"ירי דו־צדדי במלחמה הוא אירוע בלתי נמנע, ויקרה תמיד. אדם שלא עבר לחימה, מדמיין שדה קרב כפי שרואים אותו בסרטים הוליוודיים, או לפי סרטונים שחיילים צילמו במצלמות גוף. הוא לא מצליח להבין את הריח, את הלחץ, את הרעש, את האבק, את הפחד, את הפחד, את הפחד. אנחנו לא יודעים איך פחד ישפיע על אנשים, והוא לא תמיד ניתן להסברה", אומר אל"מ במיל' בועז עמידרור.
בצהרי שבעה באוקטובר גויס עמידרור לאוגדה 210, שיושבת ברמת הגולן. במסגרת תפקידו הוא חשוף בין השאר לתחקירים של אירועי הדו"צ, ירי דו־צדדי של כוחותינו על כוחותינו, ומסייע בהפקת לקחים – הן ליישום מיידי תוך כדי הקרבות והן ליום שאחרי. הנושא של תקריות דו"צ מעסיק אותו זה תקופה ארוכה, ובשנת 2017 הוא הוציא ספר המוקדש לנושא. "חדל אש, צה"ל, צה"ל", כך נקרא הספר, כמו הקריאה שחיילים צריכים להשמיע כדי לעצור מקרים מעין אלה.
על פי נתונים שפרסם צה"ל בשבוע שעבר, מתחילת התמרון הקרקעי בעזה נהרגו 18 חיילים מירי דו"צ – כעשרה אחוזים מכלל ההרוגים בתקופה האמורה. 15 חיילים נוספים נהרגו בתאונות מבצעיות. אירוע הירי בשוגג בשלושת החטופים יותם חיים, סאמר טלאלקה ואלון שמריז אומנם אינו מקרה קלאסי של ירי כוחותינו על כוחותינו, אך אל"מ עמידרור משתמש בו כדי לומר את דבריו המטלטלים על שדה הקרב. "יורים צרור לתוך חדר – אחר כך לא רואים כלום, הכול אבק", הוא ממשיך ומסביר את ההבדל בין הדימוי הציבורי הנפוץ של הלחימה ובין המציאות. "אם זרקת פנימה רימון, אתה גם לא יכול לנשום. אתה נכנס לחדר שכולו סערה של חול, רסיסי אבנים, ריח שרוף. לך תבין שם את התמונה. הסיכוי שלך בתוך מצב כזה לזהות אם דמות מחזיקה נשק או לא, אם זה מחבל או לא – הוא אפסי".
ובכל זאת, אדם מן השורה ששומע את פרטי אירוע הירי בשלושת החטופים, אומר לעצמו: אנשים יוצאים אל מול כוח צה"ל, הידיים שלהם מורמות, הם אוחזים דגל לבן מאולתר – איך ייתכן שהם נורים על ידי חיילינו?
"גם את האירוע הזה אנשים מדמיינים בצורה 'טהורה'. את חושבת על ציור של אדם מחזיק דגל. זה נראה לא הגיוני שיירו בו, אבל בפועל לא מדובר על מטרה במטווח, אלא על משהו שחייל רואה כהבזק של שבריר שנייה בתוך שטח של הריסות. והחייל הזה טעון בדריכות, וכל הזמן אומר לעצמו: 'אני רוצה לשמור על החברים שלי. כל מי שיגיע לשטח מסוים ויסכן אותם, אני יורה לעברו'.
"היו גם מקרים של אנשים שצעקו הצילו, הניפו דגל לבן, ובדיעבד התגלו כמחבלים שירו אל כוחותינו. היו כאלה שהופיעו ברחוב כאזרחים, אבל התחמושת שלהם פשוט חיכתה בבית אחר, ומשם הם ירו. המציאות בזמן קרב היא משהו משובש לגמרי, ומי שמחפש אויב גם ילביש אויב על דבר שיכול להיראות דומה לאויב".
אמרו שהחיילים לא תורגלו לקראת תרחיש של מפגש עם חטופים בשטח. כאוטי ככל שהשטח הזה יהיה, אם ידוע ששוהים בו בין מאה למאתיים חטופים, וחלקם מן הסתם מועברים מדירת מסתור אחת לאחרת – כיצד תרחיש כזה לא נבחן?
"אין ספק שמדובר באירוע בעייתי, אבל אני יכול להגיד לאותו חייל שירה, וליורים במקרים אחרים של דו"צ, שזה יכול היה לקרות גם לי די בקלות, כי כולנו בני אנוש. האם כוחותינו זהירים וערניים לאפשרות הזאת? ככל שאני ראיתי, הם חוששים מאוד וערניים בהחלט, אך אין במציאות אף לקח שאם תיישם אותו, מובטח לך שלא יהיו דו"צים".
כיצד על צה"ל להתייחס לחייל או לכוח שירה בחטופים?
"לחבק, להבין וללמוד מזה. אין צל של ספק שהם לא רצו להרוג ישראלים. זו לא תקרית של משחק בנשק וסיכון חיי אדם שלא לצורך, אלא אירוע שמתרחש נוכח פני אויב. בנסיבות הקשות האלה, היורה נענש מספיק".
המ"פ לא זיהה, המג"ד לא למד
עמידרור (57) נשוי לעידית ואב לבן ובת, שניהם קצינים המשתתפים כיום בלחימה. בשנים 2005־2006 שימש עמידרור כראש מטה אוגדת עזה, ובשלוש השנים שלאחר מכן פיקד על עוצבת הגולן. ב־2011 שוחרר מצה"ל, וגם כאל"מ במילואים היה ראש מטה אוגדת עזה – תפקיד שמילא עד לפני כשנתיים, ובכלל זה בזמן מבצע צוק איתן. מ־2017 עד 2019 עמד בראש תחום התפיסות בזרוע היבשה. באזרחות הוא עוסק בעיקר בצילום טבע, ואפילו בהפוגות הקצרצרות מהמילואים מצא רגע לצלם עגורים באגמון החולה או עוף דורס שעט על טרפו ברמת הגולן.
הוא אחיינו של אלוף במיל' יעקב עמידרור, שכיהן כראש המטה לביטחון לאומי, ובנו של בנימין עמידרור, מומחה לתיאוריה והיסטוריה צבאית, שנחשב למפתח תורת הלחימה בצה"ל. "כמו שאליעזר בן־יהודה היה מחיה השפה העברית, אני רואה באבי מחיה תורת הלחימה הצה"לית. הוא עסק שנים בכתיבה ובפיתוח הנושא. כשהייתי חניך בפו"ם הוא היה מדריך הלחימה שלי. לאורך השירות שלי היו לנו שיחות מקצועיות, הוא היה חוקר אותי ואני אותו".
מה הדבר הכי חשוב שספגת ממנו כקצין בצה"ל?
"זו שאלה שאפשר להפנות להרבה קצינים, כי אבא שלי קיבל מהרמטכ"ל אות מפעל חיים בתחום זה. הוא באמת פורץ דרך".
בועז עמידרור עצמו היה מכותבי "יבשה באופק", התפיסה הזרועית העתידית ללחימת היבשה. "אני רק הייתי חלק מצוות בראשותו של מפקד זרוע היבשה, ואילו אבא שלי הביא למערכת דברים שלא היו בצה"ל והכניס אותם – מניסוח עקרונות המלחמה ועד מושגי יסוד בסיסיים שכיום אי אפשר להבין איך חשבו להסתדר בלעדיהם. יש חשיבות גדולה למושגים הצבאיים, לשפה הצבאית – מהו כיבוש, מהי הכרעה, אבי עשה את ההסדרה המושגית וכתב את מילון צה"ל. אני בטוח שאחרי המלחמה הוא יהיה מעורב בכמה דברים".
בספרו על תקריות הדו"צ מתמקד עמידרור בעיקר בתקריות שבהן מעורבים כוחות החי"ר בשדה הקרב. המשימות החשופות והמסובכות שלהם, וריבוי הכוחות הצה"ליים הנעים בשטח, מגדילים את הסיכוי לזיהוי שגוי ובעקבותיהם ירי. את הדו"צ – המכונה גם בשם הפרדוקסלי "אש ידידותית", או Fratricide ("רצח אח") – מגדיר עמידרור כ"אירוע שבו אני שוהה איתך בשדה הקרב, אני מזהה אותך (יש בינינו קשר עין), אני חושב בטעות שאתה אויב ואני יורה עליך". הספר שלו פונה אל מפקדי הפלוגות, כ"ארכיטקטים של גיבוש תמונת הקרב הגדודית". לשיטתו, על הדרג הזה ללמוד ולחקור כמה שיותר מקרי דו"צ, כדי לקבל כלים לזיהוי מוקדם של האפשרויות הרות האסון.
"היו גם מקרים של אנשים שצעקו הצילו, הניפו דגל לבן, ובדיעבד התגלו כמחבלים שירו אל כוחותינו. היו כאלה שהופיעו ברחוב כאזרחים, אבל התחמושת שלהם פשוט חיכתה בבית אחר. המציאות בזמן קרב היא משהו משובש לגמרי, ומי שמחפש אויב גם ילביש אויב על דבר שיכול להיראות דומה לאויב"
הטריגר שלו לחקר הנושא מגיע מניסיון חיים כואב. במלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על חטיבה 226, חטיבת מילואים של הצנחנים, ואיבד כתוצאה מירי דו"צ שלושה חיילים – רס"מ במיל' ירון (יורי) אמיתי, רס"ל במיל' איגור קוואליק ורס"ל במיל' פיוטר ישראל אוחוטסקי, זכרם לברכה. שלושתם נפגעו מאש של כוחות שמחוץ לחטיבה. באותה מלחמה גם נהרגו 12 מלוחמי החטיבה כששהו בנקודת כינוס ליד כפר־גלעדי. אחד הפצועים באירוע הקשה ההוא היה בן זוגי, סורל הרלב.
"הייתה לי סקרנות מקצועית אמיתית – איך תקריות דו"צ כאלה קרו לי? זה הטריף אותי", מספר עמידרור. "לחמנו בתשעה כפרים, בקרב הסלוקי ובמקומות רבים נוספים, היו לנו היתקלויות, ובסוף המלחמה אני חוזר עם שלושה הרוגים מירי כוחותינו על כוחותינו, ועוד רבים שנפצעו בנסיבות דומות. עוד כשהייתי קצין בשירות פעיל התחלתי את המחקר".
התקריות שהוא מנתח בספרו מתוארות בתמציתיות וללא פרטים מזהים, כדי לנטרל את הרגש ולאפשר שימוש באירועים האלה, טראגיים ככל שיהיו, כמקרי מבחן וכמקור להפקת לקחים. "קשה לכתוב על זה בקצרה, כי מאחורי כל אירוע יש מטען גדול מאוד", הוא אומר. "התמצות הזה עושה לפעמים עוול מסוים לאנשים שהיו שם, גם ליורים וגם לנורים. אתה לא יכול להתחיל לתאר את כל מה שקרה לפני כן, אבל הרקע העובדתי יכול להיות חלק בלתי נפרד מהאירוע עצמו, כי הוא בונה את המצב הנפשי של האדם שנכנס לקרב. אני הסתכלתי על זה בצורה 'קרה': אני מנתח מה היה, ומכאן שבמצב כזה וכזה – יכול להתרחש דו"צ".
האירוע שבו נורה בשוגג איגור קוואליק התרחש בדרך לכיבוש הכפר הלבנוני קנטרה, בעת שחטיבת חי"ר וגדוד שריון עברו דרך גזרתה של חטיבה 226. זמן קצר קודם לכן שונו גבולות הגזרה המוקצים לחטיבה של עמידרור, והמידע על כך הועבר לחטיבה האחרת, אך שם הגבולות לא סומנו מחדש. אחד הלקחים שהופקו בעקבות התקרית הוא לא להניח שכוח שפועל במקביל אליך מודע לשינויים בגזרה, ולוודא זאת שוב.
"מ"פ החרמ"ש של גדוד השריון זיהה מצפון לו (…) 'שלוש־ארבע דמויות עסוקות בהכנת משקפת לתצפית'", מתאר עמידרור בספר. "מ"פ החרמ"ש לא זיהה שמדובר בכוחותינו על אף הקסדות והמדים. היות והירי המתוכנן עתיד להתבצע מחוץ לגבולות הגזרה הגדודיים שלו, ביקש מג"ד השריון אישור ממפקדת חטיבת החי"ר לבצע ירי לעבר הזיהוי".
בחטיבת החי"ר ערכו בירור לגבי מיקום כוחות צה"ל באזור, אך קצין האג"ם שכח לשוחח עם חטיבה 266, כפי שהנחה מפקדו. בנוסף, מג"ד השריון לא התבונן באחד מעזרי השליטה למיקומי הכוחות שהעביר לו נציג החטיבה של עמידרור. ארבעים דקות אחרי תחילת הזיהוי, נתן מפקד חטיבת החי"ר אישור ירי. קוואליק, ששהה באחד המבנים שספגו את האש, נפגע ונהרג.
"מרגע שאתה מבין מה קורה, אתה רק מתעסק באיך מפנים, מי מחפה, איך מגיעים. אתה רץ ועושה הכול כדי לטפל באירוע. יש לך פצועים, יש לך תחקירים, יש לך משפחות שכולות".
"כשאתה חוקר אירועי דו"צ, קורה שאתה לא מקבל את ההתנהלות של הגורם הישיר שירה, ואתה יודע שלא כך הוא היה צריך לנהוג. האמירה שלך כלפיו היא: 'אני מבין שאתה במלחמה, אבל אני לא מקבל את זה שירית מחוץ לגבול גזרה'. זה לא כעס של רצון להכות מישהו, אלא כעס מסוג אחר. אולי אכזבה"
ולא חולמים על זה בלילה? לא מנסים לדמיין מה היה קורה אילו הייתם עושים משהו בצורה אחרת?
"ברור שיש שיחות כאלה, גם עם עצמך וגם עם המשפחות. כשאתה חוקר אירועי דו"צ, קורה שאתה לא מקבל את ההתנהלות של הגורם הישיר שירה, ואתה יודע שלא כך הוא היה צריך לנהוג. האמירה שלך כלפיו היא: 'אני מבין שאתה במלחמה, אבל אני לא מקבל את זה שירית מחוץ לגבול גזרה'. זה לא כעס של רצון להכות מישהו, אלא כעס מסוג אחר. אולי אכזבה".
פגז שמשנה מלחמה
במהלך המחקר הבין עמידרור שהסתכלות על תופעת הדו"צ דרך פריזמה של מספרים ונתונים, עשויה להיות בעייתית. "הסטטיסטיקה לא יכולה לשמש להפקת לקחים או לזיהוי מגמות בנושא הזה. אני קורא למפקדים: אל תסיקו מסקנות מסטטיסטיקה לגבי טיב הקרב. גם אם חצי מההרוגים הם מדו"צ, זה לא אומר שהקרב לא היה מוצלח. אמירה כזו היא אסורה, היא מסוכנת, היא לא קשורה בכלל. מה שקובע זו התוצאה"
ובכל זאת, אם עשרה אחוזים מההרוגים בתמרון הקרקעי בעזה נפגעו מירי דו"צ, זה מספר לא מבוטל.
"גם הסטטיסטיקה הזאת לא מעידה דבר, כי אם במקביל היו מתרחשים קרבות קשים שהיו גובים מספר גבוה של חללים, שיעור ההרוגים היחסי מדו"צ היה יורד פלאים, ופתאום זה היה נתפס כבעיה קטנה יותר".
להמחשת דבריו חוזר עמידרור אל ינואר 2009, ימי מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. במהלך המבצע ההוא נורה בשוגג פגז טנק לעבר מבנה שבו שהתה חוליית הפיקוד הקדמי של מח"ט גולני. שלושה חיילים נהרגו, המח"ט אבי פלד ו־32 חיילים נוספים נפצעו. בתקרית אחרת בצפון הרצועה נהרג חייל מאש כוחותינו. "מבחינה סטטיסטית, כמעט חצי מההרוגים של צה"ל במבצע עופרת יצוקה – ארבעה מתוך עשרה – היו כתוצאה מירי דו"צ", אומר עמידרור. "ובכל זאת, המבצע ההוא נחשב מוצלח מבחינת השגת יעדי הלחימה".
בספרו הוא מביא מאמר של תא"ל במיל' ד"ר מאיר פינקל, שצופה כי צה"ל עשוי לחוות בשנים הבאות יותר ויותר מקרים של ירי דו"צ, וזאת מכמה סיבות: הרחבת הלחימה בשטחים בנויים, טווח מגע קצר עם האויב שמשתמש בשיטות פעולה כמו הגחה פתאומית ממנהרות, וכן בגלל "עלייה בקטלניותם של אמצעי הלחימה" – אלה שבידי צה"ל, כמובן. עמידרור: "לו הטנק שירה בשוגג בחיילי גולני במבצע עופרת יצוקה היה עושה זאת בשנת 2014, הוא היה משתמש בתחמושת חדשה שנקראת 'חצב'. פגז חצב שנכנס לתוך חדר, בכוחו להרוג את כל החיילים ששוהים במקום. לו היינו מסיימים את מבצע עופרת יצוקה עם יותר משלושים הרוגים, בהם מח"ט גולני ואחד המג"דים של החטיבה, האם עדיין היינו אומרים שהמבצע הוא הצלחה?"
גורם נוסף שמגדיל את הסיכון לפגיעות מדו"צ במלחמה הנוכחית, אומר עמידרור, הוא הפיזור הרב של הכוחות הלוחמים, שמקשה לגבש תמונת מצב מדויקת של כוחותינו. "ביחס למספר החיילים, סוג הלחימה, האויב המבוזר שמגיע אליך מכל הכיוונים, והרב־חיליות המטורפת שאנחנו עובדים בה – היקף הדו"צים נמוך. הייתי בטוח שיהיו יותר, ואני מקווה שלא יהיו".
כשיצא למחקר של ירי הדו"צ, קיווה עמידרור לחולל שינוי. כעבור זמן הגיע למסקנה שאולי אי אפשר להשפיע על התוצאה כפי שהיה רוצה. "הגישה שלי הייתה שאני אנסה לפתור את הבעיה הזאת, אבין אותה בצד המקצועי, ואולי גם אצעד לתוך טכנולוגיה שקשורה לעניין. חשבתי גם על אפשרות לפתח משהו, להתפרנס מזה. מהר מאוד גיליתי שלא זה העניין. המקצועיות והטכניקה של הלחימה, יחד עם היכרות של כמה שיותר אירועים, זה מה שמשפיע".
טכנולוגיה לא יכולה לצמצם את מרווח הטעות של הגורם האנושי בשדה הקרב?
"האם בצבא ארה"ב קיים אמצעי ייעודי למניעת דו"צ? התשובה היא לא. אין להם מגבלת תקציב, אין להם מגבלת מחקר, הם משקיעים בזה המון כסף, ועדיין לא מצאו פתרון טכנולוגי מספק. אחרי אירועי דו"צ תמיד מתעוררת שאלת הטכנולוגיה. בעקבות תקרית שהייתה ביחידת אגוז, יצרה איתי קשר חבורה של צעירים שרצו להקים סטארט־אפ בנושא. מצאתי את עצמי יושב איתם ודי מדכא אותם".
"נניח שימציאו משקף שעליו יופיע סימון, כמו במשחקי מחשב, שיראה מי שייך לכוחותינו. זה מחייב שלכל חייל יהיה עליו חיישן ומשדר, ובסופו של דבר תיגמר הסוללה, והתמונה לא תהיה עדכנית. בנוסף, על מה זה יתבסס – קשר רדיו? קשר אופטי? קליטה סלולרית? כל מרחבי הלחימה שלנו מלאים שבשים. המיקומים שתקבל לא יהיו מדויקים, וזה יביא לדו"צ"
לכאורה יש אמצעי שהיה יכול להקטין את מספר התקריות הללו: מפקדי צה"ל עושים כיום שימוש במערכת שו"ב (שליטה ובקרה), שנותנת להם את תמונת שדה הקרב בזמן אמת, כולל זיהוי הכוחות הפועלים בו והצגת מרב המידע עליהם. המערכת משתמשת ב"משיב מקום", שנישא על ידי הכוחות השונים ומציג את מיקומם, אך גם אמצעי כזה, אומר עמידרור, לא יסייע בהפחתת אירועי הדו"צ; אדרבה, הוא עשוי להעמיד את הכוחות בסכנה.
"נניח שימציאו משקף שעליו יופיע סימון, כמו במשחקי מחשב, והוא יראה מי שייך לכוחותינו. זה מחייב שלכל חייל יהיה עליו חיישן ויהיה משדר. זה לא יעבוד, כי בסופו של דבר תיגמר הסוללה באחד הצדדים, והתמונה לא תהיה עדכנית. בנוסף, על מה זה יתבסס – על קשר רדיו? על קשר אופטי? על קליטה סלולרית? כל מרחבי הלחימה שלנו מלאים שבשים, מה שאומר שהמיקומים שתקבל לא יהיו מדויקים. זה יכול להביא לזיהוי שגוי ובעקבותיו לדו"צ".
ירי על הנגמ"ש
דו"ח שפורסם לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ומובא בספרו של עמידרור, פירט כמה סיבות לירי דו"צ – תיאום לקוי, אי הגדרת גבולות גזרה או ירי מחוץ להם, דחיסת כוחות לשטח מוגבל וחוסר משמעת. בעיני עמידרור, כשלים אלה נוגעים קודם כול להפעלת הכוח ומיצויו האפקטיבי, ולאו דווקא לאירועי הדו"צ. כשהוא נשאל אילו דברים הם בבחינת ייהרג ובל יעבור כדי למנוע ירי של כוחותינו על כוחותינו, הוא שב ומדגיש: "מפקד צריך לדעת שהדבר החשוב ביותר הוא לעמוד במשימה. אסור שסכנת הדו"צ תגרום לו להיות לא אפקטיבי".
"במלחמה כמו במלחמה", הוא כותב בספרו. "חזקה עליך שתעמוד במצבים אל־אנושיים, שבהם אם תחסוך באנשיך – תמית את מולדתך. המשימה קודמת לחיי אנשיך ולא תוכל 'להילחם בזהירות'. (…) אם תהיה מפקד העסוק כל כולו בחיפוש דרך להימנע מסכנת הירי ההדדי, אזי חזקה עליך שאם תביט ימינה ושמאלה, תגלה שעוד לא עזבת את הימ"ח. (…) לא יוכל המפקד שלא עמד במשימתו, להתעטף להגנתו בתירוץ הדו"צ".
אתה סבור שבלחימה בעזה כיום, בפרט לאחר הירי בשוגג בשלושת החטופים, יש חשש מופרז והימנעות אפריורית מירי עד כדי סכנת פגיעה בתכלית המשימה?
"ממה שאני לומד מהשטח, אני לא מבחין באיזושהי זהירות מוגזמת בהפעלת האש. האנשים לא מוסטים, המשימה חדה וברורה ורוח הקרב איתנה. יותר מזה: בכל מקום שאני מנסה לתחקר תופעות מקצועיות כמו חופש פעולה, שמירה על אחדות הפיקוד ושמירה על זהות מתכנן־מבצע, אני שומע שכל הדברים האלה ממומשים.
"המפקד כיום מקבל את המשימה, הוא קובע מה יהיה, מקבל חופש פעולה, ומה שהוא תכנן זה מה שהוא מבצע – ולכן הוא גם מחויב אליו יותר", מבאר עמידרור. "שלושת המושגים האלה חשובים מאוד לאפקטיביות של הלחימה. כשנמצאים לא בלחימה אלא בבט"ש, שרשרת האישורים לכל פעולה עולה ויכולה להגיע גם עד ראש הממשלה. יש זמן, לא רוצים לעשות טעויות, ולכן פחות סומכים על הדרג למטה. במלחמה יש הרבה דברים שצריך להחליט כאן ועכשיו, ברמת המ"מ והמ"פ. חופש הפעולה מאפשר להם לקבל את המשימה, לתכנן, לאשר ולבצע אותה. אין דרך אחרת".
לצורך צמצום מקרי הדו"צ, אומר עמידרור, חשוב להקפיד על "טכניקות קרביות" שמשפרות את האפקטיביות של הכוח הצבאי. "דבוק בטכניקות הקרביות כי הן יוצרות ודאות מסוימת בשדה הקרב. יוצרות לך איזשהו מִתפס שמאפשר לך להבין מה מתרחש כאן. אם כוח צריך לעשות פעולה מסוימת לפני שהוא מתקדם, עשה אותה: תאם בקשר, סמן את עצמך". אחת הטכניקות הקרביות ההכרחיות היא "נוהל משקפ"ת": "זה אומר שאם הגעת לנקודה מסוימת והכוח נעצר, יש להבין קודם כול את מיקומי האנשים. ה־ש' בנוהל הזה הוא 'שפה משותפת': אם הגעת למרחב בלתי מוכר, תן שם קבוע לכל כיוון שאליו יורים, וכך החיילים ידעו לאן להסתכל כשנוקבים באותו השם".
שפה משותפת קשורה גם להתנהלות האישית של החייל במרחב לחימה כאוטי, שבו קשה לראות ולזהות בבירור. "אם יש לך קסדה על הראש, החייל שעומד לירות עליך יתלבט אם גם אתה חייל או לא. אם אין קסדה, ההתלבטות הזאת לא תהיה; יירו עליך. בנוסף, יש נהלים ופקודות להתנהלות של כוח: איך הוא מאבטח את עצמו, איך הוא מגן על עצמו, איך הוא שוהה בתוך מבנה. כך עושים, וזה מה שנכון לעשות, אל תמציא דברים אחרים. ואם אתה ממציא דברים, צריך להיזהר.
"דו"צים, בניגוד לתאונות מבצעיות, אתה לא פותר בהוראות בטיחות; דו"צים יצומצמו על ידי פיתוח של אותן טכניקות. נוהל משקפ"ת למשל נולד מדו"צ ללא נפגעים בתקופת לבנון. הטכניקה הקרבית של נתק וחבירה (כיצד יש לנהוג כאשר כוח מגלה, תוך כדי תנועה, שחייל או כמה חיילים נותרו מאחור – מ"פ) נולדה אחרי דו"צ בגדוד 101. אירועי דו"צ הם כר מצוין לפיתוח טכניקות קרביות".
@alinzzאיריס חיים, אמא של יותם חיים ז״ל, נפרדת ממנו בשבעה ומבקשת בקשה אחת. תקשיבו לה ותפיצו את הבשורה של האישה המדהימה הזאת ❤️♬ What Was I Made For? [From The Motion Picture "Barbie"] – Billie Eilish
פיצוץ המשאית באל־בוריג', שגבה את חייהם של שישה חיילים, אינו אירוע דו"צ להגדרתו של עמידרור, משום שלא מדובר בזיהוי שגוי של כוח צה"לי כאויב. תחקיר ראשוני העלה כי טנק צה"ל זיהה מחבלים באזור סמוך, ירה לעברם פגז – ופגע בעמוד חשמל. כתוצאה עקיפה מכך הופעל פתיל רועם במערכת חבלה של כוחות ההנדסה, והתוצאה הייתה הרת אסון. "זו תאונה מבצעית, וכמו שאירועי דו"צ הם חלק בלתי נפרד מהמלחמה, כך גם תאונות מבצעיות", אומר עמידרור. "במקרה של תאונה, כולם חכמים לאחר מעשה. אנשי ההנדסה הם מקצועיים מאוד, הם לא משחקים עם הנושא הרגיש הזה של חומר נפץ. גם את התאונות המבצעיות לא מראים בסרטים, כי זה 'משעמם'. לא יהרגו בדרך כזאת את האויב או את הגיבור. ופתאום נפגשים עם אירוע כזה במציאות, וצריך להבין שגם הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.
"יש לפעמים תחושה שעל כל אירוע לא מוצלח, המפקדים פושטים ידיים ואומרים 'מה לעשות, זו המלחמה'. אבל זה לא שמדובר בתירוץ נדוש ונוח, זה באמת כך. צריך לצמצם זאת כמובן עד כמה שניתן, ואני מניח שבעקבות התאונה באל־בוריג' יצאו הנחיות וחידודים בעניין הפעלת האמולסיה של חומר הנפץ. לא יפסיקו להשתמש בה כי אין פטנט אחר, אבל אני מניח שישפרו את טכניקת הכנת המרחב לפיצוץ כדי שמקרה כזה לא יישנה. יוכל מישהו לבוא ולהגיד 'למה לא עשיתם את זה לפני כן', אבל איש לא חשב שאם טנק יירה, עמוד חשמל ייפול וזה יצית את האירוע. בסופו של דבר אתה לא פועל בתוך אתר בנייה ברחובות, אלא בלחימה במרחב שבו יוצאים לך מחבלים מהפירים".
גם עם נושא התאונות המבצעיות יש לו היכרות אישית כאובה. "אחד ממפקדי צה"ל הטובים ביותר שפגשתי נהרג בתאונה מבצעית ב־2002, אחרי מבצע מוצלח. דחפור של צה"ל הרס בית מחבלים, ותוך כדי כך נפלה לבנה והרגה את מפקד דובדבן סא"ל אייל וייס – חבר טוב שגם הייתי נושא הארון שלו".
חשיבותו של הכמעט
בעת כתיבת הספר נתקל עמידרור בקשיים באיסוף החומרים. התיעוד של צה"ל בנושא היה בלתי מספק, לא זמין, או גם וגם. ובכלל, המשתתפים במלחמות לאורך השנים, בארץ ובעולם, לא ששו לתעד את תקריות הדו"צ. כיום, הוא אומר, הלקחים מאירועים כאלה נידונים, מתועדים ומתויקים אפילו תוך כדי המלחמה. צה"ל לא מחכה לשם כך ליום שאחרי, וגם עמידרור עצמו משתתף בדיונים ובהסקת מסקנות שמשורשרות מיד לשטח הלחימה. הוא מספר שבזרוע היבשה בצה"ל קיים מערך למידה מבצעית בנושא דו"צ, ובראשו עומד תא"ל גיא חזות, שמונה לתפקיד תוך כדי מלחמת חרבות ברזל. "תא"ל חזות עובר בכל היחידות, בכל אוגדה יש מכלול למידה שמחובר אליו, ויש העברת לקחים. לפני יותר מחודש כבר ישבתי אצל מפקד זרוע היבשה בפורום שדן בצמצום אירועי הדו"צ. אנחנו מקבלים את התחקירים עם כל הלקחים און־ליין".
המערכה הנוכחית בעזה הביאה איתה חידושים רבים לשדה הקרב, אך לפחות אחד מהם התגלה כבעל פוטנציאל גבוה לדו"צ: ה"זיק", כלי טיס בלתי מאויש. "השימוש בו לא היה קיים בהיקפים כאלו במלחמות קודמות, והוא יצר גם ירי דו"צ. גם במקרה הזה כמובן אי אפשר לחכות לסוף המלחמה. חוקרים ומעבירים את הלקחים כבר עכשיו, כי צה"ל ממשיך ואף מרבה להשתמש באמצעי הזה.
"יהיה מי שיגיד שאם לא נשתמש בזיק סמוך לכוחות, יהיו לנו פחות נפגעים. אין טענה נוראית יותר; אני רוצה להפעיל את האש הזאת קרוב לכוחות, היא אפקטיבית, היא מצוינת. אני לא רוצה להגיד 'מעכשיו, מכיוון שהיה אירוע דו"צ, צריך לשמור מאה מטר טווח בטיחות'. אני כן רוצה להגיד – תלמדו איך עושים את זה כמו שצריך. מי שחושב איך לשנות את הפעלת הזיק כדי לחסוך חיי אדם, לא מבין איפה אנחנו נמצאים".
יש תחומים שלדעתך לא מתוחקרים מספיק?
"מה שמטריד אותי מאוד – וגם הערתי על כך, וכעת הנושא בטיפול – הוא היחס למקרים שבהם חיילים כמעט נפגעו מירי לכיוונם. אלו אירועים שקורים כל הזמן, אבל פחות מדווחים ופחות מתוחקרים בצה"ל. נוהל משקפ"ת נולד על 'כמעט' כזה. האירועים הללו חשובים מאוד לצורך למידה, ואי־הופעתם בתחקירים פוגעת גם ביכולת להסיק מסקנות אופרטיביות".
ומעבר לכל זה, אומר עמידרור, בחלק מהמקרים אין למפקד מה לעשות, ואין מסקנות שימנעו את הדו"צ הבא. הגורם האנושי יישאר תמיד בלתי צפוי, ודאי בשדה הקרב. "אין אפשרות לחקור כליות ולב של אדם ולהבין איך הוא מייצר לעצמו את מה שאני קורא בספר 'מתהווה/נולד/נוצר במוחו'". הוא מניח לפנינו שתי דוגמאות לאירועי דו"צ מהסוג הזה: "באחד המקרים שאני מביא בספר, חייל זיהה דמות במבנה מסוים. אמרו לו שוב ושוב שהמ"פ נמצא במבנה הזה ושלא יעז לירות לעברו, אך כשהוא הבחין בפעם השלישית בדמות חמושה שנראתה לו חשודה – הוא ירה, והרג את הקַשָּר של המ"פ. האירוע השני הוא של תצפית שהתמקמה בתוך כלי רק"ם על גבול עזה. אחד החיילים שאבטחו את התצפית הבחין בדמות עומדת על הכלי, כשהפנים שלה מכוסות. הוא חשב שמדובר במחבל, וצעק 'עצור והזדהה!'. זה היה למעשה אחד מחיילי התצפית, שעטף את הפנים בגלל הקור. כשהוא שמע את כוחות האבטחה צועקים 'עצור והזדהה', הוא לא חשב לרגע שהקריאה הזאת מיועדת אליו. כעבור רגע הוא שלח את ידו לאחור, החייל המאבטח פירש את התנועה כחשודה וירה לעבר הדמות שעל הרק"ם. החייל עטוף הפנים נכנס לתוך כלי התצפית, אך מהירי נהרג חייל אחר, שישן על סיפון הכלי.
"באירועים כאלה, יש חייל שמדמה לעצמו אירוע מסוים, מבחינתו זה מה שקורה, ולכן הוא פועל נכון מנקודת מבטו. אתה מסתכל ואומר שהירי הזה לא הגיוני בכלל, אבל לרוב הוא תוצר של פחד. אלו מקרים שלא תוכל למנוע, והם אינם ניתנים לתרגול מקדים".
מפקדים לא מפחדים
לפני שבועות אחדים התעוררה סערה ציבורית בעקבות מקרה ירי שאפשר להגדירו כדו"צ, אך הוא שונה מהאירועים שעמידרור רגיל לחקור. ב־30 בנובמבר 23' התרחש ביציאה מירושלים פיגוע שבו נרצחו שלושה ישראלים, ומיד לאחר מכן היה גם הרוג רביעי: יובל קסטלמן, אזרח שסייע בנטרול המחבלים, נורה למוות בשוגג על ידי חייל המילואים אביעד פריג'ה. "רואים מהפרטים הקטנים שזה אדם נורמטיבי ששומר על הנהלים שלימדו אותו", אמר אביו של פריג'ה בריאיון למקור ראשון, בהתייחסו לבנו. "הוא נכנס לסיטואציה בתום לב, חשב שיש כאן מחבל שמשחק איתו, ולכן החליט לבצע נטרול מסוים. בכלל, פיגוע ירי זה זירה מטורפת".
"אם יש לך קסדה על הראש, החייל שעומד לירות עליך יתלבט אם גם אתה חייל או לא. אם אין קסדה, ההתלבטות הזאת לא תהיה. יש פקודות להתנהלות של כוח: איך הוא מאבטח את עצמו, איך הוא מגן על עצמו, איך הוא שוהה בתוך מבנה. זה מה שנכון לעשות, אל תמציא דברים אחרים"
כשאני שואלת את עמידרור איך הוא מנתח את המקרה הזה מהפרספקטיבה של "מתהווה במוחו", הוא משיב: "הכאב על מותו של יובל קסטלמן הוא גדול ואמיתי, וכשכואב אתה גם כועס, וכשאתה כועס אתה מחפש אשם. בעולם של הלחימה, אני אף פעם לא כועס על היורה. יחד עם זאת, במצב שבו אדם מרים ידיים, צועק לך בעברית ולא נשקפת ממנו סכנה, זה נראה לי קצת מוזר ושונה מהמקרים שתיארתי. לא חקרתי את האירוע הזה, ואני לא יודע מה השפיע על היורה, שוודאי היה נתון בסטרס. יכול להיות שהוא לא שמע את קסטלמן, וזה יכול להיות בהחלט אירוע ממשפחת הפחד או אירוע של 'מתהווה במוחו', ועדיין זה נראה לי מקרה קצת אחר. לא כמומחה בעולם הדו"צים, אלא כאדם מן השורה".
איך אתה התגברת על פחד בשדה הקרב?
"הפתרון שלי היה לרוץ קדימה, זה מה שמצופה ממני. הסתערות היא לפעמים חלק מההתמודדות שלך עם הפחד, ודאי אם יש לך אחריות כמפקד. מפקד פחות מפחד, בגלל האחריות והלחץ שיש עליו. אירוע של 'מתהווה במוחם', של פחד, לא יקרה למפקד, ואוי ואבוי אם כן".
במשך שנים צה"ל נמנע משימוש בתמרון. יחידות שריון נסגרו, וכוחות הקרקע לא התנסו בתנועה ולחימה מהסוג הזה. האם זה עומד להם לרועץ בקרבות כיום, ויכול גם לגרום לדו"צ?
"אין ספק שיש לנו בעיה מקצועית. חיילי המילואים משרתים ברובם שבוע בשנה, במקרה הטוב, ויש צורך ביותר אימונים. צה"ל שחרר עכשיו כמה חטיבות מהלחימה, ולכן נוצר שיח ציבורי של 'אנחנו לא נלחמים', אבל זה לא נכון, נלחמים ועוד איך. שחררו חטיבות של בסיסי הדרכה כדי להבטיח את בניין הכוח של שדרת הפיקוד הזוטר. אנחנו שולחים מפקדים וחיילים להכשרה שנעצרה על מנת שלא תהיה בעיה של חוסר מקצועיות. השחרור ייעשה בצורה שלוקחת בחשבון שצריך להחזיק את האירוע לאורך זמן".
אם וכאשר צה"ל ייאלץ להרחיב את הלחימה בגזרת הצפון, אילו עצות היית נותן למפקדים בהקשר של דו"צ?
"לא כדאי להסתכל על הדו"צים, אלא על הניסיון המבצעי של המערכת הצבאית. יש פה מערכת מיומנת, יש שפה משותפת קבועה בין היחידות ובין האנשים, יש הבנה מקצועית גבוהה מאוד. כוח חטיבה שעולה עכשיו מהדרום לצפון הוא כזה שכבר ירו עליו, הוא כבר הפעיל צלפים, כבר חילץ פצועים. אני חושב שצה"ל מבין טוב ממני שהלחימה בלבנון שונה מזו שבעזה. זה לא אותו אויב, לא אותה תכסית וגם לא אותה מוכנות – עושה רושם שהצבא היה מוכן למלחמה בצפון יותר מאשר בדרום. אופי הלחימה ישתנה, ובהתאם לכך גם אופי האירועים. טכניקות של לחימה בשטח בנוי כפרי לבנוני, הן לא אותן טכניקות כמו בשטח עירוני בעזה. יתאימו את הלחימה, וברור שיהיה לזה מחיר כניסה. יהיה שכר לימוד, גם בדו"צים.
"לפעמים חושבים שאם מישהו נהרג בקרב מפליטת כדור של חברו, זה פחות ממי שנהרג כאשר הסתער. אני חושב שזו הסתכלות שגויה מיסודה. שכול הוא שכול, וכאב הוא כאב. פליטת הכדור, התאונה, אש התמ"ס (ירי תלול מסלול – מ"פ) וההיתקלויות הן כולן חלק מתופעות הקרב. אש הדו"צ היא תופעה שלא מתרחשת פחות בצבא מקצועי. צבא שנלחם – יש לו דו"צים, נקודה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
