שאליו כיוונו היה העיר צ'רנוביץ, בירת מחוז בוקובינה, שם התגוררו קרובי משפחתם. הדוד אייזיק הוזן, שהיה מבוסס כלכלית יותר מאחותו, הזדרז לשחד תושבים מקומיים כדי שיעבירו אותו, את משפחתו וגם את הסבתא שיינדל את הגבול לרומניה אל העיירה ויז'ניץ, במטרה להגיע משם לצ'רנוביץ. משפחת דרוקמן נשארה בבית הוזן עוד כמה שבועות כדי להשיג את המימון שנדרש לבריחה לרומניה. מילכה דרוקמן מכרה את כל מה שיכלה למכור, כולל טבעת היהלום שלה, והצליחה בסופו של דבר לשחד את המקומיים שיעבירו אותה ואת משפחתה את הגבול לרומניה.
בין קיטוב שבפולין לוויז'ניץ שברומניה הפריד נהר הצ'רמוש. אברהם, מילכה וחיים הקטן, שלא ידעו לשחות, נדרשו לחצות ברגליהם את הנהר שרוחבו היה עשרות מטרים. בעודם צועדים במי הנהר, בשעת לילה מאוחרת, החלו מי הנהר לגאות. חיים הרגיש את המים מגיעים לצווארו ואחר כך גם לפיו. כמו ברגעי האימה שחווה במסתור שבבית הדוד, שוב הוא חשש לחייו ולחיי הוריו. לאחר לא מעט דקות של אימה ופחד הגיעו בני משפחת דרוקמן רטובים ורועדים מקור לעברו השני של הנהר, אל העיירה ויז'ניץ. בוויז'ניץ הם הולבשו על ידי המבריחים בבגדי מקומיים, לצורך הסוואה, ומשם מיהרו לצ'רנוביץ, לבית בת דודתה של מילכה.
בהימלטותה מקיטוב ניצלה משפחת דרוקמן מגורלם המר של תושבי העיירה. בכ"ה באלול תש"ב הגיע מועד החיסול הסופי שייעדו הגרמנים לקהילת קיטוב. יותר מ־800 יהודים גורשו מהעיירה לגטו בקולומיה, משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ. קבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקיטוב נותרו רק 18 בעלי מלאכה, וגם הם הוצאו להורג כעבור חודשיים, והעיירה הוכרזה "יודנריין", כלומר נקייה מיהודים. קיטוב שוחררה על ידי הכוחות הרוסיים בסיום מלחמת העולם השנייה, אך החיים היהודיים בה לא שוקמו. אף יהודי לא שב להתגורר בה.
בינתיים, בצ'רנוביץ בני משפחת דרוקמן עדיין לא ידעו מנוח, מכיוון שלא היו תושבי המקום ולא הוגדרו כלגאליים. לאחר שמצאו מקום לגור בו, החליט אברהם דרוקמן שלא לצאת החוצה לרחוב אפילו לא פעם אחת, שמא ייתפס על ידי השלטונות. במהלך כל התקופה שבה שהתה המשפחה בצ'רנוביץ, הוא לא ראה אור יום. מילכה דרוקמן העזה לצאת, אך גם היא עשתה זאת רק כדי להשיג אוכל לבני משפחתה. קשיי הפרנסה הביאו את בני הזוג לחפש מקום בעבור בנם חיים שבו יוכל לאכול ולישון ללא חשש. הפתרון נמצא בבית יתומים יהודי שפעל בעיר. במשך כל ימות השבוע שהה חיים בבית היתומים ובשבתות היה מתארח בביתו של רבי אליעזר זוסא פורטוגל, האדמו"ר מסקולען. האדמו"ר היה איש חסד גדול. לימים, לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הכניס לביתו מאות יתומים שהוריהם נרצחו בשואה. בשהייתו בבית האדמו"ר זכה חיים לא רק לאירוח מלא כבן בית ולסיפוק כל צרכיו הגשמיים, אלא גם להרבה חוויות רוחניות. האדמו"ר נהג להאריך בתפילותיו, במיוחד באמירת "שמע ישראל". הוא קיים טיש ארוך מדי שבת, בדרך כלל בזמן סעודה שלישית, והלחין ניגונים רבים. חיים היה מביט באדמו"ר בעת שהיה מתפלל ושר, ומרווה מעט את צימאונו הרוחני.
משפחת דרוקמן שהתה בצ'רנוביץ כשנה. מציאות החיים ללא אישור חוקי בעיר היתה קשה מנשוא, וההורים החליטו לעבור לבוקרשט בירת רומניה ולנסות לקבל שם אישורי שהייה. לפני עזיבתו את צ'רנוביץ הגיע חיים לרבי מסקולען כדי להיפרד ממנו. האדמו"ר הציע לחיים להישאר אצלו, אך כשהבין שחיים רוצה לנסוע עם הוריו, צייד אותו במכתב לרבה של בוקרשט, בו ביקש מהרב המקומי לסייע למשפחה. בבוקרשט הפכו חיים, הוריו וסבתו ללגאליים והוגדרו כפליטים פולנים. משם הם נשלחו יחד עם פליטים נוספים לעיירה סלטינה. בסלטינה זכה חיים, לשמחתו, לחדש את לימודיו התורניים שנפסקו מאז הבריחה מביתו בקיטוב. חסיד גור בשם מויש'לה לימד אותו מסכת מכות בגמרא. מויש'לה גם סיפר לחיים חוויות מביקוריו אצל הרבה מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, שכבר עלה בינתיים לארץ ישראל. במקביל ללימודיו התורניים, למד חיים באותה תקופה את השפה הפולנית בתוקף היותו פליט פולני. עד אז הוא דיבר רק יידיש.
***
מיומם הראשון בסלטינה חיפשו אברהם ומילכה דרוקמן דרכים להשיג סרטיפיקטים, אשרות עלייה מהשלטון הבריטי, שיאפשרו להם לעלות לארץ ישראל. רק שם, הם הבינו, יוכלו להיות בטוחים באמת. חיים לא ידע על הניסיונות הללו. בבית מעולם לא דיברו על עלייה לארץ ישראל. אחרי לא מעט ניסיונות כושלים להשגת סרטיפיקטים לכל בני המשפחה, החליטו אברהם ומילכה בלית ברירה, לנסות למצוא פתרון לפחות לבנם חיים. בין היהודים בני המזל בסלטינה שכן השיגו סרטיפיקט משפחתי היו בני הזוג דוד ושפרינצה קרייזברגר, זוג חשוך ילדים. הפתרון נמצא. ההורים החליטו שחיים יירשם כבנם של בני הזוג, יקבל סרטיפיקט ויעלה איתם ארצה. חיים הבין שהוריו מבקשים את טובתו. למרות הקושי הנפשי הרב להיפרד מהוריו ולחבור לזוג שהוא כלל אינו מכיר בדרך לארץ אחרת, הוא לא התווכח. עד היום הוא מתקשה להבין איך הסכים להתנתק כך מהוריו בעיצומה של מלחמה עולמית. הוא גם אינו זוכר את רגעי הפרידה מהוריו.
חיים והוריו המאמצים נדרשו להגיע לעיר הנמל הרומנית קונסטנצה, משם היו מיועדות לצאת בי"ד באב תש"ד שלוש אוניות מעפילים מרומניה דרך הים השחור לעבר איסטנבול שבטורקיה. שלוש האוניות – "בולבול", "מפקורה" ו"מורינה" – היו אוניות שהובילו בדרך כלל בעלי חיים ולא בני אדם. אנשי המוסד לעלייה ב, הזרוע של ארגון ההגנה שהיה אחראי להעפלה לישראל, העמיסו על כל אחת מהאוניות מעל שלוש מאות מעפילים. משפחת קרייזברגר ובנם "המאומץ" חיים עמדו בנמל והמתינו שייקרא שמם לעלות לאחת האוניות. זמן רב עבר, אך שמם לא הוזכר. דוד קרייזברגר המודאג הלך לבדוק אצל הפקידים, מדוע הוא ובני משפחתו אינם נקראים לעלות לאונייה. קראנו לכם לעלות, אמר לו הפקיד, כנראה לא שמעתם. הייתם אמורים לעלות לאונייה מפקורה, אך היא כבר מלאה עד אפס מקום. עכשיו תיאלצו להמתין לאונייה השלישית, מורינה. ההחמצה של העלייה ל"מפקורה" התבררה בדיעבד כהצלה נוספת של חיים ממוות כמעט ודאי.
בי"ז באב, שלושה ימים לאחר הפלגתה של האונייה מפקורה מנמל קונסטנצה, בעת שהיתה במערב הים השחור בסמוך לנמל הטורקי אִינֵאָדָה, נורו על האונייה פגזי תותח מצוללת גרמנית, והיא טבעה. האונייה השנייה, "בולבול", הצליחה למשות חמישה מנוסעי האונייה, אך כמעט כל שאר הנוסעים, כשלוש מאות עולים יהודים, נספו. בין הנספים הרבים היה גם מויש'לה, איש חסידות גור שלימד את חיים גמרא בסלטינה. חיים ושאר המעפילים שהיו על האונייה מורינה שמעו יריות אך לא ידעו במה מדובר. על טביעת "מפקורה" הם שמעו רק כשהגיעו לנמל באיסטנבול.
מיד לאחר שעלה ל"מורינה" התנתק חיים מהוריו המאמצים והתחבר לחסידי ויז'ניץ, שהיו גם הם על האונייה. החסידים הפליגו באונייה יחד עם הרב משה יהושע הגר, בנו של הרב חיים מאיר הגר, האדמו"ר הרביעי מוויז'ניץ שחי בעיר גרוסוורדיין שבהונגריה. לימים התמנה הרב משה יהושע לאדמו"ר החמישי מוויז'ניץ. את התחברותו הספונטנית של חיים לחסידי ויז'ניץ בזמן ההפלגה הוא הסביר לימים כחלק מהמשיכה הטבעית שחש מילדותו לתורה ולתפילה.
לאחר שבועיים של הפלגה בתנאים קשים, כשחלק מהנוסעים חולים במחלת ים, הגיעה האונייה מורינה לאיסטנבול שבטורקיה. שם, העלו אותם שליחי ההגנה מארץ ישראל לרכבת לכיוון הארץ. חיים התרגש לראות בידיהם של השליחים היהודים גיליון של העיתון העברי דבר, עיתון פועלי ארץ ישראל. זו היתה הפעם הראשונה שחיים פגש אנשים מארץ ישראל וראה עיתון בשפה העברית. הרכבת יצאה לדרכה והנסיעה דרך סוריה ולבנון נמשכה כמה ימים כולל שבת. זו היתה שבת פרשת עקב, וחיים, יחד עם מתפללים נוספים ברכבת, בירכו בתפילתם את ראש חודש אלול שחל בשבת שלאחר מכן.
ביום שני, כ"ה באב תש"ד, 14 באוגוסט 1944, הגיעה הרכבת לשטחה של ארץ ישראל. חיים בן ה־12 ישב דרוך ונרגש בקרון הרכבת והביט מהחלון. זמן קצר לאחר שנכנסה הרכבת לשטחה של ארץ ישראל הוא התרגש לראות שלטים ועליהם שמות יישובים בעברית. דקות ספורות לאחר מכן ראה חיים מחלון הרכבת יהודי חבוש כיפה ועטור זקן עובד בשדה כשציציותיו מתבדרות ברוח. המראה הייחודי שמעולם לא חזה בו, הסעיר אותו. אין ספק, הוא אמר לעצמו. הגעתי לארץ ישראל.
חיים הנער הגיע לארץ לבדו. בזמן שרגליו דרכו בארץ הקודש הוא עדיין לא ידע מתי יזכה לראות את הוריו, שנשארו על אדמת רומניה. הוא גם לא ידע אז על קרובי משפחתו הרבים שנספו – סבתו ריינה, אמו של אביו, ושתי אחיותיו של אביו, יוכבד וביילה, בעליהן וילדיהן.
כשהרב חיים דרוקמן מספר את סיפורו האישי בתקופת השואה, הוא מונה שלוש פעמים שבהן ניצלו חייו: רגעי החרדה שבהם התחבא עם משפחתו בחפירה מתחת לבית הדוד בקיטוב בעוד הגרמנים עורכים חיפוש בחדרי הבית, הרגעים שבהם הגיעו מי הנהר צ'רמוש לצווארו ולפיו כשחצה עם הוריו את הגבול בין פולין לרומניה, והחמצת הוריו המאמצים את העלייה לאונייה מפקורה שטובעה, החמצה שהצילה את חייו. התחושה שקיבל את חייו במתנה החדירה בו תחושת שליחות. חיים שניתנו במתנה, נוהג הרב לומר, צריכים לעשות בהם משהו. הם לא ניתנו כך סתם. סיפורו האישי גם מדגים לדעתו את סיפורו של עם ישראל כולו. כשם שהוא באופן אישי קיבל את חייו במתנה שלוש פעמים לפני שעלה לארץ, כך גם עם ישראל קיבל את חייו, פעמים רבות, לאורך הדורות.
***
במשך שנים התנגד הרב דרוקמן לקיום מסעות הנוער למחנות המוות בפולין, הן בגלל התנגדותו לנסיעות לחו"ל שאינן לצורך והן בגלל התנגדותו לחיזוק כלכלת העם הפולני, שהיה שותף לזוועות שנעשו על אדמתו. רק לאחר שראה כיצד המסעות לפולין מחזקים את הזדהותו של הנוער הישראלי עם שורשיו היהודיים ועם מדינת ישראל, הוא שינה את עמדתו ואף הצטרף בעצמו לכמה מסעות לפולין שקיימו תנועת בני עקיבא ותלמידיו מישיבת אור עציון. במהלך אחד המסעות נשאל הרב על ידי קומונרית של בני עקיבא איך אפשר לשיר באתרי מחנות המוות מול זוועות השואה את מילות השיר "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי". הרב דרוקמן ענה לקומונרית על דרך הדרש, בשם רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא" – אני לא מפחד, אמר הרב. אבל "רע – כי אתה עמדי". רע לי שאתה עמדי. רע לי שאתה, הקב"ה, סובל יחד איתי.
הרב דרוקמן נוהג לדבר על השואה כביטוי שיא של נצח ישראל. למרות מכונת ההשמדה המשומנת שהושקע בה הכול וחרף המטרה המפורשת להשמיד את כל העם היהודי, הנאצים ימ"ש נחלו מפלה, עם ישראל חי ואף זכה לתחייה מחודשת בארצו, לתקומה ולעצמאות. קיומו הנצחי של עם ישראל, אומר הרב דרוקמן, מעיד עד כמה ייעודו גדול, והייעוד הזה של עמנו מחייב לעשות הכול כדי למלא אותו.
כשהוא נשאל כיצד אפשר להסביר את השואה מבחינה אמונית, הרב דרוקמן אינו מעניק הסבר, אך הוא כן מזכיר שמעשי הזוועה נעשו מתוך בחירה חופשית של בני האדם. אנו לא יודעים את חשבונותיו של הקב"ה, הוא אומר. יש לאדם בחירה והקב"ה מגלגל מהלכים כתוצאה ממעשיו של האדם, כפי שקרה במגילת אסתר, שבה כל אחד פעל ממניעיו והקב"ה שזר מהכול את גאולת ישראל. השואה לא נעשתה כדי לקדם את מהלכי הגאולה והיא אינה יכולה בשום פנים ואופן להיות סיבה מוצדקת לדברים שהתרחשו בעקבותיה, אבל אחרי שהמעשיים הזוועתיים כבר נעשו מתוך בחירה חופשית, אי אפשר להתעלם מכך שהם הביאו גם למהלכים חיוביים כמו העלייה לארץ והקמת המדינה.
