שיטוט קצר במחלקת השיקום של בית החולים שיבא בתל־השומר, ופתאום מראה צעירים קטועי גפיים כמו מתנרמל מעצמו. אותו מחזה מכמיר לב שגורם על פי רוב להסטת מבט הצידה, הופך כאן לאות גבורה שלוחמי חרבות ברזל לא ביקשו לעצמם, אבל הם גם לא מתכוונים להתבייש בו. כאן במחלקה מתקיים יקום מקביל, שבו לזמן יש קצב משלו; זירה נוספת במלחמה שמתחלקת בין קרבות עזה ולבנון, מפוני קווי העימות, האזרחים והחיילים החטופים, הפצועים וההרוגים.
על ההתמודדות הצפויה למאושפזים במחלקות השיקום כתב דן בן־אמוץ ב־73' ספר שעובד אחר כך לסרט בכיכובם של איקה זהר וענת וקסמן, ונכנה אותו כאן בקיצור "לא שָֹם". התסריטים העתידיים שייכתבו על המלחמה הנוכחית יידרשו לעדכון גרסה לעומת יצירות העבר, נוכח השינויים הטכנולוגיים וההירתמות המרשימה של מיזמים חברתיים חדשניים למען פצועי המלחמה.
בסיס התמיכה החברתית שאנו פוגשים בשיבא זהה למה שהכרנו במלחמות קודמות. המעטפת האזרחית ניכרת כאן בכל פינה, לצד זו הצבאית. בין המאושפזים מסתובבות כמה נשים יהודיות מניו־יורק, פילנתרופיות משתאות ונרגשות שישובו לקהילתן לספר את סיפור הימים הללו בישראל. הורים עם שתי בנותיהם מחלקים מתוקים באגף אחד, ובאגף ממול בני עקיבא באו לעשות שמח. סדנת ציור תרפי, יוזמת "חברים לרפואה", ממוקמת בלובי של המחלקה, ובמבואה הרחבה מתוכננת הופעה כלשהי בערב. בדשא הסמוך לחדר הכושר השיקומי הציב איגוד הקַשָתוּת לוחות מטרה, והמאושפזים הצעירים משלחים לעברם חיצים ומשפרים אגב כך את תנועת הידיים. ליצן רפואי מגיח פתאום בחיוך מצויר, אזרח נחוש עובר בין הפצועים, מנגן בגיטרה ושר, וקולו כמו הופך לפסקול שמלווה את הפעילות השוקקת. בית החולים, אגב, הפסיק להגיש אוכל. אין טעם. אינספור הפינוקים והמאכלים שמוזרמים לכאן בידי ארגונים ואנשים פרטיים, מייתרים את חלוקת המנות הפחות אטרקטיביות בכלי הפלסטיק המוכרים.
אלא שבשלב כלשהו האשפוז הארוך של הפצועים יסתיים – "ובבת אחת, כל זה נגמר", אומר בעז הוכשטיין, ממקימי עמותת ריסטארט RESTART)). "אין יותר הדלקת נרות משותפת, ואין עוגיות ושוקולדים, וגם אין צחוקים במרפסת עם כל החבר'ה האחרים". כן, הם עוד ישובו לכאן לטיפולים, והסלבים שבאים לבקר פצועים עוד יזמינו אותם להופעות, כפי שמעיד הוכשטיין. הם ישמרו להם מקום של כבוד בשורה הראשונה, ואפילו יעלו אותם לבמה לדואט. בוגרי חרבות ברזל יזכו להערכה עמוקה מהסביבה, "אבל בסוף חוזרים הביתה, וגם המשפחה והחברים צריכים לחזור לחיים ולבעיות האישיות שלהם". הוא יודע, הוא היה שם, ובדיוק בגלל זה הוא חוזר עכשיו לבית החולים עם המיזם שהקים, "כדי להחזיר את פצועי צה"ל למסלול החיים".
רן הגר, רכז הפעילות בשיבא (למעלה): "עד עכשיו לא היה בעמותה מערך של פצועים־מתנדבים, כי זה משהו מציף וקשה, שלא מתאים לכל אחד. אבל ברגע שיצא קול קורא בקהילה של פצועי צה"ל, ההיענות הייתה גדולה. אנחנו הולכים בשיטה הישנה והטובה, עוברים ממיטה למיטה, מספרים קצת על עצמנו, והפצוע מחליט אם הוא מעוניין לשמוע עוד"
הוכשטיין עצמו נפצע ב־21 ביולי 2014, באחד הקרבות של מלחמת צוק איתן. כוח צה"ל תקף יעד של חמאס בשג'עייה שכלל עמדות משגרים ופירים של מנהרות המובילות לתוך שטח ישראל. הוכשטיין, מפקד טנק, עמד כך שראשו ושתי ידיו היו חשופים. "היינו בתוך מטע זיתים שהפריע ל־D9 לפלס את הדרך. נקלענו למארב מלווה בהתקפה מסיבית של פצמ"רים, ותקפנו חזרה. אני מרים ראש לשמיים, רואה כוכבים נופלים, ובתוך רגע קולט שאלה לא כוכבים, ושזה מגיע לכיוון שלי. פצמ"ר פוגע לי בטנק, ואני נזרק קדימה. אחרי רגע אני חוזר להכרה ומרגיש שהראייה מטושטשת, האוזניים מצלצלות והידיים שלי חמות. הכול כואב ולא כואב. אני מרים את הידיים, ורואה שהזרת השמאלית תלויה למטה ובמרפק יד ימין קטיעה כמעט מלאה, והאגודל והאמה עפו".
באותם רגעים הוא לא נתן דעתו על הכאב שהיה או לא היה. "זה מצב הישרדותי נטו. אני אוסף את היד, חוזר לטנק ומפעיל את הצוות לנוהל מפקד פצוע. התותחן מחליף אותי, וכל אחד מקבל תפקיד. הצוות שלי חובש אותי תחת אש ומנסה לחלץ לאחור. אחרי 45 דקות אנחנו מצליחים להגיע למקום בטוח ולפגוש רופא. שם אני מקבל משכך כאבים לראשונה, ואז מפונה בשלבים – מהנגמ"ש של הרופא לנגמ"ש פינוי, משם לג'יפ שמחכה לנו בגבול, משם למנחת ומשם במסוק לתל־השומר".
בבית החולים הצמידו לו טלפון והורו לו לדבר עם אמא. החייל הפצוע ביקש מאמא לקרוא לאבא וסיפר לו שנפגע בקרב. "ההורים שלי הגיעו לכאן, ואני נלקחתי לניתוח מציל חיים שנמשך חמש שעות. נכנסתי מתוך מחשבה שאני יוצא בלי יד, אבל יצאתי עם יד, וזה היה מעודד". 17 ניתוחים הוא עבר מאז, המורכבים שבהם נמשכו 13 שעות. היד נבנתה מחדש בעזרת חלקים שנלקחו מהרגל, "אצבע שמאל שהפכה לאגודל, ועוד דברים מטורפים". אחרי כל אלה, קצת קשה היום להבחין בפגיעה שספג.
חודשיים אחרי הפציעה הגיע הוכשטיין למחלקת השיקום. כאן, במרפסת שעמוסה כעת בפצועים ובמבקרים, הוא הקים מבלי דעת את ריסטארט, שהפכה לעמותה רשמית ב־2018. "הייתי מאושפז במשך שנה. אחרים השתחררו אחרי שלושה חודשים, וכשבאו לפה לטיפולים סיפרו שהם לבד. אתה מתחיל את השיקום עם עצמך, בלי לדעת כמה שנים זה הולך להימשך, עד מתי אלו יהיו החיים שלך.
"בין הטיפולים יש חלונות זמן, אז מילאנו את הלו"ז. התחלנו להביא לכאן סדנאות, הרצאות ושיעורים. חברת wix העבירו לנו סדנה של שלושה ימים, לימדו אותנו איך לפתוח אתרים בפלטפורמה שלהם. זה נתן לנו עיסוק ותחושת מסוגלות. אתה מרגיש 'הנה, צריך אותי', ואז מגיע הסיפוק. זה היה הבסיס, ומשם המיזם הזה התגלגל וגדל".
כאן גם הוקמה קבוצת הוואטסאפ "צוקי פצוקי" של פצועי צוק איתן, ואל 124 הפצועים מ־2014 הצטרפו בחלוף הזמן פצועים ממלחמות ומבתי חולים אחרים. הקבוצה, שפעילה עד היום ברמה יומיומית, סייעה לדייק את המטרות של ריסטארט במידה ניכרת.
"יש בישראל מסלול חיים 'תקין' – תיכון, צבא, הטיול הגדול, לימודים, עבודה, משפחה. כשאתה נפצע, אתה נזרק החוצה למסלול מקביל של שיקום", מתאר הוכשטיין. "אפשר אפילו להגיד שאתה בלי מסלול, יש עננה של חוסר ידיעה שמלווה אותך. ובוקר אחד הרופא שלך אומר: 'אתה ואנחנו סיימנו. אנחנו לא יודעים לעזור לך יותר ממה שכבר עשינו'. מבחינתם אתה כבר משוקם. אתה מוחזר למסלול החיים, אבל אתה לא חוזר. החברים שלך גדלו ולמדו והתחתנו, ואילו אתה נשאר בגיל הפציעה שלך. הרבה פעמים אני אומר בטעות שאני בן 22, וקורה שאני לא מבין למה מתייחסים אליי ברצינות, כאילו אני כבר מבוגר. כולם עברו את כל השלבים והתקדמו, ואתה בפער עצום שצריך להשלים. וכאן אנחנו נכנסים לתמונה: המטרה שלנו היא להחזיר את הפצועים למסלול הרגיל. לא חיים חדשים, אלא ריסטארט על החיים שלך.
"הרעיון אצלנו הוא לא להתייחס לפציעה. אני אף פעם לא שואל איך נפצעת. רוצה לספר? אני כאן לגמרי כדי לתת אוזן וכתף וחיבוק. אבל אני לא אשאל מיוזמתי, כי מה שמעניין אותי זה איפה אתה נמצא היום ולאן אתה רוצה להגיע מכאן. אנחנו לא מנטורים לפצועים, אלא לאנשים שהם במקרה פצועים".
לראות את העולם מלמעלה
קהילת הפצועים שעומדת מאחורי ריסטארט מבקשת לשפר את חיי הפצועים החדשים והוותיקים באמצעות עשייה, ולהדביק אותם בתחושת המסוגלות. אחת הדרכים לכך היא תוכנית המנטורים בניהולו של ניר לאון, שמחברת בין פצוע לבין מתנדב מהעולם העסקי – מנהל או יזם מצליח. במשך חצי שנה נפגשים השניים פעם בשבוע, והמנטור מגדיר עם הפצוע מטרות, מקדם אותו אליהן ומנצל את קשריו־שלו כדי לחבר את ה"חניך" לעתיד מקצועי פוטנציאלי.
תוכנית אחרת, ה"מייקרס" (Makers for Heroes) בניהולה של מיה מטלון, מלווה 20־25 פצועים בשנה ומאפשרת להם להגשים חלומות בסיוע טכנולוגיה מתקדמת. "התחלנו את התוכנית הזו ב־2016, בעזרת מהנדסים ומעצבים מעולמות ההיי־טק", מספר הוכשטיין. "אלה אנשים שהגיעו להתנדב עם פצועים, והבנו שיש להם יכולת לסייע מעבר לחלוקת עוגות או הסעה למסעדה וסרט. זה התחיל כמיזם מופשט מאוד. המשתתף הראשון היה ניב עפרון, קצין מגלן שרצה לחזור לעשות מתיחות על מוט. הוא הרגיש שזה יעשה לו טוב, ייתן לו להרגיש שוב שהוא החייל החזק שהיה. היזמים באמת מצאו לו פתרון, ואת הרגע שבו הוא פתאום ראה את העולם מלמעלה, ניב מתאר כמשנה חיים.
"אנחנו חייבים הרבה תודה לרופאים במחלקות השיקום השונות, אבל פה אומרים לך שיש הרבה דברים שלא תעשה יותר, ויש מעט שכן. ניב לעומת זאת הבין שרוב ה'לא' יכול להפוך ל'כן'. זה לא יהיה פשוט, ולא בדרך שהיית רגיל אליה, אבל זה יכול לקרות".
רשויות המדינה, מסביר הוכשטיין, מסייעות בהתאמת פרוטזות ובפתרונות נפוצים; מה שריסטארט עושה זה לקדם פיתוחים שלא קיימים עדיין בשוק, משום שהם נקודתיים מאוד ולא בהכרח מבוקשים. "אנחנו בונים עם החבר'ה פתרון לאתגר שלהם בחיים, למה שמפריע לפצוע או לפצועה הספציפיים. בנינו לדוגמה גלשן למשותקים שמשתמשים בידיים בלבד, או אפילו למי שאין לו ידיים. יצרנו שלטים מיוחדים למשחקי מחשב, משקפיים שמגדילים בצורה יוצאת דופן ועוד".
אורי צרפתי, פצוע־מתנדב: "יש חיים אחרי הפציעה. אני מסתובב במחלקות, ומה שלא מציגים לי, אני מחזיר משלי. גפיים? גם אני נפגעתי בגפיים, רגל ימין שלי נקטעה. עברתי שיקום ראש, שיקום נוירולוגי ושיקום אורתופדי. והנה אני מראה איך אפשר לחזור לחיים – להקים משפחה, לעשות ספורט, ללמוד ומה לא. הפציעה היא רק חלק ממך, היא לא אתה"
פרויקט נוסף של ריסטארט הוא "סטוריטלרס" (Storytellers), בניהולה של ניצן שדה. במסגרתו מלמדים את הפצוע לעבד את הפציעה שלו ולספר אותה לסביבה ואף לקהל הרחב. על כל אלה ניצח הוכשטיין עד לפני שנתיים, כמנכ"ל ריסטארט. היום הוא חבר בוועד המנהל, ונועם דדון מכהן כמנכ"ל של העמותה, שמעסיקה עובדים רבים ומפעילה כ־600 מתנדבים.
מאז הקמתה שאפה ריסטארט ללוות כל פצוע צה"ל שמעוניין בכך – בין אם נפגע במלחמות של המאה הקודמת, ובין אם בסבבי הלחימה של העשורים האחרונים. ואז הגיעה "חרבות ברזל", שהביאה עמה מספר יוצא דופן של פצועים: בשלושת החודשים שחלפו מאז תחילתה כבר הוכרו כ־3,500 חיילים כנכי צה"ל. המצב הזה גרם לעמותה להניע יוזמה מסוג חדש: מפגש בין פצועים ותיקים לאלה החדשים. "לא רק אנחנו, גם המשפחות שלנו מסתובבות בין הפצועים ונותנות כוח למשפחות", מסביר הוכשטיין. "הפציעות שלנו הרי משפיעות גם על ההורים והאחים בטווח הקצר ובטווח הארוך. אנחנו באים אל הפצועים והמשפחות, ובעצם העמידה שלנו מולם אנחנו אומרים: תסתכלו עלינו, יוצאים מזה. עד כדי כך שבקושי שמים לב לפציעה, אם בכלל. נדמה לך שאף אחת לא תאהב אותך ככה, בלי יד או בלי רגליים? תראה אותי. לי יש 32 אחוזי נכות, ואני נשוי לאישה יפהפייה ומוכשרת, אב לילדה והכול בסדר. החיים ממשיכים. זה רק עניין של זמן וסבלנות ועבודה קשה". אגב, את אשתו הכיר הוכשטיין ממש כאן: הוא היה עדיין מאושפז במחלקה, והיא ליוותה את אביה שנפצע בתאונת דרכים. היא התחילה איתו, למקרה שתהיתם.
שפעת עם יחסי ציבור
גם מחלקת השיקום של שיבא עברה שינויים בשל מספרם הרב של פצועי הלחימה. על פי רוב מאוכלסים החדרים כאן בחולי סוכרת קטועי גפיים ובניצולי תאונות דרכים, אך כעת רובם פונו למחלקות אחרות, ורק אלה שיש קושי להעבירם, ובפרט מי שלא מסוגלים להגיע בכוחות עצמם למרחב המוגן, נשארו כאן. מחלקת גריאטריה הסמוכה גויסה גם היא לטובת קטועי הגפיים הצעירים מהמלחמה, וכן המחלקה הנוירולוגית, שמטפלת כעת בחיילים הסובלים מפציעות ראש ומפגיעות נוירולוגיות. לצד השילוט המקורי של המחלקות מתנוסס כיתוב חדש שתלה בית החולים: הגריאטרית, לדוגמה, הפכה ל"מרכז השיקום לנפגעי מלחמה – חוזרים לחיים ב'".
"מקובל להתייחס לקטיעות רגליים כפגיעות הכי קשות, אבל כאן אנחנו קוראים לזה שפעת", צוחק הוכשטיין. "בטח כשזו פגיעה מתחת לברך, שהיא פגיעה קלה יותר לשיקום – פרוטזה וזהו. פציעות ידיים, ויותר מכך פגיעות בטן, גב וראש, הן קשות יותר. לפעמים הן יכולות להפוך לסרט שלא נגמר".
בכל בית חולים שבו מאושפזים פצועי צה"ל, פועל מערך מתנדבים של העמותה. את הפעילות בתל־השומר מרכז רן הגר, תל־אביבי בן 30. גם הוא נפצע במהלך שירותו הצבאי: בשנת 2015 נפלה עליו מכולה בבה"ד 1, ופגעה בשתי רגליו. "רגל ימין שלי כמעט נתלשה, והיה שם גם שבר פתוח, רגל שמאל עם שבר סגור", הוא מספר. "עברתי שישה ניתוחים עד לשיקום. אני הייתי מסוג האנשים שלא רוצים לקבל עזרה וטורקים דלת לכל העמותות ולכל מי שמבקש להגיע. לא רציתי פינוקים ולא טיולים. ואז התחלתי לחפש עבודה, ונזכרתי שדיברו איתי על תוכנית מנטורים. פניתי לריסטארט, ושיבצו לי מישהו שעזר לי לכתוב קורות חיים, לימד אותי איך להתראיין, ואז חיבר אותי למקומות הנכונים.
"התחלתי לעבוד בהיי־טק, ועברתי גם את תוכנית סטוריטלרס של העמותה, שעזרה לי לספר את הסיפור שלי. אני כמובן הייתי גם מאלה שבכלל לא רוצים לספר, אבל החלטתי לאתגר את עצמי. לא מיד בהתחלה, זה לקח כמה שנים. המיזם הזה חיוני כדי לגרום לפצוע להבין מה עבר עליו. בלי העזרה הזאת, קשה לספר את הסיפור בצורה שהיא לא 'מורידה' אלא דווקא נותנת השראה וכלים לשומעים".
הגר החל לסייע לאנשי ריסטארט פה ושם, ומאז שפרצה המלחמה הוא מרכז כאמור את המתנדבים בתל־השומר. "עד עכשיו לא היה בעמותה מערך של פצועים־מתנדבים, כי זה משהו מציף וקשה, שלא מתאים לכל אחד. אבל ברגע שיצא קול קורא בקהילה של פצועי צה"ל ומשפחותיהם, ההיענות הייתה גדולה. אנחנו כמתנדבים הולכים בשיטה הישנה והטובה, עוברים ממיטה למיטה, מספרים קצת על עצמנו, והפצוע מחליט אם הוא מעוניין לשמוע עוד".
לחדרי המאושפזים הם נכנסים לבושים בחולצות התכולות של העמותה, בידיהם ערכה שכוללת בקבוק שתייה, לוח שש־בש ומחברת של מידע על ריסטארט והרבה עמודים ריקים לצורך כתיבה של הפצוע. תוך כדי שאנו מסיירים במחלקה, הגר מנהל את המתנדבים ומנתב אותם לפי הצורך. הוא מספר שהם מגיעים לכאן פעם בשבוע, חלקם מבקרים את החולים "שלהם" שכבר התחברו אליהם בביקורים קודמים, אחרים ממהרים דווקא לפצועים החדשים. כך למשל עושה אוֹרי צרפתי, בן 62. מיד אחרי הצ'פחה המתבקשת הוא מנותב לחדרו של מאושפז טרי, שמתחיל מסע שיקומי ארוך ומצבו הנפשי לא טוב. צרפתי מתיישב שם לצד הלוחם, מעניק לו את תקוות הניסיון האישי שלו, וקולו הבוטח מרגיע גם את בני המשפחה,.
בעז הוכשטיין, המייסד: "בוקר אחד הרופא שלך אומר: 'אתה ואנחנו סיימנו. אנחנו לא יודעים לעזור לך יותר ממה שכבר עשינו'. מבחינתם אתה משוקם. אתה מוחזר למסלול החיים, אבל אתה לא חוזר. החברים שלך גדלו ולמדו והתחתנו, ואילו אתה נשאר בגיל הפציעה שלך. הרבה פעמים קורה שאני לא מבין למה מתייחסים אליי כמבוגר"
"שמעתי על ריסטארט מכמה מתנדבות שפגשתי בים לפני שנים", הוא מספר לנו אחר כך. "כיזם ומנהל היי־טק זה עשרות שנים, חשבתי שבוודאי אוכל לעזור שם. מתישהו גילו שאני בעצמי פצוע ממלחמת לבנון הראשונה, ואפילו קשה מאוד", הוא אומר בחיוך רגוע. "הרגשתי שיש לי מה לתרום בגלל כל מיני דברים שעברתי בחיים, לא רק בעקבות הפציעה. דברים שלמדתי, שנתנו לי כוח".
ב־82' הוא שירת כנח"לאווי, לחם בגזרה המרכזית בעומק לבנון. בשבוע השני של המלחמה נפצע. זו הייתה פגיעה רב־מערכתית, אך כמעט אי אפשר להבחין בה היום. "עבדתי קשה כדי שיהיה לכם קשה להבחין", הוא אומר, והחיוך לא יורד לו מהפנים. "היום אני פשוט רוצה להראות לפצועים שיש חיים אחרי הפציעה. אני מסתובב במחלקות, ומה שלא מציגים לי, אני מחזיר משלי. גפיים? גם אני נפגעתי בגפיים, רגל ימין שלי נקטעה. ריאות? ריאות. הכול היה לי. עברתי שיקום ראש, שיקום נוירולוגי ושיקום אורתופדי. והנה אני מראה איך אפשר לחזור לחיים – להקים משפחה, לעשות ספורט, ללמוד ומה לא. הפציעה היא רק חלק ממך, היא לא אתה.
"אני תמיד אומר לפצועים: הרופאים המצוינים עושים חמישים אחוז מהעבודה, אנחנו עושים את חמישים האחוזים העיקריים. אני מעודד אותם לעשות פיזיותרפיה פי שלושה ממה שדורשים מהם, להתאמץ לצאת לטיול שאחרי צבא, ללימודים, לעבודה. יש פה כאלה עם דרייב כמו שלי, אצל אחרים המצב קשה יותר, ויש כאלה שאומרים לי: 'טוב, טוב, בסדר. שמענו כבר'", הוא אומר בחיוך מידבק, שמיד מנותב לחדר הבא הזקוק לחיזוק.
קפיצת ראש מהחלון הבוער
יחד עם לובשי החולצות התכולות אנחנו חוזרים ללב הפועם של המחלקה: המרפסת. במקום שבו הוקמה ריסטארט לפני כעשור יושבים כעת פצועי מלחמת חרבות ברזל, עטופים בבני משפחה, בחברים ובמתנדבים. מרפסות חדרי האשפוז הפונות למדשאה עמוסות בלונים, ממתקים ושלטי עידוד. במרפסת אחת מתנוסס בגאון דגל גולני, באחרת דגל חטיבה 7 של השריון.
המאושפזים שהגיעו לכאן בשלבים המוקדמים של המלחמה מקבלים את פני הפצועים החדשים יותר, והופכים בעצמם לכוח חיזוק. אחד מהם הוא יונתן בן־חמו (22) מאשקלון, סגן מפקד פלוגה בגדוד 603 – גדוד הנדסה קרבית הפועל תחת חטיבה 7. "נפצעתי ב־2 בנובמבר, אחרי שישה ימי לחימה בעזה", הוא מספר תוך שהוא מניע את כיסא הגלגלים שלו במיומנות, והאנרגיה המתפרצת ממנו מצליחה להקסים אותנו ולהעלות על פנינו חיוך גדול. "פתחתי את הציר הראשון לחטיבה ולאוגדה, עד שלבסוף טיל אר־פי־ג'י פגע ב־D9 שעליו פיקדתי. רגל שמאל שלי נקטעה, וספגתי רסיסים ושברים ברגליים ובידיים. לא איבדתי הכרה, אבל ראיתי שחור וכל הכלי היה חשוך. שמעתי את המפעיל של הכלי אומר: 'אני מת, כולי דם'. סוג של הלם כזה. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'מה אתה משוגע? אתה חי, סע רוורס'.
"אנחנו נוסעים ברוורס שלושה־ארבעה מטרים, ואז הכלי נתקע ויוצא משימוש. ניסיתי לעלות בקשר, הקשר לא עובד. ארבעה ימים לפני האירוע הזה הרסנו בית, והבלוקים שלו נפלו על הדלת של ה־D9 ותקעו אותה. איכשהו הגעתי לחלון, לא יודע איך – אולי דרכתי על הרגל, אולי לא. יצאתי מהחלון בקפיצת ראש, והמפעיל קפץ אחריי. הוא נפגע מרסיסים בידיים וברגליים. אני נשכב בחולות ורואה את הקבינה שבה ישבנו עולה באש. זה נס נוסף שקרה לנו. אם היינו מתעכבים עוד כמה שניות, היינו נשרפים. נופפתי בידיים שיראו מה קרה לנו, ובאו ופינו אותנו".
השניים פונו לקיבוץ בארי, ומשם הוטסו לסורוקה. "אחרי שישה ימים העבירו אותי לשיקום, ואני פה כבר חודשיים, שמח ומבסוט. יש פה חברות, עם ישראל מאוחד. שרק יישאר ככה".
בן־חמו מחבק את הוכשטיין, הם כבר מכירים היטב. אני שואלת אם הוא כבר ביקש מהאגף הטכנולוגי של ריסטארט להגשים לו חלום, ובן־חמו צוחק. "יש לי חלומות גדולים, ועוד נעשה הרבה דברים", הוא עונה בעוצמה כובשת. "העמותה הזאת נותנת הרבה כלים שלא חשבנו עליהם, כאלה שיכולים לעזור לפציעות ולנכויות שלנו. ביקשתי קורקינט שאוכל להתנייד בו בלי ליפול, ואני מקווה שזה יצליח. ראיתי מישהו שיש לו רק יד אחת, והוא אמר שהוא רוצה לשחק בסוני פלייסטיישן – דבר שדורש שתי ידיים. אז יצרו בשבילו סטיק שמאפשר לו לעשות את הפעולה של שתי הידיים ביד אחת. משהו מטורף".
בן־חמו אומר שהוא שמח לראות את זרם המבקרים במחלקת השיקום, אבל מדגיש את החשיבות הייחודית של מתנדבי ריסטארט. "יש פה נוכחות גדולה של מתנדבים, ואנחנו מרגיש שאנחנו לא לבד. רוב האנשים באים, מחזקים והולכים. החבר'ה האלה מגיעים באופן קבוע כל כמה ימים, וזה נותן ביטחון. יש היכרות מתמשכת. אתה גם קולט אנשים שהיו פצועים בעצמם, רואה מה הם יכולים לעשות, ומבין שגם אתה תוכל. וכן, ברור שעוד מעט אני עובר צד אליהם. לגמרי מתחייב".
לקחי בית התמחוי
לאחרונה זכתה ריסטארט למענק מיוחד מעמותת JGive, כאות הערכה לתרומתה לפצועים בעת הזו. מאחורי JGive עומד אוֹרי בן־שלמה, לשעבר מנהל מעריב ומקור ראשון, שביקש להגשים חלום ילדות: לסייע לתורמים לוודא שהכסף שלהם מגיע במלואו אל היעד הנכון. "בגיל תיכון התנדבתי בבית תמחוי, וראיתי כמה חוסר יעילות יש בדרך שבין האדם שרוצה לעשות משהו טוב ובין התוצאה בפועל", הוא מספר. "היו לי בנושא הזה תוכניות שלא התממשו, כי לא רציתי לעבוד עם עמותות, עד שמבצע צוק איתן שינה לי את המחשבה. כמו היום גם אז הייתה הירתמות אזרחית גדולה, אבל לא תמיד היא מצאה את הדרך למקום הנכון".
תוך כדי שירות מילואים בתוככי עזה הקים בן־שלמה את עמותת JGive, שמנגישה לתורמים את העמותות השונות בשקיפות מקסימלית. "המטרה שלנו הייתה לעודד תרומה בישראל ולישראל, תוך גיוס הטכנולוגיה לעולם הנתינה. אנחנו עובדים בשלושה מישורים: 'מרקטפלייס לנתינה' – שזו פלטפורמה לגיוס מימון המונים ולקבלת תרומות מהארץ ומחו"ל. יותר מאלפיים עמותות ישראליות עושות בה שימוש היום. בנוסף אנחנו עובדים עם חברות עסקיות גדולות, שהבינו שלעובדים שלהן פחות חשוב לקבל עוד הופעה גרנדיוזית כצ'ופר, והתחילו לנתב את עצמן לעשייה חברתית. חלקן מעניקות לעובדים כרטיסי תרומה לבחירה, ורבות מהן מציעות מצ'ינג – העובד בוחר למי לתרום, והן מכפילות את הסכום. פלטפורמה נוספת שלנו פתוחה לתורמים פרטיים. יותר ממיליון איש כבר תרמו דרכנו, ו־50 אלף מתוכם פתחו 'חשבונות תרומה', שהם מעין תוכנית חיסכון לתרומות. זה מסלול של הפרשת סכום קבוע שהולך אוטומטית לקרן התרומות הפרטית שלהם בתוך JGive. כלומר, הם לא תורמים מיד, אלא צוברים סכום שאותו הם תורמים בהמשך לגוף שיבחרו. כך נוצרת תרומה גדולה ומשמעותית יותר".
יונתן בן־חמו, נפצע ב"חרבות ברזל": "ביקשתי שיבנו לי קורקינט שאוכל להתנייד בו בלי ליפול, ואני מקווה שזה יצליח. ראיתי מישהו שיש לו רק יד אחת, והוא אמר שהוא רוצה לשחק בסוני פלייסטיישן – דבר שדורש שתי ידיים. אז יצרו בשבילו סטיק שמאפשר לו לעשות את הפעולה של שתי הידיים ביד אחת. משהו מטורף"
מהר מאוד הבין בן־שלמה שהמיזם הזה דורש התמסרות, ולא יכול להישאר כעיסוק צדדי. היום הוא מנהל את העמותה ממשרד בירושלים שפועל ונראה כמו כל מתחם של חברת היי־טק, "רק כזו שמנתבת תרומות". התורם הראשון שלו היה זאב אפשטיין, הבעלים של חברת "הרי זהב" שבונה ביו"ש (ואחיו של יוסף גיטרץ, שנפל בקרב בחאן־יונס לפני כשבועיים). "אחריו הצטרפו תורמים גדולים נוספים. בשנת הכספים האחרונה עברו דרכנו יותר מ־330 מיליון שקלים, שהגיעו ליותר מאלפיים עמותות ישראליות". רוב התרומות הוענקו, מטבע הדברים, בחודשים האחרונים של 2023: משבעה באוקטובר ועד סוף דצמבר נאספו יותר מ־200 מיליון שקלים, תרומתם של כ־200 אלף איש. "יותר מפי חמישה מהתקופה המקבילה בשנה שעברה", מציין בן־שלמה. "הקצב ירד בשבועות האחרונים, ועדיין הוא הרבה יותר גבוה מבימי שגרה. עוברים דרכנו בין מיליון לשני מיליוני שקלים ברמה יומית".
כבר במוצאי השבת של שמחת תורה הבינו ב־JGive שצריך לסייע ללב שנפתח לרווחה אצל אזרחים רבים נוכח אירועי התופת. "הרבה אנשים רוצים לתרום, אבל יש בלבול, קיימות המון אפשרויות, ויש חוסר יכולת להחליט למי ולאן לתרום. לכן הקמנו קרן חירום לאומית שתקבל תרומות ותחליט לאן הכסף הזה הולך, תחת פיקוח של ועדה ציבורית. יו"ר הוועדה הוא מפקד חיל האוויר לשעבר אליעזר שקדי, ולצידו עובדים אישי ציבור רבים וטובים. הוועדה מקבלת בקשות מעמותות, ומחלקת מענקים בהתאם לקריטריונים שקבעה. גייסנו עד כה יותר מ־25 מיליון שקלים, שהגיעו מ־25 אלף תורמים שונים – החל מחמישה שקלים ועד שני מיליון מתורם יחיד. זו הקרן הפילנתרופית היחידה שפתוחה לציבור ולתרומות קטנות, לצד התרומות הגדולות של החברות העסקיות".
בראשית המלחמה התאספה הוועדה על בסיס יומיומי כדי להחליט על העברת תרומות למגוון יעדים ותחומים – בריאות הנפש, מפונים, חמ"לים, חיילי צה"ל, וכאמור גם סיוע לפצועים. "אנחנו רואים תופעה ייחודית לעם היהודי", מסכם בן־שלמה. "גם במקומות אחרים מגייסים תרומות בהיקף גדול בעקבות אסון – למשל צונאמי או רעידת אדמה – אבל זו התגייסות חיצונית, של מדינות אחרות. מה שמרגש פה זו התגייסות של הציבור הרחב, יהודים מהארץ ומחו"ל, בשעת משבר". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
